מצה בליל פסח - עיון בהלכה | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בגדה

יש סתירה.

בהתחלה אומרים,

‫הלך מען ידך אלוה ותנא ורעד מצרים.

‫זה על לחם העוני מביא אבודרהם ‫בשמאי אבן עזרא,

‫שבמצרים המצרים היו נותנים לחם מצות.

‫למה? שהמצות מעייפות,

‫כיוון החימוץ,

‫החימוץ, כשזה חמץ,

‫החימוץ הורס את גרגירי הקמח,

‫ואפשר,

‫ולכן זה קל לעיכול, לחם אמץ.

‫אבל לחם מצה,

‫הגרגירים של הקמח לא נהרסו,

‫ולכן זה מאוד קשה לעיכול, ‫ולכן עייפים בפסח.

‫אני יודע שישנים יותר,

‫בגלל המצות ישנים יותר.

‫המצות מביאים שינה, ‫כי זה מעייף את ה...

‫אז המצרים,

חלק כמו ממחשמם,

‫לענות את עם ישראל,

‫וענונו חלק, לתת להם לחם מצה ‫במקום לחם חמץ. ‫ככה אבן עזרא מפרש.

‫אפילו אם נגיד לא כמו אבן עזרא,

‫אבל הנה, אנחנו אומרים, ‫זה לחם עוני.

‫אומר רשי, מה זה לחם עוני?

‫לחם שמזכיר את העינוי.

‫עינוי אחר, תגיד, ‫לא עינוי שנתנו להם לחם מצות,

‫אבל כל העינויים,

לחם עוני.

‫המצה היא לחם עוני,

‫שמזכיר את העינוי רשי בחומש.

‫אבל אחרי כן כתוב בסוף ההגדה,

‫כתוב בסוף ההגדה,

‫מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?

‫על שום שלא הספיק בצקיו של אבותינו להחמיץ.

‫עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים ‫הקדוש ברוך הוא גבל עמיה.

‫זה גאולה וחיפזון.

‫זכר לגאולה וחיפזון.

‫כשהקדוש ברוך הוא

רצה לגאול אותנו,

‫לא נתן זמן לשרות במצרים.

‫בבוקר באו המצרים, קומו וצאו מתוך עמי,

‫כי חשבו כולנו מתים.

‫ידוע הרי מה היה, ‫באמת הייתה מכה רק לבכורות.

‫אבל היו,

‫הנשים של המצרים היו,

‫הזנות הייתה שמה מרובה, ‫והרבה זנו עם בחורים.

‫לא רק בחורים, כן, וזה הבכור לאבא שלו.

‫ובכור בין לאבא בין לאימא מת. ‫אז לפעמים במשפחה של עשרה בנים ‫וכולם מתו.

‫והם לא יודעים, אז הם אמרו, ‫מה אשר חשבו כולנו אמר רק בכורות?

‫משה רבנו אמר רק בכורות, ‫הנני מכיר כל בכור בארץ מצרים.

‫איך זה, כולם מתו?

‫כולנו מתים. זו מגפה שכולנו מתים.

‫אבל זה לא היה נכון, הם היו בכורים.

‫על כל פנים, מכוח זה,

‫הם פחדו שכולם ימותו,

‫וגירשו את ה... גירשו אותם.

‫בהתחלה לא רצו לשלוח אותם, ‫עכשיו הם מגרשים אותם.

‫גירשו אותם,

‫ולא היה להם זמן לעשות לחם חמץ.

‫וזה מה שאנחנו אוכלים מצות,

‫כדי לזכור את הגאולה בחיפזון.

זה גם בפשטות זה מראה ‫שגם בגאולה העתידה ‫תהיה גאולה בחיפזון.

‫אז על כל פנים, הסתירה באגלה.

‫פעם אומרים שהלחמה ענייה דאכלה ותנא, ‫זה זכר ללחם עוני שהיו נותנים להם, ‫או לעוני.

‫ואחרי כן אומרים, במצב זו שאנו אוכלים ‫על שומה, על שמש, לא הספיק

‫בצקם של אבותינו להחמיץ.

‫אז בגיל צעיר שאלו את השאלה, ‫כשהייתי בגיל צעיר, בגיל חמש עשרה,

‫שאלו את השאלה בליל הסדר ‫אצל הסבא על השלום,

‫ואני עניתי ככה.

‫עניתי,

‫כי הרי כל השבוע אין מצווה לאכול מצות.

‫מצוות מצה זה רק בערב, ‫תאכלו מצות זה רק בליל הסדר.

‫אבל כל השבוע אתה יכול לאכול תפוחי אדמה,

‫רק אל תאכל חמץ.

‫אבל אין מצווה לאכול מצות, ‫רק ממילא אדם רגיל ללחם.

‫הלחם מזין, הוא סועד את הלב,

‫אז הוא הולך למצות, ‫אבל לא שיש חיוב לאכול מצות.

‫אז מה שכל השבוע אנחנו אוכלים חמץ,

‫זה זכר לעוני,

‫אבל מה שבליל הסדר יש חובה לאכול מצה,

‫זה זכר לחיפזון.

‫ככה אמרתי, והדוד שלי היה תמיד חכם,

‫הוא שיבח אותי, בסדר.

‫אבל אחרי שגדלתי ראיתי ‫שקושייה מעיקרה לי איתה,

‫שזה לא קושייה בכלל.

‫מפורש בפרשת ראה,

‫פרק ט״ז,

כתוב שם,

‫וזבחת פסח לשם אלוקיך,

‫לא תאכל עליו חמץ,

‫שבעת ימים תאכל עליו מצות,

‫אסור לאכול חמץ.

