מדוע לחזור בתשובה מיראה ולא מאהבה (קטע סוער)

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

במצוות השם, נתמיד למחור, כן, תן לבחור שם.

רגע, הוא מתחמם, תן לו להרוויח עוד כמה דקות.

ערב טוב הרב.

כן.

רציתי לשאול, איך הרב יכול להגיד לאנשים פה,

שאימא שלהם חולה,

להגיד להם

שילכו לבנים שלה ויגידו להם לחזור בתשובה?

ולמה שהבנים האלה ירצו לעשות את זה?

מתוך זה שהם בכלל לא מכוונים לקדוש-ברוך-הוא.

ואתה ממליץ לנו לעשות את זה מתוך הכרח, מתוך זה שבעצם אמא שלהם חולה, אז להגיד להם, תחזרו בתשובה?

למה שהם יצאו לעשות את זה? חוץ מזה שלאדם יש אגו,

שזו גם בעיה שנייה.

אני לא מבין איך רופא יכול להגיד לאמא שצריכים לעשות לה ניתוח ולחתוך לה את הבטן,

והיא גם צריכה לשלם כסף בשביל הניתוח,

וגם הילדים או האבא צריכים לחתום.

שאם יקרה לה משהו והיא תמות, הם אשמים ולא הוא.

איזו חוצפה זאת להגיד להם דברים כאלה?

מה, הוא מנצל את זה שהיא חולה?

הרי רציתי להגיד שהרי ידוע שבדור הזה אדם חוזר בתשובה מתוך אהבה לקדוש-ברוך-הוא, ולא מתוך זה שהקדוש-ברוך-הוא מרגיש את זה בחונג אותו. אין דבר כזה, זה דמיונות. מאיפה הבאת את זה? אין דבר כזה לחזור מאהבה.

אין דבר כזה בעולם לחזור מאהבה, רק בדרגה של אברהם אבינו.

תקרא רמב״ם,

ערכות תשובה, פרק עשירי, ותלמד.

הרב, בישיבה שבה אני לומד, ממש דוגלים בעניין הזה לחזור מאהבה. אין שום בעיה, אצלכם גם דוגלים להיות עם בנות ביחד.

ממש לא, הרב.

כן.

ממש לא. בישיבות של ההסדר ובישיבות האחרות,

יש הרבה מהן

שהחיבור בין נשים לזה בחתונות, בישיבה מעורבת,

בכל הדברים האלה, קולות שעוד לא נשמעו בישראל.

הרב, אני רוצה להגיד לך שהייתי בחתונה לפני חודש,

ואת החבר'ה שלנו סגרו במחיצה.

זה מה שצודק אני,

שאתם הייתם במחיצה כמו בג'ונגל, ואחרים עשו את שלהם.

מה לעשות, החופה הולכת לפי החדן והכלה.

זה מה שאמרתי, זה מה שקורה במגזר הזה.

לכן, אתה יכול להיות מחמיר,

אבל הציבור שלכם לא מחמיר.

אבל לעשות מאהבה זו מילת קסם,

לשוב בתשובה מאהבה.

איך מאהבה ואנשים מעורב?

אין לך פירוד מהקדוש ברוך הוא יותר מזה,

עד שספק, הם יכולים להגיד, ששמחה במעונו,

בחתונה בכלל,

והקדוש ברוך הוא לא מאשר שכינתו.

ובשמחה כזאת אומר החפץ חיים,

יהיה קטטה בבית הזה,

והבנים שלהם לא יצאו הגונים בכלל.

אז איך אפשר להגיד שזה מאהבה?

מה, אם רוקדים באהבה ואוהבים את כולם, זה באהבה?

הרב, החטא והקהלה היו דתיים, והריקודים היו נפרדים.

ומה לעשות, זה בשביל האורחים שיוכלו להגיע.

הבנתי. ומה עם הקדוש-ברוך-הוא?

האורחים יותר חשובים ממנו? אז ממש אוהבים, ברור שלא. זה בדיעבד. אז אוהבים את האורחים יותר מהקדוש-ברוך-הוא, אז זה לא אהבה.

