נפשנו יבשה, אין כל | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

סליחה בו דרה.

נפשנו יבשה, אין קול.

מישהו שאל את הרב יעקב גלינסקי, זיכרונו לחיי העולם הבא.

משה רבנו העיד בנו

זה ארבעים שנה, אדוני אלוהיך עמך,

לא חסרת דבר.

ומאחר ולא חסרנו דבר,

איך קיימו במדבר מצוות צדקה?

כולם היו עשירים גדולים,

כל אחד תשעים חמורים, נושאים כסף וזהב,

אין להם הוצאות.

איך קיימו מצוות צדקה, אם לא חסרת דבר?

אומר הרב,

אני עניתי כך.

הלא אמרו שטעמו במן כל הטעמים שבעולם.

הביאור,

חשב אדם לטעום מצייה,

זה המושגים שהיו לרבי ינקל'ה,

חשב אדם לטעום מצייה,

אז היה טעם מצייה,

מצייה עם סומסום,

הייתה מצייה עם סומסום,

חשב לשטוח עליו הרינג,

דג מלוח.

אבל יש בעיה, יש בו תולעים, אני אסכיס עכשיו,

זה בעיה.

אה,

בבת אחת שודרגה מצייה עשר תמונים,

מצייה עם סומסום בהרינג.

והנה היו שכל השגתם הייתה בלחם נקודים.

הם באו וסיפרו להם שאפשר באותו המן לחשוב על מצייה בסומסום עם דג מלוח.

איזה חסד זה.

אתה מגלה להם עכשיו

שאפשר לעשות אבקת מרק לבד, לא צריך לעשות אבקת מרק ולקחת אותם, כל החומרים הבעייתיים,

ובלי בדיקות ובלי כלום.

חסד ממש.

אבל מה?

כל זה לא מתקרב למצייה עם סומסום ודג מלוח,

ועליו יש טבעות בצל.

יש גם טבעות בצל, זה עולם אחר.

אה, אני כבר רואה שאתם מבינים עניין.

ועם זית ורצועת גמבה אדומה אין מה להשוות.

חגיגה לעיניים, חינגה לחך.

למה אני אומר זאת?

תבינו.

יש יהודים רבים שומרי תורה ומצוות,

אבל יהודים פושרים,

שלא לומר קרירים.

למה?

הרי כמונו כמוהם.

אנו מתפללים, והם מתפללים.

אנו שומרים שבת, והם שומרים שבת.

אכן, אבל המצוות כשל עצמן הן כמו המן.

כולם אוכלים בשווה. תלוי מה טועמים.

תלוי מה טועמים.

וזה תלוי במה שמכוונים.

כמו שבמן.

מה שכיוונת, טעמת.

גם פה במצוות, מה שאתה מכוון, ככה אתה טוען.

אה,

כמה מהירה יכולה להיות התפילה, וכמה

טקסטים שעפים מהפה, טיק-טיק-טיק, ונגמר.

כמה מתוקה יכולה להיות התורה הקדושה,

וכמה להפך חלילה.

אמרו חכמים, זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה,

נעשית לו סם המוות.

שמעתי מהגאון רבי שמעון שבב,

זכר צדיק וברכה.

בשובו מישיבת מיר לבית הוריו בארצות הברית,

נסע דרך ראדין לקבל את ברכת החפץ חיים.

יש עוד מישהו שנדבר עליו

בסוף השיחה, שגם קיבל ברכה

מהרב קנייבסקי, מהרב דוד אבוחצירא,

הלוא הוא מיודענו דורעי,

שנחקר בחקירות

והוא חושש מאוד, נראה מאוד מאוד מבוהן,

ורץ ממקום למקום.

רק מעניין שלרב קנייבסקי הוא בא בעצמו,

אבל לעומת זאת, לרבנים הספרדים הוא נותן שיבואו אליו.

אבל בסוף נדבר על זה.

אז שמעתי מהגאון רבי שמעון שבב, זכר צדיק וברכה.

שבשובו מישיבת מיר לבית הוריו בארצות הברית,

הוא נסע דרך ראדין לקבל את ברכת החפץ חיים.

זכר צדיק לברכה.

והוזמן להיות הוריה בשבת.

הייתה זו שבת פרשת בשלח,

ובסעודת ליל שבת פתח חפץ חיים ואמר,

ריבותינו אמרו

שכל אדם יכול היה לטעום במן כל טעם שהוא חשק.

