פרשת המצורע - לשלוט על הדיבור - חלק ג'

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

לעילוי נשמת אראגו בצטצ'ין,

תהא נשמתה צרורה בצרון החיים,

תזכה לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו, אמן.

אמן.

פרשת המצורע,

לשלוט על הדיבור,

חלק ג'

אמרנו בעניין המתינות והפזיזות.

אבותינו הקדושים היו מתונים.

כתוב אצל אברהם אבינו,

וישא עיניו וירא,

והנה שלושה אנשים ניצבים עליו.

אצל יצחק אבינו נאמר,

ויצא יצחק לסוח בשדה לפנות ערב,

וישא עיניו וירא, והנה גמלים באים.

ואצל יעקב אבינו נאמר,

וישא יעקב עיניו וירא,

והנה עשה בא לקראתו.

וכן, וישא יעקב רגליו,

וילך ארצה בני קדם.

הכתוב היה יכול לקצר ולומר, וירא והנה שלושה אנשים,

וירא והנה גמלים באים,

וילך יעקב ארצה בני קדם.

לא.

הפסוקים מעריכים לתאר את הפעולה החשובה

שהקדישו אבותינו זמן ומחשבה על ידי נשיאת העיניים,

על ידי הרמת הראש,

על ידי נשיאת הרגליים.

כל זה הם עשו מתוך מחשבה והתבוננות מעמיקה.

כל פסיעה מחושבת,

כל הרמת ראש,

כל נשיאת עיניים,

כרוכה ממחשבה קודמת.

האם זה לרצונו יתברך, או לא לרצונו יתברך?

וכן, וישא עיניו,

ויער,

מחשבן,

וישא רגליו.

תגיד, הלך ונגמר, זה הכל הפרטי.

הפרטים האלה.

הפרטים האלה באים להגיד שזה הכל מיישוב הדעת, בתוך מחשבה.

במתינות,

בשיקול דעת.

כל פעולה להרים את הראש,

להתבונן,

לשאת את הרגליים.

גם אצל משה רבנו מצינו,

הוא רואה את לבת האש בוערת בסנה,

והוא איננו עוקל,

לא נשרף, לא נאכל.

הוא לא ניגש לראות את המראה הנורא

טרם התיישב בדעתו כדת מה לעשות.

מה נאמר בכתוב?

וירם על אך אדוני אליו בלבת אש מתוך הסנה.

וירא,

והנה הסנה בוער באש והסנה איננו עוקל.

ויאמר משה,

אסור נא ואראה את המראה הגדול הזה,

מדוע לא יבער הסנה?

המדרש מגלה לנו מהי המרחק

בין משה רבנו לסנה,

רבי יוחנן אומר חמש פסיעות פסע באותה שעה.

זה היה מרחק.

ורש לקיש אומר הפך פניו והביט.

ומי אמר משה רבנו אסור הנא ואראה?

לעצבו.

הוא בודד במדבר

עם הצאן.

בכל זאת הוא לא מעז לגשת לפני שהוא מתיישב בדעתו,

האם לסור ולראות או לא, שזה אומר,

האם לפסוח חמש פסיעות או להפנות את המבט.

בסוף הוא הגיע להחלטה שעליו לסור ולראות את המראה הנורא והפנה את ראשו או פסע חמש פסיעות.

אז בין

המראה הנורא הזה

בעמידה על פשרו

משה רבנו לא ממהר

בינו שש לסור ולראות רק אחרי שיקול דעת

הוא מדבר עם עצמו אסור הנא או לא

האם זה ראוי והגון לעשות כך?

יש אפשרות שהחלטה תהיה שלילית

והוא פשוט לא יתבונן בזה

ולא יעמוד על המקרה המופלא הזה

אבל הוא לא נמנע משיקול דעת ומתינות

בקיצור הוא לא מתבהל

לא אוסף עולות של ילדים

אדם מבוגר, שוקן,

אחראי

רק אחרי שהוא הבין בדעתו שזה רצון הבורא יתברך

שיסור ויראה את המראה הנורא למה לא בוער הסצנה?

