הלכות חנוכה - ב' | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

איש וביתו.

רגע.

נר... רחמים.

מצוות נר חנוכה

לא ככה כתוב.

מצוות חנוכה,

המצווה החובה,

נר איש וביתו.

כל המשפחה בנר אחד.

והמהדרין

המהדרין

נר לכל אחד ואחד.

אם יש לך בבית עשרה בנים

ואתה צריך 11 כל יום.

אם יש תשעה בנים עשרה כל יום.

יום ראשון עשרה.

הלאה.

זה נקרא המהדרין מן המהדרין.

המהדרין כנגד כל נפש.

נר לכל אחד ואחד.

והמהדרין מן המהדרין.

בית שמאי אומרים

יום ראשון מדליק שמונה.

הוא כאן באילך פוחת והולך.

ובית הלל אומרים

יום ראשון

מדליק אחת

מכאן ואילך מוסיף והולך.

הפשט המילים, אם תלמד יפה את המילים,

מה זה המהדרין מן המהדרין? פירוש המילים.

המהדרין מן המהדרין. זאת אומרת, יש יהודי מהדרין

כמו אשכנזים.

כל יום,

כל ילד יש לו חנוכה שלו.

פה לא כתוב שכל אחד עושה חנוכה. פה כתוב

מדליק כנגד כל אחד ואחד. משמע שהאבא,

אולי נר לכל אחד, ואפשר לפרש ככה, כל אחד ידליק לעצמו.

אבל נר לכל אחד ואחד,

המשמעות יותר, שהאבא ידליק כמספר הנפשות.

הוא מדליק את כולם.

הוא מדליק נר אחד, הוא כבר יצא ידי אבו. אבל הוא מדליק בשביל כולם,

אז כל אחד עם הנר שלו.

והמהדרין מן המהדרין

הוא אדם מהדר,

אבל יש יותר מהדרין.

זאת אומרת, מן המהדרין.

המהדרין מן המהדרין.

אותם שמהדרין, אבל המהדרין מהם,

מאותם אנשים שמהדרין,

אז מוסיף והולך, נגיד לפי בית הילל, מוסיף והולך כל יום.

אז משמע, זאת אומרת, א',

אז באמת, מה שאמרתי עכשיו, זה הרמב״ם אמר ככה.

הרמב״ם אומר,

מי שיש לו עשרה נפשות בבית,

הוא ותשעה בנים,

אז הוא צריך ביום ראשון לעשות.

נר לו ונר לכל אחד, אז זה עשר נרות.

ביום שני, עשרים נרות.

ביום שלישי, שלושים.

וביום שמיני, שמונים.

רמב״ם בהלכות חנוכה.

זאת אומרת,

שהרמב״ם אומר שם, מוסיף והולך.

וגם אם עושים ההידור הקודם,

שכל אחד ואחד

צריך נר,

אבל מוסיף והולך

על זה,

אז יש לו עשרה בנים,

והוא, או הוא ותשעה בנים, עשר נרות ביום ראשון,

ביום שני עשרים, שלושים, ארבעים, שמונים ביום

השמיני.

בתוספות

אומר לא ככה פשט.

התוספות אומר שהמהדרין, מן המהדרין,

אני אמרתי המילים, המהדרין מן המהדרין,

כאילו יש איזה עשרה יהודים מהדרים במיצות.

ויש ביניהם אחד עוד יותר מהדר,

המהדרין מן המהדרין.

זאת אומרת, הם ראשית עושים נר לכל אחד ואחד.

ויש ביניהם,

שמלבד זה, הם הוא מהדר.

הוא מן המהדרין,

אבל הוא מהדר יותר, הוא מהדר יותר, הוא עושה,

הוא עושה,

לכל אחד, הוא עושה, מוסיף והולך.

זה הרמב״ם,

שעשרה עשר נרות, עשרים, שלושים, שמונים.

ואילו התוספות בא ואומר, נראה לי שמה שכתוב,

המהדרין מן המהדרין,

לא כאה על המהדרין,

זה כאה על בית שמאי ובית הלל, על מקודם, מה שאמרנו.

בית שמאי ובית הלל כאה על מצד נר חנוכה.

מצד נר חנוכה

אומר אחד,

אם יש לך כמה, לא,

ובכל יום אתה מוסיף והולך.

אומר התוספות, אבל אי-אפשר לעשות שניהם.

כי אם אתה עושה ההידור של המהדרין,

אז אתה עושה נגד כל אחד ואחד, אז גם כשאתה תוסיף וכל יום,

יגידו, יש לו, נגיד, אדם שיש לו שלושה ילדים.

אז ביום ראשון הוא עושה ארבעה נרות.

ביום שני,

אם הוא יוסיף,

יגיד לו, יש לו שלמה מהילדים.

זה לא יהיה הקר שהוא מוסיף כנגד היוצאים,

כנגד הימים שיצאו.

אני אקרא את התוספות.

נראה לי רי

דבית שמאי ובית הלל שנחלקו מוסיף והולך, או פוחת,

לא קיימה,

אלא נר איש וביתו.

על הרשע, מצוית נר חנוכה, נר אחד איש וביתו.

על זה באים בית הלל אומר, וביום שני מוסיף

עוד אחד, נגד אתמול, וביום שלישי.

למה?

שכן, יש יותר הידור.

אם יעשה ככה,

דאיקאי הקרע, כשהוא מוסיף והולך, או מחסר והולך לפי בית שמאי,

פוחת והולך,

שוק נגד הימים הנכנסים או היוצאים.

אבל אם עושה נר לכל אחד,

אפילו יוסיף מכאן ואילך,

דאיקאי הקרע,

שיסברו האנשים שיש הרבה בני בית.

