חוקה או טעם

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

נציב 59 לזכות

קבוצת שערי תשובה

אביבה בת אברש

תזכה לרפואה שלמה בנפש ובגוף,

בריאות איתנה ואריכות ימים,

אמן.

נציב 64 לזכות קבוצת שערי תשובה

לעילוי נשמת הרב הצדיק

מורי שלום לוי חמדי בן מסעוד וזוהרה,

זכר צדיק לברכה,

תהא נפשו צרורה בצרור החיים,

אמן.

לעילוי נשמת

אורא בת רדא סעיד ישעיהו בן יעקב, מנוחתם עדן,

יזכו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וגם בבית גנזיו,

ויזכו שכל צאצאיהם ישובו בתשובה שלמה ויהיו עבדי ה' אמיתיים, אמן.

פרשת חוקת

חוקה אותם

הפרשה פותחת זאת, חוקת התורה

מסמלת המצוות של התורה שלא נודע טעמן.

כזוהי מצוות פרה אדומה,

האפר מטהר טמאים

ומטמא את הטהורים,

ונותרה המצווה הזו

אטומה וסתומה.

המדרש אומר,

אמר רבי יוסף בר חייננה,

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה,

לך אני מגלה טעם פרה,

אבל לאחר תוכה.

מצד אחד,

המדרש אומר במפורש

כי למצוות פרה אדומה יש טעם נפלא שהודיע הקדוש ברוך הוא למשה רבנו.

מצד שני,

לבד ממשה אין אדם יודע טעמה.

אפילו שלמה המלך,

החכם מכל אדם,

אמרתי החכמה והיא רחוקה ממני.

מדוע נסתר טעם מצווה זו?

ואם החליט הקדוש ברוך הוא לכסותו,

מדוע גילה למשה רבנו?

ומדוע לעתיד לבוא נדע כולנו את טעם המצווה?

מדוע לעתיד לבוא נהיה ראויים לדעת את טעם המצווה?

ועתה איננו רשאים

הקושייה מתעצמת פי כמה

כשאנחנו מתוודעים לדברי המדרש על מאמר הכתוב,

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

רשי מביא את דברי המחילתא

אשר תשים לפניהם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה,

לא תעלה על דעתך לומר

אין שני להם הפרק בהלכה שתיים או שלוש פעמים,

עד שתהיה סדורה בפיהם כמשנתה,

ואיני מטריח עצמי להבינם

טעמי הדבר ופירושו.

לכך נאמר,

אשר תשים לפניהם

כשולחן הערוך ומוכן

לאכול

לפני האדם.

מגלים חכמים שהקדוש ברוך הוא הזהיר את משה רבנו ללמד את התורה ולהסבירה לעם,

עד שיבינו בכל עניין ועניין

טעמיו ופירושיו.

ולמה סבר משה רבנו מתחילה

לא לגלות

לבני ישראל את טעמי המצוות?

כי הקדוש ברוך הוא אומר לו, לא תעלה על דעתך אשנה להם עד שתהיה סדורה,

ועיני מטריח להבינם טעמי הדבר,

אלא כמו שולחן ערוך,

תסביר להם הכל כולל הטעמים.

אז למה משה סבר מתחילה לא לגלות?

לא יעלה על הדעת שמשה רבנו היה עצלן,

והוא חס על כוחותיו ומאמציו?

הרי מסירות נפש כזו גדולה עם עם ישראל, טרחנים, סרבנים וכו'.

בכל רמח איבריו ושסה גידיו הוא היה מסור לעם ישראל,

נקרא הרועה הנאמן.

עד שיסקי

אם אפילו, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת.

אז למה סבר הקדוש ברוך הוא שהוא לא יגיד להם את הטעמים?

קושיות יפות.

ואין נעמוד עליהם.

מה המהות

של טעמי המצוות

מול

המקום של חוקה בתורת השם חוקים ללא טעמים?

כדי לרדת לעומקו של עניין

עלינו להקדים ולחקור

את הגישה של ריבותינו

בעניין לימוד טעמי המצוות.

האם עלינו לחקור כל מצווה ומצווה

לדעת טעמיה ורמזיה?

האם צריך לקיים רק מתוך הבנה מופלאה,

או לקיים מתוך תמימות ראויה לשמה,

לא לחקור אחר הטעמים והסודות

ולעשות את אשר ציווה השם?

מצד אחד,

תועלת גדולה יכולים למצוא בעיסוק

בטעמי המצוות,

דבר ראשון, מי שמבין מצווה בטעמיה מקיים אותה

בהתעוררות יתרה ובכוונה נעלה,

והוא קרוב יותר אל הבורא.

כמו שאמרו חכמים, רחמנא ליבא בעי,

הקב' ברוך הוא חפץ בליבו של האדם,

ואם בן אדם מבין דבר בשעה שהוא עושה,

אז ודאי שהוא שמח לעשות את רצון הבורא וליבו קרוב לשם.

וגם על ידי ידיעת טעמי המצוות

מקבל האדם השקפה תורנית נצחית

עליונה ונשגבה,

שתקרין על אישיותו דרכיו והנהגותיו,

גם במה שלא נכתב במפורש בתורה.

לדוגמה,

טעם איסור שבירת עצם בקורבן הפסח.

אומר ספר החינוך במצוות טוז

אין כבוד לבני מלכים

ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים.

לא יאות לעשות ככה,

כי אם לעניים

יהיה העם הרעבים.

ועל כן,

בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים,

ממלכת כהנים וגוי קדוש,

בכל שנה ושנה באותו הזמן

שנבחרנו להיות עם סגולה,

ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו את המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה,

ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים,

נקבע בנפשותנו הדבר לעולם.

הרי לנו

כי על ידי ידיעת הטעם

של אכילת קורבן הפסח,

של לא לגרר ולא תשברו עצם בו,

יכול אדם לסגל לעצמו הנהגה מופלאה

של גינוני מלכות ונימוסי רוזנים לכל אכילותיו וסעודותיו כל ימות השנה.

נקל לתאר,

מי שלא התוודע לטעם המופלא המובא בחינוך,

גם אם ידקדק בכל כוחו שלו לשבור ולו עצם קטנה מקורבן הפסח,

לא יוכל להפיק ממנה את הרווח העצום האמור.

זאת אומרת, בפסח הוא יקיים את מה שכתוב,

אבל לא יהיה לזה השלכות למשך השנה.

הוא יודע שלא לשבור, לא שבור, שלום, ממשיכים את החיים רגיל.

אחר כך כל השבוע אוכל עופות,

וחביבי,

לא משאיר שום דבר.

כן?

יש מאמר כזה שאומרים

על תימנים

מאזור מסוים בתימן,

שמאוד היו אוכלים, אוהבים מאוד לאכול כבשים.

בשבילם לכבש,

לחג או לשבת,

זה...

ממש להתענג.

אבל יש חלק אחד שאומרים שהם לא אוכלים.

חלק אחד בכל הכבש.

את כל הכבש הם אוכלים, רק דבר אחד הם לא אוכלים,

את החבל.

אז זאת אומרת,

אם לא יאומר החינוך

את הדבר הזה,

לא היינו יודעים שמצפים מאיתנו,

גם סגולה להיות כמו מלכים ולא לגרור עצמות וכולי, וזה למשך כל השנה.

ממילא אתה מסתכל על עצמך לא כאדם פשוט,

או כמו אלה שאוכלים פלאפל באמצע הרחוב, או

אכילת הכלב, קראו לזה חכמים.

אז זאת אומרת,

נימוסים והליכות בסעודה, אתה אדם סגולה, אתה סגולה מכל העמים.

עוד דוגמה נוספת,

במצוות איסור כלאי שור וחמור.

התורה אוסרת לחרוש בשור ובחמור יחדיו,

וגם פה החינוך מבאר כדרכו את שורשי המצווה.

מהו הסדר הטוב שהנחיל הבורא בעולמו?

לאחר זאת הוא כותב כך,

במצווה תקן,

באחר רשות וכולי,

אהנה אף אני חלקי ואומר,

כי מטעמי מצווה זו,

עניין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה,

וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות

דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן,

וכל שכן לעשות עמהן מלאכה,

כמו שאנו רואים בעינינו באותן שאינם תחת ידינו,

כי כל עוף למינו ישכון,

וכל הבהמות

ושאר המינין גם כן יידבקו לעולם במיניהן.

לכן אנחנו רואים

עדרים עדרים של סוגים שונים,

ולהקות להקות

של עופות,

ואינם מתערבים זה בזה,

ובפרט לעשות בהם מלאכה.

אלא קצב של השור והחמור לא אותו דבר.

זה לא אחד מושך פחות, אחד יותר, אחד נגרר, אחד זה, זה, זה לא.

ומוסיף החינוך מסקנה,

בכל חכם לב,

מזה ייקח מוסר,

שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים,

שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם,

כמו צדיק ורשע,

נכבד,

שאם הקפידה התורה על ה...

צער

שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל,

כל שכן בבני אדם

אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרה.

רק בש״ס ידעו יותר מהחינוך ויותר מהתורה, ומינו שלושה ראשים,

לא מאותו סוג,

וכמובן שהם התפרדו לגמרי אחר כך בשנאה גדולה.

דבריו של החינוך

מופלאים ומעוררים,

שהרי איש מאיתנו לא היה מרחיק עד כדי כך

מעצמו ללמוד מאיסור חרישה בשור ובחמור יחדיו,

ללמוד מזה שיש חיסרון למנות פרנסים המנוגדים באישיותם זה מזה.

איך הוא היה לומד מהשור והחמור את זה?

לא היה מפליג עד כדי כך.

הוא היה חושב שזה צער בעלי חיים ונגמר.

ושוב אנחנו נוכחים לראות

כמה רבה מעלת ההעמקה וההתבוננות בטעמי המצוות.

יש בה מעלה ותועלת לכל אורחות חיינו.

כותב הפלא יועץ בערך טעם.

לפעמים שהמצווה

בלי ידיעת טעם

היא כגוף בלי נשמה.

כגון מצווה ציצית

שציוונו יוצרנו בגילת עמו ואמר

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'.

למען תזכרו

ואם לא ייתן לב לזכור נמצא שלא קיים כוונת יוצרנו.

אז מה בצע בהנחת ציצית שלו?

וכן על זה הדרך,

בהנחת תפילין

ובשאר מצוות

דוק והעמק בזה.

ותראה

איך מי שאינו יודע טעם המצוות,

כמעט ערום מן המצוות.

ומי שאין לו לב לדעת,

שאול ישאל,

להתאבק בעפר רגליהם של חכמים למען ילמד.

בשביל זה יש לנו את הכוונות המקדימות

לפני ציצית ולפני תפילין וכן השאר.

ולא זו בלבד,

כותב הפלא יועץ

אלא שידיעת טעמי המצוות מועילה לזה.

זיכרון המצוות,

שכן כאשר אדם יודע טעמו של הדבר,

הוא זוכר אותו יותר.

המובהק

בין הראשונים שעסקו בטעמי המצוות

הוא רבנו הרמב״ם.

