פרשת בהר-בחקותי | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מה רציתי לדבר על הערב?

בגלל שהשבוע נשיא ארצות הברית מגיע.

בעולם

יש ציפיות,

ויש חששות שהוא יעשה דברים לא טובים, הרי אי אפשר לסמוך עליו.

טוב, אבל בעולם שוכחים שיש מנהל לעולם.

הם כל החושבים שזה יכול לעזור, זה יכול לעזור,

וגם זה יכול להזיק.

כמו שהיה לפני כמה שנים, לפני חצי שנה

או שנה

היה אחד מפרס,

אני לא יודע איך קוראים לו, רוחני, אני לא יודע מי, מישהו,

הוא אמר,

הרי מדינת ישראל תושמד בתוך כמה שנים, היא תימחק אין המפה.

כך הוא דיבר.

אז אני אמרתי לתלמידים, אמרתי שצריך לענות לו

שהוא לא מנהל את העולם.

לא יחשוב שהוא מנהל את העולם.

יש מי שמנהל העולם ויודע,

העם ישראל הוא העם נושא בשם,

עם שמור.

ואותו דבר להפך, גם על זה,

הגוי הזה שבא השבוע לכאן.

הוא לא קובע לנו כלום.

מה קובע לנו?

מה שבורא העולם יעשה.

חז״ל אומרים,

אין אדם נוקף אצבעו מלמטה,

אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה.

אם אדם קיבל מכה,

ככה לפעמים מקבלים מכה באצבע נוקף לעשות מכה,

אז זה בגלל שגזרו עליו מלמעלה.

אין דבר בלי שגזרו עליו.

לא עונש וגם טובות.

גם טובות זה הכל מטה, בורא יתברך.

אנחנו מאמינים שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

וזו אמונה חזקה.

אין דבר שנעשה לבד,

ולא הגוי הזה יעזר לנו,

ולא הגוי הזה יזיק לנו.

הכל תלוי בנו.

שרום בנו, תכף נראה, בעזרת השם.

אז רציתי,

בהתחלה רציתי לספר סיפור שראיתי בספר על החפץ חיים.

יש ספר, של מאיר עיני ישראל קוראים לו,

מאוד יפה הוא כותב.

אז יש שם סיפור

שרב דוביל זריצקי,

הוא למד בשיבת רזי,

והוא כותב את הסיפור הזה.

הוא היה סופר.

הוא כתב את הסיפור, הם הביאו בלשונו.

הסיפור היה שבישיבת נובהרדוק היה הרבה ישיבות נובהרדוק.

אני לא זוכר איזה ישיבה זאת, או מזריץ',

או ביאליסטוק,

או בנובהרדוק עצמה.

היה שם בנובהרדוק, הייתה הישיבה המרכזית של רבי יוזל.

אחרי כן ביביאליסטוק נהיית הישיבה העיקרית.

אז היה שם בחור,

קראו לו לייבל,

אריה.

לייבל, יהודה אריה. זה לייבל, כמו שזה F,

זה וולף.

וכאס. או.

גם כן היה נקרא לייבל,

והוא היה מעיר רוגצ'וב.

רוגצ'וב זה כנראה או בפולניה או בליטא, אני לא יודע.

מאיפה שבא הגאון הרוגצ'וב,

גם הוא היה מעיר רוגצ'וב.

אז הבחור הזה בא מרוגצ'וב והיה בישיבה.

הוא היה נער בן חמש עשרה, שש עשרה,

והוא לא יודע מה הסיבה, מה קרה.

הוא לא היה צומח לגובה,

הוא היה מתרחב.

והיה, אני ראיתי את התמונה,

כמו מרובע הוא היה.

כל כך,

למה הגוף התרחב

ברוחב,

אבל בגובה הוא נשאר נמוך.

ואז,

וגם נהיה,

כבר היה קשה תנועה,

לקחו אותו לבית חולים לוורסה.

בוורסה הייתה עיר הבירה של פולניה,

ופולניה הייתה מדינה אריסטוקרטית.

אומנם לא מעצמה ולא זה עד היום, אבל

היה בבית חולים, היה רופאים חשובים,

והרופאים לא ידעו

מה יש לו.

אשפזו אותו,

אבל הבן אדם, היה, זה כמו,

היה רק להראות לאנשים, להראות לרופאים שבאים לביקור,

לראות את הפרובלמה הזאת,

הבעיה הזאת של הבחור הזה,

שלא גודל בגובר, גודל ברוחב.

וגם הוא נהיה קבוע תנועה.

הוא נהיה קבוע תנועה, לא היה יכול להגיד ידיים, רגליים,

היה סיעודי גמור.

הוא היה במיטה,

ושירתו אותו שמה

סיעודי גמור.

אוכל,

רוחצים אותו,

זה בכל בית חולים, בטיפול נמרץ.

אסור לבן אדם לזוז.

הכל עושים לו, רוחצים אותו וזה,

הכל עושים לו.

גם האוכל, היו צריכים לתת לו לאכול, הוא לא יכול ל...

והוא מתרחב, מתרחב.

והוא יסב שם בבית חולים כמה שנים.

כמה שנים הוא היה בבית חולים.

ולא זז שום דבר.

אבל האשפוז עלה הרבה כסף.

בבית חולים עולה אשפוז כסף.

אז שני בחורים קיבלו על עצמם

לאסוף כסף בשביל

האשפוז שלו.

היו הולכים ואוספים כסף ומבקרים אותו גם.

כי פחדו שמה רופאים

יגמרו אותו.

אם יש ביקורים,

הוא לא בחור של הפקר,

אז ישימו להם.

היו באים לבקר כל פעם, נוסעים ובאים.

והיו

מלבישים לו תפילין.

לא יודע אם הם היו נשארים איתו, אבל

הכל פונים. פעם אחת,

אחד,

התחלקו, זה הולך לעיר הזאת,

זה הולך לעיר הזאת, לאסוף כסף.