איזה מאכל שרצה?

ויש לי שאלה.

מי שלא חשב מאומה,

מוחו היה ריק מכל מחשבה.

סתם.

לעש ובלס.

איזה טעם הוא חש?

כולנו שתקנו מפני היראה והכבוד.

החפץ חיים שהה מעט ואמר, איני יודע.

אבל אני משער

שמי שלא חשב מאומה לא טעם בו כל טעם.

טפל היה עד לזרע

כמו טופו בלי תבלינים.

שהרי זו הייתה תלונת המתאוננים,

שנפשם קצה בלחם

הקלוקל.

ולמה התעוררתי לחשוב על כך?

משום שמשה רבנו

מנחיל התורה

ובזכותו ירד המן.

אז יש הקבלה

בין התורה מן השמיים לבין הלחם מן השמיים.

את שניהם הוריד משה רבנו.

את התורה הוא הוריד מהשמיים ובזכותו גם המן ירד מן השמיים.

זיו השכינה שהתגשם

זה היה המן.

זיו השכינה שהתגשם.

וכמו שהמן היה כצפיחית בדבש,

שהדבש

אחד משישים למן,

ככה תורה מתוקה מדבש ונופת סופים.

וכמו שהמן טעמו כל טעמים שבעולם,

כך בתורה מוצא אדם כל אשר תאווה נפשו.

מה מוצא? פשט,

דרש,

רמז,

סוד,

חילוק,

פלפול.

הלכה והגדה.

ואני עולה לבית המדרש.

וכמיית מים רבים אדירים משבריה מתנצחים כולם בבית המדרש בריטחא דאורייתא.

ובצד יושב לו בחור ליד הגמרא הפתוחה.

בוהה וחולם.

אין לו טעם בלימוד.

והרי אין טוב אלא תורה.

שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבותי בתורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, כמו שאומר אורח חיים הקדוש.

אמת.

אבל אם לא עש,

כמי שכפאו שד,

בלי רצון לטעום ולענות,

הוא לא חש שום טעם בתורה.

כמו אלה שאכלו מן ולא חשבו על שום דבר.

סתם לועס.

אין טעם. לא הייתה לו שום כוונה בזה.

ומדוע אני אומר זאת?

עד כאן זה עוד דברי החפץ חיים.

מדוע אני אומר זאת?

משום שהמשיח כה קרוב.

מה יקרה כשהוא יבוא?

מה יקרה כשהוא יבוא?

לא נצטרך עוד לעמוד לפרנסתנו.

ועמדו זרים ורעו צונכם,

ובני נכר יקריכם וחורמיכם,

כתוב בישעיה סא.

וכל היהודים כולם יעלו לבית המדרש.

יהיו שיאירו עיניהם במאור התורה,

יגילו וישמחו בשם ובתורתו,

אבל יהיו שיראו בכך

שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ.

אלו ימות משיח.

יא באביי, אין עבודה יותר.

אין לאן לברוח, מה תפילה ישר.

אין לנסוע באוטובוס, באוטו, במונית, בזה.

אין כבר כלום. מה, לא נעבוד? לא זה. לא יהיה לנו שום ככה משהו שנוכל להזיז עניונים וזה,

ובוא לשבת סתם ככה וללמוד כל הזמן, יא באביי.

איי איי איי, מה זה?

זה כמו הקפסולות של אתמול.

יצאנו לך קפסולה במקום אוכל, קפסולה במקום לישון, יש לך עכשיו 24 שעות. לא, לא, לא, לא, לא. קח את הקפסולות, תן לאכול, תן לעבוד, תן לישון, תן.

עזוב, תן, התרגלנו, אנחנו לא, אין לנו את האפשרות לשבת כל הזמן ללמוד, מה פתאום?

איי, איי, איי, איי, איי, אז לכן עלתה לו השאלה לחופץ חיים. מה טעמו במן?

אלה שלא כיוונו שום דבר, מה הם טעמו?

גורנישט.

הבן אדם יגיע עם עוד משיח, מה, מה?

כולם ישבו ילמדו, אבל הוא גורנישט.

הוא היה גורנישט, הוא נשאר גורנישט.

לענייננו נזכיר את דברי הרמח״ל, זכר צדיק לברכה,

שהתורה היא כגחלת.