אם למשל יש לו שלושה,

שלושה ילדים,

והוא ארבעה.

ביום הראשון הוא עשה ארבעה נרות.

אם יעשה ביום השני שמונה נרות,

נר לק...

את מוסי והולך,

יחשבו, יש לו שבעה ילדים.

והוא, שמונה,

לא יהיה הכר על הימים שעברו.

ובשביל שיהיה הכר,

וזה,

לכן אומר תוצאות שבית שמאי ובית הלל,

הם לא היו מן המהדרין.

רק ההידור הזה,

להוסיף כל יום נר אחד.

לפי זה, זה כמו שאנחנו עושים.

מדליקים אישו ביתו ביום הראשון, נר אחד.

יום שני, שני נרות. נר לחובה ונר להידור.

יום שלישי, נר לחובה ושתי נרות להידור.

זה מה שמביא הרמב״ם בסוף

שזה מינה כל ערי ספרד.

הרמב״ם גר בספרד בקורדובה.

הוא אומר, מינה כל ערי ספרד,

לא עושים את המהדרין,

רק המהדרין מן המהדרין

והמהדרין מן המהדרין

זה כמו תוספות.

רגע, אני, רגע אחד. ברמב״ם עצמו,

בואו נקרא לכם את הרמב״ם.

הרמב״ם עצמו לא אומר כמו תוספות.

הרמב״ם עצמו אומר שם מהדרין

כפשוטה של הברייתא.

מהדרין מן המהדרין.

זאת אומרת, יש במהדרין, נגיד, עשרה יהודים

בקהילת פז, מהדרין.

כולם

מדליקים נגד כל ילד וילד.

יום ראשון, יש לו עשרה בנים,

תשעה בנים, אז עשר נרות.

יום שני, עשרים נרות.

לא,

יום שני לא כתוב, מדובר פה על מהדרין. זאת אומרת,

לא נר אחד לבעל הבית אלא נר לכל אחד ואחד.

הרמב״ם מפרש שההמשך, והמהדרין מן המהדרין,

מאותם עשרה יהודים

שהם מהדרין ועושים נר לכל אחד ואחד,

מוסיף והולך.

אז כל אחד מוסיף,

אז זה יוצא ביום שני,

עשרים.

יש לו תשעה והוא,

עשר נפשות, עשרים.

יום שלישי, שלושים.

יום שמיני, שמונים.

כך הרמב״ם. אז זה פשט הברייתא.

אבל למעשה הרמב״ם מביש מנהג

כל ערי ספרד,

לעשות כמו התוספות.

שהמהדרין בית שמא ובית הלל,

הם לא מהדרין,

הם רק עושים,

מוסיף והולך.

והתוספות מסביר סברה, כי אם

יעשה שני הדברים,

אז אם אתה תוסיף ותלך לא יהיה ניכר שאתה מוסיף נגד אתמול.

יגיד, הוא מוסיף, כי יש לו יותר ילדים.

כי הרי הטוסות אומרת,

גם אני חשבתי שגם כן,

שבטוסות משמע לא כמו שעושים אשכנזים.

נר לכל אחד ואחד, וכל ילד מדליק בעצמו.

אלא האבא מדליק כנגד כולם.

אז עכשיו, אם האבא מדליק,

יש לו שלושה ילדים.

אם ידליק,

אז ביום ראשון ידליק ארבעה.

ביום שני ידליק שמונה.

יחשבו שיש לו שבעה ילדים והוא שמונה.

לא יהיה בולט שהוא הדליק בשביל אתמול,

בשביל לזכור הנס של אתמול, או כמו שלמדנו,

כדי לומר שזו פעם רביעית שנעשה הנס.

אז לכן, וזה עדיף, לכן אומר טוסות, בית שמאי ותילל,

הם לא הלכו אחרי המהדרין,

הם מדברים על הרשע,

מצד נרחקה איש ובטוב.

ומה אומרים בית הלל?

תוסיף כל יום.

אבל לא כולם צריך להוסיף.

אבל הרמב״ם לומד כפשוטה וברית המהדרין מן המהדרין.

זאת אומרת, הוא כבר מהדר שהוא עושה לכל אחד ואחד.

ובכל זאת, ביום שני מוסיף והולך לכל הילדים. אז יוצא שיהיו לו 80 נרות להדליק.

זה מחלוקת רמב״ם וטוסות,

ומעניין שאנחנו נוהגים כמטוסות.

כי באמת הרמב״ם,

אני אקרא לכם את הרמב״ם, הרמב״ם אחרי זה מביא מנהג ספרד.

מנהג כל ערי ספרד.

הוא מביא איש מנהג ספרד כמו שאנחנו עושים.

שרק

נר אחד איש וביתו,

לא מדליקים על כל ילד,

וביום שני מוסיפים אחד נגד היוצאים,

ועוד ביום שלישי, אחד להיום, שניים לאתמול,

זה אומר הרמב״ם.

אז זה סתם.

מעירים את זה הפוסקים,

שתמיד

הספרדים הולכים עם הרמב״ם,

והאשכנזים עושים כמו התוספות.

וכאן הספרדים הלכו כמו התוספות,

והאשכנזים

עושים כל אחד ואחד נר,

והם באמת ביחד זה 80 נרות.

אבל לא האבא לבד עושה כל ההדלקה. פה כל ילד מדליק, זה יכול להיות, אם כל ילד מדליק,

מתורץ את כופשת הטוסות.

איך יהיה ניכר, אולי יש לו קו אבנים.

אתה רואה את המנורות.

פה חנוכה אחת, פה חנוכה אחת.

