אנחנו מחליטים איפה הפס האדום

האשה אומרת לבעלה: "זהו, זהו"

אומר לה: "מה קרה?"

אומרת לו: "אני מרגישה שאני גמורה! אם אני מרימה את היד - אני מתעלפת, די! לא יכולה יותר לעשות כלום"

אז הוא אומר לה: "אז תשבי בכורסה תרגעי-תרגעי"

והיא יושבת עכשיו בכורסה והיא אומרת לו: "לא, אני חושבת: שאני אלך עכשיו לנוח"

אומר לה: "בואי-בואי אני יעזור לך" לקח אותה היא נחה.

עכשיו היא באמת גמורה היא לא עושה הצגה! שלא תהיה לכם טעות.

עוברות עשר (10) דקות, חמש (5) דקות לא משנה כמה, פתאום מצלצלים בדלת

ואז היא אומרת לבעלה: "ברוך, אתה הזמנת אורחים לשעה כזאת? עכשיו השעה אחד עשרה (11:00) בלילה!"

אז הוא אומר לה: "לא"

- "אז מי זה מצלצל באחת עשרה בלילה?"

הוא אומר: "מאיפה אני יודע?"

- "טוב, לך תבדוק".

הוא הולך לדלת ופותח ואז היא שומעת אותו מהסלון אומר מהדלת כניסה: "איזה יופי! איזה הפתעה! שרהל'ה! את לא תאמיני איזה הפתעה? ההורים שלך באו מדימונה! איזה יופי! וואי וואי! בואו בואו תכנסו"

ואז היא שומעת שההורים אומרים: "לא-לא! השעה מאוחרת, אמרנו: לנקוש רק להגיד: "שלום" היינו פה באיזה אירוע"

- "תכנסו תכנסו קודם כל תכנסו".

 הוא מכניס אותם לסלון הם מתיישבים בסלון ומסבירים שהיה אירוע ואז רק אמרו ככה לעבור להגיד "שלום" - שלא תגידו שלא עברנו,

ואז הוא הולך לחדר ואומר לה: "שרהל'ה! הנה ההורים שלך באו"

והיא אומרת: "אבל אני גמורה!"

ואתה רואה שהיא קמה במאמצים! ככה ממש

וההורים שלה: "מה? הערנו אותך מהשינה?"

- "לא-לא, ח"ו! רק הלכתי קצת לנוח, אבל איזה יופי של הפתעה שבאתם, יוּ! איזה יופי! כמה זמן לא הייתם אצלינו וזה... ואתם ראיתם שעשינו לדפנה בואו תראו איזה יופי!"

ופה ושם ודיבורים וזה וזה... ומוציאים ג'עלה ואוכל,

- "אבל אכלנו באולם..."

- "לא, לא נעים, עד שיש להם הזדמנות, גם כיבוד אב ואם גם הכנסת אורחים" ומגישים להם כל מיני דברים וטופינים וענינים ויושבים ודיבורים ואלבומים והזמן עובר והשעה שתים עשרה-אחד (00:00-1:00) כבר אחד וחצי-שתים (1:30-2:00) בלילה ואז ההורים כבר נזכרו: 'שהם צריכים ללכת כבר מאוחר!' וכו',

"אנחנו כבר מוכרחים לטוס! השעה כבר מאוחרת ושהאבא לא ירדם בדרך בנסיעה וכו'"

- "טוב, בסדר"

ואז בעלה של שרהל'ה, הולך עכשיו ללוות את חמיו וחמותו ומלווה אותם לרכב וכשהוא חוזר - ה' ירחם!! ה' ירחם! מה הוא רואה? הוא רואה את שרהל'ה על הספה גמורה-גמורה-גמורה.

אני שואל אתכם שאלה: בפעם הראשונה (1) היא עשתה הצגה?

לא! היא לא עשתה הצגה היא באמת היתה עיפה,

אז מאיפה היה לה הכוחות להציג להורים כאילו אצלה הכל היה בסדר? והיא לא עיפה ומארחת נפלא וחיוכים ודיבורים וצחוקים והגשה, מאיפה היה לה את הכוחות האלה? מה? זה בא ספיישל מהשמים?

הפס האדום בכנרת;

- לא! רבותי! הכוחות האלה היו אצלה בפנים, כמו אצל כולנו, יש לנו כוחות נפש אדירים!!

אתם יודעים מה הבעיה שלנו? כשאנחנו שמים את הפס האדום ואומרים: "די! די עד כאן, לא יכול! לא יכול יותר, לא יכול!"

אני מחליט: איפה הפס האדום שלי, אבל זה לא הפס האדום האמיתי, זה כמו בכינרת אומרים כל פעם: "הפס האדום של המים" - לא יודע... נראה שכל פעם זה משתנה ממקום למקום הגובה של הפס, אבל ככה זה גם אצלינו, יש לנו את הפס האדום שאנחנו מחליטים איפה הפס האדום ואז אומרים: "לא יכול, לא יכול יותר, לא יכול, די!"

מה פתאום! אתה? איזה כוחות נפש אדירים יש לך! או הפס האדום שלך הרבה יותר גבוה מאיפה שאתה מתחם אותו,

והעובדה לכך: כל פעם שאנו בטוחים שאנחנו כבר לא יכולים ויש כזה דבר שכבר ציירתי לכם עכשיו שפתאום מתברר: שיש לנו כוחות!

רק מה? אנחנו הגבלנו את עצמנו והחלטנו עכשיו: "גמורים"