לבד מספר מורה נבוכים,

שבו נתן

טעם למצוות רבות,

כתב על כך בכמה מקומות נוספים,

ראוי לו לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה

ולדע סוף עניינם כפי כוחו,

ככה כותב בסוף הלקות מעילה.

אף על פי שכל חוקי התורה גזרות,

ראוי להתבונן בהם,

בכל מה שאתה יכול לתת לו טעם,

תן לו טעם,

בסוף הלקות תמורה.

גם רבנו סעדיה הגאון

ורבי אברהם אבן עזרא

וראשונים רבים נוספים

עסקו בלימוד טעמי המצוות.

יש ספר שלם על זה.

והחידה

בספרו שם הגדולים

מונה לפחות ארבעה עשר ספרים קדמונים שעסקו בביאור טעמי המצוות.

ריבותינו הראשונים

המצדדים באופן מוחלט בעיסוק בטעמי המצוות

מביאים לדבריהם סימוכין רבים ממאמרי חכמים, זיכרונם לברכה.

וכך אומר הכתוב בספר דברים ל״ב

וּיֹאומר עליהם

שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום,

אשר תצוו מתבניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת.

כי לא דבר ריק הוא מכם,

כי הוא חייכם.

ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה.

בריבותינו בירושלמי, פאה א״א,

העמידו על הגרסה הנכונה במאמר הכתוב

כי לא דבר ריק הוא מכם.

העמידו את הדבר כך

כי לא דבר ריק הוא מכם.

ואם ריק הוא,

מכם הוא ריק.

כלומר, התורה מלאה וקדושה.

רעיונות נפלאים,

בטעמים נשגבים ומרוממים,

ואם חלילה מרגישים רקנות במצווה מסוימת,

זה נובע מאיתנו,

רק הוא מכם,

ועלינו מותר לחקור ולדעת

עד שנבין טעמי מצוות התורה בכל דבר ועניין.

ופירש הגאון הצדיק

רבי יהודה ליב חסמן, זכר צדיק וקדוש לברכה,

בספרו אור יהל,

פרשת ויגש,

את מאמר ריבותינו ביבמות כת,

כל האומר

אין לי אלא תורה,

אפילו תורה אין לו.

מי שאינו טורח לדלות

מן התורה את אורחות החיים הטמונים בה,

אורח חיים למעלה למשכיל,

למען סור משאול מטה,

מבאר הרב חסמן,

הרי שאפילו אם יעסוק בתורה כל ימיו, לא ישיג בידו כלום.

כל האומר,

אין לי אלא תורה,

אפילו תורה אין לו,

משום שהתורה נועדה להשפיע על כל חיינו,

ואוי לו למי שלומד תורה ועיניו כעיני עיוור.

כיוצא בזה כתב הפלא יועץ בערך טעם,

כי התועלת הנמשכת מידיעת המצוות היא

שיבוא האדם להתקדש במותר לו.

לדוגמה,

מידיעת טעם איסור ריבית,

שרצה הקדוש ברוך הוא שבניו יעשו חסד חינם זה עם זה,

יבוא האדם להתקדש בשאר אורחותיו

ולהימנע מלהלוות בריבית אפילו בהיתר עסקה,

ברצותו ללכת

בדרכי הבורא ולגמול חסד חינם עם רעהו.

כמו כן,

כן, שיעמוד האדם על טעם הקורבנות,

שהוא כדי שהאדם ייתן אלה ליבו,

שהיה ראוי להעשות בו

מה שנעשה בקורבן,

ויכנע לבבו,

כי אז יוכל גם אתה לעשות כן,

להכניע לבבו,

לשבור את רוחו ולהיטהר לפני בורו.

מכאן, שידיעת טעמי המצוות

מוסיפה נופך של קדושה.

בכל אורחותיו של היהודי פוקחת עיניו ומיישרת מעשיו.

לא רק במאמרי חכמים,

אפילו עיון קל בפסוקים שבתורה מעלה כי טעמים רבים נלוו למצוות התורה,

ואולי יש בזה רמז לכך

שעל האדם להבין ולדרוש בטעמי המצוות.

הפסוק בשמות כ.י.

כי ששת ימים עשה אדוני את השמיים ואת הארץ,

את הים ואת כל אשר בם,

בינח ביום השביעין.

ויקרא כג מ'

למען ידעו דורותיכם,

כי בסוכות הושבתי את בני ישראל,

בהוציאי אותם מארץ מצרים.

ובמדבר ג' יג',

קילי כל בכור ביום הכותי,

כל בכור בארץ מצרים.

הקדשתי לי כל בכור בישראל.

זאת אומרת, שומעים פה טעמים,

למה הקדוש ברוך הוא עשה כך, ולמה הוציא כך, ולמה היכה כך.

אז רואים,

גם בלי מאמרי חכמים, בתוך הפסוקים עצמם,

שיש טעמים.

אבל לעומת הדעה שהזכרנו,

שמצדדת

בעיסוק בטעמי המצוות,

ונתמכת

במאמרי חכמים,

וגם בלשונות הכתובים,

יש דעה אחרת

ששוללת זאת מכל פחות.

כותב רבי יהודה הלוי

בספר הכוזרי בית כו

אומר אני

תורת אלוהים היא

ומי שקיבלה בתמימות,

בלי התפלפלות

ובלי התחכמויות,

מעולה הוא מן החכם והחוקר.

גם הטור

יורה דעה סימן

כף עם א',

צועד בשיטה הזו ומבאר.

מדוע?

וזה לשונו.

ואין אנו צריכים לבקש טעם למצוות,

כי מצוות מלך הן עלינו

אף אם לא נדע טעמן.

אז לדעת הראשונים האלה מוטב

לקיים את המצוות בתמימות

בלי לדע את טעמן,

והמניע היחיד לקיומן,

היותנו עבדים לבורא יתברך,

המקיימים את מצוות האדון

בלי לחקור אחר הטעם,

בלי הסברים ונימוקים.

אותם ראשונים לא מתעלמים מטעמי המצוות המופיעים בתורה,

ואפילו מסתייעים בהם לשיטתם,

שהרי דווקא

מכך שהתורה נתנה טעם למצוות מסוימות,

מוכח שלגבי שאר המצוות

אין לנו לחקור ולחפש טעמים ונימוקים.

את כל יתר המצוות

רצתה תורה שנקיים ולא שנחקור אחר טעמיהן.

ועוד כתבו אותם ראשונים,

כי מצוות שכליות רבות,

שלכאורה קיימת אפשרות לתת להן טעם,

נחתמו בתורה במילים

אני אדוני.

למה?

ללמד אותנו שהנימוק העיקרי לקיום המצוות

זה אני אדוני,

לא מפני שהשכל מחייב

ולא מפני שההיגיון מנחה ומנתב.

מצוות שכליות בתכלית, כגון

לא תלך רכיל בעמך.

אז אנחנו מבינים, אם הולכים רכיל זה יהיה סכסוכים, יהיה מחלוקת, יהיה ריב, יכול לבוא לקטטיו, ומי יודע עד איפה זה יכול להגיע.

זה דברים פשוטים, לא תלך רכיל בעמך, נכון? זה הגיוני.

לא תקלל חירש,

ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

דבר שכלי, ברור.

איך נחתמות המצוות האלה?

אני אדוני.

מדוע?

האם האיסורים האלה אין בהם טעם והיגיון?

למצוות האלה יש טעמים מופלאים,

אבל אנחנו איננו צריכים למלא אחר המצוות מחמת הטעמים,

אלא אך ורק מחמת היותנו עבדים של הבורא יתברך?

אני אדוני.

למה אתה לא תלך רכיל?

בגלל שאני אדוני. אני המצווה וזהו.

בלי הסברים, בלי כלום.

לשיטתם סכנה גדולה

בעיסוק בטעמי המצוות,

כי זה עלול

להטעות את

לכלוא ולמצוא פתחים והתרים כוזבים מכוח עד טעמים.

ויש לנו את המוזג זיל בתר טעמה.

וכך כותב החינוך

על איסור אכילת טרפות

במצווה ע' ג'.

ויש לך לדעת

כי לתועלתנו לא נתגלה סיבתן ונזקן

מישהו אכל טרפות?

לא נתגלה לנו סיבתן, מה הסיבה

ומה הנזק.

פן יקומו אנשים מחזיקים עצמם כחכמים גדולים ויתחכמו לומר,

אה,

נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן,

או באיש פלוני שטבעו כן וכן.

ופן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים,

על כן לא נתגלה טעמם

להועיל לנו מן המכשול הזה.

אז מה יאמרו אלה

שאומרים שכן צריך לדעת את הטעמים? מה הם יגידו על אני השם?

מה הם יגידו?

הראשונים הסוברים שיש לעסוק בטעמי המצוות

מבהרים שהתורה חותמת, אני השם,

במצוות ששייכות יותר בליבו של אדם,

כי יכול לטעון לתום לבבו ולניקיון כפיו,

השם מזהיר אותו,

שגם אם איש לא יודע מה אתה מתכוון,

אבל תדע, אני השם, אני רואה את הלבבות.

אני השם.

לא תלך רכיל, כן?

אל תגיד שאתה התכוונת ככה, ואתה זה ככה, ולטובה, וקטטה. הלו, אני השם.

תדע,

אני רואה הכול.

הרעיון של החינוך

מוזכר גם בדברי הגמרא, מסכת סנהדרין כא, האומרת,

אמר רבי יצחק,

מפני מה לא נתגלו טעמי התורה,

שהרי שני מקומות נתגלו טעמן ונכשל בהם גדול העולם.

הגמרא מפרטת.

כתוב, לא ירבה לו סוסים

ולא ישיב את העם מצרימה.

לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו.

אמר שלמה,

אני ארבה ולא אשיב.

אני ארבה

ולא אסור.

ומה כתוב?

במלאכים על אביות כט

ותצא מרכבה ממצרים.

שלח לאבי הרבה סוסים ממצרים, הייתה

משובחת בהם.

לכן כתוב,

ויהי לעת זקנת שלמה נשב הטו את לבבו.

אתה אמרת שאתה לא תעשו.

אתה אמרת שאתה לא תרבה.

נזק עצום

נגרע ממעשיו של שלמה המלך.

במדרש מסופר

כי האות יוד המופיעה במילה

לא ירבה, יוד של ירבה,

לא ירבה לו נשים.

עלתה לפני הקדוש ברוך הוא וטבעה את עלבונה בטענה

מה יהיה עלי עתה?

הוא הסיר את האות בריבה,

וכתוב לא ירבה.

אז כאילו אם יותרת עכשיו.

שאלה

למה באיסור הזה דווקא התרעומת

מצד אות-אות מן האיסור

כאשר הוא הפר אותו.

החפץ חיים פנה בשאלה לאדמו״ר מגור,

לב שמחה,

שבא לבקר אותו,

והשיב בעצמו,

כל מצווה מופרת

על ידי אדם אחד,

ויכולה איש תתקיים

על ידי אדם אחר.