אז אחד נסע לראדים.

והוא כבר היה, לאסוף כסף.

הוא היה בין ראדים. טוב, זו עיירה קטנה, אבל הוא עשב משהו והלך לחפץ חיים. אמר, אני כבר פה.

נלך לחפץ חיים, שיתפלל עליו.

הלך לחפץ חיים,

מספר לחפץ חיים

את המצב שלו,

שהוא לא יכול להזיז

אצבע,

לא יכול ללכת.

הוא כל הזמן שוכב במיטה, מסכן.

אז החפץ חיים של אותו, אם הוא היה,

אם הוא חרדי, אם הוא שומד תורה ומצוות,

אמרו לו, מה זאת אומרת?

הוא כל הזמן מקווה מתי שהוא יוכל בעצמו ללבוס תפילין.

וכל הזמן הוא בא, הוא למד בנובדוק, יש לו פסוקים.

של ביטחון

בפה כמיד שגור בפיו שם שמיים.

אז עבץ חיים

נעמד להתפלל.

זה היה דומני בערב יום כיפור, זה היה.

הוא התפלל עליו רבע שעה,

והוא רשם את השעה שעבץ חיים התפלל. זה היה.

זה היה איזה קידוש השם היה,

עבץ חיים,

העם ידעו שאצלו אפשר לקבל ישועה.

אם רפס חיים התפלל זה בסדר.

וככה,

אז הוא רשם לדע את השעה בדיוק

מתי הוא התפלל.

אחר כך הלך, חזר לאוהו,

הנה יונתן הגיע.

הוא היה צריך למחות.

אז לא נתנו לך מכות.

זה עבר בשלום, הם כבר מפחדים כנראה.

לא.

למה הוא לימד אותנו שהמחאה מוציאה את רושם החטא שהיה בך?

אם לא מחית,

זה מוציא את הרושם של החטא שנכנס מה שהתחרחל,

אז המחאה זה מוציא.

בסדר.

אז תראה,

אתה יודע את הסיפור של הבחור הזה שהיה בין אוברדוק,

והוא לא היה צומח, לא היה גודל.

היה מתרחב.

שמעת על זה? זה מובא בספר מעיר עיני ישראל,

שמספרים על החפץ חיים.

רב סידן.

איזה רב?

רב נו.

כן.

אז יופי.

אז הוא היהודי הזה,

הבחור הזה היה מאושפז,

ובחור, שני בחורים היו אוספים כסף

בשביל לשלם את האשפורסט.

והלך, אחד הלך לעיר רדין לעשות כסף,

ואז הוא ביקש מהחפץ חיים שיתפלל עליו.

החפץ חיים שאל אם הוא חרדי.

אמרו לו, מה זה חרדי?

הוא למד בנוברדוק, הוא מלא מוצר.

וציפייה לקדוש ברוך הוא שיעזור לו,

שיוכל ללבוש תפילין בעצמו.

לא צריך עזרה מאף אחד.

החפץ חיים יודע מה זה, הוא ידע מה זה ישיבת נוברדוק.

אז הוא קם והתפלל עליו

עשר דקות, ארבע שעה.

ההוא רשם את השעה בדיוק של התפילת לחפץ חיים.

ואחרי חיינו, הוא חזר לוורשה.

מרדין עד ורשה,

אני חושב,

500 קילומטר בטח.

כי רדין זה בליטא,

זה צפונית לפולניה.

וורשה הייתה דרומית בפולניה, קצת ויותר בדרום.

אני מתאר לי שהיה 500 קילומטר.

אני לא הייתי בפולניה,

לא רוצה להיות.

אני לא מחפש,

לא מחפש.

אבל הוא,

טוב, הוא מגיע לביקור לוורשה, ללייבל.

לייבל קראו לו,

רב לייבל.

לייבל,

הוא הגיע,

הוא רואה שלייבל לא במיטה שלו.

מה קרה?

סיפרו לו, אתה לא יודע מה קרה?

הוא קם, הוא התחיל לזוז והתחיל ללכת על הרגליים.

פלא, פלאים, נס רפואי.

אז הוא שאל אותו,

שיספר לו, הוא דיבר איתו,

שיספר לו

איך זה קרה.

אז הוא סיפר לו ביום פלוני,

נדמה לי זה היה ערב יום כיפור,

שהחפץ חיים התפלל עליו.

בשעה פלונית,

פתאום באה לו מחשבה בראש להזיז את היד ימין.

אבל הוא לא, כל הזמן, כבר שנים יושב,

מה קצת,

מה יעזור להרים איך?

אבל המחשבה לא עזבה אותו.

תרים את היד,

תרים את היד.

אז הוא ניסה.

הוא רואה שהוא מצליח להרים את היד.

אז הוא הרים את היד.

אחרי כן יצמו.

אחרי כן תזוז.

והתחיל לאט לאט.

בדיוק.

אז הוא הבריא, ברוך השם.

התחיל ללכת.

זה היה נס רפואי.

אחרי כן הוא קם ויצא.

בהתחלה הוא ניסה לעשות איזה מסחר שם, בפולין.

אבל אחרי כן הוא עלה לארץ.

הוא היה

בכפר סבא.

במגדיאל, אני חושב.

הוא היה שם והיה אומר שיעורים לבעלי בתים.

הוא היה עובד, אני חושב, פתח איזה מסעדה.

רבי יעקב אדלשטיין

מכיר אותו

וראה אותו, ואמרו,

ונודע לנו ורדיקרס.

כולם באו לבקר אותו.

המבקן בארץ היה

רבן ציונברוק הרבה.

זכרנו לך.

ובסוף הוא נפטר בכפר סבא

והוא קבור שם.

קראו לו רב לייבי רוגצ'ובר.

ראיתי, הם מביאים את התמונה שלו.