אתה יודע, כתוב, אלה תולדות נוח. נוח,

איש צדיק

היה בדורותיו. אתה יודע מה זה?

נוח, נוח כתוב.

נוח,

לשמים ונוח לבריות.

אם אפשר להיות נוח גם לשמים וגם לבריות, זה מצוין, למה לא?

מה רע?

אבל בחתונה כזאת,

או שאתה נוח לשמים ואתה מקפיד על קלה כחמורה,

ואז אתה לא נוח לבריות, לאורחים,

או שאתה נוח לבריות

ולא נוח לשמים.

מה עושים במצב כזה?

התורה אומרת.

אלה תולדות נוח.

נוח.

נוח לשמים ונוח לבריות.

את האלוקים מתהלך נוח.

כשיש לך ברירה בין השמים לבין הבריות,

את האלוקים מתהלך נוח.

הולך עם האלוקים ולא עם הבריות.

הרב, אני לא הייתי מנהלך התאונה, ואם הייתי, בוודאי הייתי עושה אותה נפרדת.

החבר'ה של הישיבה הגיעו רק בשביל לשמח את החתן,

שזו מצווה שמחה.

אין מצווה לשמח במקום עבירה, יש מצווה להתרחק במקום עבירה.

לא משמחים בעבירה,

והמצווה הבאה בעבירה, עבירה.

זו לא הייתה הכוונה. זו לא הכוונה, אני יודע. לא. התאונה היתה רק כדוגמה, ואף אחד לא בלס את עבירה. אז לכן אני מסביר שהמושג תשובה מאהבה בלתי ידוע לאלה שמדברים עליו.

צריך ללמוד הרמב״ם קודם

ולקרוא בדקדוק פרק עשירים מתחילה ועד סוף.

אומר הרמב״ם בלשונו,

ולא כל הצדיקים זוכים לעבוד את השם מאהבה.

ולא כל הצדיקים,

אלא כאברהם אוהבי,

שמסר נפשו על קלה כבחמורה והחזיר את כל התבל בתשובה.

זה נקרא ואהבת את השם אלוקיך.

לא רק שתהיה אוהב, אלא תהיה מאהיב.

תמסור את נפשך לעם ישראל,

שיאהבו גם הם את השם.

אבל בקיום מצוותיו,

ולא במצב שהם אוהבים אחד את השני,

או את עצמם,

הרב, אדם שחוזר בתשובה מתוך חירה,

אז ההרגשה שלו כלפי הקדוש-ברוך-הוא היא כאילו כאילו איזה כפייה כזאת. מה ההרגשה שלו? לא מעניין. הלוואי שיזכה לחיות בפחד כל ימיו מהשם.

הלוואי.

זו הייתה תפילתו של רבן יוחנן לתלמידיו.

שיהיה מורה בשר ודם, מורה השם כמורה בשר ודם.

הלוואי.

וזה הוא אמר לתנאים.

הלוואי.

שאם אדם אומר עבירה,

הוא אומר שלא ירעני אדם ולא אומר שלא ירעני אשם.

הלוואי.

זה נאמר לתנאים.

והיום, בדור הזה, כל אחד עם כיפאלה כבר חושב שזה רק מאהבה, אם לא, לא משתלם.

מה פתאום שנחיה עם ירעה וכפייה והרגשה לא טובה?

מה פתאום?

תגיד לשוטרים שלנו,

הכחולים, שעוברים עבירות מהבוקר עד הערב ונתפסים במצלמות,

תגיד להם שאתה רוצה לקיים את החוקים מאהבה.

אתה לא רוצה לראות מדים כחולים ולא איומים ולא קנסות ולא רפורטים ולא כלום.

אם אתם רוצים שאני אשא יפה,

בבקשה, אל תופיעו בכלל לפני.

אז יש לכם סיכוי שאולי אני ארד במהירות.

כן, זה בדיוק בברכות ד' ג'.

שוטרים זה כלפי אדם לחברו,

חדש ברוך הוא זה כלפי אדם למקום, זו התנהלות אחרת לגמרי.

