פרשת המצורע - לשלוט על הדיבור - חלק א'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום, דוד בן יעקב, אבינועם ואסתר, זיווג הגון מהרה עם אשת חיל בעלת מידות טובות,

אהבת תורה והשקפה נכונה,

ויזכה להתחבר לצדיקי אמת ולסור מרע,

ויבנה בית נאמן בישראל.

אמן.

אוריה בן מירי ורפאל, יזכה לשמחה, אושר, בריאות שלמה ואיתנה,

שפע של כל הטוב שיש בעולם,

וירבה נחת לאביו

שבשמיים ובארץ,

בפרט לאבא שלו רפאל, שמאוד אוהב אותו ודואג לו,

אמן.

עדו סעדיה בן חיים ושונמית,

יזכה הוא, אשתו וכל משפחתו לתשובה שלמה מתוך שמחה,

דבקות בבורא ובדרך האמת,

בריאות שלמה ואיתנה,

שמחה, אושר, שפע רוחני וגשמי וכל בני דמיתיו, אמן.

פרשת מצורע.

לשלוט

על הדיבור.

הפרשה מדברת על הנגע הנורא הפורח באדם, בגופו, בבגדיו ובקוטלי ביתו.

הכהן עורך בדיקות מדוקדקות לברר ולוודא שמדובר בנגע הצהרד ולא נגע אחר.

חלק מן הבדיקות מצריכות שהות של שבעה ימים בין ראייה אחת לשנייה.

בינתיים המצורע שוהה בבדידות מוחלטת.

בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.

לא בבית,

לא בקרב חוג ידידים ומכרים,

מורחק

מחוץ למחנה בבדידות נורא.

מדוע נצטווה לצאת מחוץ למחנה?

במה נשתנה המצורע שהתורה גוזרת עליו כך?

הגמרא בערכין תוז אומרת

הוא הבדיל בין איש לאשתו,

בין איש לרעהו,

לפיכך אמרה תורה, בדד ישב.

כלומר,

כיוון שהמצורע חטא בלשונו ודיבר לשון הרע,

הפריד וסכסך

בין איש לאשתו, בין אדם לרעהו,

נגזר עליו הפרדה מן הבריות בבדידות מוחלטת.

משמעות נוספת לעונש הבדידות של המצורע,

ניתן לומר,

כיוון שעונש הצרעת

בא על האדם מאי שמירת הלשון,

פטפוט משולח רסן,

ללא מחשבה מקדימה,

לכן גזרה עליו התורה בדידות

מחוץ למחנה,

שיהיה לו זמן לחשוב ביישוב הדעת,

לשקול בפלס את מעשיו ולהתבונן היטב על כל מילה היוצאת מפיו.

בעל הלשון אינו שוקל בפלס

רווח מול הפסד,

והגמרא בערכים טו אמר יש לקיש,

מהו הכתוב אם ישוך הנחש ולא לחש,

ואין יתרון לבעל הלשון?

לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש ואומרות לו ארי דורס ואוכל,

זאב טורף ואוכל,

אתה,

מה הנאה יש לך?

אומר להם, מכימא יתרון לבעל הלשון.

אומרת הגמרא,

בעל הלשון אינו מפיק רווח מדיבוריו האסורים.

אלא מה?

הנעתו הרגעית

גוברת על כל שיקול אחר,

פולט מילים מפיו מבלי לחשוב,

ואם היה מתיישב בדעתו,

לבטח היה מסנן דיבורים אסורים

ולא משלחם לחלל האוויר.

עונשו של המצורע מחוץ למחנה,

מעניקה לו התורה אפשרות לתקן מעשיו

בעניין זה בפרט,

ולסגל

אורחות חיים חדשים,

סוף מעשה במחשבה תחילה.

הגאון הצדיק רבי ירוחם ממיר,

זכר צדיק וקדוש ברוך הוא,

למד ממקום אחר ב...