הוא נמוך,

הוא לא גדל.

אבל כבר ככה,

ככה, אפשר לא כמו שהיה.

ברוך השם, התחיל לזוז וזה.

וידע ללמוד, ידע לומר שיעור לבעלי בתים.

אמר שיעור

בדף ימי או בהלכות.

ובהלכות.

יש שם, כל הסיפור מובש שם.

אני שאלתי,

איך זה יכול להיות שבדיוק באותו דקה שהווצהי מתפלל,

זה פעל בוורשה.

מה זה טיל, התפילה?

איך הלכה?

הגיעה עד ורשה באותו זמן.

מה פשט בזה?

התשובה היא,

הרב יצחיים דיבר עם המנהל,

המנהל של העולם.

ואותו מנהל שנמצא בראדין הוא מנהל גם בבית חולים של ורשה.

ואז הוא נותן פה פקודה, הוא שמח כאן את הטפילה של הרב יצחיים.

כאן הוא נתן פקודה שהבחור יתרפא.

זה מה שאמר הפסוק.

מלכותך, מלכות כל עולמים.

באותו רגע שהוא מושל, הוא מולך,

הוא מולך בכל מקום.

כי הוא מולך פה, מולך שם. אנחנו אומרים אלוקינו, מלך העולנו.

הוא מולך בכל העולם.

ברוך כבוד השם ממקומו.

מה?

ברוך כבוד השם ממקומו.

והקדושה ברוך כבוד השם ממקומו.

כן, אבל הוא שולט בכל העולם.

אפילו שהוא נסתר,

הוא שולט בכל העולם.

ולא נחשוב שהנשיא ארצות הברית

יכול לעזור לנו או יכול לקלקל לנו

או רשע אחר.

לא משנה. אנחנו לא על ידם אנחנו מונהגים.

ואנחנו יודעים בורא עולם הוא המנהיג שלנו.

אנחנו עבדיך ואתה מלכנו.

אמרתי שכיוון שהשבוע יהיה פה בלאגן גדול,

אני חושב שמחר הוא מגיע.

או יום שני.

אז לכן צריך להתחזק לדעת שיש אלוקים

ויש מנהל עולם.

זה מה שאמרתי שצריך ללכת לכם.

סיפרתי את הסיפור. מלכותך, מלכות כל העולם.

כמו עם הרב שר.

מה?

כמו עם הרב שר, שבאמת שלא עשני גוי.

טוב, זה עניין אחר.

זה עניין לדעת

שאנחנו מושגחים,

בהשגחה מהקדוש ברוך הוא.

וכל מה שנעשה איתנו,

שהכול ממנו יתברך.

לא הגוי הזה עוזר לנו ולא הגוי הזה מזיק לנו.

אנחנו מונהגים על ידי הבורא עלו.

וזה היום בפרשת השבוע,

פרשת וחוקותיי,

הקללות.

אז כתוב שם

את היסוד.

ואם תלכו עימי וקרי ולא תבואו לשמוע לי ויספתי עליכם מכה שבע בחטאותיכם.

אומר רשי,

הרי זה כתוב מקודם.

ידוע, רשי כאן אומר,

מהם העבירות?

שבע עבירות ושבע פורענויות. רשי עושה את ה...

ואחרי כן כתוב,

ואם תלכו עימי וקרי,

זאת אומרת שאתם,

ואחרי כן כתוב, ואם לא תבשרו לי,

ואם באלה לא תבשרו לי,

והלכתם עימי וקרי,

והלכתי אף אני עמכם בחמאר קרי.

וקרי והכיתי אתכם, גם אני שבע על חטאותיכם.

ועוד ועוד ועוד.

ואם בזאת לא תשמעו לי,

והלכתם עימי וקרי,

והלכתי עמכם בחמאס, קרי.

אותה צרה שהייתה לכם.

ואתם לא אומרים, זה מקרה,

לא עושים תשובה. למה לא עושים תשובה?

כי לא יודעים שזה הבורא הלום נתן את המכות.

או שאם זה קרה מקרה,

מה יש לעשות תשובה?

אבל זה, על זה,

שאתם חושבים שזה מקרה,

על זה יהיה לכם.

והסרתי אתכם אף אני, שבע, רחמאמו יצלן,

לקרוא את הקללות.

והיה, זה היה הדברים האלה.

ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם.

תאכל.

אני חושב שהרב אביב בשם החמוץ חיים,

אשר,

וזו אמר התקיים הפסוק בשואה, רחמאנא מצנן,

וראית משוקם ומראה עיניך אשר תהיה.

הוא אמר, זה התקיים בשואה.

כל הכל היה זה הרב מורדכי פרגמנסקי.

הוא היה בשואה.

אומר, הוא רואה פה פסוקים ואותיות בשואה.

הכל הוא ראה, בתורה כתוב כבר את זה,

שיהיה ככה ושיהיה ככה.

וכשהיה בסוף המלחמה,

הנאצים, לא ממש בסוף,

ארבעים ושלוש.

הם התחילו לסרס ילדים.

שהרי הם רצו להשמיד את העם היהודי,

והיהרגו בהם ושחטו בהם, שרפו אותם.

אבל כדי לגמור את

הסוף,

אז לקחו ילדים,

בסדר, לא הרגו אותם,

אבל סירסו אותם

שלא יוכלו להוליד.

היו היום פה, ואני זוכר,

בוויז'ניץ,

היה סריס אחד מן השואה.

אני לא רואה אותו כבר, הוא נפטר כנראה.

סריס,

מסרסים אותו שלא יוכל להוליד,

כדי לכלות את העם היהודי.

אז רב מורדכי אמר שכבר לא, יותר מדי.

וכבר אתה רואה כאן, זה לא,

זה לא מכה שכתובה בתורה.

שירצו לכלות את העם היהודי,

הוא אמר עכשיו,

הוא אמר שעכשיו צריך לצפות לשמוע.