אדם צריך לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך זה שהוא רוצה להיות אתו,

נחשף אליו. ואם הוא לא רוצה, אז הוא פטור?

ואם הוא לא רוצה, אף אחד לא יכול להכריח אותו, וגם לא פחד,

כי האדם לאנשים אין להם פחד.

לא הבנתי. הקדוש-ברוך-הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה עם זה, שלא רוצה לפחד.

בוודאי. אבל האדם הזה לא בהכרח יפרש את זה ככה.

מה אכפת לי מה הוא מפרש? יש חוקים. אנחנו רוצים לחזור בתשובה, לא שהוא ישנא את הקדוש-ברוך-הוא.

תגיד, אתה שומע מה אתה מדבר? בוודאי.

לא הבנתי, בן-אדם חייב, את הנשימה הוא קיבל מהשם.

ברור. מה הוא מאיים על הקדוש-ברוך-הוא? לא כולם מבינים את זה.

לא הבנתי מה הוא מאיים על הקדוש-ברוך-הוא.

הוא אומר לו, שמע, אתה לא רוצה שאני אשנא אותך? אל דבר איתי, אל דבר איתי ככה.

מה אתה כותב כאלה דברים?

מה אתה מפחיד אותי?

למה אתה כותב לו תמות?

למה סקו יסקל ירו יירא? למה אתה נותן לי פרשות בחוקותי?

מתי פרסות כיתה בפרסות כיתה בפרסות כיתה? מה זה, זה מפחיד.

אני לא מוכן להסתכל על הספר הזה.

אל תדבר אתי יותר.

באמת, אדם שחוזר בתשובות צריך לבוא אליו בדרך נעימה, להתחיל בדברים, אז למה השם מאיים? לנסום את הנקודות הטובות ולהתחיל משם להתחיל, לא? אז למה השם מאיים? כל התורה איומים.

זה לומד את האדם הזה כשהוא כבר יהיה צדיק ויהיה מוכן לקבל עליו הכול. אה, זה תורה לצדיקים. לא מההתחלה. הבנתי. מה זה יהיה צדיק?

שיהיה יותר חזק באמונה. הבנתי, זה לצדיקים. ואתה בוא אליו ישר בדינים. מה פתאום?

מתחיל אותו? בלטיפות, בנשיקות ובפרחים. ודאי, ככה מתחילים. מאה אחוז. עוד לא ראיתי אתכם עומדים בצמתים. מה עושים זאת?

אנחנו עושים את זה בישיבות שלנו ובדרכים שלנו. בישיבות שלכם זה צדיקים. אז מה אתם עושים עם הצדיקים? זה כבר מוטמע בחינוך. לא צריך, אבל צריך אצל החילונים. אני לא רואה שאתם אצל החילונים.

מחר כפרחים מנשקים וכו'.

אני לא יודע מה אתך. אני חושב שהוא אדם שמכריחים אותו בכוח ודחפים לו דיסקים לאוטו.

כמה החזרת בתשובה?

מה זה כמה אני החזרתי בתשובה?

כמה ראש הישיבה שלך החזיר בתשובה?

אני לא יודע.

כמה כל ראשי הישיבות שלכם החזירו בתשובה?

אין לך מושג.

זה לא אומר שהם לא החזירו בתשובה. אז אני החזרתי מאות אלפים יהודים בתשובה,

חלק בהפחדה וחלק בדרך אחרת.

כן.

תן, תן. מי רצתה שמה?

תן לה, תן לה.

האמת היא שהצלחתם שניכם לבלבל אותי, אז מתוך מה עובדים את השם?

אסביר לך.

את רוצה לשמוע?

מאוד.

קודם כול עובדים את השם בכל מצב,

כי חייבים לעבוד את השם ואין ברירה.

נבראנו על ידו,

נצטווינו על ידו וחייבים לעשות בין רוצים בין לא רוצים.