מסכת ערכים טוב,

את הדגש ששמה התורה על העובדה

כי המצורע לקה בנגעו משום שנתן דרור ללשונו ופטפט

מבלי מחשבה

אם זה מותר או אסור.

אומרת הגמרא על הפסוק

ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות

מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו

הוא עשה מעשה פטית

מפטפט פטפטון

לפיכך אמרה תורה יביא קורבן פטית

רואים כאן דבר מבהיל,

עיקר התביעה על בעל הלשון

מדוע נתן חירות

ללשונו כציפור דרור

מה ההפקר הזה של הדיבור והקלות

אם היה נוהג בכובד ראש

אילו לא היה משלח פיו לקרקר כציפור

היה נמנע מדיבור אסור ומושחת

חוסך עוגמת נפש מאחרים

וחוסך גם נגע צרעת מעצמו

כל בעל חי ניחן בכושר הגיית קול

אולם המצורע מביא לקורבן דווקא ציפור

הציפור אינה חדלה מלקרקר ומלצייץ

בבוקר בערב לבד עם חברות

בלי חשבון, בלי טעם

בדיוק על כך נטבע המצורע

מדוע נתן דרור ללשונו ולא ריסן פיו

לדבר רק

המותר ובמקום הראוי והנצרך.

לכן הוא מורחק מחוץ למחנה להשכיל לסגל מידת שיקול הדעת

ומחשבה מקדימה למעשה.

היסוד הזה

כי המצורע מובדל ומופרש

על מנת שיוכל להתבודד עם עצמו ולהרהר בתשובה

מובא גם בספר אפיריון

המביא את דברי המדרש

על הכתוב והסגיר הכהן את הנגע

שבעת ימים,

וכך אומר המדרש על הפסוק,

זאת תהיה תורת המצורע.

עד האוד הכתיב,

שש הנה שנא אדוני ושבע תועבת נפשו,

עיניים רמות,

לשון שקר,

וידיים שופכות דם נקי,

לב חורש מחשבות עוול,

רגליים ממהרות לרוץ לרעה,

יפיח כזווים עט שקר,

ומשלח מדנים בין אחיו.

מדברי המדרש,

מבואר שהצהרת לא באה לאדם רק על

חטא הלשון,

אלא על שבעת החטאים המוזכרים בפסוק,

עיניים רמות, לשון שקר,

וכו'.

לכן נגזר עליו שבעת ימי הסגר,

יום אחד כנגד כל חטא,

כדי שבמשך כל יום

יחשוב על מה עליו לשוב בתשובה ומה עליו לתקן.

ואכן,

כך מצינו גם אצל נעמד, שר צבא ארם,

שביקש מאלישע להירפא מצרעתו.

השיב לו הנביא,

הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן,

מיישוב בשרך לך וטהר.

מדוע שבע פעמים?

כי עונש הצהרת מגיע לאדם על שבעת החטאים האמורים,

שכולם קשורים.

אלה נזקים שיוצאים ממה שהאדם מדבר לשון הרע.

יש לו עיניים רמות, הוא בעל גאווה, הוא לא סופר אנשים, הוא יכול לדבר עליהם מה שהוא רוצה.

הוא גם אומר לשון שקר,

כי אפילו אמירת האמת היא נחשבת שקר,

כי השם אוסר זאת.

ידיים שופכות דם נקי, זה ההשלכות של הדיבור שלו.

לב חורש מחשבות אבן, זה מה שקורה אצלו בתוך הלב.

רגליים ממהרות לרוץ לרעה,

ממהר לספר לאנשים כל דבר בשביל להזיק את האחרים.

יפיח כזבים עת שקר,

אותו דבר, ומשלח מדנים בלחים, זה הכי גרוע.

על כל פנים למדים

כי הסגרת המצורע למשך שבעה ימים,

נועדה לשמש משקל נגד לקלות הנוראה

שהוא נוהג בעצמו ובדיבורו בפזיזות ונמהרות.

