נציב יום: שמחה שפרה בת אסתר, הודאות לקב"ה על הבשורות הטובות, והמתנה הגדולה שקיבלה מהשם יתברך, ושיהיה היריון בריא ותקין, ובריאות איתנה. ואסתר הודיה בת שמחה שפרה - בריאות הנפש והגוף ותהיה זריזה למצוות וצדיקה אמן ואמן אמן!!

אנחנו ממשיכים עם ה"חפץ חיים" בענייני הקורונה. בספר תהילים אומר הפסוק דוד המלך: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, גבה עיניים ורחב ליבב אותו לא אוכל" הפירוש הוא: "מי שמספר לשון הרע בסתר על חברו - הקב"ה יכרית אותו. אבל יותר גרוע ממנו זה בעל הגאווה, "גבה עיניים ורחב לבב" בעל התאווה החמדן - "אותו לא אוכל" על זה אומר החפץ חיים: "גרסינן בגמרא בסוטה ד': "אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בר יוחאי: "כל אדם שיש לו גסות הרוח" זאת אומרת בעל גאווה - "כאילו עובד עבודה זרה".

ורבי יוחנן הוא בעצמו אומר: "כאילו כפר בעיקר" שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את השם אלוקיך" כשאדם יש לו רמות הלב ובעל גאווה הוא שוכח את האלוקים. ומסיקה הגמרא: "אזהרה לגסי הרוח מניין? אמר בר נחמן בר יצחק: מהפסוק "ורם לבבך ושכחת" וכתוב: "הישמר לך פן תשכח את השם אלוקיך" אז רואים מפה יש פה אזהרה, אם אתה מפה אתה עובר על "הישמר לך פן תשכח" ולמה אתה שוכח? כי "רם לבבך". הרי רואים מפה כי מידת הגאווה מאוסה עד מאוד. וכתוב במשלי פרק טז' פסוק ה: "תועבת השם כל גבה לב"

בפירוש אומר החפץ חיים: "לא מדובר אם הוא איש נקלה או מתגאה, שזה מגונה מאוד, אדם שהוא קל והוא מתגאה, אין שום מעמד שום סטאטוס, סתם מתגאה כאילו אין בו כלום קיר, זה מגונה מאוד". אבל אומר החפץ חיים: "אפילו אם הוא איש נכבד, ונשוא פנים, זאת אומרת: הוא בן מכובד ואנשים נושאים לו פנים, מכול מקום אם נמצאה בו מידת הגאווה - הוא מתועב בעיני השם, וזה רמוז במילה "כל" תועבת השם כל גבה לב", גם אדם כזה שהוא לכאורה מכובד ונשוא פנים - אם תהיה בו גאוה, הוא מתועב בעיני השם.

לא מדובר עכשיו על אדם שהוא בעל גאווה שנראית לעיני כולם, הוא הולך כמו טווס, וזה וזה... או שהוא הולך ככה עם הידיים, לא, זה ודאי מגונה עד מאוד, אלא אפילו אם הגאווה שלו היא נסתרת מבני אדם. אבל מעיני הקב"ה היא לא נסתרת, כי הוא מיודע מחשבות לבו של אדם, והוא רואה אם עשיית המצווה לשם שמים - או לשם דבר אחר? מה ההבדל בין לשם שמים לבין שלא לשם שמים?

אומר החפץ חיים: "שניים עושים אותה מצווה בדיוק אותה מצווה, מי שמסתכל לא רואה שום הבדל, באמת איך, איך יש הבדל בין אחד שעושה לשם שמים ואחד שלא? זה תלוי המחשבה, מה היתה המחשבה? אם המחשבה היא לשם הבורא לעשות את המצווה לשם מי שציווה, אז זה לשם שמים, אבל אם הוא עשה אותה סתם לסיבות אחרות זה לא לשם שמים, אז גורם ה"לשם שמים"? כל ההפרש זה המחשבה, לתת מחשבה שאתה עושה את המצווה לשם שמים, ולעשות כך. מחשבה זה עושה - או שאתה בין העולם הבא או שתקבל רק בקושי בעולם הזה, זהו.

אז השם רואה אם בן אדם מתכוון בעשיית המצווה לשם שמים או לשם דבר אחר, אולי הוא מתכוון רק להתגאות בעיני הבריות, זה רואה השם. וזה רמוז במה שכתוב: "גבה לב" פירוש: שהגם שהגבהות לא נמצאת רק בלב של האדם הזה, הוא מתועב לפני הקב"ה. והנה עניין הגאווה שייך לכל דבר שהאדם מתגאה בו, בין אם הוא מתגאה בחוכמה, בין אם הוא מתגאה בעושר בכול דרך שהיא, ואפילו אם הוא נדבן גדול שאין כמותו, אבל אם הכוונה להשיג כבוד וגדולה על ידי כך - הרי זה מגונה מאוד בעיני השם, והוא נענש בסוף על זה".