אז הוא הפנה את ראשו והביט והתבונן

למה הקדוש ברוך הוא

בכלל הופיע כביכול בסצנה?

למה?

הסצנה זה שיח קוצני

ולהראות

בכל צרתם צר לו.

אתם בצרות במצרים?

אז אל תחשבו שאני שוקט על השמרים.

אני מרגיש את הצער שלכם. הנה אני מופיע בתוך הקוצים.

כאילו להראות למשה רבנו

אני מודע לכל מה שקורה במצרים לכן אני בא להגיד לך שאתה צריך ללכת

ולשחרר אותם משם, לגאול אותם.

אז רק אחרי שהוא הבין משה רבנו שיש רצון

אלוקי להתגלות ואז הוא מביט

או פוסע חמש פסיעות.

ילקוט שמעוני מחזק לנו את הדעה הזו

ואומר

ויאמר משה אסור הנא ואראה.

וואי,

אמר לו הקדוש ברוך הוא

הצטערת לראות.

זאת אומרת, אתה, היה לך פקפוק,

היה לך צער, כן נסתכל, לא נסתכל,

נצטערת לראות

חייך שאגלה עליך.

בזכות זה אתה תזכה שאני אתגלה אליך.

מיד,

ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנן,

ויאמר, משה, משה,

ויאמר, הנני.

עד כאן המדרש.

אז רואים שבאמת היה פה איזה צער, כאילו, של חשבון.

נכון, לא נכון.

אז הוא שקל במדד בפלס,

האם ראוי והגון להביט בסנא,

וזה עמד לו לזכות שהקדוש ברוך הוא השתנה את השכינה עליו.

ונגלה עליו.

ואם לא היה שוקל משה מההתחלה, אלא מתלהב ומסתכל,

היה מפסיד ומחמיץ את השכר האדיר, כי השם תלה את זה במה שהוא נצטער.

ולכן אומר לו, אני אגלה עליך.

אתם שומעים מה אפשר לפעמים להרוויח או להפסיד,

בלי שיקול דעת או עם שיקול דעת.

במסכת ברכות כט מספרת

אליהו הנביא אמר לרב יהודה,

אחיו של רב סאללה חסידה,

כשאתה יוצא לדרך

הימלך בקונך וצא.

זאת אומרת, תיטול רשות ותצא.

אל תצא לדרך בלי ליטול רשות.

איך יכול אדם

להימלך בקונו, להתייעץ איתו טרם צאתו לדרך?

אמר רבי יעקב,

אמר רב חסידה, זו תפילת הדרך.

מה זה אתה נוטל רשות

לצאת לדרך?

והדבר טעון ביאור, למה תפילת הדרך מכונה בפי ריבותינו נטילת רשות?

האם אדם שמתפלל שלא ייפגע ממזיקים וייצא ויחזור לשלום,

זה נחשב שהוא נטל רשות מהבורא?

ואם נאמר גם שזה כן,

שאלת רשות,

שאלת איפה התשובה?

האם הוא יקבל תשובה על זה?

כשאדם מבקש רשות,

צריך לחכות לתשובה.

הוא מקבל תשובה אחר תפילת הדרך.

נראה לומר,

אכן, תפילת הדרך היא לא רק בגדר תחינה לשמירה בדרכים,

אלא יש בה מידה רבה של עצירה והתבוננות.

האם אני באמת זקוק לצאת לדרך,

או שאפשר לוותר על הנסיעה?

האם הנסיעה היא לרצונו יתברך,

או שמא חלילה לא?

כשאדם עומד ומתפלל בצאתו לדרך,

בעצם הוא עוצר ומתבונן, שואל ונמלח בקונו,

וממילא מן השמיים כבר ישיבו לו ויסייעו לו בדרך הנכונה,

כמאמר שלמה המלך,

וכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך.

אם אתה יודע את השם,

ואתה יודע שהשם רוצה שאתה תפנה אליו,

להתבקש מאיתו

שמירה והדרכה,

ולצאת לשלום, ולעזור לשלום,

אז אתה נמלח בקדוש ברוך הוא מתוך התבוננות.