הוא היה כל, אני לא צריך לקרוא טוב את הספר ההוא,

של מוזכי פגמנסקי.

איך שהוא היה אומר,

על המכה הזאת אומר, הנה זה פה,

על המכה הזאת.

אני גם אמרתי פעם על הפסוק,

אולי היה כאשר

שש עליכם להטיב לכם,

כן יסיס השם

לארח לכם.

אז אומר רשי, לא חד וחד וחד וחד וחד וחד וחד,

שמח במפלת ישראל,

רק הוא מסיס אחרים.

יסיס אחרים.

אחרים יסמכו במפלת ישראל.

אז אני הבאתי את זה אז והיה התפרסם בעיתונות

שזה היה

בכל מועד פסח.

הרי הימלר,

מה שמו?

הוא היה משה של פולין.

הרי מה עשה היטלר?

כבש את פולין, מעמיד משה.

כבש אזור, מעמיד משל.

המשל של פולין היה הימלר,

מה שמו בזכרו.

אז הימלר רצה לסלוח

כבר בסוף המלחמה, עולה ב-1943-1944,

רצה לסלוח מתנה ליום הולדת

להיטלר.

אז הוא שלח לו מברק

ביום ההולדת של רוזיאה ובחול המועד פסח.

שפולין נקייה מיהודים.

בגרמנית.

בגרמנית.

פולין

ריין פונג'ין.

כמו ביידיש.

ריין. זאת אומרת נקייה.

נקייה מיהודים.

כאילו יהודים זה פסולת.

וזה הוא אמר, זה ישמח את יתלה.

זה כאשר יוסיס,

הם שמחים,

למה זה היה אחרי גטו ורשה הסיפור הזה.

אחרי גטו ורשה, הרי בוורשה היו יהודים גררס שהם

עשו מרד.

והיו, לא,

רב נחם זימבה היה גם.

הוא פסק שצריך להתגונן.

הם הורגים בנו, נגרוג בהם גם אנחנו. ואולי תהיה איזו ישועה קטנה לכמה.

אבל בסוף, מה עשו הגרמנים?

הם הציתו אש בכל הגטו.

כל מי שהיה בגטו נשרף.

נשרף.

ואז, אחרי זה הוא כתב את המברק הזה,

שפועל היא נקייה מן היהודים.

זה נקרא, כאשר שש השם עליכם, להיטיב לכם.

כן יסיס השם, יסיס אחרים אומר השם.

לא שהוא בעצמו שש, חס ושלום,

אלא יסיס אחרים על מפלתכם.

זה היה.

כל השואה הייתה,

באמת הרמב״ן אומר שהקללות האלה

של בחוקות האלה זה חורבן בית ראשון.

הקללות של ערבות מואב,

הקללות של פרשה כי תבוא,

זה של חורבן בית שני.

והאזינו,

והשואה.

והאזינו.

אבל כאן זה הבאנו, שזה ברמב״ם,

בהלכות תענית.

כתב הרמב״ם

מצוות עשה לזעוק

ולהריע וגם לעשות בחצוצרות,

אבל לזעוק אל השם על כל צרה שלא תבוא.

זה מצוות עשה, להתפלל בשעת צרה.

לזעוק אל השם.

זה מצוות עשה דאורייתא. אפילו

אם מישהו אומר שטפילה זה דראבונן,

אבל בשעת צרה כולם מודים שזה מצוות עשה.

להתפלל זה שאף אחד אחר לפעמים,

כשיש איזו צרה,

היו הרבנים פה אומרים להתפלל.

או בצורת,

או צרה של המלחמה,

או כל מיני צרות.

היום יש מלחמה גם

עם הצבא.

יש לנו מלחמה מבית ומבחוץ.

אף זה הוא מחריבה וממלכי יצאו.

שיצאו מהם איתנו.

אמן.

מלכי יצאו.

אז על כל פנים, אז הרמב״ם אומר,

כמו שכתב רשי בחומש,

שהיום,

שהמצווה הזאת

זה מדרכי התשובה.

נקרא לאסון הרמב״ם.

המצווה הזאת,

מצוות עשי מן התורה,

לזעוק

ולהריע בחצוצרות

על כל צרה שתבוא על הציבור.

שנאמר

על הצר הצורר אתכם

ורעותם בחצוצרות.

אומר הרמב״ם, פירוש,

כל דבר שייצר לכם

כל דבר שעושה לכם צער,

מצוקות,

כגון בצורת

או דבר או הרבה וכל כיוצא בהם,

זעקו עליהם באריון.

נצווה לזעוק אל השם.

נצווה את עצמם נטורל לזעוק,

לזעוק,

לזעוק אל השם.

כמו שאמר אדוננו דוד, וצר לי אקרא אדוני ואל אלוהי אשביע ישמע מהיכלו קולי ושבעתי לפניו תבוא באומה.

זה על הציבור, אבל אחרי כן כתוב,

והוא אומר, ודבר זין דרכי תשובהו,

שבזמן שתבוא צרה

ויזעקו עליה ויריעו,

ידעו הכול שבגלל, למה הם זועקים?

כי הם על ידי זה מבטאים,

זה בא מהקדוש ברוך הוא,

וידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הוא רע להם,

ככתוב, אבונותיכם יתואלת,

וזהו שיגרום להם להסיר הצהרות מעליהם.

זה הידיעה הזאת,

שזה בא מאת השם,

והם עוזרים בתשובה, דרכי התשובה.

אז זועקים אל השם,

שימחון להם על מסעתו,

זה יגרום להם שתיפסק הצרה.

אבל אם לא יזעקו

ולא יריעו,

אלא יאמרו, דבר זה ממנהג העולם ירא לנו,

וצרה זו נקרו נקרית,

הרי זו דרך אכזריות

וגורמת להם להתדבק

במעשיהם הרעים,

ותוסיף הצרה צרות אחרות.

