פרשת ויחי | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

הרב מפוניבאש, זיכרונו לברכה,

היה בישיבת נובהרדוק, בעיר נובהרדוק,

עם הסבא מנובהרדוק.

הרב אברמסקי אמר שכל מה שהרב מפוניבאש

הפקיר את עצמו, לא,

הרב מפוניבאש הפקיר את עצמו בשביל להקים תורה,

הרי הוא היה עילוי גדול, גאון גדול, לפני השואה הוא היה מגדולי הדור, כי היה עילוי גדול ובקיא.

וכולם אומרים,

הרב מפוניבאש אמר שאם הרב מפוניבאש לא היה טרוד

עם בניין התורה, עם הבניינים, להחזיק תורה,

הוא היה גדול הדור.

אז לפני זה היה בתוף ראש עין, מתוף ראש עין, תוף ראש פה.

הוא היה רם,

לא ממש אומר שיעור כל יום,

אבל נושא ונותן בישיבת נובהרדוק,

מדבר בלימוד עם הבכורי.

והוא ניצל את ההזדמנות,

היה מבקר את בעל ערוך השולחן,

רבי יחיאל מיכל פיינשטיין,

הוא היה אפשטיין,

אפשטיין, לא פיינשטיין, אפשטיין,

הוא היה הרב של נובהרדוק.

הוא היה גאון גדול, מספר עליו הרב

שבסוף יום-הוא לא היה רועי.

אבל כל יום ישב ולמד

ש״ס בעל פה,

בבלי,

רש״י, טויסווייץ,

בבלי וירושלמי, רמב״ם וטור,

בשולחן ארוך.

זו הייתה האלימות שלו,

בעל פה.

הוא לא היה יחיד.

היו עוד גדולים כמו רב דוד מקרלין,

גם כן בא אליו משולש לשיבת נובהרדוקו.

הוא בא נעמד על ידו, אבל הוא לא רואה טוב,

הוא רואה סילואט, הוא רואה

אם מישהו יעמוד נגדו,

הוא ישים לב שחשוך, זה מסתיר, הוא ישים לב שיש בן אדם פה.

אבל הוא לא רואה טוב.

אז הוא שאל אותו,

בוסוויל להגיד, מה רוצה יהודי?

אז הוא אומר לו, אני גובה

תרומה לישיבת נובהרדוק.

כל שנה אני בא והרב נותן לי,

אז למה עכשיו באתי?

הוציא הרב את הארנק

ונתן לו.

אבל הוא לא רצה להסתלק.

הוא רצה לעמוד שם, לראות איך הרב לומד בעל פה.

רב דוד מקרלין, גמור רשי טויטסט בעל פה.

זה היו הליטאים.

אנחנו חייבים להכיר טובה לאחינו הליטאים.

הם החזיקו בתורה ככה,

ככה, שישו מצעירותם.

כל הילדים שאפו להיות תלמידי חכמים.

אתם יודעים את הסיפור

עם בחור אחד

עילוי

ואמרו שהוא בגיל 13 והוא בקיא בשס.

אז עשו שידוך עם מי שהם משפחה חשובה,

אחרי כן נודע שהוא בן 15. הוא לא בן 13. אמרו בן 15 ידע שם זה לא רבוטאה.

רצו לבטל את הסידוך.

הוא בן 15, נו בטח שידע שם.

כך היה.

איך שהם

זה מעניין.

רק בגלל שראו כבוד הטרע של הגאון.

אז כולם שאפו לטוירא, שאפו לדעת את הטוירא,

לדעת את הטוירא.

היי, פה בעולם הזה מחשיבים ידיעות

בדברים אחרים.

אבל לדעת ההלכות, לדעת הגנות, לדעת טוירא, לדעת הטוירא, לדעת חומש.

זה מה שיחזור לך בעולם האמת.

אז ככה, מסרו נפשם, התורה נשארה בהם.

היהודי הזה נשאר עומד.

הוא רואה איך רב דוד לומד, לומד.

