עושים מינימום, מבקשים מקסימום | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

רבים

היו בעלי הבתים,

עמי הארץ,

שאיבתה נפשם לזכות את ביתם ואת ביתם בחתן בן תורה.

עולים היו לישיבה ומבקשים חתן בן עלייה,

והבטיחו נדוניה עגונה ושנות מזונות

על שולחנם הגדוש ברוב טובה.

היות והם לוקחים חתן

שהוא מעולה,

שיוכל לשקוט בתורה,

מתחייבים היו

שבנדוניה כלול גם כך וכך שנים שהוא יסעד

על שולחן החותן

כדי שיוכל

לגדול בתורה.

והנה אחד

זכה בחתן לתפארת

ששקד יומם ולילה על תורתו

והתעתד להיות גדול בישראל.

החותן העריך מאוד את אישיותו,

את מידותיו,

את חוכמתו ופיקחותו,

אבל העריך פחות

את תורתו ושקידתו.

אדרבה,

שמח היה אם היה יוצא לסחור ומנצל את החוכמה שלו כדי להתעשר,

אבל הבטחה זו הבטחה.

הוא הבטיח לו עשר שנות מזונות,

לעשר שנות שקידה והתעלות.

פרשת שלח לך

שמע בקריאת התורה

פסוק

ואורו עיניו,

המרגלים תרו את הארץ ארבעים יום,

ובני ישראל נענשו

בארבעים שנות נדודים במדבר.

יום לשנה

יום לשנה

השומע אתה אמר לחתנו

יום לשנה

כבר אכלת עשרה ימים על שולחני והרבה מעבר להם

זהו

כלו שנות המזונות

ועליך להרוויח את לחמך תצא לעבוד

למה?

רואים שהתורה מחשיבה יום לשנה

ארבעים יום שתרו את הארץ,

חטאו, נענשו ארבעים שנה

אז רואים מפה שהתורה יכולה לחשיב יום לשנה?

אז אם האכלתי אותך עשרה ימים ויותר

זה כמו עשר שנים

אז אני יצאתי ידי חובה.

מסתמך על הפסוק בתורה

טיעון למדני לעם הארץ כזה

אין בעיה, אמר לו החתן השנון

תמסור בידי בבקשה את דמי הנדוניה, מה שסוכם

ותחפש לך חתן חדש.

מה זה? מה קרה?

אומר אנחנו מתגרשים.

למה? מזדעק הכפרי.

למה?

הוא אומר שהייתי עם ביתך עשר שנים והיא לא ילדה

‫טוב, טוב, תמשיך ללמוד.

לא אמרתי דבר.

אם לומדים תורה יכולים להחלץ מכל צרה.

טוב, אומר הרב יעקב גלינסקי, אתם יודעים שאני לא מספר בדיחות סתם,

אלא מילתא דבדיחותא לפני השמעתא.

אבל לצערנו

יש תופעה של מוסר כפול.

מוסר כפול. אתמול למדנו על הפרומי נגיעה,

על העיוות של הצידוק.

כן? אז אנחנו ממשיכים באותו קו.

מוסר כפול עכשיו. קוראים לזה מוסר כפול.

אתה יכול לראות מצב מסוים,

אם זה עליך,

ומצב הפוך אצל השני וכן הלאה. מוסר כפול.

או על פלוני כך, ועל השני כך.

דוגמה.

חותנת אחת

שופכת את זעמה על חתנה באוזני חברתה,

והיא אומרת לה,

אה,

לחתני לב של אבן

הוא משאיר את אשתו עם ארבעה ילדים

בנוסע לטיול בצפון.

שהיא תקרוס תחת הנטל

והוא ייהנם, חבריו.

מזעזע, נכון?

החברה מגששת

שמעתי שגם בנך הצטרף לטיול

והשאיר את אשתו לבד.

לא!

מי הרא למחות? בני אינו משאיר את אשתו לבד.

הוא השאיר אותה עם חמישה ילדים.

היא לא לבד.

חמישה ילדים.

אבל החתן שלה

שאיר את אשתו עם ארבעה ילדים זה מזעזע.

אה!

מה איתנו?

הרי כל אחד מאיתנו מלא טרוניות כרימון

על החברים,

על בני משפחה. ראית?

ראית איך הוא עשה? ראית איך הוא מתנהג?

נו, תגיד לי, נו, זה הגיוני, זה בסדר ככה.

מדוע?

מדוע אנחנו מלאים טרוניות כרימון?

כי אנחנו הרי עושים עבורם,

עבור בני המשפחה והחברים והידידים

ובני הקהילה,

אנחנו עושים את המינימום.

אז מדוע הם עושים כלפינו רק מינימום?

שמעתם את הטענה?

הרי אנחנו יודעים שאנחנו עושים את המינימום.

אבל יש לנו טענה.

למה הם עושים רק מינימום איתנו?

אז מה אתה מצפה?

מקסימום.

מה פירוש? אני אעשה מינימום. הוא יעשה מקסימום.

גם אל הבורא אנחנו פונים בעתירה.

ריבונו של עולם,

למה חסר לנו דבר פלוני?

למה כואב לנו עבר פלוני?

למה האושר והבריאות לא מושלמים?

אתמול הסברנו קצת בהרצאה בערב.