אך המצווה הזו,

ששייכת רק במלך ישראל,

אם הוא לא מקיים אותה כי היא תלויה בו,

מי יקיים אותה?

זאת השאלה ששאל החפץ חיים.

אז זה קשה.

יש תרעומת.

כאילו מתבטל האיסור.

בפתח עיניים מרן החידה

שואל למה דווקא האות יוד

באיסור שלא ירבה התרעמה.

למה לא הרש, הבית או ההיא

מתרץ בכמה פנים?

אבל יש תירוץ נחמד ששמע המחבר.

רק בכוח של האות יוד

רק בכוח האות יוד

נתמנה שלמה למלך.

רק בזכות האות יוד

שלמה הבן של דוד המלך.

משורש רות

שהיא אימא של המלכות

והיא לא הותרה לבוא בקהל

רק

מכוח הדרשה של ריבותינו,

עמוני ולא עמונית,

מואבי ולא מואבית.

אם היה כתוב שעמון ומואב לא יבואו בקהל,

אז זה היה כולל את הנשים.

אבל כשכתוב עמוני

בפסוק לא יבוא בקהל השם, עמוני זה זכר.

עמוני ולא עמונית. עמונית כן יכולה לבוא.

מואבי לא יבוא, אבל מואבית כן תבוא.

יוצא שהיוד הזאת שכתוב עמוני ומואבי היא גרמה שבכלל אתה שלמה מלך מלך.

אחרת

לא היה מותר, דוד, לבוא בקהל.

אז לכן היוד אומר, תזכור, בזכותי אתה

מבטל אותי?

אתה מבטל את היוד שלא ירבן?

איי, איי, איי, שליימא שליימא איך התעלמת ממני?

בנביא מסופר,

מלכים א', יוד א', כ' ז',

כי ירבעם בן נבט

הרים יד במלך שלמה.

בריבותינו בסנהדרין קא'

מבהרים שהכוונה היא לחליצת תפילין של ראש.

הוא החלץ את התפילין של ראש בפניו של המלך.

הוא הרים ידו בפני המלך על מנת לחלוץ את התפילין המונחת על ראשו.

ובכך זלזל בכבודה של מלכות.

אולם מכל מקום,

איך רצה לרמוזיה רבען לשלמה במעשה הוא זה שהוא לא ראוי למלוכה?

האדמו״ר מאוסטרובצה

מובא במרגליות הים סנהדרין שם,

באר באור נפלא.

והוא קשור קשר אמיץ בהנהגתו של שלמה באשר לשני האיסורים שדיברנו,

שהוא ריבה סוסים וריבה נשים.

שלמה המלך רצה לקיים ולשמור

את הטעם של המצווה

בלי לקיים את המצווה.

כתוב לא ירבה, זה הטעם.

פן ישוב מצרימה, זה הטעם.

אז הוא אמר, אני ארבה

ולא אשיב.

לא ישוב במצרימה להביא לי סוסים.

אז הוא רצה לקיים את הטעם כי כתוב מה הטעם.

אה, זה הטעם?

אני אשמור על הטעם, אין בעיה.

נשמור על הטעם.

אבל את המצווה הוא לא כי אין צורך.

אם המצווה זה מהטעם הזה

שלא אסור,

אז אני לא אסור. מה הבעיה? אני ארבה ולא אסור?

וואי וואי וואי.

שלמה רצה לקיים ולשמר את הטעם של המצווה בלי לקיים את המצווה בפועל.

אני ארבה ולא אשיב. אני ארבה ולא אסור.

על זה רצה ירבעם להוכיח אותו ולרמוז לו,

אי אפשר לנהוג כך.

לכן חלץ,

תפילין של ראש בפניו,

שכן את התפילין של ראש מניחים רק אחרי תפילין של יד,

וחולצים,

קודם של יד,

ואחר כך של ראש. למה?

כדי לרמז לו לאדם

שלא ייתכן שום קיום של מצווה ממצוות התורה על פי השכל,

בלי ללוות קיום מצווה בפועל.

תפילין של ראש הם כנגד המחשבות,

ותפילין של יד הם כנגד המעשה.

ובכך שתפילין של ראש.

מונחות על האדם

לאחר הנחת תפילין של יד,

ומוסרות קודם להן

יש רמז לאדם

כי אין קיום למחשבה טובה אפילו בלי מעשה של מצווה.

זה מה שהוא רצה לרמוז לו.

אומרת הגמרא במסכת שבת,

יב,

לא יקרא לאור הנר

שמא יתה.

הנר זה הכלי שיש בו את השמן ויש פתילה,

ואם הולך להיגמר השמן ומתחילה הפתילה ככה להבהב

והוא לא יכול לקרוא,

אז הוא עלול להטות

את הנר

שמא יתה, ואז הוא יעבור על איסור געירה.

אז לא יקרא

לאור הנר

שמא יתה.

מדובר לא יקרא בשבת,

לאור הנר שמא יתה את הנר להטיבת שלהבת.

אמר רבי ישמעאל,

הי,

אני אקרא ולא אתה.

אם זה הטעם,

מה הבעיה?

אני זוכה.

אני לא אתן.

פעם אחת

קרא והיטה.

אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים,

שימו לב,

שהיו אומרים

לא יקרא לאור הנר.

חכמים אמרו לא יקרא לאור הנר.

הגאון מווילה

מובא באוהל יעקב למגיד מדובנה בעלותך העם

דקדק דקדוק נפלא בלשון של רבי ישמעאל ובאר.

רבי ישמעאל עמד על גדלותם של ריבותינו שביקשו להצילנו מן החטא,

והם אמרו את זה במאמר קודשיו.

אמר רבי ישמעאל כמה גדולים דברי חכמים

שהיו אומרים

לא יקרא לאור הנר.

במשנה

לא ציינו חכמים את הטעם שמא יתה,

אלא עצרו בלשונם ואמרו לא יקרא לאור הנר.

ואת זה שיבח רבי ישמעאל,

שהם העלימו את הטעם

שמא יתר.

כי כשאדם יודע את הטעם,

עלול למצוא פתחי היתר,

ולומר אני אקרא ולא אתן.

בסופו של דבר עלול לחתוק מותו ולהטות את הנר.

אז כמה גדולים דברי חכמים שלא התאימו את

ההלכה אלא קבעו בלא טעם ובלא סיבה.

אז זאת אומרת,

כשנותנים טעם זה מסכן לפעמים.

כי אדם הולך אחרי הטעם ואומר, אם הטעם לא שייך בי, אז אני יכול לעשות.

וזה בעיה.

אז מצינו מצדדים בנתינת טעמים,

ומצינו שאומרים שלא.

לאור קור האמור לעיל,

אז מה בסוף?

האם עלינו ללמוד טעמי המצוות ולחקור אחריהן?

או עלינו להתעלם מכך לחלוטין ולקיים את המצוות רק מתוך

אמונה תמימה.

בשם הגאון רבי חיים מבריסק,

זכר צדיק וקדוש לברכה,

מקובלת הגדרה יפה למושג

טעמי המצוות.

פירושי המצוות

לא מכונים לחינם בשם הזה טעמי המצוות.

זו הגדרה מדויקת.

כשם שאנחנו זקוקים לאכול ולשבוע כדי להברות את גופנו

ולהחיות את נפשנו,

וההנאה הבאה לידי ביטוי בטעם של המזון

זה החלק השולי

ואינו משקף את מהות המאכלים.

כך עלינו לראות את הפירושים והטעמים של המצוות.

הם לא העיקר.

הם לא העיקר, זה רק טעם.

מה שמבריא את הגוף זה לא הטעם,

אלא מהותו של המאכל.

מה שעושה אותך, מה שאתה צריך להיות,

זה המצוות עצמן, לא הטעמים.

המצוות פועלות פעולות נשגבות ועצומות בעולמות העליונים והתחתונים.

עינינו טחו מרעות זאת.

מה שאנחנו כביכול רואים ומרגישים זה את הפירושים של המצוות,

אבל זה רק בגדר טעם ותו לא.

לא קשה להבחין באמיתות הרעיון של הגאון מבריסק.

מצוות התפילין לשם דוגמה

הטעימה התורה בטעם מופלא.

מה היה לך לאות על ידך וזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת אדוני בפיך כי ביד חזקה הוציאך אדוני ממצרים.

מבואר שטעם המצווה הוא זיכרון

של יציאת מצרים וזיכרון היד החזקה

והאותות במופתים.

האם הטעם הזה מספק

באשר לכל פרטי דיני המצווה?

האם זה מסביר לנו למה התפילין צריכות להיות שחורות?

האם זה מסביר לנו למה צריך לשים אותן דווקא

ביד ובראש במקומות המצוינים בהלכה?

ולמה עליהן להיות מרובעות?

ולמה הן

מכוסות ולא גלויות?

האם טילי טילים של ללקות תפילין

באות ליישם

או לכלל יישוב מחמת הטעם שנותן הכתוב?

ודאי שלא.

ברור ופשוט אם כן,

שלמרות הטעם למען תהיה תורת אדוני בפיך, כי ביד חזקה הוציאך אדוני ממצרים,

עדיין רב הנסתר על הגלות.

גם במצוות ציצית,

למרות הטעם וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות אדוני,

עדיין יש לחקור ולשאול

למה צריך לעבד את החוטים לשם מצווה?

למה צריך לקשור את הציצית דווקא בבגד שיש בו ארבע כנפות?

ועוד ועוד ועוד ועוד.

אז למרות הטעמים הנראים לעינינו,

עלינו לדעת בכל ליבנו

כי מצוות התורה הן נשגבות וצפונות מאיתנו.

ולא יעלה בידינו לעמוד על המיתות שור שם.

אז זוהי איפה הדרך הנאותה כשלומדים טעמי מצוות,

לומדים ומתבוננים,

אבל זה רק בהקדמת ידיעה תמימה ואמונה פשוטה.

צריך להקדים קודם כל ידיעה

תמימה, דהיינו שלמה ואמונה פשוטה,

כי ככל שנלמד ונדע, לא ניגע אפילו באפס קצה העומקן האמיתי של מצוות התורה.

אם ניגש תמיד ללמוד בחרדת קודש כזו,

ולא נתנה את קיום המצוות,

חלילה, בהבנת הטעמים,

יותר לנו

ואף יוטל עלינו לעסוק בלימוד טעמי המצוות.

אם אתה יודע שזה העיקר לקיים את המצוות בתמימות ובשלמות כעבדי השם,

גם אם לא נדע את הטעמים,

אם אתה מוגן מזה,

אז אתה יכול, וגם מוטל עליך לברר כמה שיותר, להרחיב,

כי בכל אופן הטעם גם נותן חשק

לעשות את המצוות,

כמו שאמרנו בהתחלה.

עכשיו נתבונן במצוות שבת.

לכאורה,

מהות השבת

היא לא בגדר סוד כמוס,

כי התורה מטעימה במפורש את מצוות השבת,

ואומרת ביני ובין בני ישראל אותי לעולם,

כי ששת ימים עשה אדוני את השמיים ואת הארץ,

וביום השביעי שבת ואין נפש.