‫כבר,

יש תנאים שאומרים, ‫כבר מחצות אסור לאכול חמץ,

‫לא תאכל עליו, על שחיטת הפסח.

‫ויש חולקים, התנאים חולקים, ‫שלא תאכל עליו, ‫זה על אכילת הפסח,

‫אל תאכל חמץ, בלילה רק.

‫הקורפונים, כתוב שם, ‫שבעת ימים תאכל

‫עליו מצות,

‫לחם עוני,

‫כי בחיפזון יצאת ממצרים,

‫וזכרת,

מה אמרנו בפסוק, ‫הקורפונים כתוב בפירוש בפסוק,

‫שמצוות מצה יש בה שני חלקים.

‫זכר לעוני,

‫לחם עוני,

‫אומר רשי, לזכור את העינוי,

‫וזכר לחיפזון, לגאולה בחיפזון.

‫זה שני חלקים במצווה.

‫איך התעוררתי מזה, בזה?

‫יש הרי דעת רב... ידוע שבערב פסח,

‫אסור לאכול חמץ מן התורה מחצות היום,

‫ומדרבנון שעה קודם אסור לאכול ולענות.

‫ועוד הוסיפו רבנון שמשעה חמישית

‫אסור לאכול ומותר ליענות. ‫להאכיל לבנתו מותר,

‫אבל לאכול בעצמו אסור.

‫אז מתחילת שעה חמישית אסור לאכול חמץ,

‫אבל מצה אסור כל היום לאכול,

‫למדרבנון.

‫כל האוכל מצה בערב פסח,

‫חז״ל אומרים כאילו בעל רוסטו בבית חמיב,

‫אסור לאכול מצה בערב פסח כל היום.

‫-יש שתייה שעומדת 30 יום קודם הפסח.

‫לא, זה לא איסור, זה רק מנהגים.

‫האיסור הוא רק בערב פסח עצמו ‫אסור לאכול מצה. ‫זה ירושלמי, מביא אותו רב אלפס, ‫פסק את זה מרן בסימן תוף עין א',

‫זה שלא אוכלים מכל ה...

‫זה 30 יום קודם, ‫זה רק מנהגים, זה לא מנהדין.

‫מנהדין אין איסור לאכול עכשיו מצה מי שרוצה.

‫רק בערב פסח.

‫אבל כתוב שרבנותם,

‫יש איזו שאלה יפה ברשי,

‫שרשי יסתפק,

‫האם קמח עם ביצים,

‫לקח,

‫כשעושים רק עם ביצים וסוכר,

‫האם זה חמץ או לא חמץ?

‫כי אנחנו רואים שהעוגה תופחת,

‫אז יש לחשוב על איזה חמץ,

‫ורבנותם נהג היתר בדבר. ‫זה לא חמץ.

בלי מים לא מחמיץ.

‫החימוץ צריך להיות קמח, מים ושהות זמן.

‫זמן.

אז הוא מחמיץ.

‫אבל בלי מים,

‫קמח לא מחמיץ.

‫רק עם מים.

‫אבל רשי יסתפק

‫במי ביצים, ‫לעשות לקח במי ביצים,

‫זה הרי תופח.

‫אז אולי אם זה תופח,

‫זה כמו חימוץ.

‫אבל רבנו תמנה, ‫התר בדבר,

‫שחימוץ זה לא התפיחה.

‫חימוץ

זה חומצה שנוצרת על ידי

‫קמח ומים,

‫ולכן קוראים לזה חמץ. ‫מה זה חמץ?

‫לשון

כמו מלפפון חמוץ,

‫רק אין הרבה חומץ, לא משאירים אותו.

‫אם תשאיר את הקמח במים

יומיים-שלושה,

‫יהיה כל כך חמוץ ‫שאתה לא תוכל לאכול אותו.

‫אבל אנחנו מה עושים? ‫עושים רק שיהיה קצת חמוץ.

זה חמץ.

‫אבל אחרי שלושה ימים זה נהיה סעור.

‫חמוץ מאוד.

‫וזה אפילו הריח שלו עכשיו.

‫הריח, אתה מרגיש ריח חמוץ.

‫אבל בלי מים זה לא מחמיץ,

‫ולא נוצרה שום חומצה. ‫מה שאתה רואה שזה טפח,

‫וכי חמץ זה נכון, שחמץ טופח.

‫הרי אתה שם כיכרות של חמץ,

‫היו בפרט בחורף, ‫היו מכסים אותן שלא יתקררו מן הקור,

‫כדי ש... והיו טופחים.

‫וכשרצו לבדוק אם זה יחמיץ,

‫היו דופקים עליו בצק, ‫רואים אם זה יחמיץ.

‫נכון שהחמץ הוא טופח, ‫אבל לא הטפיחה זה החימוץ.

‫החימוץ זה החומצה שנוצרת

‫על ידי מים וקמח. ‫תשאיר אותם, נוצרת חומצה.

‫ולא משאירים את זה שיחמיץ יותר מדי, ‫זה יהיה סעור, ‫זה לא תוכל לאכול אותו.

‫הכתיב לך בטן.

‫אבל קצת החמיץ,

‫זה נהיה לחם חמץ, ‫זה אסור מלך.

‫אז רבנותם אמר שעוגה של מי... ‫עוגה של קמח בביצים,

‫אפילו זה תופח, זה לא חמץ.

‫ורבנותם היה אוכל את זה בערב פסח.

‫הלקח הזה, עוגה, לקח,

‫לקמח עם מי ביצים וסוכר,

‫זה היה אוכל בערב פסח. ‫הוא שואל, הרי בירושלמי כתוב,

‫אסור לאכול מצה בערב פסח.