אחרי רבע שעה

הוא שם לב אליו.

והוא סביב להעיד, מה רצון אדוני?

אמר לו, אני כובש לישיבת נוברדוק?

ובאתי בשביל לקבל תרומה.

אז הוא רוצה עוד פעם את הארנק והוא רוצה לתת לו. הוא אומר לו, כבר נתת לי.

לפני רבע שעה נתת לי, אני רק יושב.

ישבתי לראות איך הרב לומד.

אמור לא התחיל לבכות.

אומר לו, אתה יודע,

מה שעשיתי לפני רבע שעה אני לא זוכר.

גם הרבי, הרב שך, היה בוכה לפעמים. בוכה.

מה שחשבתי לפני חמש דקות אני לא זוכר.

בזקנה שלו, בזקנה.

אבל, אומר רב דוד,

מה שעשיתי לפני רבע שעה אני לא זוכר.

אבל מה שלמדתי אני זוכר.

את השץ אני זוכר.

והלך,

הגבאי הזה הלך

לראדין אחרי זה לאסוף כסף.

אבל סיפר את זה לחפף חיים.

אז כשנפטר רב דוד מקרלין, שלח לו מברק

לבוא להספט של רב דוד מקרלין לראדין.

והוא בא.

אומר לו, לא שאתה תספיד, אני מספיד.

אתה רק אבקש ממך באמצע הסת שתספר בעצמך מה שראית.

איך שהוא,

הכל הוא, את השץ הוא זכר.

אבל מה שעשה לפני רבע שעה הוא לא זוכר.

הוא כבר היה,

הזקנה זה מחלה, זקנה, זקנה זה

מה שהיה פעם.

הרבי היה בוכה.

הוא היה אומר,

איגדנגונית, אני לא זוכר כלום ממה שלמדתי.

הוא היה בוכה, הרב שח.

אמרתי לו, תראה רבי,

סבא שלי קיבל אירוע טרומבוזה במוח במשך שעועיים בלי הכרה.

הוא היה בבית חולים בתל השומר.

אחרי כן הוא נפטר.

אני שואל, ברגע שהיה בלי הכרה,

לא היה שייך לדבר איתו, לא זוכר כלום. בוודאי עם המוח,

אם נכנס דם במוח, והמוח לא עובד.

אי אפשר היה, וגם לא היה מכיר אף אחד, הוא היה כל הזמן רדום.

אבל ודאי שבשעת פטירתו הוא לא זוכר כלום ממה שלמד.

אז מה, נגיד שהוא לא למד, זה עם הארץ כזה? לא.

הקדוש ברוך הוא לא בא בטרוניה עם בריותיו. הקדוש ברוך הוא יודע שהוא היה חולה.

אם לפני המחלה הוא ידע,

זה נקרא שהוא בא עם תורה.

אז גם הרבי, גם זקנה זה מחלה.

אני מבטיח שבעולם האמת לא ישתקרו על עכשיו.

הוא לא זוכר עכשיו.

אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו. הקדוש ברוך הוא לא רוצה זקן מופלג,

כמו הרב שך,

יזכור את כל תלמודו.

לא, לא מבקשים את זה. לא יכולים לתבוע את זה. אחרי מאה זה כאילו בטל מן העולם בכלל.

אחרי גיל מאה זה כאילו בטל מן העולם.

הוא לא היה אחרי, אחרי גיל מאה כן.

אחרי גיל מאה כן.

אלא מה?

אני מבטיח לראש שבעולם שיבוא

לבית דין של מעלה, יאמר שיעור

כמו בחור, כמו אברך, כמו כשהיה בגיל ארבעים.

עם כל הברן, הרי הרב שך

היו באים לשיעור

לא רק בשביל לשמוע את השיעור, לראות

איך שהוא...

להבה.

על להבה, ואיכשהו

אין לו כלום בעולם, רק להבין את העמקות שלה.

זה היה מחזק.

על זה גם רב דוביל מקרין.

ועכשיו אחזור לרב, לבעל ערוך השולחן.