אתה יודע, כל חנוכה זה לילד, ואז אם יש, ביום שני עושים,

כל ילד הדליק שניים,

וביום שלישי הדליק כל אחד שלוש,

זה הילדים, זה התוספת של נגד היוצאים.

אבל התוספות הבינו שהוא מדליק את העשרים,

את נגד כל הילדים.

אז איך יהיה ניכר שהוא מוסיף והולך כנגד היוצאים?

לכן, תוספות אומר, בית שמאי ובית הלל, אין להם את המהדרין.

רק

ניר וביתו, ומוסיבו הולך.

אבל הרמב״ם מביא את הפסק,

הוא הפסק הפשוט שאמרתי,

המהדרין, מי נמהדרין?

אותם עשרה יהודים שבקהלת פז,

שהם מהדרין, אם יש בתוכם

עוד יותר מהדרין,

אז הם עושים את המהדרין,

כמו שאמרנו, הם עשרה מהדרין.

אבל זאת אומרת,

כל אחד ואחד מדליק כנגד כל אחד ואחד,

והם מהדרין מן המהדרין.

אז הם עושים,

מוסיף והולך,

ועל זה,

אז מילא יוצא שמדליקים

ביום השמיני 80 נרות,

מי שיש לו עשר נפשות בבית.

אני אקרא לכם את הרמב״ם. כולם שואלים

שהמנהג של ספרד

הוא מביא כל ערינו.

הנה,

כמה נרות הוא מדליק בחנוכה.

מצוותה שיהיה כל בית ובית, זו החובה.

מדליק כל

נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובים,

בין שלא היה בו אלא אדם אחד.

מצד הדין לא צריך

כנגד כל אחד ואחד.

בין אם הם מרובים, בין אם הם מועטים,

נר לאיש אחד לכל המשפחה.

והמדר את המצווה,

מדליק נרות, הוא בעצמו מדליק נרות

כמעניין אנשי הבית.

נר לכל אחד ואחד

בין אנשים ובין נשים.

איפה צריך משהו? אחריכם נדבר.

נמשיך.

והמדר יותר על זה.

המדר יותר על זה,

ועושה מצווה מן המובחר,

מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון.

הוא מוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד.

כיצד?

הרי שהיו אנשי הבית עשרה.

בלילה הראשון מדליק עשרה נרות,

ובלילה השני עשרים נרות,

ובלילה השלישי שלושים, עד שנמצא מדליק

בליל שמיני שמונים נרות.

נרות. אחרי כן, בהלכה ג',

זה בפרק 40, הלכות חנוכה, הלכה א' וב', מה שאמרתי.

עכשיו ההלכה ג',

מנהג פשוט

בכל ערינו בספרד.

שיהיו כל אנשי הבית מדליקים נר אחד בלילה הראשון.

נר אחד.

ומוסיפים והולכים נר בכל לילה ולילה,

עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות.

בין שהיו אנשי הבית מרובים ובין שהיו אדום אחד.

השאלה,

לא מובן, שואל על לחם משנה.

הוא לבד מפרש בגמרא שהמהדרין עושים גם את ההידור של המהדר הראשון.

אבל למעשה עשו כמה תוספות.

ויתרו על המהדרין ועשו רק ההידור שמוסיף והולך.

בכלל שאינו ניכר.

בכלל שאינו ניכר, כמו שהטוספות שואל.

אם יעשה, למשל, יש לו שלושה ילדים,

יעשה ביום ראשון שלוש נרות,

שלושה נרות,

וביום שני יעשה שש,

יחשבו, יש לו חמישה ילדים.

לא יהיה ניכר שהוא אוסיף בשביל

שזו הפעם השנייה שה' עשה לנו הנס,

או כנגד האתמול, מה שדיברנו אתמול.

אז לכן,

תוספות המנהג, אז הרמב״ם אמר פשט בברייתא,

אבל המנהג עוד לא כמו שהוא הסביר.

זה שואל על לחם משנה, זה פשוט.

אם אתה מפרש בברייתא כפשוטה,

המהדרין, מין המהדרין.

הם כבר מהדרין

שעושים לכל אחד ואחד.

ויש ביניהם מהדרין עוד יותר.

מה הם עושים?

גם מוסיפים.

אז אם ככה צריך לעשות,

אם ככה צריך לעשות, כמו שאמר בהלכה בייתא,

ביום הראשון

היו עשרה בני נפשות בבית.

ביום הראשון עשרה,

ביום השני עשרים,

עד שביום השמיני זה יהיה 80 נרות.

אבל למעשה המנהג

בכל ערינו שבספרד, לא רק בקורדובה, גם בברסנומה.

קורדובה נמצאת

במערב מדריד,

בדרום, וגם

באותו קו אולי של מדריד, אבל יותר מערבית.

וברסלונה היא צפון-מזרח

של

צפון-מזרח של ספרד.

אז הוא אומר, בכל ערינו שבספרד,

מברסלונה עד קורדובה.

הוא היה בהתחלה, אני חושב, לא היה בקורדובה.

בהתחלה הוא לא היה בקורדובה.

הרי הוא למד אצל ארי בן-מיגש.

הרמב״ם למד אצל ארי בן-מיגש.

ארי בן-מיגש היה תלמיד של הריף.

והיה להם, איזה עיר? הייתה עוד איזה עיר?

בפז.

מה?

בפז, אולי.

לא בפז.

ארי-מיגש היה בספרד. הרי הרב אל-פאסי אומנם היה בפז,

למד בפז.

אבל אחרי כן,

בגלל הגזירות שהיו, הוא עבר לספרד.

ושם היה לו הריף מגש.