הוא שכתוב בתורה, והלכתם עימי בקרי,

והלכתי עמכם בחמאר קרי.

כלומר, כשאביא עליכם צרה,

כדי שתשובו,

אם תאמרו שהוא קרי,

אז לא רק שהצרה שאתם בה,

לא תתפסק,

אלא אוסיף לכם עוד צרות.

הרמב״ם.

אחרי כן אומר הרמב״ם, הוא מדברי סופרים,

חייבים להתענות.

התענית זה רק מדרבנון,

אבל הזעקה להתפלל לשם

זה דאורייתא.

בשעה צרה צריך להתפלל לשם.

אחרי כן ברמב״ם כתוב שלא רק

בציבור, צרת רבים.

גם בצרת יחיד בהלכת עת, כשם שהציבור מתענים על צרתן,

ככה יחיד מתענה על צרתו.

מתענה?

לא סתם.

פה אני שומע סיפורים על תעניות של צדיקים,

על מישהו.

אז זה לא, כשיש צרה אפילו של יחיד

שנוגע לו,

אדם חייב להתענות.

גם כן יחיד כשם שהציבור מתענים על צרתן,

ככה יחיד מתענה על צרתו.

כיצד?

הרי שהיה לו חולה או טועה במדבר

או אסור בביתא סורין,

יש לו להתענות

עליו ולבקש רעמים בתפילתו.

ואומר,

ענינו בכל תפילה שמתפלל,

ולא יתענה בשבת,

בשבתות ולא במעדות ולא בראשי חודשים ולא בחנוכה ופורים.

כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד מבעוד יום,

אינה תענית.

צריך לקבל אותה כשיתפלל תפילת מנחה,

יאמר, מחר אני

מחר אהב את תענית,

וגומר בלבו להתענות למחר,

אף על פי שהוא אוכל בלילה,

לא הפסיד כלום.

וכן אם גמר בלבו וקיבל עליו להתענות

שלושה או ארבעה ימים זה אחר זה,

אף על פי שהוא אוכל כל לילה ולילה,

לא הפסיד תעניתו,

ולא צריך כוונה לכל יום ויום בעוד.

זה היה יכול תענית.

זה המקור הוא

שלא לומר

שזה מקרה.

ובאמת הרמב״ן בפרשת בוהו

אומר

שאין

לאדם חלק בתורת משה רבנו

עד שיאמין שכל מקרנו ודברנו כולם ניסים,

אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל,

אלא לפי מעשי האדם.

אם הוא עושה מצוות וישמע לקדוש ברוך הוא,

יהיה לו שכר.

ואם לאו, חס ושלום.

וזה אומר, אם האדם לא מאמין,

באמת שכל העניין,

הדבר הזה חמור, שאדם לא מאמין בהרגעה פרטית,

ולא יודע,

לא יודע שהצרות שיש לו זה מאת השם.

הוא חי עם הרגשה, בכלל שיש הרבה כפירה

ביום, בדור שלנו.

הוא מרגיז, הוא אומר, נו,

מה השחקה הזה הוא לא, אבל אם היה יודע באמת שזה מאת הבורא יתברך,

היה מתפלל.

בצר לי יקרא אדוני ולאלוהי השבח

ישמע מחלקולים שבצפנו את הבוראים.

זה, פרשת השבוע מלמדת אותנו

כמה העניין הזה שכופרים בהשגחה.

תמיד הייתי מביא את הסיפור של חיאל בית האלי,

שהוא בנה את יריחו.

והתקיימה הקללה של יהושע.

יהושע, כשנכנס לארץ,

הוא כבש את יריחו, זו העיר הראשונה,

העיר הראשונה שהוא כבש,

והחרים את, והרג את כולם,

מנער ועד זקן, תא ונשים, הרג את כולם.

לא תחיה כל נשמה.

ואחרי כן הוא החרים את כל הרכוש שיש שם לבית המקדש,

למשכן.

ועכן, מעל בהקדש.

אז כתוב שם, הוא קם וקילל מי שיבנה את יריחו.

בבכורו יייסדנה,

כשהוא יתחיל לעשות יסודות לעיר.

אז הבכור שלו ימות,

וכשהוא ייצב דלתותיה,

אז צער שלו ימות.

ובמשך הבנייה מתים לו בנים.

והיה שם חיאל שרצה לבנות יריחו.

והוא התחיל לעשות יסודות, מת לו הבכור שלו.

ואחרי כן מתו לו עוד ועוד. שבעה בנים מתו לו.

ועשה את הדלתות

של העיר,

עשה אולי חומה

סביב העיר, אז הוא

מצא את הדלתות, מת הצעיר האחרון.

ואני שואל, איך אשתו נתנה לו?

ואיך הבנים לא באו לצעוק עליו, מכה מצרים בבכוריהם?

אומרים לו, אתה לא רואה שאנחנו מתים? אתה רוצה להרוג את כולנו?

הנה, בדיוק התקיימה הקללה של יהושע.

שבעה בנים.

איך הם לא עצרו אותו?

התשובה היא,

כי הוא היה כופר בעיקר,

חייל.

הוא היה עושה צחוק, מה אתם מדברים שטויות?

בגלל דיבור של יהושע אנחנו,

נו, אבל עובדה, אתה רואה שאתם מתים.

זה סתם מקרה. זה לא מייחס לזה שזה קשור. למה אתה זה לא קשור?

זה לא קשור, זה מקרה.

לא, זה, העניין הוא שזה מקרה.

הוא לא תולה את זה בעבירה שהוא עבר על השואה של יהושע.

או בקללה של יהושע. זה גם שואה. ארור זה גם שואה.

וימלך יהושע בספר יהושע כתוש, קיבלו עליו את מלכותו.

וכל מי שימרה את פיך כתוב,

הוא כ... ימלך יהושע

היה כובש את ארץ ישראל והרג למדלם מלכים.