עוד נבאר כיצד בכל מעשיו ואורחותיו זקוק אדם למחשבה מקדימה בהתבוננות ויישוב הדעת,

אולם דומה כי אחד הנגעים בהם לוקה האדם עד מאוד

בגין חוסר המחשבה וההתבוננות

הוא עניין הדיבור.

דיבור רפא שממהר לצאת

עלול להוביל אדם לעברי פחת,

תוך דיבורים אסורים,

שקר,

לשון הרע,

ליצנות,

חנופה.

כל זאת

לבד מן ההפסד החברתי והנזק האדיר

שהוא עלול לגרום לעצמו

על ידי פיו.

כשאדם פוגע בחברו בחיצי לשונו,

הוא לא יכול להשיב כבר את הגלגל אחור.

הוא לא יכול לבטל את הפגיעה בפירוד הלבבות שיצר.

גם יצטער, יתחרט ויכה על חטא,

פעמים רבות את הנעשה אין להשיב.

הנזק כבר נגרם.

לכן,

טוב לאדם לחשוב קודם הוצאת דיבורו מפיו,

האם הדיבור כשר, הגון ונצרך,

והאם הוא לא יוצר נזק וכישלון לאחרים בלא עצמו.

אדם יקדים ויתיישב בדעתו קודם מעשה,

ויקדיש זמן ומחשבה גם לאחר מעשה.

לתהות על הראשונות, להתחבט בייסורי נפש,

כמו המצורע המשתלח מחוץ למחנה, כדי שיישב בדד ויהרהר במעשיו.

הרגל טוב זה יוביל אדם לשליטה מוחלטת על הלשון והיוצא מפיו,

עד שדיבוריהם שועבד לו כעבד לאדוניו, כי מוות מחיים ביד הלשון.

אל לאדם לחשוב כי כוח הדיבור הוא כוח עצמאי מחוסר שליטה.

איתך.

ריבותינו אומרים לנו את ההפך הגמור.

שישה דברים משמשים את האדם,

שלושה ברשותו ושלושה אינם ברשותו.

העין,

החוטם

והאוזן

לא ברשותו.

יכולו לראות,

לשמוע

ולהריח מה שהוא לא רוצה גם.

זאת אומרת,

כמובן,

כשאדם מתהלך

במקומות מסוימים, נמצא בחברה מסוימת,

נכנס למקום מסוים, אין לו שליטה,

אלא אם כן מראש הוא יגדיר שהוא לא מרים את

עפעפיו והוא לא

לא שומע דברים וכולי וכולי. אפשר לשלוט בזה, זה קשה מאוד מאוד,

אבל

בדרך כלל הוא לא שולט בזה.

אבל שלושה דברים,

הפה,

היד והרגל ברשותו של אדם.

אם ירצה,

ידבר דברי תורה,

ואם ירצה, ידבר לשון הרע בידיים.

אם ירצה, יקיים מצוות,

ואם ירצה, יגנוב יהרוג ברגליים.

אם ירצה,

ילך לבתי כנסת ומדרשות, ואם ירצה,

יישחק כדורגל או ילך לבתי קרקסאות.

אמנם שליטה על הדיבור דורשת תעצומות נפש והרגל תמידי,

אבל זה לא בלתי אפשרי.

השליטה על הדיבור דורשת מאדם התגברות אדירה,

כיוון שמטבעו הוא נוטה לשוחח כאבד נפשו,

כעולה על דעתו.

אבל ידוע ידע האדם

כי לפי רוב המאמצים לשמור על הלשון,

כך הוא מעוטד לשכר רב ועצום בשמיים,

לפום צערא אגרא.

אדמו״ר הקדוש,

רבי דוד מטולנה,

זכר צדיק וברכה,

פירש את זה בדרך מופלאה

על הכתוב בפרשת משפטים.

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו,

לכלב תשליכון אותו.

מדוע נצטווינו להשליך את הטרפה לכלבים?

משום שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל ברייה.

והכלבים שלא חרצו לשונם

בצאת ישראל ממצרים,

ניתן להם שכר לדורי דורות,

ליהנות מבשר הטרפה.