מבחוץ היא נראית כגוש פחם

שחור ואפל.

כשנופחים בו,

הוא מאדים ומתלהט.

רואים שכנוסה ואצורה בו אש.

נופחים עוד יותר,

מתפרצת להבה בשלל גוונים וצבעים נפלאים.

ולכן מברכים בורא מאורי האש.

כשהרבה גוונים יש בשלהבת אדומה לבנה וירקרקת.

התורה היא נראית כמו גחלת.

מה זה גחלת?

זה אותיות שחורות על גבי נייר לבן או בז'.

אבל זה גחלת, כמו גחלים שחורות.

אבל בכל גחלת, אם מנפנפים,

אם אתה בא עם חשק

ואתה לומד בחשק,

אז אתה מנפנף את האותיות

ופתאום מתחילה לעלות האש והחום.

הלוא כה דברי כאש ואז יוצא מזה להבה והלהבה מקבלת יותר גוונים וכמה שאתה מנפנף יותר והנשמה שלך ואתה לומד בחשק ומוציא את הדברים בהבל פה.

זה התורה.

נמשלה לאש.

כמה גדולה זכותם של מרביצי התורה באמת.

מגידי השיעורים שמגלים את האמת לציבור.

כמה גדולה זכותם של מזכי הרבים להצילה מאיסורים.

ומאירים את העיניים ומלמדים דעת.

ומראים כמה אש,

חום ואור יש בגחלת.

גם חום

וגם אור.

התורה יכולה לשרוף ויכולה להעיר.

אז הם אומרים גם את זה וגם את זה.

כמה גוונים נפלאים יש בה.

כמה טעמים אפשר לטעום.

אין אמרו שאין עני אלא בדעת.

ואין צדקה יותר גדולה מלהאיר את עיני הרבים ולהנחיל אותם דעת.

זו הצדקה הכי גדולה, לצדק את הבריות,

שיהיו צדיקים לפני השם.

ויותר,

בגמרא בברכות מ״ח מבואר שהיו מברכים על המן, ברכת המזון.

כי היו לו תכונות לחם

והוא הזין כלחם

וקבעו עליו סעודתם.

ובאיגרא דחלה כתב שיצאו בו ידי חובת מצע.

ויעוין

ברב אברהם אבן עזרא בשמות יב כה ובריצווה בקידוש של ל״ז עמוד ב׳.

הם לא כתבו כן.

וחקר הגאון

מרן רבי חיים קניאבסקי שליטא

בטעמא דקרא בשמות טזטו

מאחר שטעמו במן.

כל הטעמים שרצו,

כמו שכתוב ביום ע״ה,

אם כיוונו לטעום טעם פרי,

האם בירכו עליו ברכת המזון?

והביא ראיה מדברי רש״י,

בשם הספרי, בפרשתנו,

שלא יכלו לטעום במן טעם קישואים ואבטיחים משום שקשה למניקות.

הרי שתכונתו

השתנתה

לאותו מאכל שחשבו לטעום.

סתם עולה לי שאלה,

למה ביטלו את הטעם של קישואים ואבטיחים בגלל המניקות? אני לא מניקה, למה אני לא יכול לטעום קישואים? למה אני לא יכול לטעום אבטיחים? זה כל כך טעים, למה לא?

אבל אם חלק יכלו לטעום וחלק לא יכלו לטעום,

אה, זה לא...

מה אכלת עכשיו? אבטיחים. איי, איי, איי, והיא יולדת עכשיו, תחשוב על אבטיח, ויגדל לה ילד עם אבטיח פה בלחי.

אז גם בגלל שלא להפלות בין כולם, וגם שלא יהיו אבטיחים וקישואים לכל מיני.

מכל מקום,

יישב בזה את קושיית מרן החזון איש,

זכר צדיק ורחם, באורח חיים, סימן כד, סעיף קטן, ד.

מכיוון שהמן נבלע באיברים,

זו הקושייה של החזון איש.

מכיוון שהמן נבלע באיברים,

איך בירכו אחריו?

הרי הוא התעכל מיד.

ולהאמור,

כשכיוונו לאכול אותו כלחם,

הייתה לו תכונה של לחם,

והוא לא התעכל עד שיעור העיכול.