‫אומר, איזה מצה אסורה בערב פסח? ‫מצה הראויה בערב לצאת בה.

‫בה אתה יוצא מצוות מצה, אבל מצה שלא ראויה לערב,

למצווה מותר לאכול בערב פסח.

‫אז הוא אומר, הרי מצה עם סוכר וביצים ‫זה מצה עשירה?

‫ידוע שמצה עשירה כשולה למצוות מצה.

‫כי שהפסוק אומר לחם עוני, ‫ולא כתוב כבר, לחם עני.

‫אם תעשה למשל במצה תכניס חלב,

‫או תכניס יין,

‫או שמן,

‫יין, שמן ודבש וחלב.

‫אלה המשכין שעושים את המצה, ‫מצה עשירה.

‫ומצה עשירה לא יוצאים בידי במצה בלילה,

‫שנאמר לחם עני.

‫עני, המסורת זה עני,

‫אנחנו לומדים מלחם עני ‫לאפוקי מצה עשירה.

‫אז רבנותם היה אוכל מצה עשירה ‫בערב פסח.

‫למה? כי אומרים לא ראו יאללה לילה, ‫בעיני לחם עוני.

‫לכן,

‫והמהר״ל מפראג,

‫המהר״ל, תדעו לכם שהמהר״ל היה ‫לא רק גאון ונסתר,

‫גאון בהלכה.

‫ממש

כל דבריו קילורים לעיניים.

‫אומר המהר״ל,

‫כיוון שבשעת הדחק,

‫בשעת הדחק אפשר, צריך... ‫אם אדם אין לו מצה ענייה,

‫רק מצה עשירה,

‫בשעת הדחק יכול לאכול מצה עשירה,

‫בליל פסח.

פלא עצום, מה זה שעת הדחק? ‫אבל בתורה כתוב בפירוש, לחם עוני. ‫אם זה לחם עשיר, זה פסול.

‫מה אתה רוצה? למשעת הדחק יהיה אפשרי ‫לאכול מצה עשירה.

‫הפשט במהר״ל זה מהר״ל קשה, ‫ואני מסביר את המהר״ל.

‫הפשט במהר״ל,

‫כפי מה שאמרנו,

‫שיש במצוות מצה בגלל פסח שני חלקים.

‫חלק אחד זכר לעינוי,

‫וזה צריך להיות לחם עני.

‫אבל חלק שני זכר לגאולה וחיפזון.

‫אז מי שיש לו רק מצה עשירה, ‫אבל זה מצה, זה בלי מים,

‫זה לא החמיץ,

‫או עם מים ומייד עפו אותה ‫בלי שהספיקה להחמיץ,

‫זה זכר לחיפזון. למה אתה אוכל מצה? ‫מצה זה לא טוב לעיקור.

‫למה אתה לא שם את המים שיחמיץ?

‫אה, זכר לחיפזון.

‫אז יש, גם במצה עשירה ‫אתה יכול לקיים זכר להיבזון.

‫אז המהרל אומר שמי שיש לו ‫רק מצה עשירה בגלל פסח,

‫יוכל מצה עשירה עם ברוכי.

‫זה לא מעכב.

‫זה שני חלקים.

‫כמו שהתכלת לא מעכבת את הלבן,

‫והלבן לא מעכב את התכלת. ‫אנחנו מברכים על ציצית,

‫אפילו שלא לובשים תכלת,

‫כי זה שני חלקי מצווה.

‫נכון, במניין המצוות ‫זו מצוות עשירה אחת,

‫אבל זה שני חלקי מצווה ‫שלא מעכבים אחד את השני.

‫אתה רואה, לובשים לבן, ‫בלי תכלת, ומברכים.

‫גם על

מצה עשירה,

‫אין כאן לחם עוני,

‫אבל יש כאן זכר לחיפזון,

‫שזה מצה.

‫למה אני יכול מצה בכלל זכר לחיפזון? ‫לא נתתי לה להחמיץ,

‫כמו שלאבותינו, ‫לא הספיקו אצלכם להחמיץ.

אז אומר המהר״ל ‫שאסור לאכול מצה עשירה בליל פסח,

‫בערב פסח,

‫כי זה ראוי בערב למי שאין לו מצה ענייה,

‫המצה ענייה, רק מצה עשירה.

‫הוא ראוי למצווה לקיים זכר החיפזון.

‫זאת אומרת ככה,

‫רבנו תם מפרש,

‫נכון, גם רבנו תם אומר, ‫זה שני חלקי מצווה,

‫אבל אחד מעכב את השני.

‫לא תוכל לקיים מצוות זכר לחיפזון,

‫רק אם זה מצה ענייה גם. למה? ‫שאתה מתכוון?

‫מהעינוי הזה הוציא אותנו לגאולה.

‫לא כל דבר לחוד.

‫זכר לעוני, זכר לגאולה.

‫הגאולה היא שגאל אותנו מהעינוי הזה,

‫כמו הכורך של הלל.

‫הכורך של הלל.

‫רבנן אומרים,

‫אפשר לעשות,

‫לאכול מרור לחוד

ומצה לחוד.

‫אבל הלל היה כורחן.

‫למה הוא היה כורך?

‫מה המשמעות של הכורך?

‫לא לעשות...

‫מצה זה סגר לגאולה בחיפזון,

‫ומרור זה זכר למרירות.

‫לא תעשה את זה כל אחד בנפרד.

‫אתה צריך לכרוך אותם

‫כדי לומר, מהמרירות הזאת ‫הוציאנו הקב' ברוך הוא.

זה המשמעות של הכורך.