לכאורה,

יכול אדם לומר,

אה,

בנקל השגתי את שורש טעמה של קדושת השבת.

הנה,

הטעם אמור בתורה.

כיוון שהבורא קילה מלאכתו בששת ימים,

וביום השביעי שבת והיא נפש,

נצטווינו גם אנו לנוח ביום השביעי ולשבות בכל המלאכות.

אבל בדיוק

כנגד מחשבה פשטנית זו,

כותב אור החיים הקדוש את הדברים העמוקים הבאים,

על דרך הדרש.

מהו שנאמר אות היא לעולם כששת ימים?

הכוונה היא שהטעם המובא בכתוב

לשבות ביום

השביעי ביום השבת משום שהבורא נח ביום השביעי

אינו אלא כנגד המון העולם,

כנגד מי שאינם מסוגלים לרד לעומק מהותה של השבת ולהשיג את נפלאותיה.

עבורם נתן הכתוב את הטעם הפשוט,

שיום השבת נקבע כיום מנוחה ושביתה,

כנגד שביתת הבורא ממלאכה ביום השביעי

לבריאת העולם.

ובזה אנחנו מעידים שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם שישה ימים בשביעי שבת.

אך בעומק מהותה של השבת יש סודות עצומים,

כמוסים ונפלאים, נשגבים ונעדרים.

אם נעמול כל חיינו להשיגם,

לא נוכל להתברך בלבבנו שהבנו את התכלית האמיתית.

כמובן שדבריו על דרך הדרש,

ואין להוציא דברי הכתוב מן הפשט,

כי השבת היא אות עולם,

אולם מכל מקום

אנחנו לומדים מהם שיעור מופלא שאל לנו להתבונן בפשט

טעמי המצוות,

כאילו זה התכלית בעיקר.

ובוודאי

אל לנו לראות עצמנו כמבינים ויודעים בשורשי השבת העמוקים,

או של התורה הקדושה הארוכה מארץ מידה

ורחבה מניים.

וכך כותב החינוך, סוף ספר ויקרא.

הינני עודני בא להזכירך,

במה שהתנצלתי הרבה פעמים על השורשים

אשר מלאה לי ליבי לכתוב במצוות,

שאין הכוונה

רק לחנך את הנערים ולתת את ליבם,

כי יש במצוות תועליות רבות וגלויות לכל אדם,

כאשר יוכלו להבין בילדותם.

ולכן קראתי את שם הספר חינוך.

ולעומק חוכמתם

ורוב תועלתם, אם יזכו,

דהיינו לעומק חוכמתם ורוב תועלתם של המצוות,

אם יזכו,

ישיגו בם בימי זקנותם.

הלא ידעת,

כי יש פרי נמצא אשר יש בו כמה תרופות בסגולה

וגם טוב לאוכלה.

ואיש חכם יודע לספר בשבחי תרופותיו

של הפרי.

ואשר לא ידע בכל אלה,

יאמר שהוא טוב לאוכליו.

זאת אומרת, יש אדם שיודע שיש בזה ויטמין זה, ויש בזה זה, ויש בזה זה, וזה בריא, ותאכל, וזה טוב, וזה חשוב.

יש מי שיודע גם איזה סגולות תמונות בפרי,

שזה יכול להועיל לזה, ולהציל מזה, ולרפא מזה, וזהו.

אז לכן,

מה שאני פירשתי, אומר, בספר החינוך, זה בשביל הנוער, כמו שאומרים,

שידעו שיש תועלויות

מענייני המצוות,

אבל חס ושלום, שלא תחשוב שזה סוף הטעם, וזה...

אלא אם תסכים, תחכים ותבין יותר.

אז החינוך מבאר באופן נפלא שכל שורשי המצוות שהותאמו בספרו

לא נועדו אלא לעורר את לב הנערים שמצוות התורה גדושות בטעמים נפלאים.

אך בוודאי

שבימי זקנותם

יהיה עליהם לדע ולחכים עוד יותר,

ולדעת כי המצוות מכילות טעמים רבים ומופלאים עוד יותר,

ואין בכוחנו להשיג את כולם.

על פי זה נבין

כי הקדוש ברוך הוא העניק לנו את המבט האמיתי על טעמי התורה,

מכוחה של מצוות פרה אדומה.

זאת חוקת התורה, מכריזה התורה.

כל התורה זה חוקה,

לא זאת חוקת פרה אדומה,

זאת חוקת התורה.

כל התורה זה בגדר חוקה,

ואין להשיג את טעמה ואין לרד לסוף דעתה.

בכל אשר נראה לנו כהשגה בטעמי המצוות ובסודותיהן,

אינו בגדר השגת התכלית ממש.

זו הסיבה,

מבאר רבי שלמה גנצריד, זכר צדיק לברכה,

בספרו אפיריון

לכאן

כך שהכתוב אינו נוקט בלשון זאת חוקת הפרה אלא זאת חוקת התורה

משום שמחוקת הפרה אנחנו למדים לכל התורה

גם למצוות שבא להן טעם בכתוב

דע לך שגם הן חוקה

וכל הבנתנו בתעמי המצוות חלקית למדי

וודאי שאין לראות בזה חזות הכל

וכך כותב בית הלוי

שמות ל״א י״ג

ונמצא

היוצא מדברינו

דפרה אדומה הוא סייג וגדר גדול לאדם המתבונן בשכלו לחקור בטעמי המצוות

לבל ייכשל בהם לדון אחר שכלו

ולהרוס ולומר

אנוכי הרואה לדעת טעמם

ועל ידי זה יוכל להיכשל

להוסיף או לגרוע

רק צריך לעשות הכל בכל הפרטים

ממה שקיבלנו מריבותינו

על פי כללי התורה וההלכה הקבוע בלי נטות מאומה מדברי השולחן ערוך

כיוון שהוא יודע בעצמו שאינו יודע עומק הדברים

מבהיל על הרעיון

עכשיו נשוב למאמר של שלמה המלך

בנוגע למצוות פרה אדומה

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני

רחוק

מה שהיה ועמוק עמוק

מי ימצאנו

ונמצא

כי הוא מכוון כלפי כל מצוות התורה

מבאר בית הלוי

אמרתי אחכמה בכל מצוות התורה

והיא

פרה אדומה

רחוקה ממני עד מאוד

רחוק מה שהיה ועמוק עמוק

מי ימצאנה

בכל מצוות התורה

ככל שאני מבין ויודע

אני איני יודע על ידי עומקה של מצוות פרה אדומה הבינותי

כי רחוק אני עד מאוד מהבנת כל מצוות התורה.

וואי, וואי, וואי.

התולדות יעקב יוסף,

פרשת קדושים, אוט יא,

מוסיף ומבאר גם

כי זו הסיבה

שנקרא שלמה החכם

מכל אדם.

משום שחכם

הוא מי שמכיר את מקומו.

שלמה המלך

שהשכיל יותר מכולם בטעמי התורה והמצווה,

הוא ידע יותר טוב מכולם עד כמה תורה רחוקה ממנו.

לכן הוא החכם.

מכל אדם שחושב שהוא חכם.

שלמה המלך,

שהכיר יותר מכל את מקומו ברחוקו מחוכמת התורה,

למרות חוכמתו האדירה,

הוא שנחשב בגלל זאת

החכם מכל אדם.

זה תואם למה שאמרו חכמים, איזה הוא חכם הלומד?

מכל אדם, אפילו מקטן.

זאת אומרת,

מה שיש ביד זה, אין ביד זה, אמרו חכמים.

מה יש לך ללמוד מקטן?

אתה כבר גדול, אתה חכם, איזה הוא חכם?

אתה לומד מכל אדם כולל קטן?

אז איזה חכם אתה?

אז במה אתה חכם אם יש לך עוד ללמוד מילדים קטנים?

איזה חכם אתה?

אבל לא, זה החכם.

שהוא יודע שהוא עוד לא יודע כלום.

וגם קטן הוא יכול עוד ללמד אותו. זה החכם, בדיוק מה שמסביר פה.

לפי זה יובן היטב,

מדוע לעתיד לבוא יתגלה לכולם

טעם מצוות פרה אדומה,

שכן העלם הטעם של המצווה הזו

לא נועד אלא ללמד אותנו על כלל המצוות

שאין לנו הבנה בהן.

ולעתיד לבוא,

שהתקיים ומלאה הארץ דעה

את אדוני כמים לים מכסים,

אז נשכיל ונבין בטעמי המצוות כולן לעומק, לרוחב,

ולא נצטרך לתזכורת זו.

על הגילוי שהתרחש לעתיד לבוא בידיעת טעמי המצוות

מביא מרן החפץ חיים, זכר צדיק, קדוש ורחה,

בפרשת האזינו בשם התנא דבי אליהו.

כי בעולם הזה נתגלה רק המאור שבתורה שבעל פה,

אבל המאור שבתורה שבכתב לא נתגלה עוד.

ובעולם הזה אנו מגשישים בתורה שבכתב כעיוור באפלה.

ויתגלה מאורש לתורה שבכתב

בהופעת אליהו הנביא לבשר את ביד משיח צדקנו במהרה בימי נעמיהם.

עכשיו נבין

מדוע חשש משה לגלות את טעמי המצוות בפני ישראל,

עד שהקדוש ברוך הוא הורה לו לעשות כן.

אל תחשוב שתלמד אותם פעמיים ושלוש וזהו,

אלא כמו שולחן ערוך,

כל הפירושים בטעמים.

משה רבנו חשש,

פן יהיו אנשים מישראל שיכירו בטעמי המצוות,

ימצאו פתחים והיתרים לפי הטעמים,

ויבואו חלילה להקל או לבטל מצוות מסוימות.

לכן סבר מלכתחילה

שלא לבאר לישראל את טעמי המצוות,

אלא רק לסדר בפניהם את דברי התורה שיהיו שגורים בפיהם.

אתם זוכרים שסיפרנו

מעשה בחסיד אחד שנותר אורח והרבה שלו אמר לו,

כן,

אמר לו הרב,

לחסיד,

האיש הזה מוטל על כתפיך לשבת.

אז הוא לקח את האיש, שם אותו על הכתפיים,

הלך איתו הביתה.

אמרו לו, מה אתה עושה? תגיד, מה אתה עושה?

הוא אמר ככה, אמר הרב,

הכוונה שתיקח אותו, שאתה אחראי, שהוא יהיה לו מקום לסעוד והכול. הוא אומר לו,

הרב אמר לי שהוא מוטל על כתפיך,

לקח אותו על הכתפיים.

אז משה רבנו חשש

שאנשים שיכירו טעמי המצוות ימצאו פתחים והיתרים,

ויבואו חלילה להקל או לבטל מצוות מסוימות.

ולכן סבר,

לא לבאר לישראל את טעמי המצוות,

אלא לסדר את הדברים, דברי התורה, שיהיו שגורים על...

אבל הקדוש ברוך הוא הורה לו להטעים בפני ישראל את המצוות.

עם כל החששות האמורים,

עדיין יש טוענת רבה ועצומה בלימוד טעמי המצוות.