אבל הוא היה לא דין מלך יהושע.

זה כתוב בפרק א'.

הקב' ברוך הוא.

אז התירוצו שהוא היה כופר בעיקר ותולה הכל במקרה.

הוא לא תלה שיש.

איך יכול להיות שקללה של יהושע לפני 500 שנה

או 600 שנה מאז

שנכנס לשואה עד אחרי שנבנה,

אתה יודע מתי נבנה?

נבנה בית

400 שנה אחרי שיצאו ממצרים

או אחרי שנכנסו לארץ.

כתוב בספר מלכים

מתי שלמה בנה.

זה היה 400 שנה אחרי שנכנסו לארץ.

ותוסיף לזה עד זמן אחריו

משלמה על אחיו

עוד 200 שנה.

כמעט 600 שנה.

אז מה הוא היה אומר?

הדיבור של יהושע יכול לפעול משהו?

אלא מה?

אם היה מאמין שיש בורא עולם,

שמנהל את העולם,

הוא יודע,

הקב' ברוך הוא

מקיים

דברי הצדיקים,

אבל הוא לא האמין בזה.

הוא היה כופר.

הוא מר לעבודה זרה לבעל.

ואחרי כן, כשמתו לו כל הבנים,

בא אליהו ואחאב,

כל אחד בפני עצמו בא, מצד עצמו בא לנחם.

ואז היוש שמע אחאב,

כשהמנחמים אומרים,

בריך אלא כא דצדיקאיה,

דמקאיה מילי דצדיקי.

יתברך הקב' ברוך הוא אלוהו הצדיקים,

שמקיים הדיבורים של הצדיקים.

אז אחאב אמר,

אחאב היה גם כופר בעיקר.

אחאב, לא כל הזמן, ואז,

אחרי כן הוא עשה תשובה.

יש במדרוש הגדול כתוב שהיה מזמין

את יהושבת מלך ישראל, לתת לו מרקות פעמיים ביום.

אז בקיצור,

אז אחאב אומר להם,

מי היה יותר גדול?

משה רבנו

או יהושע?

ודאי משה רבנו היה יותר גדול.

כולם יודעים, פני משה כפני חמה,

פני יהושע כפני לבנה.

אז איך יכול להיות?

דברי משה לא התקיימו.

הרי משה אמר,

שמרו לכם פן יפתה לבבכם,

ושרתם בעבדתם אלוהים אחרים,

והשתהוויתם להם, וחרף אדוני בכם,

עשה את השמיים אלוהים מטר.

והנה אנחנו, כל ארץ ישראל מלאה

עבודה זרה היום, כולם עובדים עבודה זרה,

ולא קרה שום דבר, ויש גשם, יש הכול,

יש כל טוב.

כך הוא אמר, שיש כל טוב, לא חסר כלום.

אז אליהו שמע את זה.

אז אליהו אמר, חי השם,

שמכאן ועלה לא יהיה גשם, רק לפי דברים.

וכך היה נאצה הגשם. למה?

אבל באמת, מה התירוץ על הקושייה של אחאב?

אחאב הקשה קושייה. אם דברי משה לא יתקיימו,

איך דברי יהושע יתקיימו?

התשובה היא פשוטה.

דברי משה לא אמר זמן, מתי יהיה, מתי.

והקדוש ברוך הוא ערך אפיים.

מעריך אפה וגבה דילי.

אז נכון, הקשבוע אמר שאם יעבודה עוד זרה לא יהיה גשם

ולא יהיה אוכל.

והאדמה לא תיתן את תעולה.

נכון, אבל לא אמר מיד שיעבדה עוד זרה יהיה.

הקדוש ברוך הוא מעריך אפה.

וגבה דילי.

אבל אצל הקללה של יהושע, הוא נתן זמן.

יהושע אמר,

בבחרו יייסדנה ובצעירו יייצב דלתותיה.

לא שייך לדחות את זה ערך אפיים.

הרי התבטלו דברי יהושע.

כאן לא התבטלו.

נכון, ועצת השמיים למטר יבוא.

מעריך אפה וגבה דילי.

ולכן הוא אמר,

היות ודברי משה אמת,

אז אני עכשיו קובע שמעכשיו לא יהיה גשם.

זה לא בכלל,

בכללי. בכלל דברי משה, אתם עובדים על דוזן, אז לא יהיה גשם.

אתה לא רוצה שהקדוש ברוך הוא יאריך אפה.

אתה רוצה למה הוא לא נותן יד? אז באמת יהיה.

מיד לא יהיה גשם. וככה, נהיה שלוש שנים בלי גשם.

נורא ואיום היה.

אז הוא קובע שהוא קורא לו אוכל ישראל, והוא קובע לו. מה?

הוא עוד לא מתבייש אחר כך בסוף,

הוא קובע לו, כשהוא רואה אותו, אוכל ישראל.

אחריו, קובע לאליהו, כן.

הוא אומר שהוא גרם, שאין גשם.

אז אמר לו, לא אני,

אתם עובדים עבודה זרה,

אז אין גשם?

אתה רוצה שיהיה גשם?

אז בוא נעשה תשובה על עבודה זרה.

תאסוף לי את כל ישראל,

וכל נביא הבעל להר הכרמל.

ושם עשה אליהו עליו השלום התעוררות,

התעוררות שיכירו שיש אלוקים.

ואז

לעובדי הבעל לא ירד אש,

ואליו ירד אש.

אז כתוב שכל העם,

ויענו כל העם ויאמרו, אדינו יהיו האלוהים, אדינו יהיו האלוהים.

זה היה יחיאל, ירד, כמו שנפטר.

מה?

יחיאל בית האלי.

הוא היה בתוך המחילות.

זה מה שאני כועס על יחיאל.

ממילא עתה עבודה זרה,

עצר ערד, לעבודה זרה היה מאוד קשה.