והיו, כובדו לעולם, היה שם רבי ילדל לוי,

הרב בן-עזרא, רב משה בן-עזרא,

זה המשוררים.

רבי שלומיה בן-גביר,

היו גם פילוסופים.

רבי שלומיה בן-גביר, פילוסוף אלאקי.

וגם רבי ילדל לוי,

ומשוררים.

והם, רבי שלומיה בן-גביר, עשה זרוץ

שאומרים בשבועות.

וזה מעניין המצוות.

והרמב״ם כותב

שאין לצמוח עליו,

וגם על אחרים,

שהם היו משוררים, לא היו רבנים.

אבל אנחנו אומרים את האזהרות של רבי שלומיה בן-גביר בשבועות.

אנחנו,

המרוקאים אומרים עוד,

זה בא מירושה מספרד.

אנחנו היינו,

אבותינו היו בספרד. אני תולדנו,

מתולדו,

בני 500 שנה.

גם אנחנו התימנים אמרו, לא.

אתם מן הגירוש?

לא, אבל אנחנו...

אתם אומרים את האזהרות של רבי שלמה בן-גביר.

כן, אז אנחנו אומרים עוד, המנהגים שהם ספרדים.

אז הוא מעיד הרמב״ם, דבר שנוגד את הפשט שלו.

הוא מסביר פשט בברייתא.

המהדרין מן המהדרין, זאת אומרת אותה הצהרה של מהדרין נר לכל אחד.

אבל ביום שני עושים 20. מוסיף והולך,

מוסיף והולך.

צריכים גם להדר ולהיות מהדר מן המהדר.

ובסוף הוא דילג על ההידור הראשון,

ועושים המהדרין מן המטרי,

ההידור השני.

אז זה כמו שאומר הגאון, על המנהג של ספרד

זה כמו התוספות.

כי קשה להם.

לא הסבירו שבית שמאי ובית הלל חוזרים על המהדרין.

הם חוזרים על הרשע, מצוות נר ענוכה, איש וביתו.

והמהדרין, מן המהדרין עושים את התוספת,

לא מאותם מהדרין,

חוזר על מקודם.

זה הידור יותר גדול,

שאתה זוכר גם הנסים שהיו,

לא רק הנס של היום.

אז זה שואל באמת הלחם משנה, שהמנהג,

מנהג פשוט בכל ערינו בספרד.

שיהיו כל אנשי הבית מדליקים נר אחד בלילה הראשון,

ומוסיפים והולכים נר בכל לילה ולילה,

עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות,

בין שהיו אנשי

הבית מרובים בין שהיה אדם אחד.

זה רציתי להגיד, את המחלוקת של הרמב״ם בתוספות בפשט,

אבל למעשה הרמב״ם מעיר

שכל הספרדים בספרד, ערי ספרד,

נהגו כמו הטפסות,

שלא התחשבו עליהם.

דר, רק המהדרין מן המהדרין.

הוסיפו כל יום אחד וזהו.

ורק נר אחד לכל המשפחה.

יש פה נקודה, ראיתי, עוד לא ביררתי, האמת, לא ביררתי.

יש אומרים שנגד אשתו הוא לא צריך להדליק.

אני מדבר על האשכנזים.

האישה זה אשתו כגופו.

אם הבעל מדליק זה בשביל האישה גם. זה אשתו כגופו.

אבל הבנות,

אז אם כן, מה אומר הרמב״ם, בין אם יש לו

בין נשים? הרמב״ם אומר,

נר לכל אחד ואחד, בין אנשים ובין נשים.

אז איזה נשים אלה?

אז לכאורה בנות.

אבל האשכנזים, אתם יודעים, הבנים עושים

נר לכל אחד ואחד.

כל אחד יש לו חנוכה שלו, הבנות לא.

והסברתי לי שהבנות טפלות יותר לאבא

מאשר לבן.

למה הבנות, האבא הרי יכול לקדש את ביתו כשהיא קטנה.

את ביתי נתתי לאיש הזה.

אז הבת, הוא הבעל הבית עליה.

הוא גם יכול למכור את ביתו לאבא בזמן שאיוב אל נוהג.

ובזמן שאיוב אל נוהג יכול לקדש אותה.

היום, יכולים לקדש ילדה קטנה?

גם היום האבא יכול לקדש ילדה קטנה בעל כורחה.

אז הבת יותר טפלה.

אז לכן לא נוהגים שהבנות

מדליקות.

אבל ברמב״ם כתוב בין אנשים בין נשים.

הרי זה המנהג של האשכנזים.

והוא,

שכל אחד ואחד אומר בין אנשים בין נשים.

הנה,

ומדר את המדזם, מדליק נרות, כמניין אנשי הבית.

נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים.

על איזה נשים הוא מדבר?

אשתו יכול להיות, חוץ מאשתו, שכגופו ברמב״ם גם לא משמע.

אבל בוא נניח, אבל מה זה נשים? כן הבנות.

מה יש לו בבית?

אולי יש לו אחות?

יש לו סבתא.

אז נרדת כל אחת ואחת

שהם לא תפלים.

אחות היא לא תפלה לאחיה.

וגם הסבתא היא לא תפלה.

אולי סבתא ואחות.

אבל בנות,

כך אני אומר לך, מנהג

ישראל תורה הוא.

מנהג האשכנזים

שרק כנגד הבנים.

הבנים עושים להם חנוכה, כל אחד לבד.

ואלו הבנות לא.

אז הבנות הן תפלות לאבא אולי.

מאיפה? אבל זה מנהג ישראל תורה הוא. אני אומר, אם אתה רואה ככה מנהג, יש לו זה טעם.

ואשתו, נדמה לי, מובא במשנה ברורה, שעל אשתו לא צריך.