זאת אומרת: הוא עשה צדקות בסדר גודל עולמי, החזיק עולם ומלואו ישיבות כוללים, תלמודי תורה, בנה מקוואות, עשה מה לא עשה, אבל לשם כבוד, הוא ייענש על זה גם. מאיפה מצינו כזה דבר? מצינו בכתובות סו': מצינו אצל יוחנן בן זכאי, כשראה ריבה אחת נערה, היא היתה בתו של נקדימון בן גוריון, והיתה ענייה מאוד בתכלית העניות זה בזמן החורבן.

שאל אותה רבן יוחנן בן זכאי: "ממון של בית אביך להיכן הלך?"

השיבה לו: "מלח ממון חסר", בשביל לשמור על הממון - צריך לשים עליו המון מלח, כמו שאת הבשר שומר המלח אז צריך לחסר מהממון, זה כמו מלח עושה שזה נשמר, כמה שאתה מחסר יותר נשמר יותר, מי שרוצה שיתקיימו מעותיו יחסר מהם לצדקה. ויש שאומרים: מלח, ממון חסד, ורש"י מפרש: "שיעשה ממנו חסד",

והיא ענתה לו: "בית אבא לא עשה צדקה כראוי", זאת אומרת הוא היה עשיר אדיר, הוא נתן המון כסף, אבל לא כראוי, הוא היה צריך לתת הרבה יותר. אדם שיש לו עשרה שקלים ונותן מעשר - זה שקל. אדם שיש לו מיליון - צריך לתת מאה אלף, זה כמו השקל זה המעשר,

אבל אם הוא אמר: "אני אתן 90 זה הרבה יותר ממה שנותנים האחרים!" - אז הוא לא נתן כראוי, אם הוא לא נתן כראוי, בפרט שלא רק על זה גם מעשירים לא מבקשים מעשר, כשאומרים לנו מעשר או חומש, מצווה לכתחילה, אומרים: "שלא יבזבז יותר מחומש כדי שלא יצטרך בעצמו לבריות", אבל מי שיש לו מיליונים, גם אם הוא יתן חומש, אפילו 50% הוא יצטרך לבריות. כל מה שאמרו חכמים זה כדי שלא יצרך, אבל אם הוא לא יצטרך? אז צריך לתת לפי ממונו לפי הצרכים של הציבור וכו'.

אז היא אמרה לו: "שבית אבא לא עשה צדקה כראוי ולכן כלה ממונו".

ושמה הגמרא מקשה: "וכי לא עשה צדקה? והרי תניא: "כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת, שטיחים כלים של משי, היו מציעים תחתיו, ובאים עניים ונוטלים אותם". זאת אומרת: הולך לבית המדרש פורשים לו כמה זה ק"מ עד שהולך? עד לשם פורסים כל מיני בדים של משי, והוא הולך על גביהם לבית המדרש נכנס וזו, ומה שנשאר - אוספים את זה העניים, ולמה הוא עשה ככה? בשביל שלא יתביישו העניים בלקיחתם. כשאתה נותן לעני בפנים יש לו בושה כשהוא מקבל, אבל כשאוסף את אז ואין רואים כמו שאומרים, והוא לא רואה את הנותן, פחות בושה.

ומתרצת הגמרא: אתה אומר שהוא עשה צדקה והוא עשה את מה שאתה מספר? אבל אי בעית אימא לכבודו הוא דעביד ו...... לדמי דעבד הוא עבד... אם תרצה תאמר שהוא עשה את זה לכבודו, נכון, הם לא התביישו אבל, היה לו כבוד, פרסו לו שטיח אדום עד שהוא הלך אז יש פה כבוד. דבר שני: זה שהוא לא עשה כפי שהוא ראוי לעשות, זאת אומרת זה לא מספיק מה שנתת זה יפה אבל זה לא מספיק לפי שיעור הממון שיש לך, כמו שאומרים האנשים "לפום גמלא שיחנא" לפי הגמל, לפי כוחו של הגמל כך המשא שמעמיסים עליו, זה גמל קטן - משא קטן, אם זה גמל גדול - אז ככה צריך.