‫למה כורכים?

‫לא לעשות זכר למרור לחוד,

‫מרור לזכר למרירות ומצה זכר לגאולה, ‫אלא מנען מרור עד זה ‫הוציאו עוננו לכולם.

‫אותו דבר מצה, יש בה שני חלקים.

‫חלק זכר לחם עוני, פסוק בפרשת ראה,

‫וגם כי בחיפזון.

‫אבל רבנותם סובר שהזכר לחיפזון ‫צריך לעשות

מן העינוי הזה.

‫אפשר לעשות כל אחד לבד.

‫ומהרן מחדש

שאפשר לעשות כל אחד לבד. ‫אתה יכול לעשות.

‫אם אין לו לחם עוני,

‫אתה קיים מצה עשירה,

‫קיים מצה את החיפזון.

זה ביאור המחלוקת.

‫מביא אותו המגן אברהם ‫בסימן תוף עין א',

‫שהוא אוסר לאכול מצה בערב פסח,

‫מצה עשירה, ‫בכלל זה ראוי בערב.

‫אבל...

‫הוא חולק עם הרבי ניצן.

‫הוא חולק עם הרבי ניצן.

‫המגן אברהם...

‫זה לא כמו רבי ניצן.

‫המרן מפראג הוא נגד רבנו תא.

‫כן, אבל הוא חולק עם רבי הנשלום. ‫המחל את זה בערב פסח. ‫לרבנו תא מה... ‫-אכל את זה בערב פסח.

‫כן, רבנו תמה... ‫-הוא חושב שזה כן מעכב.

‫כי הוא סובר שגם בערב לא תצא ‫במצה עשירה לבד.

‫צריך שיהיה...

‫אבל המרן מפראג אומר שזה לא מעכב,

‫ולכן הוא אומר שאסור לאכול מצה עשירה.

עד כאן דברי אמראה.

וזה הפירוש הלחמה עניה.

בהתחלה הלחמה עניה זה החלה בתנא,

ואחרי כן מצא זו שאינו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק ויצא כמה שלא ותן להמליץ.

זה לא סתירה, זה שני דינים שיש במצום.

צווי דינים.

זכר לעינוי הלחמה עניה וזכר לגאולה וחיפזון מצא זו שאינו אוכלים על שום מה. זה הביאור הנכון.

למה לא אומרים את זה בשעה סחילה?

מה?

אמר לך, מעניה, היה מתאים להגיד את זה לפני שאוכלים.

אה,

זה בשביל להזמין את האורחים.

גם.

אה, אבל הייתה לי קושיה על המהרל

מגמרא בדף

ל״ח בפסחים.

כתוב שם בגמרא

‫לחמי תודה

שרצה לאכול אותו.

הוא אדם שהיה צריך להקריב תודה.

קורבן תודה.

וקורבן תודה מביאים איתו ארבעים לחמים.

שלושים מצא והיה עשר חמץ.

עכשיו,

אז נגיד הוא הביא תודה בערב פסח.

את החמץ הוא אוכל מייד בבוקר,

‫אבל מצות יכול להשאיר עד הלילה.

הוא שחט את התודה בערב פסח בבוקר מוקדם,

את המצות.

עכשיו הוא רוצה במצה של התודה ‫לצאת ידי מצות מצה.

זה כתוב במשנה,

‫עשאן לעצמו פסולים.

‫עשאן למכור,

‫אז זה אדם שהוא אופי, מאפייה.

‫הוא מוכר את המחלות למי שצריך להביא תודה, ‫הוא נותן, מוכר להן.

‫אז זה ברייל.

‫אז זה מותר, כתוב במשנה זה בסדר. ‫למה? אומרת הגמרא,

‫אם הוא עשה בשביל למכור,

‫הוא לא בטוח שיהיה לו קונים.

‫אז הוא אומר, ואם לא אמכור,

‫ואם לא אצליח למצוא קונה,

‫אז מה אני אעשה? ‫אז הוא חושב על עצמו.

‫אז אני אוכל אותם בליל פסח.

‫אבל אם עשה לעצמו,

‫אין צד שהוא רוצה לעשות תודה. ‫-אז לכן

זה פסול,

‫הם פסולים למצה.

‫שואלת הגמרא, למה זה פסול למצה?

‫הרבה אמר,

‫משום שזה ושמרתם את המצות.

‫מה זה ושמרתם את המצות? ‫השימור של המצה

צריכה להיות לשמו,

‫לשם מצוות מצה של ליל הסדר, ‫לא לשם מצוות מצה של לחמי תודה,

‫לשם מצוות מצה של ליל הסדר.

‫אז זה חסר בלשמו,

‫לכן לא יוצאים.

‫רבי יוסף אמר,

‫אפילו אם חשב לשמו,

‫גם לשם תודה וגם לשם זה.

‫אבל הוא אומר, הרי מצה שאינה ראויה לשבעה,

‫פסולה.

‫כתוב, שבעת ימים מצות תאכלו,

‫מצה שאינה ראויה לשבעה,

‫פסולה.

‫וכאן, הרי אם זה תודה, הרי מחר,

‫תודה לחם, תודה לחם. ‫דין הלחם כדין הבוסר.

‫כמו שהבוסר של תוידה, יום ולילה עד עצות,

‫גם לחמי תודה,

יום ולילה עד עצות.

‫אז בבוקר זה יהיה פסול משום נותר,

‫וכל השואה לא יכולה לאכול אותם, ‫זה לא ראוי לשבעה.

‫אז רשי מסביר שאפילו אם כיוון

‫לשם מצווה,

‫אבל הרי זה סתירה, ‫אם אתה עושה מזה תודה, ‫זה פסול מצד, פסול למצווה.

