פרשת המצורע - לשלוט על הדיבור - חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום,

אבישג בת זוהרה,

היא ואחיה יזכו לזווגים הגונים משורש נשמתם,

ויקימו בית נאמן

לעבודתו יתברך בשמחה, בקדושה ובטהרה. אמן.

פרשת המצורע לשלוט על הדיבור חלק ב'.

שלמה המלך במשלי, כ״ח י״ד,

אשרי אדם מפחד תמיד

ומקשה ליבו ייפול ברעה.

דורשת הגמרא את המעשה הנורא שגרם לחורבן בית המקדש,

מעשה קמצא ובר קמצא.

אשרי אדם מפחד תמיד, פירושו דואג תמיד.

על מה צריך לדאוג? לראות את הנולד

שלא תיארע תקלה בכך, אם אעשה זאת,

כלשון רשי.

שלמה המלך דורש מאיתנו

לחשב מראש את תוצאות מעשינו לפני העשייה.

לחשוב להרהר ברצינות

האם יצא פועל טוב או רע, חלילה, מהמעשה.

אחרי שנבחן היטב

את הצדדים

ונהיה בטוחים שלא תצא תקלה,

ניגש לעשייה.

הסכנה הגדולה היא בפזיזות של האדם.

אוי לו למי שאינו מחשב היטב לאן עלולים להוביל מעשיו.

כזה היה מעשיו של בר קמצא,

בכאסוף זיזותו הוביל לחורבן האיום והנורא,

חורבן ירושלים והריגתם של מיליונים.

מנגד,

מהדהד את התביעה של התנא הקדוש רבי שמעון

במסכת אבות,

איזוהי דרך ישרה שיעבור לו האדם

הרואה את הנולד.

לשקול מראש את תוצאות המעשים,

לא רק לאורך ימים, גם לאורך שנים.

הם רואים אנשים שעושים טעויות בצעירותם,

פותחים להם את הארכיון בזקנותם ואומרים מי היו ומה אמרו ומה עשו בצעירותם.

הרואה את הנולד לא יינגף במידת הפזיזות

המובילה לדרך חתחתים

עלה פי פחת.

המילה אחריות

נובעת מהשורש אחר.

אחריי זה מי שרואה מה יקרה אחר מה שהוא עושה.

זה אחריות.

בעל אחריות,

אדם שרואה את האחרית של הדברים מה יקרה.

סוף מעשה במחשבה תחילה.

מה גורם לחטאי אדם?

הפזיזות.

אומר הנביא ירמיה חטא,

מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה ניצחת?

החזיקו בתרמית,

מאנו לשוב.

הקשבתי,

ואשמע, לא כן ידברו.

אין איש ניחם על רעתו לאמור מה עשיתי.

כולו שב במרוצתם

כסוס שוטף במלחמה.

הנביא מציב קושיה עצומה

על המנהג הרע של ישראל.

מדוע אינם שווים בתשובה?

במו עיניהם רואים שהמעשים מובילים אותם

לעברי פי פחת.

בבשרם חווים תוצאות איומות של מעשים נלוזים.

האם הם עיוורים מגששים באפלה?

מדוע שובבה העם הזה משובה ניצחת?

התשובה היא,

אין איש ניחם על רעתו לאמור מה עשיתי.

כולו שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה.

לא מחוסר ידי העם,

אלא מפזיזות, מפחזות.

לא מתחרטים, לא מתבוננים על הרעות,

לא אומרים מה עשיתי.

רצים ודוהרים כסוסים בשדה הקרב,

ולא מנסים לחשוב קודם המעשים אם הדבר טוב, אם לאו.

כשהאדם אינו עוצר להתבונן במעשים קודם,

אפילו יהיה החכם הגדול ביותר, המשכיל המופלא.

מעשיו יובילו אותו לתהום.

פעולותיו יחשבו מטופשות והרות אסון,

ולפי הנהגותיו יאמרו עליו הכול שהוא כסיל ובער.

מה אומרים אנשים בדרך כלל אחרי שטויות שהם עושים?

איך לא חשבתי על זה?

איך לא עלה בדעתי?

כל מיני ביטויים כאלה כאילו לא אשם.

איך לא?

הפזיז הוא כמו סוס במלחמה, אי אפשר לעצור אותו, הוא דוהר.

אי אפשר לעצור גם את הפזיז.

לבקש ממנו, תשקול שנית את המעשים.

תנסו לעצור אדם עצבני ותגידו לו, חכה רגע, תחשוב.

אתה מקבל סטירה או אגרוף

על המקום, תנסה לעצור.

הוא לא מתבונן, לא חושב, לא שוקל, לא מהרהם.