כך מפרש רש"י: "לפי הגמל יטענו המשא". הכוונה - כל מי שעשירותו גדולה מאוד, כמון כן צדקתו צריכה להיות גדולה מאוד. והנה, העניין הזה אפשר למצוא לא רק לגבי עשירות, שאין לאדם להתגאות ולהתפאר בנדבות ובצדקות הרבות שעשה, כי אפשר שהוא לא יצא ידי חובתו, כי לפי ערכו היה צריך לתת יותר, אלא גם לגבי לימוד ומעשים טובים שעשה אדם אין לו להתגאות למה? כי מי יודע אם יצא ידי חובתו. הן יכול להיות שלפי חוכמתו בתורה היה צריך לעשות מעשים טובים יותר לפי מה שעשה, בשמים דנים את האדם לפי מה שהוא, מזה לפי מה שהוא? לפי מה שהוא יהיה ראוי להיות ולעשות.

נתנו לו כלי, נשמה בגודל מסוים - הוא צריך למלא אותה, אם הוא עשה דברים גדולים ויפים אבל לא לפי שיעור שנתנו לו את האפשרויות - אז גם פה הוא עשה כפי שצריך, כמו שהעשיר לא עשה כמו שצריך. וידוע, חכמים אומרים: "שכל שמעשיו מרובים מחוכמתו - חוכמתו מתקיימת". וגם בעניין ידיעת התורה, יכול היה להשיג חוכמה יותר מכפי שהשיג אבל הוא היה עצלן, והעצלות גרמה שהוא לא למד מספיק, וגם יכול להיות שלכבודו עשה, למד תורה לכבודו, כדי שיקרא ככה ויקרא ככה הוא רוצה להיות ככה, ויכול להיות שהיתה לו איזה פניה בלימוד וגם בתורה וגם במעשים הטובים, ובשביל כך לא נחשבו למעלה לא התורה ולא המעשים.

הוא מגיע לעולם האמת לא מחשיבים כלום מהתורה שלו ולא מהמעשים שלו. וכך מצינו בגמרא במפורש: "אפילו בדורות הראשונים שהלימוד שלהם היה בודאי בלי שום פניה בלי שום נגיעה, צדיקים וקדושים ופרושים, גם הם אמרו על עצמם - שאין העולם יכול להתקיים עליהם מפני שהבל פיהם מעורב בו חטא. מה שאין כן הבל פיהם של תינוקות של בית רבן הוא נקי מדברי חטא". אז אפילו גדולי עולם אמרו בעצמם על עצמם שהתינוקות שהם לומדים תורה בתלמוד תורה - ההבל פה שלהם יכול לתקן עולם ומלואו. אבל הם שלהם יש בו חטא.

מה עולה מדברינו משני המאמרים האלה של הגמרא? כשאנחנו אומרים: "לכבודו הוא עשה", וגם כשאנחנו אומרים: "שלפי הגמל ככה צריך להיות המשא". אז אם בן אדם עושה לכבוד שלו, או עושה פחות ממה שהיה צריך לעשות זה בעיות, זה מעורר את הבן אדם ל ג א ו ה , זה שייך לעניין גאווה. למה אם הוא עושה לכבודו זה גאווה. ואם הוא לא עושה כראוי? אז הוא גם מתגאה על הבריות, שאין לו להתגאות משום דבר ממעשיו הטובים שעשה. מה אתה מתגאה? מי אמר שעשית מספיק? לא עשית מספיק אז על מה אתה מתגאה?

וכן כתוב באבות במשנה: "אם למדת את התורה הרבה - אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת!", אתה עושה טובה? אתה צריך כל הזמן עוסק בתורה ובמצוות, אז מה אתה מחזיק תורה לעצמך מה אתה עושה אובה? זה חיוב! ועל כן צריך כל אדם להתרחק מאוד מאוד מהמידה המגונה הזאת.

כמו שאומר רבינו בחיי: "שאחד החסידים אמר לתלמידיו: "אני לא פוחד עליכם שאין לכם שום עבירות ושקיימתם את כל המצוות, אני פוחד עליכם לדבר גרוע ביותר מזה, שאם יש בכם מידת הגאווה - ואתם מפסידים הכל".

אומר: "אין לכם עבירות אתם עושים את המצוות אבל אם טבול בזה גאווה - הכל נאבד ומתועב בעיני השם!" על כן צריך כל אדם להתרחק מאוד מאוד ממידה מגונה זו, ובפרט בעוונותינו הרבים בימים אלו שהתגברה מאוד מידת הדין ויש קורונה, בודאי צריך להתרחק מהגאווה, ולהחזיק במידת הענווה, לא לבלוט בשטח כמו שאומרים, כי השטן מקטרג והמשחית, אתם רואים המשחית השתלט על כל המדינות, והוא "לא מבחין בין צדיק לרשע", אז כל מי שבולט לו - תופס אותו, אז צריך "חבי כמעט רגע", חבי תקטין את עצמך, תיסתר, לא להתבלט יותר מידי, ולא להחשיב את עצמך ולא כלום, ולהחזיק במידת הענווה.