אז

הוא יישר ארחותיך.

ואני מתאר לעצמי שמי שהולך לעשות שוד,

הוא לא אומר תפילת הדרך לפניכם.

אמנם יש גנבים שמבקשים שהשם יעזור שהם לא ייתפסו,

אבל זה לא תפילת הדרך, זה לא התבוננות,

השם חפץ בזה או לא חפץ. ברור ששוד הוא לא חפץ.

אז מה שייך פה התבוננות, לא שייך, הוא לא אומר תפילת הדרך.

אבל בן אדם שאומר תפילת הדרך,

מן הסתם הוא הולך לדברים טובים.

מזוזה שקבועה בפתח של יהודי,

גם לה יש עניין חשוב ביישוב הדעת והתבוננות.

היא כמו תפילת הדרך.

היא עוצרת את האדם כמו בלם בשטף המרוצה

לענייני העולם

ומזכירה לו שיש בורא לעולם,

מצוי ומשגיח.

ועל תכלית האדם בידיעתו וכותב הרמב״ם

אלכות תפילין ומזוזה וו יג.

חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד.

בכל עת שייכנס וייצא יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא

ויזכור אהבתו

ויעור משנתו ושגיאתו בהבלי הזמן.

ידע שאין שום דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם.

ומיד הוא חוזר לדעתו והוא הולך בדרכם משרת.

המזוזה זה סטופר.

לא עושים ככה ביד שמאל ובכל יד וזה ועוברים וזה וממשיכים.

עוצרים ומתכוונים.

השם ישמור צאתי ובואי מעטיו עד עולם

והרי אני מקבל עלי עול מלכותו יתברך ויראתו

ויחודו יתברך

ולעשות רצונו

באהבה וביראה.

אם אדם חוצר

ושם אצבע אמצעית

ומברך

ואומר ככה

ומוסיף וכתבתם על מזוזות ביתך כי הוא מקיים מצוות עשה דאורייתא בשעה שהוא מנשק את המזוזה של מצוות כתבתם על מזוזות ביתך ושעריך.

גם מי שעובר כל פעם בין פתח לפתח ומניח ידו

ואומר וכתבתם על מזוזות ביתך

ומקיים מצוות עשה דאורייתא.

טוב, אז עוצרים קצת,

חושבים מה מדברים.

זה נקרא שאתה נמלך בקדוש ברוך הוא, אתה הולך בדרך מישרית.

אז התורה הקדושה דאגה

שאדם שיוצא מביתו

יומו

וגם כשהוא שב לביתו יזכור

יש לו תמרור בדמות מזוזה להתיישב בדעתו במתינות

במחשבה מעמיקה מה תכליתו בעולם.

למה אנשים מתעלמים מכל אלה הדברים?

למה הם מסרבים להאזין לקול של הבורא שמבקש מאיתנו מעט מחשבה ושיקול הדעת?

הלא כל ההנהגות והדרכים וההליכות שלנו

לא יכולות להיות מושפעות

אלא מכוח התבוננות כזו.

או שאדם חי בלי התבוננות, רחמנא לצלנו.

אם תמיד נתיישב בדעתנו ונחשוב מעט קודם המעשים,

לא בבהילות, לא בפזיזות,

במתינות,

ננתב את כוחותינו ונראה אך טוב בחיינו תמיד.

הכל יודוך והכל ישע ברוכה והכל יאמרו והכל יאמרו והקדוש כשם.

הכל יודוך והכל ישע ברוכה והכל יאמרו והכל

אין קדוש כשם הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו אין קדוש כשם הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו אין קדוש כשם

הוא מברך.

אמן.

בריאות.

אמן. בהצלחה בכל המעשים.

אמן.

אמן.

הרי אני מכוון.

תאמצות חכמים דאורייתא, בשמחה דאורייתא, גומן עכשיו יש חסד דאורייתא, כבד את אביך ותדמך דאורייתא.

לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, ולעשות נחת רוח לתנא הקדוש,

שיהיו שפתותיו דובבות בקבר,

אבל ביחד אני אבל, כשאומר אוסרו אגו זה ב...