יש לו רק מטרה אחת,

שהציב לעצמו מלכתחילה,

הוא לא רוצה לאחר אותה, שלא יתחרט או מישהו ינסה לעצור אותה.

במקום נוסף עומד שלמה המלך על הקללה של הפזיזות,

והוא אומר

שש הנה שנא השם

ושבע תועבות נפשו.

עיניים רמות,

לשון שקר,

מידיים שופכות דם נקי,

לב חורש מחשבות אבן,

רגליים ממהרות לרוץ לרעה,

יפיח כזווים עת שקר,

ומשלח מדנים בין אחי.

אחד מהדברים כתוב פה, מרוצת רגליים לרעה.

המצודות מבאר,

רגליים ממהרות לרוץ לרעה,

לעשות במהירות

עד לא יתנחם.

הוא עושה את זה כל כך מהר שלא יתחרט,

ממהר לעשות כדי שלא יתחרט.

זה שונא השם,

מתעב אותו, את האדם הזה,

שממהר בפזיזות לעשות רע,

מבלי לחשוב אם ראוי או לא.

למה השם מתעב הנהגה רעה זו?

הפועל בפזיזות

קשה לצפות

לתפנית במעשיו והנהגותיו.

הוא עצמו,

אין לו יכולת להתבונן ולבחון את עצמו לשום מדרכו הרעה אל הטובה.

היה משפט

על אדם בשם זכאי שהאשים אותי,

שאני לא שילמתי לו צ'קים מהבחירות.

וזה עלה לו 75,000 שקל

ועוד 10,000 בערעור,

כי הוא היה נחפז ונמהר ולא חשב. אמרתי לו, זה לא צ'קים שלי, אני לא אחראי, יש עורכי דין אחראים.

לא,

הוא החליט שזו המטרה,

הוא הולך על זה והוא תובע אותי.

אז מה קרה בסוף?

הוא שוב הפסיד.

אבל שאל אותו העורך דין,

תגיד,

האם היית חוזר עוד פעם על המקרה?

אמר כן.

זה בדיוק מה שאומר פה

שלמה המלך.

אז זאת אומרת,

רגליים ממהרות לרוץ לרעה.

הקדוש ברוך הוא מתעב אנשים כאלה,

כי אין להם יכולת לבחון את עצמם

לשוב מהדרך הרעה אל הדרך הטובה.

המהירות,

כמוה כפתיות, תפשוט וסכלות.

גם אדם חכם ביותר,

אם לא ישכיל להתבונן במעשה במתינות,

ימצא עצמו נגרר כפתי ופועל מעשה הבל.

את זאת מוצאים בפירוש של הרמב״ן לתורה פסוק בפרשת בעלותך.

ויאמר אדוני פתאום

אל משה ואל אהרון ואל מרים,

צדהו שלושתיכם אל אוהל מועד,

ויצאו שלושתיכם.

מה זה הלשון פתאום?

מלשון פתי.

דבר הנעשה בלא הכנה מוקדמת

הוא מעשה פתיות וטיפשות.

וכיוון שלא היו...

מוכנים

לקבל נבואה

משה אהרון ומרים,

וזה בא להם פתאום,

בלי הכנה מוקדמת,

לכן זה נקרא פתאום משום

לשון פתיות,

כי אין פה הכנה.

אומר הרמב״ן,

טעם פתאום שלא היו בעת ההיא נותנים ליבם ומתכוננים לנבואה.

ולמה עשה זאת השם?

לכבוד משה רבנו,

מבלי הזמנה לדבר, כי פתאום

זה דבר שלא עלה עלי לב,

מגזירת פתי, אומר הרמב״ן.

ואז הם נתפסו לא טהורים לקבל את הנבואה,

ואז הוכיח להם הקדוש ברוך הוא את ההבדל בינם לבין משה שהיה מוכן בכל עת לקבל נבואה.

ואתה פה עמוד עם מדי.

כל רגע מוכן לנבואה. והם לא היו.

והם אמרו, מה אנחנו שונים ממך?

גם אנחנו נביאים.

הראה להם הקדוש ברוך הוא.

פתאום.

יכול אדם להיות תלמיד חכם ממש,

אבל בפזיזות הוא נחשב כסיל מוחלט.

כמו איציק, שבפזיזות כתב

שמי שאומר דודי ורובי, אז זה אפיקורסות.

הוא פסק נגד עצמו, כי מה שהוא אומר על אחיו דודי זה יותר גרוע מזה.

וכך עברו ריבותינו במדרש.

כל תלמיד חכם שאין בו דעת,

נבלה טובה ממנו.

האומנם?