ואומר הכתוב בצפניה: "בקשו צדק, בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף השם" אולי, וגם אחרי שתעשו צדקות ותבקשו צדק ותלכו בדרך הישר, וגם תבקשו ענווה, אם תעשו כל זה - אולי תסתרו ביום אף השם. כשיש חרון כמו שיש עכשיו - אז צריך זהירות יתרה ואדם צריך לעבוד על המידות שלו וממש להיות כזה שהשם לא יתעב אותו. כי אם הוא יהיה מתועב בעיני השם - אין לו שמירה, השם מסלק מעליו את ההשגחה, אם הוא מסלק ממנו את ההשגחה - הוא מופקר. אז צריך לעשות דברים שהקב"ה רוצה בהם, שיהיה דבוק בהשם, אז יתקן את המידות, ויעשה צדקה וחסד וזה יכול להשפיע.

ויבטח בהשם, צריך גם לבטוח בהשם, כי "הבוטח - חסד יסובבנו" וצריך להאמין בהשם שהכל בהשגחה ולא יכול לקרות שום דבר שהשם לא גזר, ואם הוא עושה את כל הדברים האלה - אז אפשר לעבור בעזרת השם את הדבר הנורא הזה של הקורונה. שימו לב! תעבדו על זה ובעזרת השם, השם יעזור ויציל את עמו ישראל.

ועשינו עכשיו מבצע, מבצע גדול שבעזרת השם יועיל לרבים, כל מי שרוצה לזכות בדבר הזה, אז אני מקריא לכם עובדה שהיתה. "בימי הבעל שם טוב בשנת 5574, היה לא עלינו קטרוג גדול על העיר מז'יבוז', אנשים נשים וטף חלו עקב מגיפה שפרצה בעיר, והגיעו עד כדי גסיסה רחמנא לצלן!, ותהי צעקה גדולה בעיר כי אין בית שאין שם חולה אחד או שניים. במר נפשם פנו נציגי העיר אל הבעל שם טוב ויתחננו בפניו להרבות עבורם בתפילה,

ענה מורינו הבעל שם טוב שאיננו יכול להושיעם, ורק בידם להחליש או לבטל את רוע הגזירה, והסביר להם את פירוש התפילה: "ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמיך" ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמיך" כי עבודת ישראל עושה תמיד רצון להחליש את הגזירה ולבטלה, אולי עבודת ישראל זו שעומדת תמיד לפני השם יתברך לעשות רצון, אלה האותיות שבתורה בהשתתפות כל יושבי העיר,

הנוכחים קיבלו על עצמם לכתוב ספר תורה על ידי כל תושבי העיר ומורינו הבעל שם טוב ציווה לסופרו רבי צבי הצדיק, שיתחיל מיד בכתיבת ספר התורה, ועם הכתיבה החלו כל חולי העיר להירפא. לספר הזה קראו בשם "ספר התורה בעל המופת" עכשיו בהתחלת הפרק האחרון של ספר דניאל בפרק יב' נאמר: "ובעת ההיא" אל אחרית הימים עכשיו, "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך, ונהיית עת צרה אשר לא נהיית עד העת ההיא, ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר" אז לכן החלטנו לידיעת אחינו בית ישראל:

"ארגון שופר מאמץ את המלצתו של הבעל שם טוב לעצירת המגפה על ידי כתר התורה, לא קורונה, לא כתר של חיידקים ווירוסים, על ידי כתר התורה בכתיבת ספר תורה, ועל כל נפש לתת דולר אחד ($1), ויקוים בו בעזרת השם הכתוב: "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר" אז כל מי שרוצה לתרום על כל נפש בבית דולר - יטלפן ל- 03-6777779, בין השעות 9:00-18:00 בערב ויעשה זאת בהצלחה ובזריזות, כמובן שניתן לרכוש יותר מתיבה אחת, והדולר כיום 3.6 ₪. והאדם יהיה כתוב בספר אות על שמו, בעזרת השם שהעצה שהושיעה אותם מבז'יבוז' תושיע אותנו בכל אתר ואתר. אמן!! חושו מהרו וזכו".

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".