כשאדם לומד טעמי מצוות מתוך ידיעה ברורה והכרה פנימית,

שהוא לא יכול להשיג את אמיתות המצווה כולה,

אלא רק אפס קציה,

הרי שיוכל להסתייע בטעמי המצוות להגיע אל התכלית המבוקשת.

אמנם עבודה רבה היא זו

ללמוד טעמי מצוות

ולזכור תמיד שלא מבינים כלום,

אבל זה נדרש מאיתנו על ידי הבורא יתברך.

זה מה שהוא רוצה, ככה הוא רוצה. כמו שהוא אמר, תעשה את המצווה ככה,

הוא אומר, תדע שאתה ככה.

אל תתייחס לטעם כדי לבטל את המצווה

כי אתה חושב שככה וככה.

וזה התפקיד שלנו.

עלינו ללמוד את הטעמים,

אבל לחוש חרדת קודש ולברך.

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו,

אנחנו עושים

מלחמת הציווי מתוך הכנעה מוחלטת.

לא בגלל טעם ולא בגלל... זה הציווי.

עכשיו נבין

בעמקות נפלאה מה היה הסוד שהקדימו ישראל ואמרו נעשה לפני נשמע.

קודם כל קיבלו על עצמם לעשות את המצוות בלי להרהר, בלי לחקור לא טעם ולא דבר אחר.

הרי שקיבלו קבלה כזו באמונה תמימה, בצייתנות.

המשיכו ואמרו, ונשמע.

אנחנו מוכנים ושמחים לשמוע טעמי התורה,

פירושים וסודות.

שמחה גדולה.

אבל אנחנו עושים

כי אנחנו מצווים לעשות.

בספר בינה לעיתים,

עילג בית דרוש שני לשבועות,

הוא מבאר כי יסוד זה,

יסוד האמונה התמימה והבלתי מעורערת על ידי חקירות השכל,

הוא העומד בבסיסה של קבלת התורה הקדושה על הר סיני.

אנחנו קיבלנו את התורה בלי ש...

שום התניה בתמימות בלי חקירות שכליות

קבלת התורה כמות שהיא.

חקירות השכל והגיוניו אינן נצחיות,

ואפשר שישתנו בזמן מן הזמנים.

וכיוון שרצה הקדוש ברוך הוא להנציח אצלנו את דברי התורה באופן בלתי מעורער,

עד סוף כל העולמות,

גזרה חוכמתו יתברך שהתורה תינתן לנו לא בהשגת חוכמה בעיון ומחקר,

אלא בדברים מוחשיים ומורגשים,

על ידי ראיית קולות

ושמיעת ברקים,

ענן כבד על ההר

וקול שופר חזק מאוד,

שמיעת עשרת הדיברות

בראייה של אש שחורה על גבי אש לבנה.

חושים המורגשים לא ניתנים לשינוי.

בכך שהתורה ניתנה לנו באמצעותם,

ניתן לנו רמז עצום.

תתרחקו כל ימיכם מסרח מכשול של ערעור האמונה התמימה בחקירות שכליות למיניהן.

אתם ראיתם!

זה היה בחוש.

זה לא השגה שכלית,

שאתה יכול להגיד כן, אולי ככה, אולי התבלבלתי, אולי זה. אתם ראיתם בחוש.

כל הדיברות,

ראיתם ושמעתם.

ולכן מתרחם הנביא ישעיה, למה תאמר יעקב ותדבר ישראל, ותדבר ישראל?

נסתרה דרכי מאדוני ומאלוהי משפטי יעבור.

הלא ידעת אם לא שמעת אלוהי עולם אדוני,

בורא קצות הארץ,

לא ייעף ולא ייגע,

אין חקר לתבונתו.

רשעי הדור ההוא טענו כי נסתרה מהם דרכו של השם,

ושהם לא מסוגלים ללך בדרך התורה מצווה,

כיוון שהבורא לא חנן אותם הרבה שכל ודעת

להבין את טעמי כל דבר ועניין.

נגד טענה אווילית זאת הוכיח אותם הנביא נאמנה,

והזכיר להם שהתורה ניתנה בחושים מורגשים,

בראייה ובשמיעה.

הלא ידעת!

אם לא שמעת,

לא ידעת שום דבר מן התורה

מצד ידיעתך,

אם לא מה ששמעת,

מפיו יתברך.

אך שקר הוא לומר שהבורא הניח לך להשיג את ידיעת התורה, בחקירות צריך לך ואין לך שכל.

כי אין חקר לתמונתו.

אין תמונת התורה הנתונה מה' יתברך,

מושגת על ידי חקירה.

וזה מה שבהרצאות הראשונות היו שואלים אותי, היום כבר לא שואלים, כולם מבינים.

היו אומרים, כן, פעם התורה היא אמרה, שלא תבערו אש וכונו שאלותיכם, היו מדליקים אש עם אבנים, זה עבודה וזה מלאכה,

וזה היום, יש מצת ויש זה, ויש פה ויש שם, אז זה, זה, זה, זה, בטל ומבוטל.

אז כל החרטות האלה,

כי הם מבינים שזה ככה וככה וככה. לא, לא, לא, לא, לא, לא.

יש מצווה, וזה לא מעניין אותך מה, מו, מי, למה, איך, מה. אתה צריך לעשות את המצווה, כמו שהשם אמר,

זהו, סטו.

אדם שאינו נוהג כך,

אלא מחשב חשבונות,

ומשנה משהו מציווי של המקום,

ולו משום שהוא סבור שכך רצונו יתברך.

לפי הבנתו שלא הטעמה של המצווה,

עשוי למצוא את עצמו כמי שגרם זכים עצומים ביותר.

מה לנו יותר משאול המלך,

שלא השמיד את הגג

ואת עמלק לגמרי, כמו שנצטווה, כי הוא עשה קל וחומר.

מי אמר לך לעשות?

אמרו לך להשמיד אותם,

כולם,

בלי יוצא מן הכלל.

לא אמרו לך לעשות לומדס.

רגלה ערופה, אם יש חלל, נמצא וזה,

אז התורה מקפידה על נפש אחת? קול שכן על נפשות אחרות ורבות וזה.

מי אמר לך לעשות את זה?

למה לא שמעת בקול השם?

וואי וואי וואי.

הנה מבואר כי לא לחינם נשא שלומו המלך נשים רבות.

הוא סבר בחוכמתו הרבה,

כי אם יישא בנות מלכים רבות,

יהיו אותם מלכים שרויים

עם עם ישראל בשלום ובאחווה,

ולא יקשרו עליהם מלחמה.

אם אתה נשאת

את בת עמון, ובת מואב, ובת

של המלכים.

אז מה,

אבא שלה יצא להילחם בישראל כשהבת שלו שמה?

כשאשתו של המלך שלמה?

אז היה לו מחשבות, למה צריך להרבות?

לא בשביל תאווה,

בשביל הגנה על העם, שיהיה שלום.

וגם לעשות סמינר גדול בכל העולם.

הם יבואו בחתונה וזה, וישמעו את הדברי תורה שאומר, ואת החוכמה,

ואז יכולים להתגייר כמו הכוזרי,

וכו' וכו',

וככה הוא יכול להחזיר את כל העולם בתשובה, וכולם יחזרו.

הרבה מחשבות טובות, וזה

לא תאווה סתם,

אלא

האם הוא הצליח עם כל התוכנית ועם כל המחשבות?

לא ולא.

ונאמר שבשעה שהוא נשא שלמה את בת פרעה,

נעץ המלאך גבריאל קנה בים,

על אותו קנה נבנה כרך של רומי,

שעלתה לימים והחריבה את ישראל.

בזה שהוא נשא עם כוונות טובות את בת פרעה והרבה נשים,

הוא גרם

שתיוולד מלכות רומי, והיא תחריב את הבית שהוא הקים.

אחד מחסידיו של האמרי אמת,

האדמו״ר מגור,

זכר צדיק וברכה,

עלה לחדרו עם בקשה מיוחדת.

נוהג אני להתכונן לקראת התפילה במשך שעות רבות,

וכיוון שכך מתאחרת תפילתי מאוד.

האם יותר לי לנהוג כך?

שאם לא אעשה כן,

לא אוכל להתפלל כראוי.

זה אחד מהחסידים

פנה לבעל האמרי אמס.

הרבה שמע,

והשיב לו בפסקה מתוך פיתום מקטורת,

אילו היה נותן בה כורטוב של דבש,

אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה.

ולמה אין מערבין בדבש?

מפני שהתורה אמירה.

כשהתורה אומרת,

פסק הרבי, אין מקום לשום חשבון שהוא.

כשם שאנחנו לא עורכים חשבונות

שניתן לשבח את הריח של הקטורת

אם נערב כורטוב של דבש,

כיוון שהתורה אסרה זאת,

כך

אל לך לערוך חשבונות,

מעולים ככל שיהיו, נגד הזמן של תפילה.

צריך לעמוד בזמן התפילה, בזמן שקבעו חכמים.

הוא רוצה שעות לפני, ואחר כך התפילה תגיע אליהם מנחה,

ומנחה תהיה בשחרית כבר.

אמר לו,

ולמה אין מערבין בדבש?

מפני שהתורה אמרה.

זהו.

מה שהתורה אמרה זה מה שצריך לעשות, בלי חשבונות.

מבאר בית הלוי.

על כל אחד מוטלת החובה ללמוד ולהגות בטעמי התורה,

אבל מתוך השקפה נכונה והראויה, כמו שלמדנו עד עתה,

ועצה מופלאה ונכונה,

איך הוגים בטעמי המצוות

מבלי לבוא לידי סכנה,

מלמד אותנו דוד מלכנו

בסמיכות הפסוקים,

בתהילים קט א' עד ו'

אשרי תמימי דרך

ההולכים בתורת אדוניי.

ממשיך

אתה ציווית פיקודיך לשמור מאוד,

אך עלי יקונו דרכי לשמור חוקיך,

אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך.

מי שרוצה לשמור נפשו

בשעה שהוא לומד טעמי המצוות,

יקדים לעשות מתוך אמונה תמימה ופשוטה.

אתה ציווית פיקודיך לשמור מאוד,

ואז לא אבוש

בהביטי אל כל מצוותיך.

אז בהתחלה אשריתם ימי דרך ההולכים בתורת אדוני.

קודם כל, שמירת החוקים בתמימות,

ביושר,

מתוך הכרה וידיעה, אין בידינו לרד לעומק השגת טעמי המצוות.

אתה ציווית פיקודיך לשמור מאוד,

לא לנטות ימין ושמאל

על פי חקירת השכל.

ורק אז,

אז אכליי קונו דרכי לשמור חוקיך,

אז לא אבוש בהביטי על כל מצוותיך.

אחרי שיהיה הלב שלם ותמים משמירת החוקים,

לא אבוש,

לא אבוא לידי חטא חלילה

בהביטי על כל מצוותיך, בעת שאני דורש את הטעמים והסודות

לטעום ממתק

צוף דובשן.

הנהגה מופלאה זו מבארה בית הלוי

ברמוזה גם במאמר דוד מלכנו במקום אחר בטילים,

מ״ה י״ד.