מקשה האמרי אמת מגור.

התורה נותנת דעת ללומדיה.

אז

איך יכול להיות שיהיה תלמיד חכם שאין בו דעת?

אין הכוונה של התורה לידיעת התורה.

אין בו דעת. הכוונה, אין בו יישוב הדעת. דעתו לא מיושבת עליו.

אין לו מתינות.

אדם צריך לאמץ ולסגל לעצמו,

לצד הידיעות הנרחבות בתורה הקדושה, גם יישוב הדעת.

יש קל דעת

ויש מיושב בדעתו.

תלמיד חכם שאין בו דעת,

אין בו יישוב הדעת,

אלא מעשיו נמהרים ופזיזים.

נבלה טובה ממנו.

אין ערך לחוכמתו הרבה

אם מעשיו נעשים לא עד.

על פי החוכמה,

אלא על פי דחפים רגעיים.

לעלות דברים עלי כתב,

שזה לא ניתן למחק כביכול,

זה בעיה.

יציגו את הדברים בפני הכותב,

יגידו לו, זה מה שכתבת על עצמך.

בנבואתו של ישעיה הנביא על ישראל הוא אומר כך,

ידע שור קונהו,

בחמור אבוס בעליו.

ישראל לא ידע,

עמי לא התבונן.

אפשר לקרוא את זה פעמיים.

או בשאלה,

ישראל לא ידע, עמי לא התבונן. איך יכול להיות? מה אנחנו פחות משור וחמור?

ויש אפשר לקרוא קביעה.

ישראל לא ידע, למרות

שהחמור והשור יודעים ומכירים,

ישראל לא.

עם ישראל זה עם הבחירה,

מבחר הייצור כולם,

והנביא מדמה אותנו

לייצור גרוע ונחות

יותר מן החמור והשור, שהם בהמיים לגמרי.

כיצד?

הגאון הצדיק, רבי יהודה ליבא חסמן, זכר צדיק וקדוש לברכה, משיב בספרו אור יהל, חלק ג' דברים.

באופן נפלא את סוף הכתוב, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן.

אם נתבונן באורחות

חייהם של השור והחמור,

נמצא שהם מכירים ויודעים את הבעלים והאדונים.

זה לא נובע מחוכמה יתרה.

לא שיש להם שפע בינה,

אלא הטביע בהם הקדוש ברוך הוא,

מעצם הווייתם לדע ולהכיר מי האדון ומי המושל,

ואיפה נתון האבוס ומי בעליו.

אבל האדם שהוא נזר הבריאה,

המעלות שלו, הידיעות וההשגות,

הן לא טבעיות,

הן תלויות במידת ההתבוננות

ומתינות יישוב דעתו.

אם יטיב מעשיו יחקור,

אם יתבונן ויפעל לאור רצונו של הבורא יתברך,

הרי הוא מתעלה עד שלמות מופלאה.

ועליו נאמר, ותחסרהו מעט מאלוהים בכבוד והדרת עד תרעהו.

אם חלילה לא יעשה כן,

אם לא יפעין שיקול דעת

ולא ישתמש בתבונה ובשכלו להיטיב,

מעמדו גרוע משור בחמור,

שבהם קבועה ידיעה מעצם הווייתם,

ועליו נאמר יתוש כדמך.

היתוש נברא לפני אדם.

ביזיון גדול להגיד לבן אדם יתוש כדמך.

בדרגה של יתוש לא הבאת.

רמת הפזיזות ורעתה מצינו לגבי המן הרשע.

אומרת הגמרא במגילה יב',

ויאמר ממוכן,

ממוכן

זה המן.

למה נקרא שמו ממוכן?

שם מוכן לפורענות.

אמר הרב כהנא,

מכאן שהדיוט קופץ בראש.

הוא היה הקטן שבשרים,

והוא קפץ בראש.

פשט הדברים,

טבעו של הדיוט לקפוץ להשמיע דבריו בראש.

וזה משום שהוא בטוח שדבריו מחוכמים ביותר, ולהם משפט הבכורה.

דווקא ההדיוט חושב כך.

אסתרה בילגינה קיש קיש קריא.

אולם המהר״ל הקדוש,

בספרו אור חדש, ק״א,

מבאר

לא תחושתו של ההדיוט כי דבריו הם המחוכמים ביותר.

לא זה גורם לו לקפוץ בראש ומעניק לו תואר הדיוט,

אלא עצם זה שמדבר בלי מחשבה.

קופץ,

משוחח,

בלי לחשוב, בלי לשקול מילים בפלס.

זה מכתיר אותו בכתר ההדיוט.