כך מבואר במחילתה.

והנה במדרש מצאנו,

לא רק הכלבים לא קופחו בשכרם,

גם הצפרדעים,

אלו שמסרו נפשם וקפצו לתוך התנורים,

קיבלו שכר מושלם,

כאשר מתו כל הצפרדעים במצרים, נותרו

אלו בחיי חיותם.

ונשאלת שאלה,

מדוע הועדפו הכלבים על הצפרדעים?

מדוע השכר של הצפרדעים היה רק באותו זמן

ולאותו זמן,

כשהצפרדעים קפצו אל התנורים

והיו מוכנות להסתרב ולא מתו?

הכלבים קנו שכר לדורי דורות,

לנצח נצחים, כל טרפה תושלך בשדה אחר כבוד,

לפה שלהם של צאצאי אותם כלבים של פעם

שלא נבחו בצאת אבותינו ממצרים.

הם לא מסרו נפש,

הם לא נכנסו לאש.

והם מקבלים כזה שכר

לעומת הצפרדעים?

משיב האדמו״ר מטולנה,

מוכח מכאן,

שנקל יותר לאדם לקפוץ לתוך האש מלעצור עצמו ולשתוק

נגד טבעו.

הצפרדעים הגדילו לעשות,

קפצו לתנורים לוהטים,

מסרו נפש ממש,

אבל הכלבים

הגדילו לעשות עוד יותר,

ששמו מחסום לפיהם

כנגד שוקת הנביחות הטבעית שלהם,

לטבוח בקול גדול על כל תזוזה בסביבתם.

לנצור את הפה קשה מאוד,

כשהתורה החשיבה את נצירת לשונם של הכלבים יותר מזינוק הצפרדעים לאש.

אבל זה לא בלתי אפשרי.

העצה היא לשקול מילים בפלס, למדוד מעשים קודם עשייתם,

סוף מעשה במחשבה תחילה.

זו עצה נפשתה.

נפלאה ונסגבה מאוד.

הקדוש ברוך הוא הטביע בנו שכל ישר ונפלא.

האלוהים עשה את האדם ישר,

אבל האדם לא משתמש בשכל,

הוא לא מפעיל אותו לפני מעשים,

ולכן יוצאים מעשים לא הגונים ורצויים.

אין כל ספק,

אם אדם היה משתמש בשכלו,

כמו בכלם,

ולהתיישב טרם עשותו כל מעשה,

מעשיו היו זכים, מבוררים, כסולת נקייה.

עצם העצירה להתבוננות

מולידה גם סייעתא דשמיא.

כשאדם מתרומם לקראת הבורא,

הוא מוכיח כלפי שמיא

כי מגמתו לשמור את רצון קונו ולא לעשות מעשים שלא לרצונו,

הקדוש ברוך הוא מסייעו

שלא תצא תקלה תחת ידו בשום צד ואופן.

כמו שאמר שלמה מלכנו,

בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.

עצה מופלאה

לשלוט בכוח הדיבור זה לקבוע לימוד בלקוט לשון נרע,

וזה מחדיר את התודעה והחשיבות

להכרה ולתת-הכרה.

ואז אדם מכלכל מעשיו,

מה מותר ומה אסור.

הגאון הצדיק רבי יהודה סגל, זכר צדיק וברכה,

עורר לסדר לימוד יומי בין שתי הלכות בספר חפץ חיים ושמירת הלשון

של מרן החפץ חיים,

ואין לך אדם שיקבע לימוד זה ולא יתחזק באופן ניכר בשמירת לשונו,

לבד מרכישת ידע הלכתי על כל פרטי הדינים בגדר הדיבור האסור והמותר.

זה גם דוחף לאדם לקדמת המוח את הידיעה שדיבור אינו הפקר,

והפה אינו משולח רסן.