ככה מסביר הגאון רבי חיים,

כי אני אפסקי שליטה.

כשיהודי עשה חסד עם רעהו בדור המדבר,

והנחה אותו, תכוון במן לטעם אפרסק

או תפוח,

וזה נהפך לממשם,

או למציח עם הסומסום ודג מלוח וטבעת בצל ורצועת

פלפל אדום וזית עליהם,

לא סתם זית, זית שחור,

ודאי שחור, נקי מתולעים.

לכך התכוונתי, אומר רבי ינקל'ה,

הרי זה נהפך לממשם.

בזה הוא העניק לו מאכל חדש,

לא טעם בלבד,

מאכל חדש.

זאת הייתה הצדקה במדבר.

זה לא רק טעם,

זה הפך לממשות כזאת. למה? כי אמרנו, אם נבלע באיברים,

אז איך אתה מברך?

אבל כשאתה מתכוון ללחם,

אז זה הופך להיות למציאות כמו לחם,

שזמן עיכול שלו לוקח זמן עיכול, 72 דקות,

או עד שירגיש רעב שוב.

אז זאת אומרת, זה נקרא נתינה ממש.

גם אתם, אם תכינו תפריטים חדשים, שאין בעיות עם התבלינים ועם כל הזה, ויתפרסם באתר שופט,

אז זה דבר גדול מאוד, זו צדקה גדולה מאוד.

פשוט יהיו לאנשים מאכלים שלא הייתה להם אפשרות לאכול.

אז כדאי לטרוח בזה.

ואם כך, כשיהודי מלמד את חברו תורה,

ומאיר עיניו בהלכה, בהגדה, במוסר, ביראה,

כבר אמרנו שיש הקבלה בין התורה לבין המן.

משה הוריד את התורה והוריד גם את המן, ויש הקבלה ביניהם.

אז זה לא רק טעם נוסף,

לא רק מתיקות נוספת בעלמא,

זה סוג נוסף של תורה.

סוג נוסף של תורה.

כדרך ששנינו בנדרים מ״א,

מסופר שרבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא,

היה שונה ההלכה בשלוש עשרה אופנים.

והוא לימד לרבי חייא שבעה אופנים.

חלה רבי

ושכח את תלמודו.

חלה רבי ושכח את תלמודו.

שב רבי חייא ולימד אותו את שבעת,

את שבעת

האופנים שידע,

היה כובס.

כשהיה עובר תמיד עם ערימת הכבשים ליד חלונו של רבי שמעון,

היה גורס את כל האופנים

ולימד אותם את רבי חייא.

ורבי חייא לימד אותם לרבנו הקדוש.

אתם שומעים?

רבנו הקדוש ידע את ההלכה בשלוש עשרה אופנים.

לרבי חייא הוא גילה רק שבע.

חלה רבנו הקדוש ושכח

מה רבי חייא לימד אותו. כמה לימד אותו?

שלוש עשרה אופנים.

למה?

בגלל שהכובס היה עובר ושומע את רבי יהודה הנשיא אומר את שלוש עשרה אופנים.

ואז הוא לימד את רבי חייא,

ורבי חייא לימד אותם בחזרה

לרבנו הקדוש.

כשהיה רואה רבי, רבי, רבנו הקדוש, היה רואה את הכובס,

היה אומר לו, אתה עשית אותי ואת חייא.

אתה עשית אותי.

עשית אותי ואת חייא.

כי הוא החזיר לו את כל תלמודו, כל מה שהוא למד, הוא החזיר לו.

אבל הוא אומר לו, אתה עשית אותי ואת חייא.

למה?

כי אופן לימוד נוסף יוצר אדם חדש.

איפה לומדים את זה?

ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם.

פסוק בדברים כט,

חטא.

ושמרתם, אומר רשי,

זה הלימוד.

את דברי הברית הזאת

זה התורה.

ועשיתם אותם,

אל תקרא אותם אלא אתם.

כתוב ליבה באותם.

אתם.

כאילו עשיתם לעצמכם.

גמרא בסנהדרין צדיק ט'.

זאת אומרת, כשאתה לומד תורה,

אתה עושה את עצמך.

אתה עושה את עצמך.

ועשיתם אתם.

מכאן אנחנו רואים.

שכל אחד

צריך להבין שתלוי בכוונה כשהוא לומד,

איך הוא מתייחס לדברים,

וככה הוא מרגיש.