בעל ערוך השולחן, הרב מפוניבש, מספר שזה...

יש ספרים על הרב מפוניבש. שם עמובה כל הסיפור.

הוא היה הולך אליו כל יום

לדבר בלימוד, והוא היה נהנה.

הבעל ערוך השם מאוד אהב אותו.

וכשיום לא בא, הוא שולח את השמש

לשאול למה הוא לא בא.

הוא מאוד אהב אותו. בסוף נתן לו שמיכה בלי שהוא ביקש. הוא לא רוצה.

אמר לו, אבל אני שמח שאני נותן לך שמיכה, שאתה תקבל שמיכה.

נתן לו שמיכה לרבנות.

והרב מספר שהוא היה לומד.

בלי ספרים לומד בעל פה לפי סדר ש״ס,

רמב״ם, טור ושולחן ערוך.

ביום הפטירה שלו,

לא יודע,

הבינו אותו. מבינים.

לפעמים מבינים.

המומחים מבינים שזה הסוף.

בקיצור, הוא בא,

הוא רואה אותו.

באיזה שלווה.

אומר, ראיתי אותו כאילו הוא עובר לרבנות יותר גדולה.

עובר מהרבנות של עין-מובדוק לעיר יותר גדולה.

הוא הולך לעבור.

הולך...

השלווה שהייתה לו היה באמת אדם

שלמד כל הזמן וכתבה.

הרי כתבה ערוך השולחן, הוא על כל ארבעה ערכי שולחן ערוך.

הוא בקיא בכל הטרו כולו.

אדם כזה, מה יש לו להצטער שהוא מת?

אז הוא הולך מבית מדרס זה לבית מדרס אחר. ילכו מחייל אל חייל.

הוא הולך מכאן לשם.

הרי אנחנו יודעים שהגוף

נהרס במיטה.

המיטה זה חורבן הגוף.

אבל הנשמה נשארת.

והנשמה,

תבוא,

הוא ימשיך ללמוד גם שם.

עשרה יושבי ביתך בעולם הזה עוד יעלו לחסל על העולם הבאו.

מה יש להצטער?

וזה הוא אמר, גם הרעיון הזה זה של הרב.

הוא אמר, הרב מפרש אמר, כאילו הוא הולך לעבור לעבור לעיר יותר גדולה.

הוא הולך למות על זה.

הוא הולך למות. מה יש?

גם משה רבנו עלה להר למות.

אין מה לפחד עם המיטה. צריך להיות מוכן,

רק שאחרי, שלא

לעמוד בבית דין. זה הבעיה.

אז אנחנו בפרשת השבוע, זה פרשת רכי.

ואנחנו רואים שיעקב אבינו,

איזה צלילות הדעת הייתה לו. ביום המיטה שלו הוא ידע שהוא הולך למות.

הוא אמר להם בסוף, ועשו, ואמר לכם, הוא ידע,

וכשהוא ציווה אותם לקחת אותו לארץ ישראל, לקבור אותו, אמר לנו, ולכן

ויאסוף

יעקב את רגליו ויאסף אל עמם.

ויגבע. זהו.

הוא ידע שהוא הולך למות.

אבל תראו, יהודי, ביום המיטה שלו,

איזה צלילות הדעת,

ואיזה שלווה, אומר לכל אחד מה צריך להגיד לו.

נתן תוכחות לכל מי שצריך את התוכחה נתן.

ויותר מזה,

יעקב אבינו אמר דברי נבואות,

פה, בפרשת רכי.

למשל, הוא התנבא על עדת קורח.

והוא אמר,

בקהלם אל תחת כבודי,

שלא יוזכר שמי עליהם.

אותו דבר על שמעון,

בסודם,

בסודם,

איך כתוב?

בסודם,

הנה תכף נראה איזה,

שמעון ולוי אחים.

בקהלם אל תעכבודי, בסודם אל תבוא נפשי.

מה זה בסודם אל תבוא נפשי? זה על שמעון,

שהוא אסף,

השבט שלו, הלכו.