כמו בחוק הישראלי להבדיל,

בין תרצה

תרצי בין לא תרצי,

בין שהחוקים תואמים ומתאימים לדעתך או לא,

וגם אם הגישה היא טובה או לא והפקידים הם לא טובים,

תצטרכי לשלם את כל המטלות המוטלות עלייך.

עכשיו, כמובן שכל אחד רוצה לבחור בדרך שמתאים לו, שיפנו אליו.

זה נכון, אבל זה לא פותר את החיובים.

עכשיו,

מי יכול להגיד באיזה דרך צריך לגשת לאנשים?

מי שזו ההתמחות שלו.

אחד בא ואומר למנתח, מה פתאום אתה חותך את הבן-אדם ככה?

אתה חתוך ככה, אתה עושה ככה?

מה פתאום אתה אומר לבן-אדם שיש לו חולי כזה? מה פתאום אתה אומר לו? אל תגיד לו.

וכן הלאה. כל אחד יכול לתת עצה לכל רופא, לכל שוטר, לכל שופט, לכל דבר.

מה הבעיה להגיד עצות?

אבל מי אמון על זה?

מי שהתמחה בזה שנים הרבה.

עכשיו,

רבנו בחייה בשער האהבה בפרק שישי אומר שצריך להוכיח את האנשים

בין ברכה,

בין בקשה,

על פי המקום והזמן והאדם.

זאת אומרת,

פעמים צריך לדבר רכות,

פעמים צריך לדבר קשות.

תלוי באדם,

תלוי במקום,

תלוי בזמן,

תלוי בשאלה.

תלוי בניגון של השאלה,

תלוי בכוונה של השואל,

תלוי בנימה,

בניואנסים.

זה כל כך מורכב, שרק המומחים יודעים להבחין

איך להשיב, קצר או ארוך,

ברצינות או פחות,

וכן הלאה.

זו התמחות.

את זה הבנתי. אני יודעת שאנחנו מחויבים בכל המצוות האלה,

אבל אני לא חושבת שכל דבר צריך להיות מתוך יריעה,

כי, לדוגמה, כשאני קמה בבוקר ונוטלת ידיים,

אני לא עושה את זה מתוך פחד, אני עושה את זה דווקא בשמחה,

ואני מברכת, ברוך, אתה אשר. מישהו אמר לך לפחד?

אני שומעת כאן את ה, לא, לא. אם לא מתוך אהבה, לא. אז נשאר יריעה. לא, הוא בלבל אותך, לא, לא.

כשאת עושה מצוות,

את עושה אותן מרצון, כמו שאת אומרת.

זה אהבה. אני אסביר, זה לא אהבה עדיין.

יראה,

פירושו של דבר שאני ירא מלעשות עבירה.

סור מרע.

לדוגמה,

את לא יראה, בגלל זה את לא הולכת עם כיסוי ראש.

שאם היית יראה את האלוקים,

יש דרגה נמוכה, זה יראת הפחד,

ויש דרגה גבוהה ביותר, וביניהן יש אלפי דרגות,

זה יראת הרוממות.

אם היית נכנסת אצל רב גדול מאוד וקדוש,

לבד היית מכסה את הראש, נכון?

משום כבודו, נכון? נכון.

אז למה לבשר ודם, אפילו שהוא קדוש,

את תכסי את הראש, כי את מבינה שזה לא מתאים להיכנס לרב כזה בגילוי ראש,

למה לקדוש-ברוך-הוא את מסתובבת בעולמו בגילוי ראש?

אתה צודק, אבל יש דרגות.

זהו.

אז אין לך אפילו את הדרגה הראשונה של היראה.

לכן, אפילו אם את נוטלת ידיים באהבה,

אבל אין לך יראה,

כשאת הולכת באיסור,

אז איך יכול להגיד, אני אוהב, לכולנו אין יראה מושלמת.

זה ברור, אבל עדיף להתחיל משהו מאשר בכלל לא. לא אמרתי שלא עדיף, תקשיבי.

אי-אפשר לעולם להגיע לאהבה בלי לעבור את היראה.

אי-אפשר לעולם.