אשתו כגופו.

בגלל הטעם של אשתו כגופו.

אבל אם יש לו סבתא בבית

או יש לו אחות שהיא אצלו בבית,

אז חייב להדליק כנגדה לאחות.

אז זהו מה שרציתי.

דבר, רק אגיד את הגמרא הזאת.

עכשיו,

אנחנו נלמד קצת

גמור הברוכס.

קצת אגדות. למה? באגדות אין.

אין לי הרבה מה להגיד.

אבל האגדה לבד היא נפלאה.

להגיד לבד,

להגיד את הגמורת זה כבר...

בוא, מוטי, מוטי. לא צריך, אני לבד מסתדר. בוא, קח.

הנה, זה גמר השבת.

גמרנו עם שבת.

עכשיו נלמד ברוכס, דף,

איזה דף היינו, וברכות.

דלת.

דלת.

על סמיכות גאילה לתפילה.

על זה תענוג ללמוד.

ללמוד,

אתם יודעים, בחוץ לארץ,

היה למשל בוולוז'ין

וגם בווילנה,

העיר וולוז'ין.

היה בתי כנסיות

של

תלמידי חכמים.

לומדים, גמורת.

היו בתי כנסיות של חייטים, של סנדרים.

ושם לא היו תלמידי חכמים, אבל לימדו משניות

שלמדו רק עין יעקב.

אני ראיתי,

פעם הייתי בצפת,

בחופש,

והיה שם רבי יעקב לנדו,

הרב של העיר לפני אבא שלו.

הוא חבדניק.

הוא היה חבדניק.

הוא היה אמור להיות החתן

של הרבי הקודם.

לא של רבי מנחם, במקומו.

הוא היה אמור להיות החתן שלו.

כי הוא היה בר דעת.

היה גם רב וגם היה חסיד עם הטניה.

אבל הוא בא לנופש

בקנען, אני חושב, קוראים לזה,

בהר.

והיה שם, יש

קהילה של חב״ן.

אז הוא בא

כל הערב היה אומר להם שיעור בעין יעקב.

‫שאמרתי, זה

יהודי אמיתי.

‫לא בטניה, טניה,

‫לומדים, יש לנו ברוך השם מקורות.

‫לומדים את העין יעקב, את האגדות של חז״ן.

‫אז אני גם, יש לי טעם מיוחד ‫לקרוא את האגדות,

‫אבל כיוון שאין לי הרבה מה להגיד, ‫אז קוראים את האגדות.

‫כמות שאנחנו בדף דף דלית עמוד בית.

‫אנחנו היינו עומדים...

‫אמר מר,

קורא קריאת שמע ומתפלל,

‫בברייתא הזאת שאמרנו, ‫אדם בא מן השונא

בערב,

‫הולך לבית הכנסת,

‫אם הוא יודע לקרוא, יקרא.

‫גם לקרוא מקרא, זה סתם, אני אומר לכם,

‫ידיעה חשובה.

‫תהיה בקיא במקרא, תהיה בקיא בתנ״ך.

‫אז אדם עייף,

‫לא יכול ללמוד בעיון כל הזמן.

‫אדם לומד בעיון, זה מתיש אותו.

‫העיון מתיש,

‫כי המוח דרוש לו הרבה חמצן,

‫הרבה דם, כשהוא לומד בעיון,

‫מתיש את כוחו.

‫אז מה? בסדר, ‫אתה לא יכול ללמוד גמורה בעיון עכשיו.

‫אז תלמד, תלמד מיקרוא, תלמד תנ״ך.

‫להיות בקיא בתנ״ך כמה זה טוב.

‫הוא מכניס ירע שמיים.

‫ואם אתה קורא

‫עם ראשים אפשר להבין מה שכתוב.

‫מתחיל עם ספר שמואל, ‫זה ספר יותר קל,

‫לא כמו ישעיה ויחזקאל.

‫יש ספרים קשים, אבל

אדם צריך לסאוב,

‫ללמוד, לדעת את המקרא.

‫אדם שרגיל לקרוא, קורא.

‫אם הוא יודע משניות, יקרא משניות.

‫בקורא קריאת שמא הוא מתפלל,

‫ואחרי כן אוכל פיתו

‫ומברך ברכת המזון,

‫וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

‫אז כתוב כאן המילים,

‫וקורא קריאת שמא ומתפלל.

‫בהתחלה קריאת שמא, אחרי כן שמונה עשרה, ‫מתפלל.

‫מסייע לי, אומרת הגמרא, אמר מר,

‫קורא קריאת שמא ומתפלל, ‫מסייע לי לרבי יוחנן, ‫דאמר רבי יוחנן,

‫איזהו בן העולם הבא?

‫זה הסומא גאולה לתפילה של ערבית.

‫בשחרית ודאי צריך לסמוך גאולה לתפילה.

‫החידוש של רבי יוחנן, שאפילו בערבית,

‫הרי עיקר הגאולה הייתה ביום.

‫נכון, המכת בחורות הייתה באמצע הלילה,

‫וכבר הזדעזעו כולם, כמו

שהילדים אומרים בחדר בליל פסח. ‫הילדים מספרים

‫שפרעה יצא עם פיג'מה וצועק להם, ‫כי מוצאו מתוך עמי.

‫אמר לו משה רבנו, מה, אנחנו גנבים?

‫נצא באמצע הלילה?

‫אנחנו לא יוצאים באמצע הלילה בחושך, ‫בבוקר נצא.

‫ובבוקר הם באו והאיצו בהם עד שיצאו, ‫ולא הספיקו לעשות לחם.