בביתו של הסבא קדישה, מרן החפץ חיים ורעדין,

הגיע הרב שמעון אשר משווייץ,

תלמיד שוויצרי,

שעשה עימנו עוריו בטלז,

ונפשו חשקה לחזות בפני קודשו של גדול הדור החפץ חיים,

קם ונסע לרדי,

התקבל בשמחה בביתו, ועד מהרה הוכנס אחר כבוד אל ביתו של הרב.

החפץ חיים שמח

על האורח,

שעה

ישבו ושוחחו על הא ועל דה,

על חיי היהודים בשוויץ ועל מצב הדת שם.

לאחר שעה ארוכה יצא רבי שמעון מן הבית אחוז התפעלות,

והתרגש לומר לבנה ביתו של הסבא קדישא, קהאי לישנא.

מלכתחילה סבור הייתי שמרן החפץ חיים,

שהוא המעורר הגדול לשמירת הלשון,

ידבר עמי מילים ספורות ותו לא, מחשש לדיבור אסור.

והנה שוחח עמי הרב במשך שעה ארוכה.

זה שיעור מופלא לשמירת הלשון.

אפשר,

ואפשר לשוחח בנעימות שעה ארוכה בלי

להיכשל אפילו בסרך דיבור אסור.

מסופר שגם היו איזה אברכים שבזמנו הוא התפרסם כמי שכתב את הספר,

שבאו לבחון אם באמת

הוא עומד בכל מה שהוא כתב,

ונכנסו איתו לשיחה ארבע שעות,

והוא לא פלט מילה וחצי מילה בכיוון בכלל של לשון ה...

וידוע המעשה שפעם אחת בהיותו עוד

צעיר יחסית בתחילת

כתיבתו את הספר, והתחיל הספר להתפרסם בעולם,

אבל לא היכרות פניו.

אז הוא פעם נסע ברכבת,

ישב לידו אדם זקן,

ותוך דיבור יהודים מדברים,

אז הזקן אומר לו,

שמעת מהספר

על שמירת הלשון של החופץ חיים וזה,

איזה דבורים, איזה דבורים,

איזה אדם גדול זה.

אז הוא אומר לו, תשמע, אני מכיר אותו, לא כמו שאתה חושב.

הוא נתן לו סטירה.

איך אתה מדבר על אדם כזה גדול?

ואז החפץ חיים אמר שגם על עצמו אסור לדבר לשונו,

לא רק אחרים.

המחבר מספר שהוא נסע עם אחד מבני המשפחה לצפת עיר הקודש,

לאדמו״ר מלילוב.

בלית שבת התפללו בבית המדרש לאדמו״ר מן הדבורני,

וסמכו לראות שבבית המדרש היה האדמו״ר הקדוש רבי שמעון בידרמן מלילוב,

מחותנו של האדמו״ר מן הדבורני.

התפילה עברה בתרוממות רוח,

וניגשו כולם להתברך מפי קודשם של האדמו״רים.

שאל האדמו״ר מלילוב את השם שלנו והמשפחה,

ואמרנו לו שאנחנו נינים של רבי פנחס אליאך,

כי הסבא שלנו היה קשור בקשר גדול של חיבה ללילוב.

איך שיצא מפינו, האדמו״ר פניו אורו.

נינין שרבי פנחס אליאך אתם.

וואי וואי וואי, אתם מוזמנים לסעוד על שולחני סעודת שבת.

לא יכולנו לסרב להזמנה, מיהרנו להתלוות לאדמו״ר.

ובדרך הוסח לנו סיפורי מופת על סבא ועל אביו, רבי שלמה אליאך.

בין היתר סיפר בהתרגשות כי לפני שנים רבות

חסידי לילוב בירושלים לא היה להם מקום להתפלל בו.

הסבא,

רבי שלמה אליאך, העניק להם רשות להתפלל בבית התבשיל שהיה ברשותו בשכונת שערי פינה ליד מאה שערים.

רק על זה אני חייב לסבא שלכם הכרת הטוב ואין כמוה.

ולכן

אני שמח להזמינכם אל שולחני.