‫אז אפילו אם בסוף הוא לא שחט את התודה,

‫והם לא קדושים ולא נפסלים, ‫והם ראויים לשבעה,

‫אבל זה חסר בלשמח. ‫כי זה רשי, רשי, ככה הוא מסביר גם לשם.

‫הכל פונים,

‫הגמרא מביאה ברייתא,

‫תניא כבתא דרפא,

‫תניא כבתא דרפא.

‫בסוף יוסף.

‫בסוף הגמרא שואלת,

‫וטיפוק ליה,

‫שקודשים אסורים לאונן,

‫שהרי כתוב במעצר שני,

‫לא אכלתי באונים ממנו.

‫מתי שהייתי אונן,

‫לכן רבי יוסף הגלילי אומר,

‫שמצה של מעצר שני פסולה,

‫כי היא לא ראויה לאונן.

‫לא אכלתי באונים ממנו.

‫היא לא ראויה לאונן,

‫ולכן היא פסולה למצה,

‫שמצה

לא מאכלת באנינות.

‫רגע, איך הלימוד? בדף ל״ו יש לימוד.

‫רבי יוסף הגלילי אומר,

‫מצה של מעצר שני פסולה למצת מצווה.

‫למה?

‫לפי שכתוב, לא אכלתי באוני ממנו,

‫ומעצר שני אסור באונן,

‫והפסוק אומר, לחם עוני,

לחם עוני.

‫מחליף בין עין לאלף,

‫כמו אשכנזים,

‫מחליפים בין עין לאלף, ‫הם אומרים עוני.

‫אז לחם עוני...

‫-אנינות. ‫-שנאכל באנינות.

‫לא שלא נאכל, שנאכל באנינות. ‫אפשר לאכול.

‫אבל קודשים לא אוכלים אונן,

‫קל וחומר ממעצר שני.

‫אם מעצר שני... ‫שיוצא קר?

‫-שנאכל בכל העיר.

‫לא, שהוא יותר קל.

‫הרי גם שלמים לא נאכלים בעוני.

‫אז קל וחומר, קודשים.

‫אז מצה שהיא קודשים, כמו מצה תלחמי טובע,

‫אסורה לאונן,

‫ומה שאסור לאונן, לא יוצאים בו. ‫בעיני עוני לחם עוני.

‫רבי עקיבא אומר, ‫לא כתוב עוני חם וו,

‫כתוב עני.

‫הולכים אחר המסורת, ‫זה בא למעט מצה עשירה.

‫אז בהתחלה הגמרא שואלת,

‫טיפוקלה שקודשים אסורים בענינות.

‫מתרצת הגמרא,

‫אמר ניר בעקיבא איש ‫הוא לא דורש ענינות.

‫אפילו קודשים שאסורים בענינות, ‫הוקשרים למצה.

‫שואלת הגמרא,

‫שואלת הגמרא, ‫אבל טיפוקלה דווה מצה עשירה.

‫שהרי שמים שמן,

‫אז זה מצה עשירה?

‫את הגמרא מתרצת,

‫עושים חצילוג

‫בשכולה לחמי תודה.

‫אז כמה זה לא מורגש בכלל, השמן. ‫אז זה לא נקרא מצה עשירה.

‫אבל לפי המרן מפראג, ‫מה קושר את הגמרא?

‫וליפוקלה משום מצה עשירה. ‫אבל אם אין לו... ‫הרי זה רק פוסל לגבי לחם עוני.

‫לכן אמרו בברייתות טעמים אחרים,

‫כדי לפסול גם לזכר לחיפזון.

‫מה זה מביא אותי פה כלי הבריית?

‫הרי אם אתה תבוא רק מצד מצה עשירה, ‫זה ייקשר לזכר לחיפזון.

‫אם אין לו מצה ענייה, יאכל מצה עשירה.

‫כך אומר המרן.

‫לכן כתוב פה הפסול שלא נשמו ‫והפסול שלא נראויה לשבעה,

‫כדי לפסול אפילו לזכר לחיפזון.

‫מצאתי הקושייה במוגן אברהם.

‫הוא שואל את הקושייה על המרן מפראג.

‫מה הוא אומר?

‫הוא לא מתרץ.

‫מגן אברהם לא מתרץ.

מה שרציתי, אני אמרתי תירוץ.

‫תשמעו עכשיו,

מה שאני אמרתי תירוץ.

‫אמרתי דבר מעניין.

‫הרי בפסח מצרים,

‫בליל פסח אכלו גם מצות,

‫שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו.

‫ושמה, אתה יכול לומר,

‫המצות זכר לחיפזון?

‫עוד לא הייתה גאולה. ‫בליל פסח,

מתי הייתה גאולה?

‫בבוקר או בחצות לילה אחרי ‫שקיבלו את המכת בכורות.

‫אבל הם אכלו לפני כן,

‫אי אפשר לומר זה זכר לגאולה. ‫איזה גאולה? ‫עוד לא הייתה גאולה.

‫על קורח שכל המצות ומרורים, ‫גם המצה היא רק זכר לעוני,

‫כמו המרור.

‫לא לזכר הגאולה.

‫-לארץ ובמצרים.

‫-לא לזכר הגאולה.

‫עכשיו, כל הדרשות,

‫לשמע מאיפה לומדים,

‫והוא שמרתם את המצות.

‫מצה ראויה לשבעה,

‫באותה פרשה כתוב,

‫שבעת ימים מצות תאכלו.

‫משם למדנו שצריך ראויה לשבעה.

‫אני תמיד הסברתי יפה את הדרשה.