‫היה בצק שמצה,

‫עפו אותו מצות,

‫לפי שהיו לוחצים אותם,

‫כי הם פחדו שכולנו מתים.

‫לא היה בית שאין שם מת.

‫זו הייתה

מכה נוראה,

‫וכל משפחה הייתה אבלה, ‫ואם למשל מת אביו במשפחה ‫שהיה מפרנס,

‫היה לו מכולת, עכשיו הוא מת, ‫מי יעבוד במכולת?

ויש לו ילדים.

‫זה נורא, להתבונן במכות, ‫מכת מכורות הייתה נוראה.

וטוב,

אבל בכל זאת, ‫עוד לא יצאו עד הבוקר,

‫אבל זה היה כבר המכה שהוציאו אותם ממצרים.

‫אז כבר תחילת יציאה כמעט הייתה.

‫אז בכל זאת, רבי יוחנן אומר, רגע אחד,

‫מסייע לילה רבי יוחנן,

‫אמר רבי יוחנן, צריך לסמוך לתפילה,

‫שבערבית

גם כן לסמוך לתפילה.

‫רבי יושע בן לוי אומר, ‫תפילות באמצע תיקנו.

‫רבי יושע בן לוי אומר

‫שהתפילות,

18 שחרית, 18 של מנחה

ו-18 של ערבית,

‫בין הקריאת שמה של שחרית ‫לפני תפילת שחרית,

‫הקריאת שמה של ערבית אחרי ערבית.

התפילות הן באמצע, בין,

‫אני הייתי אומר ככה, הייתי אומר, ‫שאדם יקום עם קבלת עול מלכות שמיים ‫וילך לישון עם קבלת עול מלכות שמיים.

‫קריאת שמה זה קבלת עול מלכות שמיים. ‫אתה

אומר שהשם

הוא האלוקים,

‫הוא המנהל,

‫ואין עוד מלבדו.

‫אז זה קבלת עול מלכות שמיים, ‫שיש מלך בעולם,

‫שיש מלך, הקדוש ברוך הוא מלך.

אז ככה שיטת

רבי שוען בן-לוי, תפילות באמצע התקנון.

אז אם התפילה הייתה לפני קריאה שלמה, אין סמיכות גאולה לתפילה.

הרי הגאולה אומרים במאמת ואמונה.

ואתה הרי אמרת כבר שמונה עשרה לפני הערבית.

אז אין כאן סמיכות גאולה לתפילה בלילה,

לפי רבי שוען בן-לוי.

אבל הרב יוחנן חולק

שצריך לומר כאשר רכב מתפלל.

אז זה הגמרא אומרת. רבי שוען בן-לוי אומר, תפילות באמצע התקנון.

כאשר בבוקר, כאשר אחרי כל התפילות.

במאיקה מפלגה

איוועית אימה קרא, איוועית אימה סברה.

אתה יכול לומר שהם חולקים בסברה,

דרבי יוחנן סבר,

גאולה מאורתנה מאווה,

אלא גאולה מעלייתא לא אביה אלא עד ספרא.

רבי יוחנן אומר,

מאורתה כבר הייתה גאולה.

כבר בשעה של מכות וחורות, באמצע הלילה.

כבר יצאו להגיד להם קומוצו מתוך עמי.

רק לא רצו לצאת בלילה. משה רבנו אמר, אנחנו גנבים, נצא באמצע הלילה?

אנחנו בבוקר נצא.

אבל הייתה כבר תחילת גאולה.

שייך לסמוך גאולה לתפילה גם בערבית.

אבל לפי...

רגע, אז

רבי שועה בן לוי אמר,

כיוון דה לא אביה אלא מצפרא לא אביה גאולה מעלייתא.

לכן הסמיכות גאולה לתפילה, תכף נראה, רק נגרוס קצת מקודם.

ואיוועית אימה נחלקו בפסוק.

ושניהם יקרא אחד, דרשו.

דכתיב בשוך בך וקומך.

רבי יוחנן סבר, מקיש שכיבה לקימה.

מה קימה קריאת שמע,

ואחר כך תפילה,

אבל שכיבה נמה קריאת שמע, ואחר כך תפילה.

רבי יהושע בן לוי אומר, היקש יהיה לה הפוך.

אבל רבי יהושע בן לוי סבר,

מקיש

מקיש שכיבה לקימה. מה קימה קריאת שמע סמוך למיטתו?

אב שכיבה נמה קריאת שמע סמוך למיטתו.

עכשיו נראה.

יש פה אולי...

רק רגע נראה.

איזהו בן העולם הבא?

מסייע לי לרבי יוחנן דאמר, ערבית נאמה קריאת שמע ואחר כך תפילה,

כדי שישמעו גאולה לתפילה. עוד לא כי רבי יהושע בן לוי דאמר תפילה ואחר כך קריאת שמע.

איזהו בן העולם הבא? זה הסומך

גאולה של ערבית וחוש כן דשחרית.

דעיקר גאולת מצרים בשחרית אבל.

כדכתי, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל.

מה זה ממחרת הפסח?

קרבן פסח היה בי ד'.

ממחרת הקרבן פסח זה ט״ו.

ביום ט״ו יצאו.

ושמיכת גאולה לתפילה

רמזה דוד בספר תהילים.

אומר רשי, דכתיב,

השם צורי וגואלי

זה מזמור,

מזמור תהילים יט בסוף המזמור.

וסמיך ליענך השם ביום צרה.

כתוב וגואלי,

השם צורי וגואלי.

ואז יש הסמיכות, יענך השם ביום צרה.

זאת אומרת,

כשדוד צמח,

אחרי שהוא אמר את השבח הזה שהקדוש ברוך הוא גואלנו,

אז הוא ביקש,

יענך השם ביום צרה.