שמעי בת וראי

ועתי אוזנך.

הכתוב פותח בשמיעה.

שמעי בת.

אחר כך ממשיך בראייה.

הוא ראי

ומסיים בשמיעה

ועתי אוזנך.

למה?

מתחיל בשמיעה, ממשיך בראייה, מסיים בשמיעה. למה?

בתחילה צריך אדם לקיים את כל התורה והמצוות באמונה,

ורק בשמיעה מה שהוא שמע שההלכה אומרת.

בלי לחקור להתבונן בטעמים ובשורשים.

זה נקרא שמעי בת.

אחרי כן,

שיתחזק ליבו באמונת דברי התורה ולשון חכמים,

רשאי להעמיק בטעמי המצוות

ולהתבונן

באור הגנוז הצפון בהן, זה נקרא וראי.

אך בכל מצב,

בכל זמן,

גם שהעמיק בטעמי התורה והמצווה,

מוטל על האדם לזכור

כי לעולם לא יוכל להגיע לידיעת התכלית,

ובשום פנים ואופן

לא יוכל לשנות

ולו מאומה מקבלת חכמים במצוות התורה ובדרכי הלימוד,

ועל כך שבה כתוב ומתריע,

בעתי אוזנך.

לעולם

תהיה במצב של הטיית אוזן.

לא רק כלפי קיום המצוות אמורים הדברים,

אלא גם כלפי דרכי לימוד התורה.

כותב בית הלוי,

כשאדם יושב ללמוד,

צריך לחזק ליבו באמונה,

להאמין

בכל מה שכתוב בה,

בלי נטיית שום דבר אחרי השכל.

לא לומר שמועה זו נאה

או לא נאה,

גם אם לפעמים נדמה בדעתו להקשות על היקשים בגמרא,

ואיך

דורשת הגמרא מפסוק זה,

ולפי שכלו,

ידמה לו, לא כמו חכמים, זיכרונם לברכה,

כמו כמה ליצנים בדור שכבר חולקים על ריבותינו.

על כל זה צריך לחזק את ליבו באמונה כי ישרים דרכי התורה.

ומה שאין הדבר מתקבל בליבו ושכלו,

אין חיסרון אלא בו.

כמו שדרשו על הפסוק, כי המצווה הזאת

לא נפלט היא ממך,

ואם נפלט ממך.

בהמשך הדברים יעשה אוזנו כאפרכסת,

הן בתורה והן במצוות,

ולקבל רק כפי שאומרים לו,

ואחר כך הרשות בידו להתבונן בעמקי הדברים ובסודותיהם,

הן

בטעמי מצוות העשייה והן בדרכי הלימוד להבין.

מכל מקום ממשיך בית הלוי ואומר,

גם אחר ההתבוננות

צריך שוב לחזור לאמונה הפשוטה,

שהרי לא יוכל להסיק כל עומק הדברים עד תכליתם.

וכמאמר הכתוב,

אמרתי, החכמה, והיא רחוקה ממני.

עמוק עמוק

מי ימצאנו.

ותכלית הידיעה הוא שלא נדע.

התכלית

של הידיעה, כמה שתלמד, תלמד, תלמד, תלמד,

שלא נדע.

תמיד תדע שלא תדע עד תכלית דברים.

וגם צריך לחזק ליבו באמונה שלא ייקשה לאחר שכלו לשנות אפילו קצת בדברים.

אבל אם לא התחזק ליבו באמונה והוא עלול להימשך אחרי שכלו,

אז אין להתבונן בטעמים כי ייכשל הרבה אחרי שכלו.

כמו שקרה עם אחד הליצנים בדור,

שחולק על חכמים בגלל שהוא חושב ששכלו כשכל התנאים הקדושים.

יש להם שכל, וגם לא יש שכל,

רק שכל מעוות.

על כך בדיוק

כיוון דוד מלכנו שאמר,

טוב טעם ודעת למדני,

כי במצוותיך האמנתי.

כשבאים לבקש מהקדוש ברוך הוא,

שיחון אותנו

בדעת ובבינה שנוכל להשכיל ולהבין בטעמן של מצוות.

אנחנו לא יכולים לדרוש זאת,

אלא אם כן הקדמנו אמונה תמימה ופשוטה.

רק אם קיבלנו על עצמנו כעבדים ממש את עול המצוות,

יש לנו רשות לבקש טוב טעם בדעת.

טוב טעם בדעת למדני. למה?

כי במצוותיך האמנתי.

אני יכול לבקש שאתה תפתח את ליבי ושכלי להבין את טעמי המצוות, כי אני מאמין במצוותיך.

זה לא יזיז אותי מהאמונה במצוותיך.

אני לא אגלוש.

בזה מבואר

מה אמר שלמה המלך,

מושכני אחריך נרוצה,

הביאני המלך חדריו.

בהתחלה מושכני אחריך נרוצה,

ורק אחרי זה הביאני המלך חדריו.

אנחנו רצים בהתחלה לקיים את דברי השם בפשטות ובתמימות,

אחרי זה מבקשים להיכנס לתוך החדרים פנימה,

לזכות להשיג כמה סודות מן התורה.

אי אפשר לגשת

ללמוד טעמי מצוות

בלי להקדים ידיעה ברורה שככל שנשיג ונדע,

לא נצליח לרד לסוף עומק רצונו יתברך,

ובשום פנים ואופן

לא נדמה בעצמנו.

הנה,

הצלחנו להבין טעם המצוות,

ועתה רשאים לחשב.

וחשבונות

בכל הנוגע לקיומן.

אסור לנו בשום פנים ואופן

לקשור בין ההבנה, הידיעה וההשגה,

לבין קיום פשוט ומעשי של המצווה.

את המצוות צריך לקיים בכל מצב ואופן,

ולא משנה אם זה תואם את ההשגות שלנו באותו עניין או לא.

הנהגה הזו גם רמוזה במאמר דוד מלכנו בתהילים ל״ז,

ל״ז.

שמור תם

וראה ישר.

מבאר בית הלוי.

בהתחלה עלינו לשמור את הדברים בתמימות,

בלי לשאול, בלי לחקור על מה ולמה.

אחר כך

וראה ישר.

הרי כשמקיימים את הכל בתמימות, שמור תם,

מסייע הבורא בידך להבחין

עד כמה מיושרים דרכי הבורא ומוטעמים בטעמנו.

ודרשו ריבותינו במדרש את מאמר הכתוב, ולקחתם אגודת אזוב,

זה שנאמר בשיר השירים.

כתפוח בעצי היער,

כן דודי בין הבנים,

בצלו חימדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי.

מה התפוח הזה נראה לעין

כלא כלום,

ויש בו טעם בריח.

כך הקדוש ברוך הוא,

חיכו ממתקים

וכולו מחמדים.

ונראה.

ונראה לאומות העולם עובדי אלילים.

לא.

ונראה, הקדוש ברוך הוא, לאומות העולם עובדי אלילים,

ולא רצו לקבל את התורה.

והייתה התורה בעיניהם כדבר שאין בו ממש,

ויש בו טעם בריח.

טעם

מנין שנאמר, טעמו ראו כי טוב אדוני.

וריח

מנין

שנאמר, בריח שלמותייך כריח לבנון.

אמרו ישראל, אנו יודעין כוחה של התורה.

לפיכך, אין אנו זזין מן הקדוש ברוך הוא ותורתו.

שנאמר, בצלו חימדתי וישבתי,

ופריו מתוק לחיכי.

אז דברי המדרש טוענים באור.

שכן אם אומות העולם ידעו שיש בה תורה טעם וריח,

מדוע נמשלה בעיניהם כדבר שאין בו ממש?

ומה זה שאמרו ישראל?

אנו יודעים כוחה של התורה ויש בה טעם וריח.

לפיכך אין אנו זזין מן הקדוש ברוך הוא.

תשובה נפלאה מביאה צלח

בקדוש על פי היסוד האמור כאן.

וזה לשונו.

המדרש הזה בא להורות וללמד

שאין לאדם ילוד אישה,

קצר עמדה וחסר תבונה

להתבונן במצוות ה' ובדברי תורתו הקדושה

ולא להמציא טעמי מצוות.

למה ציווה ה' לעשות מצווה זו ושלא לעשות דבר זה?

ואף שגדולי חכמי ישראל כתבו טעמי מצוות,

הרמב״ם בספר המורה והרעה בספר החינוך,

כשחקרו למצוא טעם למה ציווה ה' כן,

לא הייתה כוונתם להעמיד יסוד המצווה על הטעם,

לומר שהטעם למצווה הוא הסיבה. לא!

והצלח מאריך ומתריע מפני הסכנה הטמונה בתליית קיום המצוות בהבנת טעמיהן.

ובין דבריו כותב

ולא די שאין בכוח השגתנו למצוא טעם ברור על כל מצווה ומצווה,

אף גם זאת,

יש עוד כמה טעמים הנעלמים מאיתנו שאין אנו יכולים לדעת תכלית שום דבר ופעולותיו.

לפי זה הוא מיישר מדרש באופן נפלא.

בני אומות העולם

שאינם רואים את מצוות התורה אלא מתוך המבט השכלי,

מתוך הטעם והריח,

מדמים שבתורה אין ממש.

כיוון שכאשר הם נתקלים בדבר שאין בו טעם כביכול,

כמו חוקה וגזרה,

אין לדבר הולם את השגת שכלם והם מועסים בתורה.

זאת אומרת, אם אני לא מבין, אני לא עושה.

אף בני ישראל יודעים את כוחה של התורה

ומבינים בכל נימי נפשם,

כי דברי התורה עמוקים מאיתנו עד מאוד,

ויש בהם ממש,

גם אם לא מבינים מהומה.

ועל כן אינם זזים מן הקדוש ברוך הוא מתורתו,

ואינם מתנים בשום פנים ואופן את קיום המצוות בהבנת טעמיהם.

בוויכוחים הראשונים שלי הם חילוניים.

היו טוענים, זה לא מובן, למה זה, ולמה זה, ולמה זה, כל מיני שאלות.

בין התשובות שהייתי אומר, כל פעם הייתי

אומר תשובה,

אומר לו,

כשאתה בא לרופא ואתה אומר שיש לך כך וכך,

הוא אומר לך קח את הרצפט הזה ויש בו כדורים כאלה וכאלה.

אתה הולך

לבית מרקחת, מקבל את הכדורים, חוזר לרופא.

למה נתת לי כדורים חומים?

לחבר שלי נתת צהובים.

מה זה?

מה זה הולך לפי ספרדים, אשכנזים? איך זה הולך?

תסביר לי, בבקשה, למה נתת לו ככה, למה לי ככה, אם לא, אני לא בולע את הכדור.

זה גוי טמבל.

הגוי אומר, אם אני לא מבין, אני לא מקיים.

מישהו שואל,

איזה רופא?

מה תכולת הכדור?

למה בחרת כדור זה?

למה זה? תסביר לי מה מכיל הכדור?

שום דבר. מאמינים.

באים לקדוש ברוך הוא, אה, אה, תסביר, מה אתה, בום, טראח, תעשה, תעשה, מה זה?