לקח את זמרי,

לקח את

איך קראו לו הזאת?

מהמדיינית,

לקח את המדיינית

למשה רבנו, ואמר לו, זאת מותרת או אסורה?

אמר לו, אם היא אסורה,

למדת עם ציפורה, מי ייתר לך את ציפורה?

גם ציפורה הייתה מדיינית.

אז הוא אמר,

בסודם אל תבוא נפשי. לא להזכיר את שמי,

שם אני לא רוצה להיות.

ולכן אומר רשי,

זה מעשה זמרי. כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדיינית לפני משה,

אמרו לו, זו אסורה ומותרת.

אם תאמר אסורה,

בתי תרומי, תירא לך.

אל ייזכר שמי בדבר, שנאמר,

זמרי בן סלו, נשיא בית אב השמעוני,

ולא כתוב בן יעקב.

ואותו דבר בעדת קורח.

כתוב,

ויקח קורח בן ניצהר, בן כז, בן לוי, ולא בן ישראל או בן יעקב.

לא מוזכר.

רק כשהם אמרו בני קורח,

עשו תשובה.

בני קורח לא היו.

ואז אם יצאו מהם לוויים והיו שרים בבית המקדש,

אז שמה, בדברי הימים, בספר הדברים, ושמה מוזכר גם שמו של יעקב אבינו.

אחרי כן הוא אומר, גור אריה יהודה.

מה זה גור? זה אריה קטן.

ואחרי כן הוא אומר, רבז כאריה וכלבים מהקימנו.

אומר רשי,

בזמן שאול,

דוד המלך היה עושה את המלחמות עם גוליית, עם הפלישתים, אבל הוא עוד היה,

לא היה מלך, עדיין הוא היה גור.

אחרי שהוא נהיה מלך,

הוא נהיה אריה.

וכל העולם, ראיתי היום את הגמרא,

אה, את הרמב״ם בהלכות ישראל, ראיתי שאין מקבלים גרים, לא בימי דוד ולא בימי שלמה.

בימי דוד, בגלל שהגויים היו מפחדים מדוד,

מעם ישראל,

ובגלל פחד הם באים להתגייר.

זה לא גרות לשם שמיים.

בימי שלמה, בגלל הטובה הגדולה שהייתה בעם ישראל.

אין הכסף נחשב מאומה בירושלים.

בכלל, הטובה הזו, אולי הם באים בשביל הטובה ועצ... זה לא גרות לשם שמיים.

אין מקבלים. אז כשדוד מלך

כמו אריה, היה פחד הגויים ממנו.

אז רב... רב... יעקב אבינו מתנבא

על דוד.

אחרי כן, הוא מתנבא,

לא יודע אם זו נבואה או זו ברכה.

לא יעשו שבט מיהודה ומחוקק מבין נגליו. אפשר, זה ברכה,

אבל זה יתקיים.

ידוע, לא יעשו שבט מיהודה ומחוקק זה סנהדרין.

תמיד זה מראש הסנהדרין,

זה מזרע דוד,

ראשי הס... זה מזמן רבן גמליאל, רבנו הקדוש היה.

ומחוקק מבין רגליו

זה הסנהדרין. ושבט מיהודה זה ראש גלותה.

הוא תמיד מזרע דוד.

אני לא יודע אם זו ברכה או זו גם נבואה,

שכך יהיה.

או זו ברכה, לא יעשו שבט, אבל אולי זו נבואה, שככה יהיה. ובאמת,

באמת משמע שזה היה...

זה לא נבואה. היה ככה.

אבל אולי

מכוח הברכה שלו, ואולי נבואה.

על כל פנים, תגידו לי, וברמב״ם כתוב

שאין הנבואה שאורה רק מתוך שמחה.

לפיכך

המתנבאים,

לשון הרמב״ם בפרק ז' מלכות יסודי התורה הלכה ד'.

ראית מנגן המנגן.

כן, הוא מביא את הפסוק הזה.