ובגין מידת הטיפשות והאידיוטות המקננת בו,

הוא מזנק ומדבר דבריו בראש.

רצינו שרחל הקטנה דיברה לפני לאה, והיא גרמה שהיא תמות לפניה.

יש גם דרך ארץ,

נטבעים גם על דרך ארץ.

בדבריו כתוב אנחנו מ...

מוצאים ציור מוחשי לגריעות של הפזיזות

בתוכחה של יעקב לבן הבכור ראובן.

פחז כמים אל תותר,

כי עלית משכבי אביך,

אז חיללת יצועי עלה.

רשי מפרש, הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך,

כמים הללו הממהרים למרוצתם.

פחיזות זה מהירות ללא מחשבה.

ולכן הופסיד הבכורה

את הכהונה והמלכות.

הגאון הצדיק, רבי ירוחם ממיר, זכר צדיק וקבוצה ברוכה,

בספרו דעת תורה ויחיד,

מעמיד את המשמעות העמוקה הנלווית למידת הפזיזות

בדימוי

שמופיע בדברי הכתוב.

הנה,

נתנה לנו התורה ציור

על מידת הפחזות והבהלה, בהלה זה בהילות מהירות.

דבר שלא מצוי כל כך בתורה.

זאת אומרת, התורה לא נוהגת כל כך לתת לנו ציורים על מידות.

והנה, זה כמו ציור תורי,

התורה העמידה לפנינו מציאות של המים לציור,

כדי שנדע ונוודע מה זאת מהירות הבהלה.

ומזה נתבונן ונשכיל כמה פחותה המידה

וכמה מרירות החריטה.

על האדם ללמוד להשכיל, כוחות המידות לכל הפרטים.

והתורה מורה לנו לצייר לפנינו חמת מים,

וממנה תמיד נלמד ונתבונן איך בתנועה הכי קלה,

בריצה ובלבול ללא כל מעצור להם.

איך המים זורמים, אף אחד, אין, אין דבר כזה שכמה טיפות מחליטות לעצור ולחשוב רגע, לאן אנחנו רוצות.

ואז הסתכל על עצמו,

איך ברוח קלה מאבד את המעמד שלו,

איך הוא מתהפך מרגע לרגע,

והשקט לא יוכל.

ועל זה העמידה לנו תורה ציור.

נתנו לציין לפנינו שלא יהיה אדם מים אלא כעופרת.

אל תבהל על מעשיך,

כי אם בשובה ונחת.

זה אומר, נדיר שהתורה אומרת פחז כמים.

למה היא צריכה לתת דוגמא ציור ממים?

כי מים לא עוצרים.

באדם שיש לו פחיזות, בהילות,

הוא לא עוצר.

וזו הבעיה החמורה ביותר.

כך דרכו של יצר הרע.

כשהוא לא מצליח לשכנע אדם

שהוא צודק,

אז מה הוא עושה?

מאמץ לו את דרך הפזיזות.

לא נותן לו לחשב מעשיו ודרכיו,

וכך גורר אותו לפי פחד,

בלי להתאמץ,

בלי שכנועים.

פשוט תהיה פזיז,

תחליט החלטות בלי לחשוב,

זה כבר בסדר מבחינתי. הוא אומר, לא צריך לשכנע אותך.

ריבותינו אומרים, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.

יצר הרע לא נותן לחשוב, להתבונן,

לכלכל דרכים במשפט.

כשאדם פועל כמשתגע בפזיזות ונמהרות,

אין שותה מופלג ממנו.

זוכרים את המעשה עם אבא שציווה לבנו?

תלין כעשך לילה,

והציל אותו מרציחת אשתו ובנו.

אדם שהוא פזיז חוטא בחטאים גדולים ועצומים,

בדומה לשוטה מחוסר דעת

שאינו מסוגל לחשוב ולהתבונן.

משל, לסוחר ממולח

נותרה בידו סחורה גרועה,

ובכמות גדולה

איך התפטר ממנה?

כשהוא מזהה קונה אפשרי שמתעכב לראות,

מרבה עליו מלל ודיבור בשטף שיחה,

עלדה והלהה, שמעת שרפות, עשו כה, נו, לא, כן, מה, מו, זה, זה,

עד שההוא לא מספיק לבחון היטב את הסחורה כי הוא עסוק בדיבורים,

הסוף תוקע על המסכן הזה את כל הסחורה עוד במחיר מיוחד,

ונפטר ממנו לשלום.

אבל אם הסוחר מחזיק סחורה יקרה,

הוא לא יטריד את הקונים בסחורה.