תסביר.

מה, אתה חושב שאני פאתי, אמין לכל דבר?

תשובה אחרת שנתתי,

כל פעם לפי הפרצוף אני נותן.

אדם מגיע לארצות הברית,

ויש שם המוניות צהובות כשיוצאים משדה התעופה, מלא מלא.

ויש שם כל מיני

נהגים נראים מפוקפקים,

לא נטייר אותה.

אתה נכנס לתוך המונית,

הוא שואל אותך מה הכתובת,

ואתה אומר לו.

שואל אותו כמה זמן זה ייקח, הוא אומר 13 שעה.

שם את הראש מאחורה,

נרדה,

סומך עליו שיביא אותך לכתובת וזה, אולי ייקח אותך

לסוהו, אולי ייקח אותך לאיזה מקום, ישדוד אותך,

יוריד לך את האצבע עם הטבעת,

אולי,

מה, איך אתה סומך? אתה מכיר אותו?

אתה מכיר אותו? תהיה ערני לפחות, פקוח, תהיה עם הידית על הדלת, שלא יסגור עליך, שתוכל לצאת.

מה אתה יודע מה קורה שם? יש שמועות שם לא כל כך טובות.

אולי,

נהג מונית, הוא סומך.

על הקדוש ברוך הוא שברא אותו, הוא לא סומך.

תסביר לי, למה? לא נראה לי, איך? מה?

יש מישהו נוסע עם נהג מונית כזה בארצות? למה פנית שמאלה?

למה פנית שמאלה? יש דרך ישרה, למה אתה פונה שמאלה?

זה נקרא מג'נוג,

עד ששואל שאלות כאלה.

אתה נהג או אתה...

מה אתה, נוסע או נהג?

אם אתה נהג,

תסקור רכב, סע לבד.

אם אתה נכנס לפה, אני הנהג, אני יודע מה אני עושה.

נכנסת לעולם, סמוך על הנהג.

הנהג יוביל אותך בדיוק לאן שצריך להגיע.

אם אתה רוצה לקפוץ באמצע הנסיעה,

איך אומרים ביידיש? עומרק.

אז על פי היסוד הזה,

נבין היטב את ההבדל בדברי בעל ההגדה.

מה ההבדל בין השאלה של החכם

לשאלה של הרשע?

החכם שואל, מה העדות והחוקים והמשפטים

אשר ציווה אדוני אלוהינו אתכם?

מה הרשע שואל?

מה העבודה הזאת לכם?

על הרשע החליטו ריבותינו בפשטות,

חכה את שיניו,

לענות לו נחרצות

ולומר לו כאילו היה שם, במצרים,

לא היה נגעל.

אתה עם השטויות שלך והשאלות שלך לא היית יוצא ממצרים.

וכלפי הבן החכם קבעו

לא צריך לנהוג לגמרי אחרת.

להשיב לו בעלקות הפסח עד תומן,

עד הסוף.

למה זה ככה?

הרשע אמר,

מה העבודה הזאת לכם, לכם? הוא הוציא את עצמו מן הכלל.

לכן הוא כופר בעיקר.

ככה אנחנו אומרים בהגדה.

האומנם?

אם נדקדק נמצא

שגם הבן החכם הוציא עצמו מן הכלל.

הוא אמר, אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם.

למה הוא זוכל יחס שונה?

על פי מה שלמדנו, אין קושי בכלל.

נכון,

על פניו נראה ששניהם הוציאו את עצמם מן הכלל.

אבל האמיתות

של דבר כל אחד שואל את השאלה בגישה שונה בתכלית

הבן הרשע חסר אמונה תמימה

כשהוא שואל מה העבודה הזאת לכם

הוא כאילו אומר

אם לא תסבירו לי מה פשר העבודה אני לא רוצה

מה העבודה הזאת לכם

זה לא בשבילי

אם אני לא מבין אני לא עושה

הרשע מתמקד בלשון מה העבודה הכוונה מה העשייה הזאת שאתם עושים

הוא טמא על עצם המעשה

בה מסתתרת כוונה ברורה אם אני לא מבין אני לא עושה

אדם חסר אמונה תמימה

ושאינו מקבל עול מצוות ללא עוררין

לא רק שאינו ראוי לתשובה נאה

אלא גם ראוי שיקהו את שיניו ויענו לו קשות

אבל הבן החכם לא ככה

הוא חוקר

הוא דן

מה הטעמים של המצוות והשורשים אחרי הקדמת אמונה תמימה ופשוטה

והוא רוצה להבין משמעות עמוקה במעשה המצוות

מה העדות,

החוקים,

המשפטים

הוא לא הולך על העבודה, על העשייה עצמה

זה לא נתון לדיון בכלל, זה ברור שצריך לעשות

אבל הוא רוצה בתור חכם להחכים ולהבין

מה הטעמים

לא כתנאי

הרשם מדבר ישר על העשייה, מה העבודה?

לא מעניין אותו בכלל, יש טעם, אין טעם, מה זה, מה?

הבן החכם לא מתנה את קיום המצוות בהבנת השכל

הוא מצהיר כביכול

בכל מצב, בכל אופן

אמשיך לקיים את המצוות

גם אם לא אזכה להבין

אלא מאחר שהבורא התיר לחקור ולדרוש בטעמי המצוות

הוא ניגש בחרדת קודש ושואל

מה העדות, בחוקים, במשפטים

וכיוון שכך ראוי הבן החכם שישיבו לו על כל השאלות

ויתעימו לו הלקות הפסח

וזה בא לידי ביטוי

מה מסתתר אצל כל אחד משני השואלים

כתוב.

השאלה שהבן החכם, איך כתובה בתורה?

כי ישאלך בנך מחר לאמור.

מה העדות והחוקים, במשפטים,

אשר ציווה אדוני אלוהינו אתכם?

הבן החכם שואל, מחר,

הוא לא מתנה את קיום המצוות בהבנת הטעמים,

אלא תחילה בראש הוא מקיים.

ורק מחר הוא שואל.

על שאלה כזאת אפשר להשיב.

כי ישאלך בנך מחר. למה מחר?

השאלות באות אחרי שעושים את המצוות.

היום עושים את המצוות, מחר שואלים שאלות.

הבן הרשע שואל בו ביום,

מה העבודה הזאת? הזאת עכשיו, מה העבודה הזאת? כשזה לפניו,

מה העבודה הזאת לכם?

אם לא תשיבו לי, אני לא עובד.

לכן מכים לו את השיניים.

אז רואים שמרומז,

גם בפסוקים עצמם,

מה מסתתר

אחרי כל אחד מהם.

אמנם

לא נקה לאדם משכיל ופיקח המורגל להפעיל את שכלו ואת דעתו

בנוגע לכל דבר ועניין,

לנהוג ההפך גמור

ובד בבד עם לימוד הטעמים של המצוות,

להמשיך לחסוד מתוך אמונה תמימה ושלמה,

כאילו לא מוטל עליו כלל להבין.

זה ממש נגד הטבע של האדם. קשה לאדם

לעשות ההפך מהבנתו,

כאילו נראה לו שמה שהוא הולך לעשות זה לא מסתדר עם מה שהוא חושב, מה שהוא מבין.

קשה, קשה לבן אדם.

אבל עלינו לדעת כי הנוהג כך זוכה לטובה עצומה.

בשעה שהוא הולך נגד טבעו,

השם הולך גם נגד הטבע ומזכה אותו בישועות וניסים.

אם אתה הולך על פי הטבע,

ורק מה שאתה מבין בזה, גם אני אלך איתך לפי הטבע, ולא תזכה אף פעם לשום דבר חוץ לטבע.

אבל אם אתה משבר את טבעך,

בגלל שאני ציוויתי כך וכך,

אני גם הולך איתך בדיוק אותו דבר.

גם כן,

אין טבע בשבילך.

כל זמן שאדם קיים מצוות

שניצלו בגדר חוקים,

מבלי לערער אחריהם

ומבלי לנסות לחקור את העמן,

למרות שזה מנוגד לטבעו האנושי,

שהוא רגיל לחקור כל דבר ולהבין,

אז הקדוש ברוך הוא ינהג עמו במידה

כזו ויושיעו בדרכים מעל הטבע.

ואם לא, הוא ינהג איתו רק לפי הטבע.

וניתן לבאר בזה את הכתוב בתהילים,

קף יט,

רחוק מרשעים ישועה,

כי חוקיך לא דרשו.

איי, איי, איי.

ישועה זה ביטוי לחסד שמיים מעל דרך הטבע.

למה רחוקה ישועה מן הרשעים?

משום שהם לא דורשים בחוקיו של הקדוש ברוך הוא.

חוקיך לא דרשו.

לא היו נכונים להכניע את עצמם ולקבל ללא עוררין את החוקים של הבורא.

הם לא יזכו לישועה.

אומנם כן, את המצוות השכליות הם מקבלים על עצמם ברצון,

אבל לכל זה אין ערך.

כאשר אדם אינו נוהג כעבד,

הוא מקבל על עצמו הכל בכל מכל כול,

גם מובן וגם לא מובן,

גם מצווה שכלית וגם חוק סתום,

כעבד שנכנע לפני ריבו,

אז כשהרשעים לא מקיימים חוקים

ואינם מוכנים לקיים מצוות שאינן נתפסות בטבעם ובהגיונם,

לא יזכו לישועות מעל דרך הטבע.

רחוק מרשעים ישועה,

כי חוקיך לא דרשו.

אדם המקיים את המצוות כעבד המקיים רצון אדונו, מבלי לערער,

בלי התניות,

בלי קבלת הסברים ובאורים,

הוא מתעלה למעלה עצומה.

וכך מבאר הבני סוחר

על אברהם אבינו, נאמר בברית בין הבתרים,

בהאמין באדוני ויחשביה לא צדקה.

האמונה של אברהם אבינו בדבר השם,

מבלי להבין ולחקור,

נחשבה לו לצדקה.

למה?

השכל הוא פיקדון אצל האדם מהשם מדבריו.

כאשר אדם קיים מצווה

משום שהוא משכיל בחוכמתו

ומבין את טעמי המצוות,

הרי הוא משול למי שמחזיר פיקדון לחברו.

הקדוש ברוך הוא הפקיד אצלו את החוכמה,

כמו שאנחנו אומרים, אשר יצר את האדם בחוכמה,

והוא מחזיר כביכול לקדוש ברוך הוא את פיקדון החוכמה בכך שהוא פועל ומקיים מצוות

על פי השגת החוכמה.

אבל לא כן כאשר אדם עובד את הבורא מתוך אמונה תמימה

בדבר שהחוכמה לא יכולה להשיג.

בפעולה כזו נותן האדם צדקה לקדוש ברוך הוא,

שהרי הוא עובד את הבורא

בדבר שלא הופקד בידו,

ובכך מעלתו עצומה ונורא.

אם אתה כל דבר מקיים בחוכמה שהשם נתן לך, אז אתה מחזיר לו.

נתת לי חוכמה בשביל שאני אבין, הבנתי,

אז כאילו אני מחזיר לך מה שרצית,

הבנתי, בחוכמה שנתת לי.