‫לא אומרים לבין ה... לא אומרים

‫מצות תאכל.

‫אומרים תאכל מצות, לא... מקודם,

‫אני אוכל או אתה אוכל מצה.

‫האדם מקודם אוכל, עושה פעולה במצה,

‫אבל לא אומרים מצה תאכל.

‫למה כתוב מצות תאכלו? ‫צריך לומר תאכלו מצות.

‫כדי לסמוך שבעת ימים מצות,

‫עכשיו, מצה צריכה להיות ראויה לשבעה.

‫אבל בפסוקים אחרים שכתוב,

‫שבעת ימים תאכלו מצות, ‫אין שום דרשה.

רק פה.

‫וכאן כל הפרשה הזאת נאמרה

‫בעשור לחודש.

‫לא בעשור לחודש, בראש חודש נישא.

‫משה רבנו אמר להם, ‫החודש הזה לכם,

‫ראש חודשים ישנו לכם, ושמנו,

‫ובעשור לחודש הזה תיקחו,

‫כל אחד ייקח שאה בשביל כל פעם פסח.

‫זה הכול, כל הפרשה הזאת, ומשמה,

‫הריין מבואר את הדינים של...

‫הנה,

כל הדינים, כל הפרשה,

‫היא נאמרה לפני הגאולה.

‫אז כל הדרשות,

‫הן כולן דרשות רק על זכר לעוני,

‫על לחם עוני. ‫-כן, מה שהיה ואומר עכשיו,

‫אז יוצא חזיק גדול, כל הדרשות,

‫זה רק חלק מהלחם עוני. ‫-רק בקשר לעמוני. רק רגע אני אקרא... ‫אם נגיד לפי, זה עכשיו הולך לדעת, ‫ואם למשל יש לו

‫אין לי לחמתו את זה,

‫רצה לחמתו את זה, ‫אז הוא כן יאכל את זה. ‫אם אין לו משהו אחר, נקיים לפחות את ה... ‫כן, זה חלק מהלחם עוני. ‫כן, זה חלק מהלחם עוני. ‫אז כל הפסולים ההם ‫הם גם כן לא פסולים רק ללעמוני. ‫לכן הגמרא שואלת, ‫ותיפוק הם משום מצה השיבה. ‫חידוש של גדול חינוך.

‫ו...

‫אותו חידוש גדול בערב. ‫הנה, ושמרתם את המצות,

‫כל זה כתוב לפני הגאולה.

‫ואחרי כן, שבעת עמים מצות תאכלו,

‫זה המשך של מקודם,

‫אומר להם איך לאכול קורבן פסח. ‫-במילד.

‫איך לאכול קורבן פסח.

‫כל זה נאמר לפני שנגאלו.

‫אז מה שייך לומר, זה זכר לגאולה.

‫אז כולם, כל הפסולים ההם, ‫הם גם כן רק זכר,

‫רק פסולים לזכר להמוני. ‫-דיברתי ערב, אבל אני פשוט ‫לא יכול לספק.

‫תדמר משדור ומסמכים ‫כי נסינוסו מסינא. ‫-רק רגע, תשמע.

‫אני אמרתי הדרשה הזאת,

‫תשמע, אמרתי הדרשה הזאת ‫לפני שנתיים בפריז.

‫אצל הדוד שלי,

‫אז אחד מן הקהילה,

‫עורך דין אחד,

‫מצלצל אליי במוצאי שבת.

‫לא, הוא בא לדבר איתי בבוקר, ‫הדרשה הייתה בליל שבת.

‫הוא בא ואומר, ‫ישבנו בסעודה בליל שבת,

‫וחזרנו על הדרשה,

‫ושאלנו קושייה.

‫הרב אומר שלא יכול להיות חיפזון.

‫לא זוכר לחיפזון, ‫עוד לא הייתה גאולה.

‫כתוב בפירוש בפסח, קורבן פסח.

‫קורבן פסח עצמו כתוב בפירוש,

‫וככה תאכלו אותו.

‫מותניכם חגורים,

‫מנעליכם ברגליכם ומקלכם ביתכם, ‫ואכלתם אותו בחיפזון פסח הולשם.

‫זה קורבן פסח נכתב לפני, ‫זה היה בפסח הראשון.

‫כתוב, כתוב, כתוב חיפזון גם על הפסח. ‫כתוב, כתוב חיפזון גם על הפסח. ‫כתוב חיפזון.

‫עברתי, לא שאלה טובה שאלתם,

‫אני אענה לך.

‫אני אעיין מקודם.

‫אז במשך השבת עיינתי,

‫ובמוצאי שבת צלצלתי אליו ‫ואמרתי לו,

‫שמה זה, החיפזון של פסח,

‫זה חיפזון אחר,

‫שכאילו אתם רצים.

‫בתוך הבית אתם מכלכם ברגליכם,

‫נעליכם ברגליכם ומכלכם בידיכם,

‫ואכלתם אותו בחיפזון פסח הולשם.

‫מה זה בחיפזון?

‫פסיעה חפוזה,

‫כמו לרוץ.

ומה החיפזון הזה?

‫זכר

למה שהקדוש ברוך הוא פסח,

‫היה בית של מצרי.

‫ואחרי הבית של ישראל,

‫ואחרי הבית של מצרי,

‫הקדוש ברוך הוא היה פוסח

‫על הבית של היהודי.

‫זה הפירוש של המילה פסח,

‫שהוא פסח על בתי... ‫דלג, דלג. דילג.

‫על בתי ישראל.

‫זהו פסח. אז רש״י כאן מביא,

‫שזה הפסלפה חיפזון באמת, ‫גם בלועזית, הוא מביא מלועזית הראשי,

‫איך קוראים בלועזית פסח?