לא יסיח דעתיו,

יעמוד בשלווה מן הצד,

ייתן לקונה לבחון את הסחורה היטב,

וגם אם יחליט לא לקנות בגלל המחיר,

לא ייבהל,

ייפרד ממנו לשלום, מי ימתין בנחת לקונה הבא.

כמו בשווייץ,

מתייחס לחנות, אתה יכול למדוד

עשר זוגות,

לא משנה מה,

ובסוף אתה אומר, no, thank you.

Thank you, ביי ביי, ביי ביי.

נפרדים ממך והכול,

אל תדאג, יבוא מישהו אחר.

היינו בחנות,

אז אחד אמר לנו, פה זה יקר, יש שם חנות יותר בזאת.

איפה שמעת בישראל כזה דבר?

אומרים, אצלו יקר, אצלי זאת.

וכן הלאה.

מי שיודע מה הסחורה שלו,

אתה מסתובב שם, אתה לא מאמין שאנשים פותחו חנויות,

אבל מה זה, מה זה חנויות שמוכרים שם אפסי?

ורוב השנה אין אף אחד שם.

יש שתיים, שלוש עונות של עסקי, וזהו.

והם לא בוער להם, והם פותחים בשעה ומסיימים בשעה על הדקה.

אין אפילו תבוא ותשלם פי עשר.

עולה חמשת אלפים, אני אומר חמישים אלף דולר, תמכור לי.

במסכת ברכות,

הגמרא מביאה עצות נפלאות איך מנצחים את יצר הרע.

וגולת הכותרת,

זה יזכיר לו את יום המיתה.

אמר רבי לוי בר חמא, אמר רבי שמעון בן לקיש,

לעולם הרגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע.

אם נצחו מוטל,

ואם לאו יעסוק בתורה.

אם נצחו מוטל, ואם לאו,

יקרא קריאת שמע.

אם נצחו מוטל, ואם לאו,

יזכור לו יום המיתה.

במקומות כתוב יזכיר.

הגשו המפרשים, אם נזכור את יום המיתה זה תריס כנגד יצר הרע,

יותר מלימוד תורה.

וקריאת שמע,

למה לא אמרו לנו רבותינו ישר, יזכור לו יום המיטה?

למה צריך להיאבק איתו קודם עם קריאת שמע ועם לימוד תורה?

מזכירים לו, שוברים את כוחו ונגמר.

אבל לפי מה שאמרנו,

כשאדם נמצא בלהט שוקה לבצע דבר מה?

והרגליים כבר מוליכות אותו בבחיזות לעבר מחוז חפצו,

למלא את אבותיו.

לא תועיל לו כל זכירה שהיא,

גם אם נזכיר לו את יום המיטה

שבו יובילו אותו אלי כבר,

וגם אם יתארו לו את העונשים האיומים המצפים לו על מעשיו,

יטען בחום רוצה אני.

מה עושים? איך מתמודדים עם יצר הרע?

רק על ידי מעצור והתבוננות.

לכן

אומרים לנו ריבותינו, תקדים,

תקדים להתמודד עם יצר הרע,

עוד לפני שהוא מגיע,

בקריאת שמע, בלימוד התורה.

זה מעניק לך אפשרות לעצור, להתבונן.

לבחון דרכים ומעשים ותוצאות.

אם אדם עוצר ממרוצתו בכוח קריאת שמע,

שהוא מקבל עליו עול מלכות שמיים והמשמעות מזה,

בלימוד התורה,

רק אז יכולה אזכרת יום המיטה לקבל משקל נכון ולהסיר את החשק מהתאוות.

אבל אם הוא יזכור את יום המיטה בלי להכין עצמו קודם,

לא עצר ולא התבונן,

אדרבה, יגבר בקרבו אש התאוות

מתוך תחושת אבדון ושכרות.

כמו שאמר עשיו, הנה אנוכי הולך למות.

ולמה לי בכורה?

אדרבה, בגלל שאני הולך למות,

אז אני רוצה לענות, להספיק.

אכול ושתו, כי מחר נמות.

על זה זועק הנביא, שהיה כב יג.

והנה ששון ושמחה,

הרוג בקר ולשחוט צאן,

ולבלות ימיהם בנשפי יין.

זכרון יום המיטה?

אכול ושתו, כי מחר נמות.

אדרבה,

זה הפנים של זכירת יום המיטה כשאין הכנה מוקדמת,

אין עצירה ואין התבוננות.

אדרבא, ממהרים כך וכך.

ראיתי השבוע דבר מדהים,

שלפיד דיבר על אביו,

טומה לפיד,

שכשהוא היה גוסס

הם ראו משחק כדורעגל,

גוסס על המיטה, הוא רואה

כדורעגל איתו משחק,

והוא אומר לו, אני כבר שבוע הבא לא אהיה בגמר,

תראה אותו לבד.