זה נכון, הגמורה בסנהדרין אומרת,

שרבה דרש על אחאב,

אמר לו, אם אתה היית, הוא על מנשה, הוא דרש, מנשה. אמר לו, אם אתה היית, הייתה... רואים את השמלה ורצה. ורץ אחרי עבודה זרה.

טוב, בסדר, אבל

רמאות,

לרמות את עם ישראל

שיש ממש בעבודה זרה,

הוא נכנס במחילה בשביל לעשות אש.

וכדי לרמות

שיש ממש בעבודה זרה.

זה היה לא הגון.

לרמות,

רסע.

חיאל, רסע, אז בנה חסק ושדרסך אותו.

אבל מה היה החס של חיאל?

הוא לא האמין בהשגחה,

הוא לא האמין שיש אלוקים, שיש מנהל.

אז הוא תלה את המיטה של הבנים שלו בדברים אחרים.

זה מקרה.

איזה מקרה? בדיוק.

כמו שאמר יהושע.

אבל זה מקרה.

כי הוא לא האמין.

וזה מה שהפרשה של השבוע צועקת.

הקדוש ברוך הוא כועס

על זה שאומרים שהוא לא מנהל את העונה.

אומרים זה מקרה.

לא הוא שעשה.

והקדוש ברוך הוא כועס על זה.

אמר הרמב״ם שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו

עד שיאמין

שכל מקראנו

ודברנו,

כל מה שעובר עלינו,

הכולם ניסים, זה הכל מבורא עולם.

אין בהם טבע ומנהגות שלנו. גם טבע אין.

הכל מבורא עולם.

והרי אתה רואה הסגולה של הנפש החיים.

הנפש החיים אמר סגולה.

שאם אדם חושב על שם הוויה ברוך הוא,

שהוא מהווה את הכל כל רגע,

הוא מניע את הכל.

הוא מבטל כל הכוחות

וכל הרצונות, זה כלום, יש רק בורא עולם.

אז בזכות המחשבה הזאת הוא ינצל.

בשכות המחשבה הזאת הוא ינצל.

אז אתה רואה שהכל עושה בורא עולם.

הנה, אתה יכול לנסות.

תעשה.

תעשה את הסגולה שלנו בשעים

ותנצל.

אני ניסיתי את זה פעם,

לא רק פעם אחת.

הייתי פעם בצרפת,

והייתי באלפים,

והייתי צריך,

והיה שמה, לא היה חמצן מספיק.

היה גובה, בגובה אין הרבה חמצן.

וגם המלון היה מלון

של באלפים קר,

עד מלון סגור הרמטי,

והיה אוויר, אז

לא יכולתי לסבול.

זה גרם לי מהירות דופק.

למה מהירות דופק?

כי כיוון שאין מספיק חמצן.

הרי הדם מביא חמצן לכל הגוף.

אבל ברגע שהוא אין מספיק חמצן, אז הלב מתאמץ לזרוק יותר חמצן,

לזרוק יותר דם, כדי שיגיע חמצן

לכל הגוף.

נו, אז מהירות דופק זה נקרא.

אז במקום שבעים פעימות בדקה, היה לי מאה עשרים, מאה עשרים... זה מסוכר.

מאבדים הכרה מזה.

כי אם הלב דופק

יותר מהר,

הוא לא מספיק לאסוף מספיק דם.

אז מילא לא מגיע דם למוח, מאבדים הכרה מזה.

כמה פעמים איבדתי הכרה?

מאבדים הכרה מזה.

אז מה סיפרתי? אז אני הוספרתי שם.

מכוח העלפים.

יש שם...

זה היה ביולי

והיה שלג בעיר, ביולי.

וטוב,

ואושפזתי וכל יום אשפוז עלה

חמשת אלפים פרנק, יותר מאלף דולר.

ואיפה יש לי כסף לשלם אם הייתי שם?

וזה...

גם הייתי שם.

אולי שמונה ימים הייתי שם.

הייתי פה נמרץ.

לא תקום פעם, מים צרה.

אז אה...

אז טוב, אבל אני נתתי להם

שיש לי ביטוח רפואי.

כאן הייתי בכללית פעם.

אגב, הם לא שילמו להם כלום.

אין לו ביטוח לחוץ לארץ.

ביטוח פה לא בא לו.

לא נתנו כלום, אז הם אפשר התחילו לעשות לי...

קיבלתי מכתב מהסגרירות.

פה,

סגרירות צרפת.

איזה מכתב.

עם איומים.

אם אתה לא משלם, אנחנו

תובעים אותך למשפט.

יעלה לך כפול.

אז די לו. כל מיני דיבורים.

אז מה אני עשיתי?

מה עשיתי?

שלחתי מכתב

לשר הבריאות של צרפת.

זה נקרא שר הבריאות הצרפתית.

מיניסטר דה לה סנטה.

אמרתי לו שאני מובטל.

זה נכון, אני לא עובד.

מובטל.

והייתי מקבל הבטחת הכנסה.

והנה, שלחתי להם.

אבל אני יודע שהם יזרקו את המכתב.

מה אני משווה שר הבריאות.

אבל עשיתי את הסגולה של הנפש החיים,

שהם לא יכולים להזיק לי.

אז בסוף זה עבר.

לא היה לי הרבה ציפיות מהמכתב.

המזכירה תראה מזי.

בן אדם היה מזמן, אז לא משלם.

תזרוק את זה לפח.

הם לא מביאים אפילו מכלול.

אבל השתתקו.

השגרירות השתתקה.

בואו.

הם עושי דברו שם.

לא שלחתי להם כלום.

וברוך השם נסעתי כבר

הרבה פעמים לצרפת, לפני שלוש שנים וארבעת שנים.

והם שכחו מזה.

לא רק זה, היה פעם אינתיפאדה.

הייתה סבתא עליה שלום, הייתה בבילינסון.