אבל אם בן אדם בלי להשתמש בחוכמה שקיבל מהשם,

הוא עושה את המצווה בלי החוכמה שהוא נתן לו להבין,

אז זה כאילו הוא נותן צדקה.

הוא לא מחזיר לו את מה שהוא השתמש בו שנתן לו.

לכן ויחשביה לו צדקה.

בלשון הכתוב חוקת התורה רמז נפלא הנצחיות של התורה והדבקות

של עם ישראל.

אלה המקיימים אותה מתוך אמונה תמימה ופשוטה,

מבלי להבין את הטעמים.

אומר השפת אמת,

כי חוקה הוא מלשון

רישום וחקיקה.

חוקה זה כמו לחקוק, לחקוק באבן, בסלע, חקיקה.

כאשר אדם מקיים את המצוות משום טעמיהן,

הרי שאין לו חלק באמת בתורה ובמצוותיה.

שהרי טעם זה לא דבר קבוע לגמרי,

וטעם עלול להשתנות.

רק כאשר אדם מקיים מצוות,

כאילו הוא מקיים חוקים,

המצוות חקוקות ורשומות בנפשו,

והוא דבק באמת בנחלתו ידברו.

זה החוקה.

חקוק אצלו הכל,

לא משתנה. טעמים יכולים להשתנות בזמנים, בעניינים, באנשים, במקומות,

אבל מצווה לא יכולה להשתנות בשום זמן מן הזמנים.

זה נקרא כמו חקוק בסלע.

אז כל המצוות אצלו זה חקיקה.

ארבעה יסודות בעולם.

העפר,

מחוסר תנועה,

ועומד במקומו.

מצד שני,

הוא חביב מכולם.

הוא נצחי מכולם.

עליו נאמר, והארץ לעולם עומדת.

באותה מידה בדיוק,

מבאר השפת אמת

את החביבות של מי שמקיים את מצוות התורה כחוקי,

ללא שינוי.

נכון, הוא לא מתעלם,

מתפלפל,

בטעמים גבוהים ונשגבים.

הוא אינו מתנועה בחקירות ודרישות,

אבל הוא נצחי מכולם.

הקשר שלו עם המצוות ועם הבורא הוא נצחי ותמין.

הגאון מביא לה בסוף ימיו, אמר,

שהוא עובד עכשיו

להשיג את האמונה התמימה הפשוטה, כמו שיש לסבתות שלנו,

שהיו מאמינות במאה הון.

לא מכוח החקירה והפלפול והידיעות העצומות והמקיפות

בנגלה ובנסתר.

האמונה תמימה.

בזמן

גירוש ספרד

והאינקוויזיציה,

מי שעלו

על המוקד?

היו האנשים הפשוטים, המאמינים, התמימים.

והפיקחים והלמדנים והזה עשו כל מיני

חשבונות וזה,

ונקראו אנוסים ואחרים וכו' וכו'

כדי להימלט

מהמוות.

מי שחקוק אצלו על מצוות הוא לא, הוא מחובר לקדוש ברוך הוא.

הוא לא. זה לא משנה,

תאיים עליו, תמית אותו, לא מעניין אותו בכלל.

הוא דומה לעפר דומם,

שפל,

אסר תנועה וחיוניות כביכול,

אבל זו מעלתו וחביבותו. לא משתנה.

לא משתנה.

לכן הצטרפתי.

תבינו לשרוף את הפרה עד שתעשה אפר

ועל ידי האפר מטהרים מטומאת מת,

האפר דומה לעפר,

מסמל את ביטול הדעת כביכול

וגם את נצחיותה של התורה שהיא מתקיימת כחוקה כמו שעפר ואדמה וארץ וכל אלה קיימים לעולם.

ולסיום,

מבאר השפת אמת

איך היות מצוות הפרה חוקה ללא טעם וסיבה כביכול,

איך היא משמשת כסיבה לכך שהאפר של הפרה מטהר מטובאת מת,

שכן המיתה לא נגרמה לעולם אלא משום חטאו של אדם הראשון

שהוא אכל מעץ הדעת

וכביכול הכניס את דעותיו שלו ושיקול שכלו

לתחום קיום רצונו יתברך.

האלוהים עשה את האדם ישר והמא ביקשו

חשבונות רבים.

המא זה אדם וחמא.

האלוהים עשה את האדם, אדם שנברא בצלם אלוקים.

הוא עשה אותו ישר,

אבל כשמתחילים חשבונות,

זה התוצאה.

המיתה נגרמה לעולם בחטא הדם הראשון שאכל מעץ הדעת והכניס דעות שלו ושיקול שכלו לתחום קיום רצונו יתברך.

וממילא דווקא המצווה הזו שהיא חוקה גמורה בלא טעם, בלא סיבה כביכול,

היא מובילה לטהרה מהטומאה הזאת.

זה מטהר מטומאת מת.

האמונה התמימה והפשוטה

המתגלית במלוא העוצמה בקיום מצווה זו

היא תיקון מופלא לחטא הקדמון

שערב את דעתו במצוות של השם יתברך.

על מלחמת האדם ביצרו אמרו לביתנו בקידושין למד, אם פגע בך מנובל זה מושכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח

ואם ברזל הוא מתפוצץ,

שנאמר כפטיש יפוצץ עליו.

הסיום של המאמר שמדמה את יצר הרע לברזל נוקשה בא

נגד אלה המתחכמים למצוא

או היתרים שונים ומשונים במצוות התורה,

ומדמים בנפשם שהשיגו בדעתם את טעמי התורה ושורשיה.

אז על זה מבאר הצלח הקדוש.

יצר הרע המסית כך את האדם,

הוא דומה לברזל,

משום שהוא קשה עד מאוד עבור האדם,

והבלבול שהוא יוצר אצל האדם

רב יותר מסתם תאווה.

מה התרופה

לייצר רע כזה?

לחזק את הידיעה וההכרה הברורה שלעולם לא נוכל לגמור בדעתנו את כל טעמי התורה והמצוות.

דברי התורה הם כפטיש יפוצץ סלע,

כשם שסלע

המתפוצץ תחת הפטיש מתרסק

וניתז לכל עבר,

כך דברי התורה,

יש בה טעמים רבים לאלפים,

חלקם גלויים וידועים,

ברובם סמויים ונסתרים,

וככל שנעמיק ונבין,

רק נדע כמה אנחנו רחוקים.

ואם תגיע להכרה כזו,

כפטיש יפוצץ סלע,

אם אתה לוקח אותו לבית המדרש,

שם אם הוא עשוי מאבן,

הוא יהיה נמוך,

ואם הוא ברזל הוא יתפוצץ,

כי התורה עם כל טעמיה וסודותיה זה כפטיש יפוצץ סלע.

אלפים, אלפים של טעמים.

הרמב״ם אומר שכל פירוש בתורה מתפרש לתרייג

טעמים ופירושים, הוא אומר, זה רק הראשים.

זה כמו האבות,

ויש לזה עוד תולדות לאין סוף.

אורח חיים הקדוש היה יודע 84 פ״ד פירושים על כל פסוק,

כל פסוק בתורה,

כל פסוק.

פעם בא אצלו מישהו, הוא שמע שהוא אומרים שזה,

אז הוא שאל אותו איזה פסוק,

אמר לו 84.

אנחנו יכולים לזכור חמישה טעמים לפסוק.

זה שכל מבעית.

מי שיכול לאגור כל כך,

כל כך, זה לא יאומן כי יסופח.

אז אם בן אדם יודע שהתורה היא רחבה מניע ארוכה מארץ מידה,

מידה,

מידה עם דגש בה עם הפיק ה',

מה פירוש?

את השולחן הזה אפשר למדוד עם מטר,

כבישים מודדים עם קילומטרים,

לא עם מטרים.

ומה המידה

שאפשר למדוד את התורה?

אז כתוב, ארוכה מארץ מידה.

זאת אומרת, קח את כל כדור הארץ,

והאם

אפשר להשתמש עם כדור הארץ כמידה כדי למדוד את אורכה של התורה?

כתוב שארוכה מארץ מידה.

המידה שאפשר למדוד את תת-התורה היא יותר ארוכה מכדור הארץ,

ולא אומרת בכמה,

ואז אתה רק מתחיל למדוד.

כאילו, אם כביש

אתה מודד,

ויכול להיות כביש אלפי קילומטרים במדינות מסוימות,

אז לך תמצא עכשיו.

אז זאת אומרת,

לייצר הרע, אם הוא בא ואומר לך, מה אתה עושה? איפה זה כתוב?

מי אמר לך? למה אתה זה?

כך אמרה התורה.

זהו.

השם ציווה,

ואני עושה מה שהשם ציווה.

ויש מצווה

לקבל את השבת בשמחה, נכון?

ישמחו במלאכותך שומרי,

שומרי,

שומרי, שבת וקוראי עונג שבת.

ישמחו במלאכותך שומרי,

שומרי,

שומרי, שבת וקוראי עונג שבת.

עם מקדשא מקדשא מקדשא שביעי שבת

עם מקדשא מקדשא מקדשא שביעי שבת אנחנו אומרים כל יום

לפיכך

אנחנו חייבים

להודות לך

ולשבחך

ולפערך

ולרוממך

וליתן שיר

שבח בהודאה לשמך גדול.

וחייבים אנחנו לומר לפניך שירה בכל יום תמיד.

צריך לשורר לשם כל יום תמיד.

לכן אנחנו משתדלים לשורר בכל יום.

אשרנו מה טוב חלקנו

ומה נעים גורלנו

ומה יפה מאוד ירושתנו אשרנו

כשאנחנו משכימים ומעריבים

בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

אתם רואים? כתוב שצריך לשיר כל יום, להודות וללליל ולשבח לקדוש ברוך הוא.

עבדו, עבדו, עבדו, עבדו את השם בשמחה.

עבדו, עבדו, עבדו, עבדו את השם בשמחה.

בואו לפניו, לפניו, בירננה. בואו לפניו, בירננה. בואו לפניו, בירננה. בואו לפניו, לפניו. בירננה, יא! עבדו, עבדו, עבדו, עבדו את השם בשמחה.

את השם בשמחה.

בואו לפניו ולפניו בירננה בואו לפניו בירננה בואו לפניו ולפניו בירננה בואו לפניו ולפניו בירננה

עבדו עבדו עבדו עבדו את השם בשמחה בואו לפניו ולפניו בירננה בואו לפניו

בירננה בואו לפניו, לפניו, בירננה בואו לפניו, בירננה בואו לפניו, בירננה בואו לפניו, בירננה בואו לפניו, בירננה בואו לפניו, בירננה בואו לפניו, לפניו

בואו לפניו בירננה.

היי, עבדו, עבדו, עבדו, עבדו את השם בשמח.

עבדו, עבדו, עבדו, עבדו את השם בשמח.

בואו לפניו, לפניו בירננה. בואו לפניו בירננה.

בואו לפניו, לפניו בירננה. בואו לפניו בירננה.

Thank you very much.

שבת שלום.