לא אמרתי אהבה, אני רק אמרתי שאי-אפשר רק מתוך יראה.

אני אמרתי רק.

אני אומר שאי-אפשר בלי יראה, זה הסטנדרט הראשון.

ברור. אשאל אותך שאלה. אמא?

כן.

יש לך ילדים.

ברוך השם.

הילדים שלך, כשגדלו, כשהיו קטנים,

מה אמרת להם על כל דבר?

מותר או אסור?

כשהיה מותר. אמרתי, מותר. כשהיה אסור. לא צריך להגיד מותר.

הם הכול עושים.

רק את האסור, אומרים להם.

אסור לגעת בזה, זה יפול, יישבר.

אסור לגעת בחשמל.

אסור, אתה תחליק.

אסור, אתה תיפול.

אסור, אתה זה.

רודפים אחרי הילד בלי הפסקה.

אסור, אסור, אסור.

לא אומרים לו שמותר ללכת,

מותר לשבת,

מותר לאכול.

לא אומרים לו.

זה ברור.

רק את האסור אומרים.

למה?

כי הוא בתחילת חינוכו,

בתחילת החינוך זה לאסור עליו את הדברים שהוא חושב שמותר ויזיקו לו.

זה לטובתו.

אבל אם ילד קטן ימרוד באמא שלו ויגיד לה,

אמא, נמאס לי כבר ממך,

רק אסור אני שומע.

נו, אז מה היא תגיד לו מעכשיו?

הכול מותר בשביל שהוא ישאר.

אז מה, שיגע בחשמל? שייכנס לאמבטיה? שישקע?

שזה? מה, מה, מה?

אין ברירה. חייבים להגיד את האסור, תרצי או לא תרצי.

אז כשאדם חוזר בתשובה בהתחלה,

סור מרע ועשה טוב.

אבל סור מרע, אם לא אתה סור מרע, מה זה מועד שאתה עושה טוב?

נגיד אחד,

נותן צדקה בשבת,

מה את אומרת?

מאהבה.

500 שקל הוא נותן לעני שאתה רואה בשבת,

מה את אומרת מאהבה?

מותר או אסור? תלמד עם הזמן את ההלכות ותדע שזה אסור. תודה. אז אם אדם יודע מה אסור,

גם הטוב שהוא יעשה יהיה טוב.

כי יש אנשים שעושים את הטוב בתוך הרע. הנה,

יש חתונה,

קוראים לזה מצווה לשמח חתן וכלה,

כשהחתן וכלה בעצם פושעים כנגד הקדוש-ברוך-הוא.

אז מה משמחים?

את העבריינים.

העבריינים

עושים נגד ה' והם באים לשמח אותם על זה שהם עושים נגד.

איזה מין דבר זה?

זה כמו לתת 500 שקל בשבת צדקה.

אבל למה זה קורה?

כי קוראים לזה אהבה,

אהבת הבריות.

המלה הזאת

מלטפת,

מענגת,

עוטפת את כולם, ומי רוצה לשמוע מי יראה?

יותר כיף.

מה עושים הנוצרים?

Peace and love.

הכי טוב.

שלום ואהבה.

ומה צריכים לעשות? כלום.

תבוא יום אחד, תשמע שם את הפסנתר,

תשב עם אשתך ביום ראשון, תלכו אחר כך לטייל, ביי, נגמר.

יש חובות, יש מטלות,

גורנישט, כלום.

אבל אנחנו לא עם של חרטות,

אנחנו עם הנבחר.

קיבלנו תרייג מצוות, צריך ללמוד ולעשות.

עושים מקבלים שכר, לא עושים מקבלים עונש.

לא אני אמרתי.

התורה אמרה, אל תאמיני לי,

תקריאי, תתקדמי, פסוק אחרי פסוק.

נכון שזה לא נוח לבן אדם,

מי אוהב שיגידו לו מה אסור?

מי אוהב?

מי אוהב?

לא אוהבים. אבל מה לעשות, כי היצר רוצה להתיר הכול.