‫פסקס,

‫בהספניולית.

‫בצרפתית הישנה גם כן היה פסקס,

‫אבל היום הצרפתית השתנתה קצת.

‫הורידו את העז,

‫אבל זה פער. מה זה פסקס?

‫פסקס זה פסיעה, אין פער,

‫זה פסיעה.

‫אז שמה הפחיפזון הוא

‫לעשות פסיעה גדולה, כמו שבצים,

‫כדי לזכור את הפסיעה ‫שעשה הקדוש ברוך הוא, ‫שהוא דילג

על בית הישראל,

‫מבית של מצריה זה לבית השני,

‫שעה אחרונה, ודילג על הישראלים.

‫החיפזון הזה זה לא לזכר לגאולה,

‫זה זכר לקורבן פסח. ‫היה פסח באותו לילה,

‫והוא אמר לקרשבוך הוא, ‫תאכלו את קורבן פסח

‫בחיפזון זכר למה שאני פוסע ‫על בתי הישראל.

זה חיפזון אחר, ‫לא חיפזון של הגאולה.

‫חיפזון של הגאולה, ‫עוד לא הייתה גאולה, ‫איך יכול להיות?

‫הוא אומר לקבוץ לוסינג דיליקט ‫ולקבוע בקריציה.

‫-רשי, כן, מה אומר רשי?

‫מה אמרתם?

‫אני אגיד, נראה עיני הרשי.

‫הרשי אומר,

‫ואכלתם אותו בחיפזון.

‫אומר רשי,

‫מותניכם חגורים מזומנים לדרך.

בחיפזון

‫לשון מהלך,

‫לשון

בהעלה ומהירות,

‫כמו ביי דביז נחפז ללכת,

‫אשר השליכו

אדם בחופזם.

זהו.

אז החיפזון הזה,

‫הוא הגיע עכשיו,

‫אני אומר לו, ‫הרם עכשיו אמר בומבה, ‫הוא הגיע אחרי הבומבה.

‫-אבל זה שני... ‫-לא, אני הייתי במרר,

‫מה שה...

‫מה שהמשישי אמר למרר ‫לתרץ את האור האמני, ‫הייתי, וזה, רק עזרתי את זה.

‫אז יופי. ‫-אז שמענו דברים נפלאים מארץ.

‫אבל שזה שני חיפזון. ‫החיפזון של פצח

‫היה פצח באותו ערב.

‫ולמה? בגלל שהשם פסח.

‫אז זה הפשט, אתם תלכו בחיפזון בבהילות. ‫-כתוב. הרי כתוב,

‫רגליכם, ואכלתם אותו בחיפזון,

‫מזומנים,

‫נעליכם ברגליכם, מזומנים ללכת.

‫באמת, האשכנזים, יש להם מנהג.

‫אני לא יודע אם זה בזה.

‫כשהם עושים הלאחמא עניה,

‫אז הם לוקחים,

‫או כשאומרים בצקם, אולי,

‫כשאומרים בצקם בשכמם,

‫בצקם בשכמם, הם עושים עם מקל,

‫תיק,

‫הם מכניסים מקל,

‫ומחזיקים את זה ככה כמו איזה סבל,

‫הולך.

‫וזה באמת היה זכר לקורבן פסח.

‫זה היה החיפזון של קורבן פסח.

‫אבל איך אפשר לומר, ‫בליל הפסח מצרים היה חיפזון של גאולה?

‫עוד לא התחילה גאולה,

‫עד מחר בבוקר.

‫לכן, כל הדרשות שלומדים מאותו, מהפסוקים,

‫כולן רק מיעוט לגבי לחם עוני,

‫אבל לא לגבי זכר לחיפה. ‫זה התירוץ על כובשת המהרל.

‫עכשיו, המהרל, על הכובשה של המגן אברהם,

‫הוא שואל עליו,

למה

‫בגמרא שואלת, ותיפוק להם ‫של נחמד תודה הם מצה עשירה,

‫מה צריכים מיעוטים, ‫בגלל לשמה או לשבעה?

‫שואל, נגיד, נפקא מינא, לזכר לחיפזון.

‫התשובה היא שכל המיעוטים האלה ‫הם גם כן רק ללחם עוני. ‫לגבי זכר לחיפזון,

זה לא מיעוט,

‫גם אם לא לשמה וגם לגבי זכר, זה חידוש באמת.

‫לפי דברי המהרל,

‫גם שלא לשמה תהיה אסורה בהלל.

‫אם אדם יהיה לו רק מצה שלא לשמו,

‫אז שייקח את זה. ‫אז יאכל בשביל זכר לחיפזון. ‫זה חידוש להלכה, הדברים,

‫לא רק תירוצים.

‫זה חידוש להלכה. ‫-שלפי המהרל יהיה חייב לאכול גם,

יהיה חייב לאכול גם מצה שלא לשמו,

‫יהיה חייב לאכול בשביל זכר לחיפזון.

‫והאמת, הבאתי ראיה שכך הוא.

‫הרי כל מצה עשירה שעליה מדבר המהרל,

‫היא גם שלא לשמה.

‫איזה יהודי שותה עושה מצה עשירה, ‫הוא לא יצא בה בלילה, ‫מצד לחמוני הוא לא יצא.

‫אז הוא עשה את זה לא בשביל מצווה,

‫של עוגות.

‫זה גם שלא לשמה.

‫והוא אומר שיאכלו תבל ליל הפסח.

‫הרק לא צריך לחזוק. ‫-לא, צריך לחזוק. ‫-נאי, יחזוק.