ואין הנבואה שורה, לא מתוך עצבות

ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה.

לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל וטוף

וחליל וכינור, והם מבקשים נבואה.

מתוך שמחה,

אז המנגינה מביאה שמחה, הנגינה.

ומתוך שמחה אפשר לקבל נבואה.

אז יעקב אמינו ביום הפטירה שלו, היה נביא.

אז היה שמח.

לא היה עצוב.

זהו, זה יש לנו, הנה,

בפרסות השבוע, דוגמה

איך

צריך להיות ביום המיתה.

ובאמת,

והטעם מובן.

כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי,

ביום פטירתו על עצמו.

רבי שמעון בן יוחאי, ואית דרא זה מובא.

בחדה כתירא אית קטיר נא בהרדי דקודשא בריכו כל יום.

כל החיים שלי,

אמר רבי שמעון בן יוחאי, ואית דרא ביום הפטירה שלו,

אמר כל הימים שלי הייתי קשור קשר אחד עם הקדוש ברוך הוא,

שלא ניתק לפעמים.

בחדה כתירא אית קטיר נא בהרדי דקודשא בריכו כל יום אוי.

הקשר עם הקדוש ברוך הוא לא היה קשר שניתק לפעמים משום חזר וקשרו,

אלא קשר אחד אמיץ שלא נבטא בעולם.

תמיד הסברתי שהכוונה,

מה היה הקשר שהיה לו עם הקדוש ברוך הוא,

שהוא היה דבוק בתיאור.

אחרי כן ראיתי שככה מפרסים באמת

את ההדרה ככה מפרסים. הקשר של

רבי שמעון בן יוחאי אנחנו יודעים.

הוא ובנו רב לעוזר היו במערה

13 שנים

ולמדו שם,

והכר' ברוך הוא עשה להם נס שיהיה להם חרוב ומים.

והם למדו מתוך, לא היה נוח,

לא היה להם, הבגדים היו מתקלקנים,

אז היו מורידים את הבגדים ומכניסים עצמם לתוך החול.

רק בשעת התפילה היו מתלבשים.

רב שמעון בן יוחאי זה סמל ההתמדה וסמל לימוד התורה.

הוא זכה מתוך זהה לסודות,

אבל

ההתחלה זה לדעת את החומש טוב,

תנ״ך טוב, משניות,

גמורי הלכות ואגדות,

וככה הם גדלו.

אז אותו רב שמעון, זה הקשר שהיה לו עם הקדוש ברוך הוא.

היה נקשר עם הטרו.

נקשר כל הזו,

זה רב שמעון בן יוחאי. גם יעקב אבינו

יעקב אבינו.

יש גמרא בסנהדרין,

דף קז.

הגמרא מספרת שמה שירמיהו

היה טוען על הקדוש ברוך הוא.

מה היה טוען?

מדוע דרך רשעים צלחה?

למה נבוכדנצר הצליח? מת על מיתתו?

ולא רק זה.

ובנו מלך אחריו,

אוויל מרודח

ועוד בנו בלאדן,

בן בנו.

בלאדן. בלאדן.

זה אותו דבר, זה אותו שם, זה עיראקים. הם עיראקים, גם ההוא היה.

הכול פונים.

עזוש היה טמא, איך יוצא,

איך יכול להיות דבר כזה?

אדם שהחריב ביתו של הקדוש ברוך הוא את בית המקדש

והרג בני ישראל.

נבוזר אדם

היה אז... רב תפחים.

מה? אמרו לו רב תפחים. רב תפחים, כמה הוא הרג.

והנה הוא ממשיך לחיות, ממשיך למלוך,

ועוד גם בנו מולך תחתיו,

ועוד בן בנו,

וגם המנינה שלו מחלה, המניה שלו זה הייתה ושתי.

אבל ושתי, נקטעה המלכות שלה באמצע.

אז אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה אתה טמא?

אתה טמא על זה? הרי אני שילמתי לו שכר ארבע פסיעות.