אבל הוא דואג שהבן שלו לא יפסיד את הגמר.

זה אדם שהולך למות, ומה מעסיק אותו?

לא יאומן כי יסופר.

כזאת מצינו אצל עשיו הרשע,

שהוא שב מן השדה עייף

ומרגיש שהוא על סף מוות ממש,

והוא אומר, הנה אנוכי הולך למות.

נו,

מי שהולך למות, איך ישיב את נפשו?

האם בעדינות הנפש?

האם זה לא מסיר ממנו את תאוות האכילה?

והזעירה, כי על האדם לאכול אך ורק לקיים נפשו, אבל לא אוכלים בשביל למות.

היה אחד מהמוצאים להורג בארצות הברית,

שאמרו לו בקשה אחרונה, והוא ביקש

שייתנו לו ארוחה

עם כל הדמיונות שהוא אוהב.

אחרי שהוא אכל, חשמלו אותו,

וכל האוכל בעביע לו בפנים וזה,

והוא מת, התפגר עם קצב, יצא לו מהפה והכל.

לא יודע אם הוא הספיק לעשות גרפס, אבל זהו.

בזה הוא גמר,

עם ארוחה טובה.

היה טמבל אחר שביקש שהוא רוצה למות מצחוק.

אז הביאו לו כל מיני בטחנים שיצחיקו אותו עד שהוא ימות מהצחוק.

שמעתם את הרגענות?

היה אחד חוכום

שביקש שני קילו מלח,

והם הביאו לו, והוא אכל את המלח, והוא לא התחשמן.

הוא רטט, רטט, רטט, אבל הוא לא מת.

יש כל מיני...

משוגעים בארצות הברית, יש מה ללמוד מהם.

איך לא להיות.

דווקא בשעת זו שהוא הולך למות עשה, מתעוררת לו תאוות האכילה,

והוא מבקש, אל עיתני נא מן האדום האדום הזה.

אל עיתני זה הריק אל גרוני,

כי אנוכי הולך למות,

ועלי לנצל כל רגע ורגע ליטול מלוך אופניים מהנעות העולם הזה.

הדרך להילחם עם היצר הרע

היא ביישוב הדעת, במתינות המחשבה.

וחובת הלבבות מסכם דרכו של היצר כך בהסתת האדם.

אם תתייעץ עם שכלך בזה,

ירחיק ממך הדעת הזאת בראיות.

אך זוהי מטרת היצר,

לסבב את האדם בתאוות ורצונות,

ולמנוע ממנו מלהשתמש בשכלו ובדעתו.

זה מה שרוצה היצר הרע.

אל תשתמש בשכל ובדעת, תפעל מייד, שלא תפסיד. מייד, מייד, מייד, מייד.

את הסיפור הזה מביא רבנו יוסף חיים,

בפירושו על השס, בן יהוידע, שבת ל״א.

מעשה בבן מלך

שנסע לארץ רחוקה,

להתארח אצל מלך נכבד

מידידי אביו.

הגיע הנסיך לארמון,

התקבל בזרועות פתוחות ובכבוד מלכים.

המלך בישר לו, הערב נערוך לכבודך סעודת מלכים.

הגיע הערב,

התכנסו בהיכל עשרות שרים נכבדים,

רוזנים ונסיכים,

והתיישבו על שולחנות ערוכים.

הנסיך הסתובב בין האורחים ולא מבין

מדוע איש אינו שולח ידו לטעום מן המוגש.

לפתע נשמע כרוז, היכונו, היכונו.

כולם מפנים מבט אל הפתח, וגם הנסיך.

בניו חברו.

ארבעה אנשים נכנסו

עם ארון מתים על הכתפיים.

בן המלך כמעט נפל, מתעלף.

הצועדים הניחו את הארון על פני השולחן באמצע היחל.

הוציאו גופת אדם

ועטפו אותה בתכריכים.

כולם יושבים בדממה, מביטים בנעשה.

סיימו הקברנים לעטוף את הגופה,

הכניסו לארון,

העמיסו על הכתפיים ויצאו.

ואז ניתן האות

מתופפים הרעימו, כנרים משכו בקשתותיהם,

והכרוז הריע בעוז הדד,

וכולם עטו על המעדנים כמוצאי שלם רחם.

הנסיך לא ידע נפשו מרוב תדהמה,

הוא לא מאמין למראה עיניו.

פונה למלך ושואל,

מדוע עשיתם כל זאת?

אמר לו, תדע לך, ימי אדם קצרים עלי אדמות.