‫הפניה הוא אמינס. ‫-ציניק אמיין חידס. ‫סיליק טינדן. זה לא עושה, אגב. ‫הרי זה מונח במהרל. ‫הרי אם מצה עשירה,

‫בוודאי לא עשה אותה לשמה, לשמה, ‫מה עם לחם עונים, ‫מה הוא עשה, טיפש כזה.

‫אלא מה? הוא לא עשה לשמו.

‫ובכל זאת אומר המהרל, יאכל אותה ‫בשביל זכר לחיפזון.

‫רואים שגם שלא לשמה כשרה לשם הפסח, ‫זה לא חידוש לילה.

‫ההלכה, זה מונח בדבריו מה רע.

‫זהו הגברים, גברים, ברוך השם.

‫-אפסיקו להם מיועס ומיועס.

‫יש בספר עוטאור, זה נתפס.

‫בספר עוטאור על פסוחים, ‫נתפס השיעור הזה.

‫צריך לראות, אולי יש עוד הוספות, ‫אינני זוכר כבר.

‫אני לא ראיתי עכשיו.

‫אז קרדיש היום לא נוכל להגיד, ‫אין הרבה מניין. ‫-יש לנו מזומן.

‫שיהיה לנו מזמנת.

‫מזומן.

‫עם מזומן צריך עשרה.

‫כשאומרים אלוקינו צריך עשרה.

‫גם במזומן.

‫-אבל צריך מזומן גם.

‫לעשות פסח צריך גם מזומן. ‫-נכון, זה הזימון.

ראיתי, הייתי פעם,

‫ירח אותי הרב פרידלנדר, ‫רב חיים פרידלנדר, זכרונו לברכה.

‫הוא קצת קצור משפחתי איתנו.

‫אשתו היא אחוז של דודי,

‫שנשאה את דודתי,

‫והצרביינו מרצבאך.

‫אז הזמינו אותי. ‫אני הייתי בחור בישיבה, ‫לא היה לי בית,

‫אז הוא הזמין אותי לליל הסדר.

‫וראיתי איך שהם יקי מייקים ‫מדקדקים במסורת, במצוות,

‫לא לשנות.

‫רבי שמעון רצוייל הירש,

‫אפילו את הנוסח, את ניגון התפילה,

‫איך לנגן

היה מקפיד, איך יהיה הניגון של התפילה.

‫היה עומד על זה,

‫בכלל שלשמור מסורת,

‫שתהיה מסורת.

‫זה כמו שבוויז'ניץ,

‫אני רואה, אני התפללתי בשנים, ‫הייתי מתפלל בבית הילל.

‫היו,

הם היו,

‫היו

מתחילים ברוך שאמר. ‫איך, איך החסידים מתחילים ברוך שאמר?

‫ברוך שאמר ויהיו אלום,

‫שארתי את ברכר.

‫מאיפה נלקח הנוסח היפה הזה, ‫ברוך שאמר ויהיו אלום?

‫אמר לי, זה בא מרב חיים מאיה,

‫שהוא

עמד על כך שככה יהיה,

‫על הנוסח, על הניגון.

‫זה רב חיים מאיר, הסבא של היום.

‫אתמור היה היוצר.

‫אתמור היה היוצר. ‫-של רב חיים מאיה.

‫ראיתי אותו, הייתי אצלו פעם.

‫-אבל הנוסח הזה...

‫אומר,

‫שאתה עולה לאצל רב חיים. ‫-היה חזק, ברק פילר,

‫אצל רבן שם טוב, היה סבא רבא של בית העולו.

‫מי, מי?

‫אבא של ה...

‫אבא של...

‫מה, מה, זה לא...

‫נו, אז זה לא יכול להיות מרב חיים מאיר בעצמו? ‫-לא, הוא הכיר, הוא העמיד את זה כאן.

‫כאן בבני ברק, כאן בארץ ישראל,

‫אז הוא הקפיד, הוא הקפיד שישאירו את זה.

‫רב חיים מאיר, כשהוא הגיע לארץ ישראל,

‫אז לא היו הרבה חסידים.

‫אבל את זה הוא השריש. ‫כשמתפללים,

‫צריכים להתפלל ולפי נוסח ביז'ניץ.

‫צריכים להביא איזה... ‫הבריכה הזו, אומה, איזשהו עומד,

‫כמו שאומה,

‫הוא עומד כל מילה במילה ‫שבצוק זה זמרי.

‫זאת אומרת, חייאל שואל. ‫-אחריו

היה המון מיקרעים,

‫הביס הארץ והביס ביקרעי,

‫שואגים, שואגים בתפילה.

‫-נותנים, קרלין, קרלין. ‫-מקרלין.

‫אז הבית היה איזה אדמו, ‫קראו לו ביסר,

‫הוא העמיד את הערוץ, ‫להתפלל בטלייבאס.

‫אז בקרלין יש ככה יום ואיתכם,

‫לא, ובמקום יום יש להם כזה מיסר.

‫הביס הארץ היה מתפלל שעות או גבוהות,

‫אחרי זה פתאום היה בשקט, ‫היו שומעים כל יום על בית הארץ אומרת,

‫יוכי אתכי אלומי ‫אז החתן שלו היה הרב מסדיגות,

‫אז אמר, יוכי אתכי אלומי ‫מגבלין בזלבש,

‫אחרי שהוא נפטר.

‫-יחוד חיי העלומים. זה נשאר אותו דבר.

‫היוכי אתכי אלומי נשאר אותו דבר.

‫אבל אז היוכי אתכי אלומי ‫בזלבש ולא דיזו הקדושת ‫משנשאר ומשאיר אתכם.