למה? מה העניין?

יש המשך ברשי.

ואמרינן בברכות ירושלמי,

פרק א',

מי שאינו סומק אולי לתפילה,

למה הוא דומה?

לאהבו של מלך שבא ודבק על פתחו של מלך.

דבק שהוא רוצה להיכנס למלך.

יצא המלך ומצאו שהפליג.

המלך רוצה לפתוח לו שייכנס.

כי הוא דפק עליו, זה אוהבו, הוא הכיר שזה אוהבו.

יצא אליו, לא מצא אותו.

הוא הלך.

אף הוא הפליג.

יצא ומצאו שהפליג, אף הקדוש ברוך הוא חזר לביתו,

אף המלך חזר לביתו.

ככה העניין.

אלא יהיה אדם מקרב לקדוש ברוך הוא אליו.

אדם מקרב לעצמו את הקדוש ברוך הוא.

איך מקרבים את הקדוש ברוך הוא?

בשירות ותשבחות.

אתה משבח אותו, אתה איך גאותנו, איזה ניסים עשית לנו, ניסים גאותנו על שמקנו.

וכל עם ישראל הודו לך והמליכו אותך

ואמרו לפניך שירה.

אתה מקרב ומרצה את הקדוש ברוך הוא,

ומקרב אליך את הקדוש ברוך הוא.

ברוך הוא.

ואז הוא מתקרב,

הקדוש ברוך הוא מתקרב,

אז ועדו אצלך, ועדו הוא אצלך, תגיד מה אתה רוצה, תגיד מה אתה רוצה.

אתה מתפלל, אומר את הצרכים שלך.

אבל אם אתה מפסיק,

הפסדת, קירבת כש וכוח, לכן הלכת.

וכשהיה אצלך באהבה,

באותה שעה היית צריך לבקש.

זה ירושלמי,

המסע של גאולה לתפילה.

אבל תראו את לסון הרבה נורש,

אלא יהיה אדם

מקרב אליו את הקדוש ברוך הוא,

ומרצהו בתשבחות וקילוסים של יציאת מצרים.

והוא מתקרב אליו, הקדוש ברוך הוא.

צריך להגיד, טוב, אמת ויציב.

ועזרת,

העזרת.

אומרים בישיבות, איפה? בישיבת מיר,

בחוץ לארץ.

העזרת,

היה תפילה,

עזרת אבותינו, אתה בראש את האמונה שאתה גועל,

אתה

אסריכה ישראל, מי כמוך העם נושב השם.

העזרת,

אתה מחזק אצלך את היסוד

שאנחנו עם נושע בשם.

עם נושע בשם.

ואז כשאתה אומר את התפילה הזאת, שיהיה, תראה איך רשי אומר,

שיהיה אדם מקרב לקדוש ברוך הוא אליו,

ומרצהו בתשבחות וקילוסים

של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו,

ובעודו קרוב אליו, יש לו לתבוע צרכה.

באמצע התיקנון, בין שני קריאת שמע תיקנו כל תפילות של יום.

גם מנחה, שחרית, מנחה וערבית.

לפני, בין השני קריאת שמע.

אמרתי מקודם,

אולי שאדם יקום עם קבלת על מכות שמיים, יתחיל את היום שלו,

ויסיים את היום שלו עם קבלת על מכות שמיים.

לכן, תפילות באמצע התיקנון,

וקריאת שמע,

מכאן ומכאן, זה לפי רבי שמעון, ואין הלכה ככה.

הלכה כרבי יוחנן,

שאומרים קריאת שמע, ואחרי כן

אומרים תפילה.

לסמוך גאולה לתפילה.

גם בערבית אומרים לסמוך גאולה לתפילה.

מטיב מר ברה דה רבינה.

הבן של רבינה

הקשה קושייה.

על זה שאמר רבי יוחנן, אמרנו מקודם,

שלפי רבי יוחנן צריך לסמוך גאולה לתפילה גם בערבית.

שואל על זה מר ברה דה רבינה.

הרי במשנה כתוב, בערב מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה. מה זה שתיים לאחריה?

אמת ואמונה והשכיבנו.

הרי יציאת מצרים אומרים באמת ואמונה.

הוא מכה בעברת מקום חורם מצרים.

אבל השכיבנו זה תפילה.

אז אין כאן סמיכות גאולה לשמונה עשרה. אין כאן סמיכות גאולה לתפילה.

כך הוא מקשה.

אומרת הגמרא

הלא כסמיכו גאולה לתפילה?

דבא אלה ממר השכיבנו?

אמרי כיוון דתקינו רבנן השכיבנו כי גאולה אריכתא דמיא.

זה כמו גאולה אריכה.

תכף נראה.

דאי לוטמאחי שחרית.

גם גאולה

סמיכו גאולה לתפילה של שחרית.

איך זה לא, אנחנו לא סומכים.

שערי אמר רבי יוחנן

בתחילה

אומר האדם פסוק השם שפתו היא תפתח ופי יגיד תהילתך.

אז הפסוק הזה זה לא תפילה.

זה לא השמונה עשרה

שהוא יפסיק.

אלא מה אני אומר? כי תפילה אריכתא דמיא.

אז כמו ששמעה תפילה אריכתא.

אלא מה?

כיוון דתקינו רבנן למימר השם שפתי תפתח כי תפילה אריכתא דמיא.

הכנמיה כיוון דתקינו רבנן למימר אשכיבנו כי גאולה אריכתא דמיא.

הדמיון לא מובן בכלל.

השם שפתי זה גם כן תפילה.

אני הולך לבקש צרכי, נכון.