מה אוכלים? זה גם תלוי.

ככה אנחנו פונים לקדוש ברוך הוא. כל אחד עם הנימה שלו, כן? או עם הרמיזות שלו, עם החוסר שביעות רצון שלו.

אבל נשאלת שאלה, מה אנחנו עושים בשביל הקדוש ברוך הוא?

הרי קשה לנו אפילו לקום בבוקר, להגיע למניין. אנחנו עושים מאמץ לכבודו של הקדוש ברוך הוא. מה זה מאמץ עילאי להגיע לפה במסירות נפש, להתפלל לפניו, לבקש ממנו בקשות?

היינו מוותרים לבקש ממנו בקשות, רק תן לישון עוד קצת.

למה צריך לבוא בנץ? למה קבעת יראוך עם שמש?

למה אי אפשר, כן, אי אפשר, תאמינו, ואז שמש,

אחרי העבודה, אחרי שאכלנו ושתינו על חשבונו, הכל והכל, בסוף נגיד לו, תאמין, ערב טוב, מה שלומך? הכל בסדר?

מה אנחנו עושים בשביל הקדוש ברוך הוא?

נכון, נכון, אנחנו מודים שאנחנו לא מושלמים.

אבל את המינימום לפחות אנחנו עושים, לא את המינימום אנחנו לפחות עושים. אז מה הטרוניה שגם הוא עושה בשבילנו מינימום?

הרי הקדוש ברוך הוא מודד מידה כנגד מידה.

אתה עושה מינימום, תקבל מינימום, אתה עושה מקסימום, תקבל מקסימום.

אז יש אנשים שממש מגיעים במסירות נפש,

מגיעים לתפילה בבוקר,

לא טוב להתפלל כאשר יש עשרות מלא, מלא בית הכנסת,

כולם ביחד, התפילה של כולם עוזרת לכולם, זה לא טוב,

טוב מאוד.

מה עם מנחה ערבית?

פתאום נעלמים אנשים, כולם עסוקים בכל מיני עניינים וזה וזה.

כשיש בית כנסת שאפשר להתפלל סוף סוף,

אז מי שנמצא בסביבה, כמו שאומרים, בטווח

מאשדוד עד נתניה

ולא מגיע להתפלל,

זה נקרא שכן רע.

למה? כי אם יש לך מניין כשר,

קשה למצוא מניין כשר בארץ.

אז אם אתה, עד שאתה מוצא מניין כשר,

אז אתה צריך להגיע, לא? אני חושב ככה, לא?

לא?

פעם היו הולכים עד לבית המקדש,

היו רוצים משהו, הולכים לבית המקדש,

עולים לירושלים ברגל או על חמור.

וואו,

כמה זמן זה לוקח?

היום מכוניות, טרמפים, הכול, יש לך חופשי חודשי, חודשי חופשי.

חביבי, חופשי אתה יכול.

למה אנשים לא מגיעים לתפילה?

למה?

אתם יודעים, פעם הייתי גומר הרצאות מאוחר בלילה,

יותר מאוחר מאשר היום,

ומגיע בסביבות שתיים בלילה לאיצקוביץ',

איצקומט,

איפה שמתפללים שם, האוטומט שם, יש כמעט 24 שעות,

יש שם תפילות.

מניינים, מניינים, חדרים, חדרים.

והגענו,

פתאום אנחנו רואים שעה שלוש בלילה, שלוש בלילה מגיע בן אדם

עם מונית להתפלל.

מאיפה אתה בא? אומר, מנתניה.

הוא אומר, לא הספקתי את המניין היום בערב,

וככה עבר הזמן, שכחתי קצת. פתאום אני בא לישון, נזכרתי שלא. אמרתי, יואו, איפה נמצא מניין? איצקוביץ'.

לקח מונית מנתניה בשביל להתפלל במניין,

וחזר עם מונית לנתניה.

כמה זה עלה לו?

מאות שקלים.

בשביל תפילה אחת.

הוא לא היה נראה משהו

נראה יהודי רגיל, פשוט, לא...

לא אחת שאתה רואה שהוא שקדן על התורה,

וקרה משהו, והוא נרדם על הגמרא או משהו. הוא כזה בן אדם שעובד.

אבל תפילה במניין מונית מנתניה. מתי?

שלוש בלילה.

זה גם ספק, זה היה כבר השעות שכמעט ואין מניינים, ואם כן, צריך לדחוף בעלייה, כמו שאומרים,

למצוא עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.

הסירי, הסירי, הצנטר, הצנטר.

עד שמכניסים שם עשרה בשעות כאלה, זה קצת יותר קשה.

והוא בא.

איפה אנחנו?

במינימום.

יש לנו תירוצים.

אחר כך מבקשים מהקדוש ברוך הוא, ודחוף, דחוף, דחוף.

בוא, אל תיבער, יש זמן, עוד שנה, עוד שנתיים, עוד שלוש, עוד שבע. נראה.

לפי הקצב שלך, אנחנו נלך בהתאם.

עושים מינימום,

מבקשים מקסימום.

רבי חנין אומר מה שאומר,

עושו הקדוש ברוך הוא זו קודק ישראל,

לפי כוח רבונו תורה ומצואות שנעמור אדונו וסלמתו. הוא יחדיל תורה, הוא יאדיל.