כשאנחנו ניגשים לסעודה,

נוהגים לערוך הצגת לוויה,

להזכיר לעצמנו את יום המיטה,

ולהגביר את חשק התאווה,

תאווה, תאכילה.

המשיגנר קופ,

זה לא יאומן,

כן?

וואי וואי וואי.

מעשה בבן מלך, מביא רבנו יוסף חיים, הבן איש חיים.

אתם מבינים?

כן,

הייתה תקופה, היה סרט, אבל הייתה תקופה לפני מאות שנים,

קוראים לסרט הזלילה הגדולה,

שאנשים היו אוכלים,

אוכלים, אוכלים, ממש אוכלים, אוכלים,

ואחרי שאוכלים,

שעות.

מכניסים אצבעות,

חוץ מכבודכם, מקיאים הכל, ומתחילים מחדש.

הייתה תקופה, תקראו על זה בוויקיפדיה.

לא יאומן כי יסופר.

לאיזה שפל

בני אדם עם שכל יכולים להגיע.

עכשיו אנחנו נדבר על הטובה לא של הפזיזות, אלא של המתחילה.

מתינות.

פזיזות זה גרוע, ומתינות זה טוב.

התנאו הקדוש אומר באבות, הוו מתונים בדין.

כשאדם מתון בדינו,

רבים הסיכויים שהוא לא יתחרט על תוצאות מעשיו.

וזה לא מדובר רק כלפי דייני ישראל,

הגאון רבי חיים שמואלביץ, זכר צדיק לברכה,

מבאר,

כל אדם באשר הוא, בכל שעה ובכל רגע,

עומד במצב של דיין ופוסק

על עצמו כמובן.

כל החלטה

האם לעשות, לפעול

בדרך מסוימת,

זה ממש גזר דין.

במשך היום אדם חורץ פסקי דין אין ספור.

על כל מעשה שבא לידו

הוא יושב ושופט, האם ראוי לעשות או לא.

גם כנגד המעמד הזה אמר התנא,

הוו מתונים בדין.

תתיישב היטב לראות אם לעשות ואיך ומתי וכולי.

לא רק לגבי מעשים רעים נחשבת פזיזות הרת אסון,

אלא גם כלפי מעשים טובים ומצוות.

הפזיזות מסוכנת

והמתינות משובחת מאוד.

המתינות במעשים תולדתה מרובה ופריה רב.

להינצל מאובדן הנפש.

ראוי שנדע,

כמו שבפעולות רעות צריך מחשבה והתבוננות להימנע מלעשותן,

כך בפועל הטוב.

בריבוי התבוננות

ישביח המעשה ויעשה קלקתו.

בפתח חדרו של הגאון מווילנה עמד

תלמידו המופלג רבי חיים מוולוז'ין עם רעיון מופלא

מבקש להיוועץ עם ריבו איך לנהוג בעניין.

חפץ אני להקים ישיבה לכבודו של הבורא יתברך

ולכנס בין כתלי התלמידים לרוב.

הגאון מווילנה שומע אותו ולא מתפעל,

נותן עיניים טובות בריבי חיים.

ומייעץ לו,

אשמע לדבריי ואמתן עוד מעט.

הן השעה כשרה להקים עתה ישיבה.

שמע בקולו כעלוף תקופה נוספת, התייצב שוב עם אותה בקשה.

והפעם בלבביות ובחום נעתר הגאון

וגם התעניין בתוכניות

של תלמידו האהוב,

והוסיף עליהם, על התוכניות בעצמו.

בסיום הפגישה

שאל רבי חיים ילמדנו רבנו מדוע מלכתחילה בפעם הראשונה סרב כבודו

לבקשתי ומייעץ לו להקים ישיבה.

ועכשיו תומך בכול.

מה נשתנה?

את התשובה חרת

רבי חיים על לוח לבו למשך כל ימי חייו.

מלכתחילה כשבאת והצגת את הרעיון להקים ישיבה,

הבחנתי שאתה פועל מתוך בהילות ופזיזות,

ולכן

זה לא יצליח.

יעצתי לך להימנע מלהקים את הישיבה,

אבל אתה, שבאת במתינות וביישוב הדעת בעניין הזה,

אני מברך אותך בחום שתצליח במפעלך זה.

וכך היה.

אם הישיבות וולוז'ין,

וכל הישיבות שהיו בעולם מתחילות משם,

מהעצה של הגאון מבינה.

בזמנו, בחיים חיותו של מורי ורבי הרב שפירא, זכר צדיק ברכה,

נכנסתי אצלו כשעלה הרעיון לעשות אצטדיון.