הידוע שיש סתירה,

בגמרא כתוב ארבע פסיעות,

במדרש כתוב שלוש פסיעות.

אומר החפץ חיים, זה היה שלוש וחצי.

הוא הרים את הרגל,

ואז בא גבריאל ועצר אותו.

הידוע שהוא נבוכדנצר, היה מזכיר

של המלך.

כשחזקיהו המלך, נעשה לו נס,

שנתן לו כשבחו אות,

שהשמש,

תחזור אחורה, או תעמוד.

ואז הם התפלאו, מה קרה?

אז נודע הדבר שזה חזקיהו המלך נתן לו כרמות שיתרפא מכל יום.

אז הוא שלח מכתב לחזקיהו המלך וכתב אל חזקיהו מלך ירושלים,

שלום לחזקי המלך ישראל, שלום לירושלים,

שלום לאלוקי ישראל.

אמר לו,

או לאלוקה רבה,

אמר לו, אתם קוראים לו אלוקה רבה ואתם שומעים אותו בסוף?

צריך להתחיל עם שם השם שלום לאלוקה

ישראל ושלום לחזקי המלך.

בגלל המילה הזאת. אז אמרו לו,

תרוץ,

תביא את המכתב, נתקן אותו.

אז הוא רץ שלוש או ארבע פסיעות,

אז זה שלוש וחצי, אומר ההבצעים.

לכן, וכמובן כאן, זו סתם גמרא מעניינת,

איך רואים דקדוק הדין?

הכסבוך הוא צריך לשלם לנבוכדנצר, הוא עשה דבר, כבוד השם,

כל הרשעוש שלו,

אבל מה שמגיע לו, מגיע לו.

אנחנו קוראים לו, כל עם ישראל קוראים לו נבוכדנצר הרשע,

אבל הכסבוך הוא לא מקפח שכר כל ברייה.

הוא רץ, לכבוד השם יתברך,

שלוש וחצי פסיעות,

אז שלוש דורות מלכים,

והחצי פסיעה הרביעית,

מגיעה לו חצי מלכות, זה ותיש, נקטעה מלכותה באמצע.

אז לשון הגמרא בסנהדרין,

אילולא שבא גבריאל ועצר לנבוכדנצר,

לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.

כי אם היה ממשיך עוד פסיעה,

אז ותה הייתה ממשיכה למלוך, אז לא הייתה קמה אסתר.

על ידי שעצר אותו,

נעצרה המלכות של דברתי ונכנסה אסתר.

זה הפסט בחז״ל, זה פסט

של החפץ חיים, פסט נפלא.

כתוב שם שבא גבריאל ועצר את נבוכדנצר במרוצה שלו.

אמר שאילולא לא בא ועצר אותו, רק שלוש וחצי פסיעות,

אז הוא היה ממשיך, ואז הייתה לו,

נינתו בסטי הייתה ממשיכה למלוך עד יום מותה,

ואז לא הייתה קמה אסתר במקומה.

אבל עכשיו שגבריאל עצר את ושתי,

אז ושתי הלכה ובאה אסתר במקומה זה, ואז הייתה הצלה לעם ישראל.

אז כתוב שם שהקדוש ברוך הוא ענה לירמיה,

ענה לירמיה,

במשל,

אמר לו, אם תעשה תחרות

של ריצה,

עם סוס.

סוס רץ,

והיה בוץ,

ואתה תרוץ.

אתה יכול להתחרות

עם סוס?

הלוא את רגלים רצת וילאוך,

ואיך תתחרה עם הסוסים?

אפילו עם רגלים,

נתנו לו רגלי.

אדם רץ ברגל.

הוא התעייף, המתחרה הזה התעייף באמצע. אמר, אם רגלים רצת וילאוך והתעייבת,

ואיך תתחרה עם הסוסים בביצות המים?

כך אמר הקדוש ברוך הוא ירמיה, אתה לא יכול לעכל

איך את השכר הגדול שאני נותן למבוכן נעצר,

נותן לו מלכות ארבעה דורות?