אני צריך לבקש על דעת

ואני צריך לבקש שיחזירני בתשובה

ושיסלח לי על העוונות ויגאול אותי

וירפא אותי

וייתן לי פרנסה, ברך עלינו.

נכון, זה הצרכים.

אבל גם איך לדבר בפני המלך,

גם כן זה בקשה,

אני מבקש מהקבוצ ברוך הוא,

השם שפתי תפתח.

זה תפילה.

מה, תפילה זה רק הצרכים האחרים, הגופניים.

ולבקש מהקבוצ ברוך הוא שייתן לי פתחון פלאפון ההוא,

שאוכל לומר תפילה כמו שצריך.

זה תפילה, זה בסדר, תירוץ יפה, כי תפילה אריכתא דמיא.

אבל כאן אשכיבנו זה בכלל לא גאולה, אשכיבנו זה תפילה שתשמור אותנו.

כל עשר ממנו צרי הגאול ואנחם ומלוך עלינו, אומר.

זה גם לא גאולה.

איך אפשר לומר שזה גם גאולה אריכתא?

היה יותר טוב לומר שזה עצמו תפילה.

מה, תפילה דווקא שמונה עשרה זה תפילה?

ואני מתפלל אשכיבנו

שאני אשן במנוחה

ושיצילנו מכל.

אשכיבנו אבינו לשלום ועמידנו אבינו לחיים טובים לשלום

ופרוס עלינו.

למה זה לא תפילה? היה יותר טוב לטרץ

שזו אמרו תפילה אריכתא. מה זה חייב להיות?

אמרתי

אבל בוודאי זה לא גאולה אריכתא.

מה העניין אשכיבנו לגאולה?

גאולה זה שבע שאתה משבח שהגאולה גאולה גאולה אותנו.

אבל הדמיון, מה הגמרא מביאה הראייה?

בכלל לא דומה. שמה השם שפתי תפתע זה גאולה.

זה תפילה?

אז זה תפילה אריכתא.

אבל אז כיוונו היא בכלל לא גאולה.

לא הבנתי טובה. לא הבנתי את הגמרא.

הכול פונים.

יש כאן בתוצאות הרי יש

מנהג בחוץ לארץ, שיהיה לנו המנהג הזה.

היו אומרים יראו עינינו.

אז הטוסות מדבר על זה. ויש

גם שהיו אומרים כל הברכות, ברוך אתה השם.

יש שם,

הטוסות אומר שזה גם כן כתפילה אריכתא או כגאולה אריכתא.

אחרי שתיקנו לומר את זה,

נראה, הואיל ותקינו לאור רבנן. הנה, ומה שאומרים ואנוש אומרים,

יראו עינינו ופסוקים אחרים.

‫אחר השכיבנו,

נראה,

‫הואיל ותקינו לאור הבנן, ‫אבל הכי גולה אריכתא דמה.

‫ותקינו לומר זה,

‫שבתוך כך, למה תקנו את העיר או עינינו?

‫שבתוך כך

התפלל חברו,

‫נגיד אחד שבא מאוחר.

‫אז על ידי שאנחנו מאריכים,

‫הוא גם התפלל איתנו.

‫וגם יש באותם פסוקים יח אזכרות,

‫כנגד יח ברכות.

‫נו, אז תגיד, זה תפילה. ‫אבל זה אזכרות, אבל לא בקשות, לא תפילות.

‫יראו עינינו וישמח ליבנו.

‫כנגד יח ברכות לשמונה עשרה. ‫ואגב, תקנו לומר אותם פסוקים,

‫תקנו לומר חתימה

‫של יראו עינינו.

‫והלכה כרבי יוחנן דברייתא. ‫איראו עינינו, זה קיצור של הברכות האלה.

‫שמונה עשרה אגב.

‫והלכה כרבי יוחנן דברייתא מסייעליה.

‫וכן פסק הלכות גדולות.

‫כי דומני של מסכת מגילה,

‫מסמך של רבי שועבן לוי,

‫ורבי יוחנן הלכה כרבי שועבן לוי.

‫על כן בא תוצאותו ואומר, ‫כאן לא, כאן הלכה כרבי יוחנן.

‫למה? לפי שברייתא מסייעליה.

‫ומיהו בסדר, רב אברהם פירש,

‫מה שאנחנו אומרים קדיש בערבית,

‫בין גאולה לתפילת ערבית,

‫אנחנו אומרים קדיש.

‫לא שמונה עינן דלא בעינן מסמכו לה לתפילה.

‫הוא פוסק כמו רבי שעבן לוי.

‫שאין צריכים לסמוך גאולה לתפילה, ‫משום

‫דתפילת ערבית רשות.

‫ולא נעירה דאם כן רבי יוחנן ‫שאלת עבית חובה,

‫דפלוגתאי דרבי רבי יוחנן.

‫הלכה כרבי יוחנן, ‫אם כן צריך לפסוק, ‫הלכה כרבי יוחנן.

‫ונכון להחמיר ולהיזהר מלספר בינתיים.

‫אסור לדבר,

‫שאתה מפסיק בין

גאולה לתפילה.

‫ויתמא קשה אל חטא אל חטא. ‫דקיימה לן תפילת ערבית רשות.

‫ואכה פסקינן כרבי יוחנן.

‫צריך לומר, אפילו אי סופר רבי יוחנן ‫כרבי יוחנן, רשות היא מכל מקום, ‫מחויב לסמוך. ‫אם כן, גם לנו יש לסמוך.

‫רבי יוחנן, אברהם הקשה, אומר,

‫הצע הקדוש ברוך הוא זכאי ישראל ‫לפיכה בליים את הרמזות שלמה.

‫צדקו יעדי תורה.