והתורה באה להגיד,

אל תשמעו לו, כי הוא יפיל אתכם מבאר שחת.

תלכו לפי מה שהשם אומר.

השם

ציווה אותנו לטוב לנו כל הימים,

בעולם הזה ובעולם הבא.

אז מה לעשות שיש אנשים שלא רוצים לשמוע?

אז לפעמים, בשביל להציל אותם, צריך להפחיד אותם.

נגיד שיש לך ילדה או ילד,

ואת יודעת שיש משהו שאת לא יכולה להגיד לו כרגע ואת לא מעוניינת,

אז את באה אליו בטוב ואומרת לו, בני, תשמע כך וכך.

אתה יודע שהוא לא מתכוון לשמוע, ואת יודעת שיש סכנה,

ואתה מתחיל להזהיר אותו, ואתה אומר לו, תשמע, אתה לא יודע מה אתה הולך לעשות,

אתה לא יודע מה עלול לקרות,

אתה לא יודע על זה.

אז הוא אומר לך, מה את מאיימת על האמא? מה את מאיימת? אני לא רוצה.

ואז אין לך ברירה, את חייבת להגיד לו בדיוק, תשמע,

למקום שאתה הולך יכול לקרות לך כך וכך, וכבר קרו מקרים, וכך וכך וכך וכך.

בתור אמא אחראית,

אם לא תגידי לו ותרצי להיות איתו ביחסים טובים,

את יכולה לאבד חס ושלום ילד.

אם לא יבוא עכשיו הקב' יגיד לנו, תשמע, תשמע, תשמע,

תשמע, וייתן לנו ככה לחיות כמו שאתם רוצים,

בסוף נגיע לנקודת האפס,

ושוב, נקבל את המכות. אז מה ירוויח?

אז השליחים הנאמנים

זה אלה שמורים לאנשים את האמת,

ולא מורחים להם בשוקולד הכול.

התורה היא פייפייה,

היא טובה, היא מאשרת את האדם, עושה אותו מאושר גם.

אבל אדם צריך לקבל את זה הוא בעצמו מרצון.

פירושו,

אם באים להדריך אותי לטובתי, למה שלא נשמע?

כשלוקחים אותך לצבא,

אז מטרטרים אותך חודש, חודשיים, אין רחמנות.

כל טעות עונש.

תקיפו את המחנה,

תעשה ככה, תקום לשמירות בלילה,

מטרטרים את הבן-אדם.

אז מי שיעמוד מהצד יגיד, בואנה, זה לא אנושי, האנשים האלה.

מה הם עושים?

אבל מי שמבין אם הכוונות שלהם הן לא זדוניות,

הוא מבין שהם מחיילים את החייל

ומכינים אותו למלחמה.

כי אם הוא יהיה פדלעה וירחמו עליו באימונים,

כשהוא יגיע לקרב

הוא ימות.

אז מכינים אותו.

אז זה קשה, מה לעשות?

כמה את מזהירה את הילדים שלך?

תיזהרו מחברים לא טובים, תיזהרו מפה, תיזהרו, למה את מזהירה אותם בכלל?

שיחיו איך שהם רוצים, בכיף.

לא, תהיינה אחראית.

תיקח סוודר, תיקח זה.

אכלת, שתית. מה זה? מה את מתעלקת עליהם?

תני להם לחיות.

לא, את אמא אחראית.

מה, זה לא טוב?

הכול טוב ויפה,

אבל התכוונתי לדברים אחרים במקרה. תגידי, מה הדברים? לא, כאילו, קצת סטינו מהנושא. לא סטינו, הסברתי לך בדיוק מה ששאלת. אני הבנתי ואני מקבלת את זה. אני בחורה מאמינה ואני בחורה מסורתית. אז הנה אני נותן לך כיסוי ראש, שבעזרת השם תהיי ראה.

סוף סוף, בבקשה.

זה המצווה הגדולה, להיות יריאת שמיים.

יש.

צריך שזה גם יהיה בפועל, שזה יהיה בפועל.

שהשם יראה וישמח.

כן, הנה בחור צ'יק פה.