ככה הוא מרגיש.

ואם בן אדם

לא עושה את הדברים

עם חשק,

אז נפשנו יבשה, אין קול.

זה המתלוננים שהתלוננו על המן.

נפשנו יבשה, אין קול.

נפשנו יבשה, אין קול.

וזה מסתדר עם הברכות שקיבל

דור יאיר.

איך זה מסתדר?

אז בואו נראה רגע.

כן, יש לך את זה?

יש לי, יש לי, יש לי. בכיכר השבת מתפרסם

שהוא היה

אתמול אצל הרב קנייבסקי,

והרב קנייבסקי בירך אותו שתצא מהכל ללא כלום,

בסייעתא דשמיא.

וזה באמת נכון, הוא יצא בלי כלום.

לא תפקיד של שר,

ולא הכסף, כבר עקלו לו את הכסף של כמה דירות.

וזה כתוב בסייעתא דשמיא.

והוא הלך גם לקבל ברכה

מהרב דוד אבו חצירא,

והוא בירך אותו שההצלחה בכל העניינים

ושהכל יעבור כעורבא פרח.

זאת אומרת, כל מה שיש לו יעבור לו ויעבור ממנו כעורבא פרח.

ויש לזה שלושה פירושים, מה זה עורבא פרח.

אני לא יודע לאיזה כיוון הרב דוד אבו חצירא,

אולי לשלושתם, אולי רק לאחד מהם.

עורבא פרח זה ביטוי

ש...

ראה ציפור,

עורבא פרח,

ראה ציפור,

זה המקביל.

כשרוצים לחמוק מנושא עיקרי ולהסיט אותו לעניין אחר,

אומרים עורבא פרח.

מאיפה הביטוי הזה לקוח?

ממסכת ביצה.

כאשר רב איביה סבא שאל את רב הונא שאלה הלכתית קשה.

אז השיב לו רב הונא עורבא פרח

רשי מסביר

רבא ברב הונא העביר נושא במתכוון

על ידי האמירה

עורבא פרח, כלומר הוא שואל אותו שאלה

והוא אומר, היי, תראה, העורב, ראית?

ראית?

העורב פרח

לפי פירוש רבנו חנן אל

הדברים עורבא פרח מכוונים כלפי דבריו של אותו המורה,

שדעתו היא דעתם של ילדים המשחקים בציפורים מעורבים,

כלומר הבלים שאין בהם כל ממש.

אז כאילו אמר לו עורבא פרח,

אתה באמת מאמין שתצא מזה? בחייאת דינא.

ויש עוד פירוש אחד,

לאחר שרב בנו של רב הונא שאל אותו לפשר הדבר,

שהרי רב הונא היה מכבד את רב איבי אסבא באופן מיוחד,

שהצביע על גדלותו המיוחדת בתורה,

אז הביא לו רב הונא,

כי אי ההיגיון לא בשאלה עצמה.

זאת אומרת, אני מעריך אותך, מר דוראי, זה אין ספק, אתה פעלת רבות וכו',

אבל התזמון של השאלה זה הבעיה,

כי השאלה הייתה קשה מאוד לעיון,

והיא נשאלה בזמן שרב הונא היה עייף וחלש,

ולא יכול להשיב עליה כראוי.

זאת אומרת, עורבא פרח, אתה בא אליי עכשיו, אני לא יודע בכלל מה הממצאים,

על מה חוקרים, מה כל הפרטים וזה.

אתה בא אליי בזמן שאני לא יכול לעיין בכל הסוגיה, שהרי החוקרים חקרו אותך 11 שעות ועוד 6 שעות,

ויהיו עוד בהמשך,

והם שמעו אותך 17 שעות וחקרו על פי הנתונים המצויים בידם.

ואתה רוצה שאני אתן לך ברכה שהכל יעוף כמו עוף שפרח?

בחייאת,

דא ראי, מעריך אותך, אבל יש גבול.

עורבא פרח.

על זה נאמר הדרשה שלנו, נפשנו יבשה,

אין כל.

רבי חנין יאמר רק כשהוא אומר,

נושא הקדוש ברוך הוא לזה קדוש ישראל,

לפי כוח רבינו תרו ומשאות,

שנה אמר אדונו וסמן שדגו יגדיל תרו ויהיה אדיר.