והייתי צריך לבקר אותה. אבל

איך אני אלך לבקר אותה?

חס ושלום,

אם מחבלים היו יכולים באמצע,

אז הייתי צריך נשק.

אז לקחתי את הנשק של הנפש החיים

בשביל

לשמור על עצמי.

גם פעם, גם הייתי פעם ראש השיבה בשדרות,

והיו פגזים.

אז לימדתי את הבחורים,

את הסגולה של הנפש החיים,

כדי לשמור על עצמו. ואני הייתי הולך כאן לתפילה,

הייתי הולך להתפלל.

היה מרחק לבית הכנסת,

מרחק של 200-300 מטר,

ופתאום יכול להיות פגז,

או צפה,

איך קוראים לזה? נעש צפה, קוראים לזה.

אז מה הייתי עושה?

אני ביד השם. אני ידעתי שאני ביד השם, לא ביד הפגר.

כל פגז יש לו כתובת.

אז ככה

יש לנו.

אבל מזה אתה תוכיח שיש מנהל לעולם.

מן הסגולה של הנפש החיים.

הרבה עשו. אז הרב מבריסק,

רבי איישבר היה הראשון.

רבי איישבר.

הסבא, האבא של רב חיים,

היה שם בבריסק,

הוא היה רב.

והנה באה המשטרה,

בודקת את החנויות שלהם,

כל החנויות

שיש שם סחורות מוברחות,

שלא שילמו מכס.

והיה יהודי שהיה מלא בסחורות כאלה.

והפחד נורא אם יתפסו אותו, זה היה

נורא ואיום.

אז הוא מיד,

כשידע שהם פה,

הם עוברים עכשיו חנות הרענות,

אז הוא מיד, מבהלה,

בא לרבי איישבר,

הרב של בריסק.

אז רבי איישבר,

רבי איישבר,

ראשית הרגיע אותו,

נתן לו כוס מים,

ספר מה הבעיה.

הוא סיפר לו שהולכים לבדוק,

אז הוא אמר לו, בוא תראה.

לקחת אותו, הרגיע אותו,

ולמד איתו את הסגולה של הנפש שלו,

והסביר לו את הסגולה.

אמר לו, תחשוב בזה.

ועוד פעם ועוד פעם,

עד שהוא קלט את הסגולה טוב,

ובזה אתה תנצל.

ובאמת הוא ניצל נס.

הם היו,

הם עשו הפסקה.

היו צריכים לאכול באמצע,

אז עשו הפסקה.

אז עשו סימן

שעד כאן הם בדקו.

אז הם עשו סימן

על החנות שלו,

ואחרי כן

לא בדקו את החנות שלו. חשבו שזה, כבר בדקו.

עד כאן בדקו.

וזה עד כאן עוד לא בדקו.

מכאן עוד לא בדקו.

וככה עברו

ולא בדקו. והוא בא אישה שלו,

מהר לרב,

להגיד לו שהיה נס.

לא.

להרגיע את בעלה המסכן.

ככה הרב מבריסק. והרב מבריסק,

רב ולבלה, עבר את הגבול,

ותמיד היו הנאצים במלחמת העולם השנייה.

הנאצים היו שורצים שם,

ופעם עצרו אותם.

אומר, זה היה כשהפסיק לחשוב על זה.

והוא שוב התחזק לחשוב על שם הוויה,

ושאין עוד מלבדו, ושאין שום כוח בעולם

שפועל מעצמו.

רק הכל בורא עולם.

ואז

עזבו אותו.

ראו בחוש איך שהסגולה...

מכאן אתה רואה שיש בורא עולם, אתה רואה בהסמכה שיש בורא עולם.

הנה, אתה רואה.

אתה עושה את הסגולה, אז אתה ניצן.

איך זה?

כי יש בורא עולם שמנהל את העולם.

ובאמת שהוא,

אין שום כוח בעולם בלי רצונו.

הכל, הוא פועל.

אין עוד מלבדו.

ולומר שזה מקרה,

זה כפירה.

לומר שזה מקרה שנעשה בלי בורא עולם,

זה כפירה ב-"אל הכותו יתברך".

הוא האלוקים.

השם הוא האלוקים, השם הוא האלוקים.

הרגש בו ויעזור שנתחזק,

בפרט בשבוע הזה, שיהיה בלאגן פה עם

עם הנשיא הזה,

לא לשכוח שיש מנהל לעולם, לא הוא

ולא נתניהו

ולא כולם. אף אחד לא קובע פה.

קובע זה בורא עולם.

זה הוא שקובע.

גם מבורא עולם צריך לפחד.

אבל זה בידינו.

ראשית, לבטל את הכוחות האחרים.

ואנחנו צריכים, איך אומר הרמב״ם,

אלא הכל לפי מעשה אדם.

אם...

ובפרשת בוהו.

זה מה שאומר הרמב״ם.

אני אקרא את הרמב״ם בפנים.

הנה,

אומר הרמב״ם

שאין לאדם

חלק בתורת משה רבינו

עד שיאמין שכל דברינו

שכל דברינו ומקרינו כולם ניסים.

אין בהם טבע מנהגו של העולם,

בין ביחיד בין ברבים.

אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו,

ואם יעבור עליהן יחליטנו עונשו.

הכל בגזרת עליון.

כמו שהזכרתי כבר לעיל.

והתפרסמו, יש פה איזה קטע,

התפרסמו הניסים הנסתרים על ידי הניסים הגלומים.

כשאדם רואה מופתים, אתה רואה שהבורא עולם מנהל.

אתה רואה מופת.

אם אתה רואה מופת,

אז מזה תלמד שגם כל הטבע, אין טבע בעולם.

הכל בורא עולם.

נו, הנה, כבר גמרים.

זהו.

לא, אין מניין.

אה, הנה, אנחנו חמישה.

חמישה, אבל

חצי מניין.