אתה לא יכול לעכל את זה? אתה שואל, למה?

מדוע דרך רשעים צלעה?

אז איך, כשאני אבוא לשלם שכר

לאברהם, יצחק ויעקב,

שרצו לפניי כסוסים?

בביצעי המים.

בביצעי המים, איך תעכל את זה?

כל ימיהם הם רצו לפניי כסוסים. הקדוש ברוך הוא מעיד

שאברהם, יצחק ויעקב רצו לפניו כסוסים לעשות רצונו.

אז אתה לא תוכל לעכל את השכר. אם שכר של ארבע פציעות אתה לא עכלת,

אז שכר של רצו לפניי כל הזמן,

כל החיים כסוסים,

זה היה אברהם, יצחק ויעקב אבינו. יעקב אבינו

היה יכול ללכת בשקט לעולם האמת.

ברוך השם, הוא גידל ילדים טובים.

כולם, איך אמר, הייתה מיתתו שלמה.

וגם כל הזמן היה קשור עם הקדוש ברוך הוא, כמו רב שמעון בן יוחאי.

בחדה כתיראי כתירנה ועדי דקודשה בריכו.

וגם האבות הקדושים,

הקדוש ברוך הוא בעצמו מעיד עליהם שרצו לפניו כתשושים לעשות נעת רוח לפניו.

ולאחר שיעקב אבינו מילא תפקידו עלי אדמות

באופן הרצוי ביותר,

יש לו לשמוח שהולך לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו טוב. אין מה להצטער ללכת עם אדם עשה תפקידו.

מה יש לו להצטער שהוא הולך לעולם האמת.

אדרבא, מה זה, החיים של הגוף הזה, זה,

החיים של הנשמות, זה החיים.

גם יש להוסיף

שראה שמיתתו שלמה,

וכל שנים עשר בניו כולם צדיקים.

ובאותן 17 שנה שחי יעקב אבינו במצרים,

למד ולימד תורה לבניו, לנכדיו ולניניו,

והקים דורות ישרים,

העתידים לקבל את התורה ולהוות תכלית כוונות הבורא בבריאת העולם.

הרי הקדוש ברוך הוא במצרים הכין את האומה לקבלת התורה.

א', התרבו.

כמה הם היו? שבעים נפש.

התרבו

ל-60 ריבוע,

600,000.

זה היוצאים רק.

זה רק היוצאים, היו 15 מיליון.

80 אחוז מתו.

אבל מינימום,

בשביל השרעת הסחינה, 60 ריבוע.

כמו שכתוב,

הינה מיתתו של שלמה,

60 גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל.

מה זה מיתתו של שלמה? שלמה של שיר השירים זה הקב'

שהשלום שלו.

מי זאת מיתתו של שלמה? זה המשקע.

60 גיבורים סביב לה.

הקב'

הכין את האומה, ראשית

נתן להם ללמוד אצל משה רבנו.

הרי היה יכול להקים את,

נתן להם ללמוד. היה יכול להקים את המשכן בכפי כיסלב.

אבל לא,

לא הקימו עד ראש עודש ניסן.

למה? אש ילמדו.

מה? מי? מה?

איך השכינה הזאת תרד?

הרי ידוע, משה רבנו הוריד את השכינה לארץ.

איך הוא יוריד אותה?

הוריד אותה בגלל הטרור.

ישראל למדו תורה,

וגם ארון העדות במשכן,

ו-60 גיבורים סביב לה.

זה 600 אלף יהודים שלמדו אצל, בכולל של משה רבנו.

זה היה הכולל הכי הכי מופלא שהיה בעולם.

למה? לא היה חסר להם כלום.

הקב' נתן אוכל, נתן מים, נתן בגדים,

אוהלים.

מי שהיה צריך לחתן את הילד שלו,

אז אומר, רואה הוראה הזה,

הולך למי שיש לו בת,

בואו נחתן אותם.

שמים אוהל,

או פרנסה, אין לך מה לדאוג.