הגיעו אליו והופתעו לראות

שאין בבית אף אחד, רק הוא במשמש.

זאת הייתה שבת מנוחה של האדמו״ר,

שהיה בצפת בלי מיני משפחה, בלי חסידים,

ואנחנו האורחים היחידים.

ארבע שעות ישבנו מרותקים לשולחנו של האדמו״ר.

החזרנו למוצפים.

עשרות נושאים ועניינים.

אולם הרושם העמוק ביותר מהסעודה היה שהוא ניסח את הדיבור שלו באופן זהיר,

שאפילו אבק סרך איסור לא יכולת למצוא בו.

וכשהוא התעניין על סדרי השיעורים בישיבות הקדושות ועל סגנון הלימוד וכיוצא בזה,

הקפיד להקדים לשאלתו ביאור מפורט

שאני לא מתכוון לשאול כך וכך,

כי תשובה על כך עלולה להיכנס בגדר דיבור אסור.

אני לא מתכוון לשאול כך וכך,

אלא באופן שהתשובה תהיה מותרת לגמרי.

זה מזהיר אותם גם, אל תענו לי באופן כזה שכאילו תבינו שאני

מנסה להבין ולשמוע איזה הערות כאלה שהן בגדר לשון הרע. תיזהרו, אני לא מתכוון לכך.

שיחת החולין של האדמו״ר הייתה מקודשת וטהורה שלא יכולת למצוא עצמך משיב לאחת מהשאלות עם נדנוד איסור.

שיחת חולין זה לא חולין ממש,

זה מה קורה בישיבה, מה לומדים, זה לא חולין גמור.

עזבנו את הבית בתחושת התרוממות נשגבה שאפשר לדבר שעות,

לחקור, להתעניין, להאזין בקשב,

בלי נדנוד של איסור ולו הקל שבקליל.

עכשיו הבנו,

האדמו״ר התכוון להעביר לנו שיעור מופלא ומעשי בהלקות לשון הרע,

איך מנהלים שיחה מרתקת, קולחת,

מבלי לקשה לרגע,

בסרך איסור לשון הרע.

זה הדבר שאנחנו מוזהרים עליו מאוד מאוד.

אל תיתן את פיך, לחטי את בשריך.

בסייג לחוכמה, שתיקה.

זאת אומרת, אדם צריך לשקול מילים.

החבר'ה הטובים אומרים,

הטובים אומרים,

לשקול מילים שלא תשקול שיניים.

אז זאת אומרת,

לשקול שיניים זה הרבה פחות מלהיות מצורע.

ויש מי שאומרים שהיום יש,

לא רואים לכאורה נגע הצרעת, כן?

אבל יש אומרים שזה הסרטן,

שהוא בעל לשון הרע.

שנושרים לו הסערות,

וקורא לו ככה, והוא מצטמק והולך, וזה...

בקיצור,

צריך להיזהר.

היום אחר הצהריים, בלי נדר, נדבר על רעת הפזיזות שהיא הגורמת

לכל הדברים האלה. בינתיים נודה לשם שמכוון אותנו בדרך אמת,

צילנו מפי פחת,

ושנוכל לבוא לפניו,

כי

כת מספרי לשון הרע

אינם מקבלים פני שכינה.

זה צריך לדעת.

הכי ידעך, מהכי ישמוך,

מהכי יאמרו, מהכי יאמרו, אין קדוש כשר.

מהכי ידעך, מהכי ישמוך,

מהכי יאמרו, מהכי יאמרו, אין קדוש כשר.

מהכי ידעך,

מהכל ישבחו,

מהכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש השם הכל יאמרו,

מהכל ישבחו,

מהכל והכל והכל יאמרו,

מהקדוש השם ישמחו,

במלאכותך שומרי שומרי שומרי שם בקור,

עונג שבת ישמחו בן הלכותך שומרי שומרי שומרי שם בדקורת עונג שבת

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

וואלה, אתה נוהג מאוד לאנשי יוסיף את אותו דבר בגבל ביחד.