ואמרתי לו, כבוד הרב, אני רוצה לעשות הרצאה גדולה באצטדיון טדי בירושלים.

מה העניין לעשות?

אמרתי לו, קידוש השם ברוב עם, הדרת מלך.

22,000 איש.

שכינה עז לה יורדת ב-22,000 איש.

ריבותיים אלפי שנאן, ריבותיים זה שני אלפים, ועוד שניים,

ריבותיים, שתי רבבות, ועוד אלפיים,

22. אמר לי, נונו.

שאלתי, מה זה נונו?

אז הוא אמר לי,

אפשר להמתין עם זה.

טוב,

נו, נו, נו, נו, יצאתי.

אחרי כחצי שנה באתי שוב, אמרתי לו, כבוד הרב, אפשר לעשות את האצטדיון?

אמר לי, בהצלוחה רבה.

לא שאלתי אותו למה קודם לא, ואחר כך כן.

אבל הוא התנהג בדיוק כמו שגאון אמר לרבי חיים.

יכול להיות שהוא ראה אותי נלהב,

והוא חשש שזו התלהבות יתרה וזה,

אז הוא דחה אותי בנונו.

ואחרי זה נתן את האפשרות והייתה הצלחה גדולה מאוד.

רואים כמה המתינות חשובה, מתינות. אפילו שאתה רוצה לעשות דבר גדול,

קידוש השם עצום והכול. למה לדחות? למה לדחות?

למה לדחות?

כן, כי אם זה בא בהתלהבות יתרה, במתינות,

בא אחד לחזון איש ואמר לו, אני רוצה לפתוח כולל. הוא אומר לו, מה ישנה כולל שלך משל אחרים? מה מיוחד?

אז הוא אמר לו שבכולל שלו יש עשרה יתרונות.

התחיל לפרוט אותם.

אמר לו, ומה החסרונות?

אמר לו, אין.

אמר לו, אל תפתוח.

זאת אומרת, לא כמו שחושבים העולם בהתלהבות,

בפזיזות, זה שהכול הולך וזה וזה וזה.

איזי איזי, ובאשכנזית אומרים שוויה שוויה.

הכול צריך להיות במתינות, במתינות.

אם אדם מתון,

זה טוב.

איך אנחנו מקבלים את השבת?

במתינות, בתוך דברי תורה,

מדברים על המתינות,

שרים, נכנסים לשבת, בלי בהילות.

לא ברגע האחרון ומאחרים לבית כנסת, וזה, באים לאט, לומדים,

נכנסים בכיף, ואחר כך מזמרים,

וככה מקבלים את השבת הקדושה,

עושים תשובה לפני,

כי התשובה לשבת מכפרת על כל העוונות,

יותר מיום הכיפורי.

יותר.

מוחלים לו על 70 שנה של עבודה זרה.

אבל זה כשנכנסים במתינות, בהתבוננות, בשיקול דעת.

הכול ידוך והכל ישבחוך.

והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו

‫תוליון זו.

‫תשמחו,

‫מתחיל על כלי הקוראים, ‫הגדושה ש... ‫ישמחו במלאכותך, שומרי שומרי שומרי שם, ‫קורא עונג שבא. ‫ישמחו במלאכותך, שומרי שומרי שם, ‫קורא עונג שבא.

‫אה, מקדשיה, מקדשיה, מקדשיה, מקדשיה, מקדשיה, מקדשיה, מקדשיה, מקדשיה, מקדשיה, אני שמח להודיע לכם,

‫שנמצא באתר שופר,

‫חזן

אהרון כהן,

‫שמקריא את התפילה מההתחלה,

‫כדי שיוכלו לבטא נכון

‫את

התפילה.

‫אז יש אפשרות להשיג את זה בטלפון, ‫תראה לי את ההודעה.

אם תצלצלו לטלפון,

‫אז תוכלו לשמוע את התפילה כראוי.

‫תודה.

‫בינתיים זה נמצא בשופרקול 02372 4787 שלוחה 4. צלצלו וטענו,

וככה תלמדו לבטא עת ועין מלעיל ומלרע

‫איך מפרידים ואיך מדבקים, מה עושים,

‫והתפילה שלכם תעלה לרצון.

‫שבת שלום.

‫הרי אני מכוון לקיים קצת חכמים דאורייתא, ‫בשמחה דאורייתא, גובה נפשו יש חסד דאורייתא, ‫כבד את אביך ותיבך דאורייתא.

‫לעשוד נחת רוח לקדוש ברוך הוא, ‫ולעשוד נחת רוח לתנא הקדוש.

‫שיהיו שפתותיו דובבות בקבר,

‫ביחד אני אבוא לשלומי ראשון.