הבחור הזה,

העברך הזה, והאישה, שלא יקבלו את המן שלהם,

לא חסר כלום, רק ללמוד.

והם באמת ישבו ולמדו.

אבל כבר אמרתי פעם,

אבל גם בחורים,

יש בחורים שגם מתחתנים,

אבל הם נשארים בישיבה.

למה? אומרים, בכולל לא שומעים שיעורים, לא מתעלים.

רוצים להישאר עוד בישיבה.

גם כולל, בלי ראש כולל טוב,

שילמד טוב.

זה לא,

אבל שם היה להם רעשי כוללים.

היה להם משה רבנו על השם שקיבל תורה מפי הקדוש ברוך הוא.

תורש בכתב ותורש בעל פה.

ואהרן הכהן,

ונדב ואביו אלעזר ואיתמר,

וזקני ישראל, והם לימדו אותם.

בראש חודש ניסן השכינה ירדה לעם ישראל.

זה הכול בכלל התורה.

בכלל התורה שהיו,

אז ירדו.

אז גם מה שאנחנו אומרים על יעקב אבינו,

יעקב אבינו לימד

במצרים ישב,

זה היה החיים שלו הכי נעימים, זה היה בארץ גושנה.

והוא היה כבר יהודה, ואת יהודה שלח לפניו גושנה.

הוא הכין שם בית מדרש.

יהודה הלך והכין בית מדרש בשביל אבא.

ובאו הבנים והילדים והנכדים.

היו באים ללמוד אצלו.

ואחרי זה, אז הוא כבר תצחק ליום האחרון.

כבר תצחק ליום האחרון.

אה, הוא מסיים פה, המחבר הזה מסיים פה, מי יתן.

הלוואי שנזכה

שיום האחרון שלנו

יהיה ברגיעה

ובשלווה,

בסביבה טהורה, לא בבית חולים עם אחיות ועם...

להיות בסביבה טהורה

וברגיעה ובשלווה,

להחזיר את הנשמה מתוך תשובה ויישובה דה. תאמין, כן יהיה רצון.

מי יתן שכך יהיה.

אז אני התכונן לאותו יום רבי אחמנון.

היו צדיקים שעברו שכל ימיהם הכינו את היום האחרון.

מה הפחד מהיום האחרון?

אתה עובר מחדר לחדר.

ממש הרב מפונוביש אמר את ההרגשה הזאת. הוא ראה על בעל ערוך השולחן

שהוא כאילו הולך לעבור ל...

לא היה שום צער. הוא הולך למות.

מה יש? זה טוב.

מישיבה של מעטה לאישיבה של בעלה.

מישיבה זאת לישיבה אחרת.

הוא אמר ממש כאילו הלך לעבור לרבנות יותר גדולה.

עיר אחרת גדולה הזמינה אותו להיות להיות הרב.

משכורת יותר גדולה,

קהילה יותר מעניינת,

יותר מלומדים.

הוא כאן גם כן הולך

לא הרגיש על שום צער.

ככה היה יעקב בן הנביא עם הבקירה שלו.

היה שמח וצועל.

והשכינה שרתה על הרוח, הקודש שרתה עליו מתוך שמחה.

למה?

כי הוא ידע הוא מילא את תפקידו.

אז ממש להצטער למות. מה יש? מה יש לעשות בעולם הזה?

מה יש לעשות בעולם הזה?

אין מה להקבל מה לעולם הזה.

משכן שכל מה שאנחנו בעולם הזה יכולים עוד לסגל תורה,

לאגור תורה, לאגור מצוות,

מעשים טובים, ולהתעלות שיהיה עם פנימיות, לשם שמיים.

לא, לא,

לא,

לא.

יש הרבה דברים שמפריעים לעבודה האמיתית,

עבודה תמימה.

זה כמה שנחיה,

ושהשם יעזור, שנהיה בריאים,

לעשות הנחת רוח לקדוש ברוך הוא.

להוסיף זכויות, להוסיף מצוות.