כבוד החכמים ועונשם חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום, הצלחה במשפט, בגדול, ליוסף אסף בן איריס יצא זכאי ללא שום חונש וקנס.

אמן.

בלחש

ישכון השלום בינה ובין אחיה ואחיותיה,

יתוקנו מידותיהם,

ויזכו לתשובה שלמה מתוך שמחה ואחדות אמיתית.

אמן.

לעילוי נשמת,

סימה בת רחל ומרדכי,

תהא נשמתה צרורה בצהר החיים.

אמן.

כבוד החכמים וחונשם, חלק ב'.

עלינו לדעת,

כאשר גדולי ישראל חלוקים

זה על זה בדעותיהם,

אל לנו להתערב לחוות דעה ביניהם.

קל וחומר לא לנסות להכריע כפי הנראה לנו.

עשה לך רב

והסתלק מן הספק.

צריך לבחור רב של אמת,

וללכת אחריו בתמימות וביושר,

ולא לזלזל בדעות חלוקות

על דעת ריבו,

אלא הכל צריך להיות לשם שמיים.

גדולי ישראל שחולקים ביניהם

עושים זאת לשם שמיים, מתוך טהרת הלב

וטהרת המחשבה,

ורק בעינינו הקטנים

נרעד אבל לעיתים באופן אחר.

רבנו יוסף חיים,

בבן יהוידע,

עומד על ההנהגה

מהגמרא בבא מציעה ל״ג.

אומרת הגמרא, תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה,

בקורעין זה על זה.

וכך הוא כותב,

מפני שתלמידי החכמים שבבבל,

מחמת חריפותם

שחולקים שחולקים על ידי החכמים שבהם.

מקשים זה לזה ונלחמים ממש זה עם זה,

ככתוב בסנהדרין כ״ד,

חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה.

ורואה אותם האיש שעומד מן הצד נלחמים זה עם זה,

חושב שהם שונאים זה את זה.

אך באמת,

את ואהב בסופה.

ולכן,

כדי שלא יחשבו העולם שהם שונאים זה את זה ומזלזלים זה בזה,

לכן עושים

כבוד גדול זה לזה בקימה,

עומדים מלוא קומתם

כדי להראות שמוהבים זה את זה ומייקרים זה את זה.

העולה מדברינו,

לעיתים מחמת חריפותם של גדולי ישראל,

הם נראים בעינינו

כאילו מזלזלים זה בזה,

אך אין זה אלא למראה עיניים,

חיצוני ותו לא.

שנים רבות,

אחר ששכחו ידי המחלוקת הסוערת

בין שני גאוני אותו דור,

רבי יהונתן אייבשיץ

ורבי יעקב עמדין, היעבץ.

אחר ששניהם הסתלקו מן העולם,

נגלה רבי יהונתן אייבשיץ לאחד מגדולי הדור בחלומו,

ואמר לו כך,

דע לך,

אני ורבי יעקב

יושבים זה לצד זה בגן עדן,

עטרותינו בראשנו,

ואנו נהנים מזיו השכינה,

כי מחלוקתנו הייתה לשם שמיים,

אך כל אותם שבחשו בקדרה של המחלוקת,

יחלקו יחד את הגיהינום הנורא.

בעיירה ביליץ,

רוגע ושלווה,

עיירת מרפא בגליציה,

נוף קסום,

עצים תמירים מזדקפים בכל מקום,

נהר רחב ידיים זורם לו בשקט

באמצע העיירה,

שמפריד בין ביליץ לביאללה ביליץ.

לא רק בזאת נתברכה ביליץ.

האוויר של העיירה נודע כאוויר זך,

צלול מאוד,

ולכן זכתה לארח בתוכה אדמו'רים רבים ותלמידי חכמים חשובים,

שבאו להינפש בה מעט מעמלה מתמידית.

בין גדולי אותו דור

היה גם הגאון הקדוש האדמו' רבי אברהם סוכצ'וב,

בעל האבני נזר,

שמנעוריו לקה בריאותיו,

ולעיתים תכופות

נאלץ לשאוף אוויר טהור כאווירה של ביליץ.

באחת הפעמים ששהה בעיירה

ביקש לשוח בשדה לפנות ערב.

התלוו אליו שני תלמידי חכמים מקומיים ידועי שם.

האחד היה הגאון הצדיק רבי אהרון הלברשטם,

נכדוש לאדמו״ר מצאנז

ורבה של ביליץ.

בשני הרב החסיד רבי יוסף פרנקל,

אבא

של הגאון רבי שבתאי פרנקל,

שהוציא את הרמב״ם וש״ס פרנקל.

השלושה טיילו בינות לעצי עיירה,

שואפים לקרבם אוויר צלול.

לאחר זמן התיישבו לנו על ספסל,

רוח נעימה נשבה.

האבננזר נראה כמי שדעתו ורוחו טובה עליו,

והרהיב עוז

רבה של ביליץ,

ופתח בשאלה.

במחילה מכבוד קדושתכם,

האם נכון הוא כי בימי נעוריו

כמעט והשתדך הרבה עם ביתו של אחד מאדמו״רי הדור?

והוא נקב את השם של האדמו״ר.

ועוד הוסיף,

ככל הידוע לי,

מפני סיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל,

ולבסוף נשתדכתם עם ביתו של הרבי מקוצק.

האם זה נכון?

הרבי מסוכצ'וב, אבננזר,

הנהן בחביבות

לאות הן,

ובת צחוק של ממש עלתה על שפתה.

פתח ועמד.

דע לך כי איני מצטער

ולו לרגע

על כך שאותו שידוך לא יצא אל הפועל.

ומדוע?

משום שאותו אדמו״ר מקודש,

היה איש חשוב,

ואילו מורי חמי,

הרבי מקוצק,

היה איש אמת.

וזה הכריע את הכף.

ואם אתה חפץ

לדע איך מזהים איש אמת,

הסכה תושמע.

וסיפר,

לאחר שנישאתי,

התגוררתי תקופה מסוימת בביתו של חמי הקדוש,

השרף מקוצק.

חמי,

מורי ורבי,

סבל מעוני נורא.

דירתו איתה בת חדר אחד.

את החדר הבודד

הלך עימי ועם רעייתי.

הוא התגורר בחלק הפנימי של החדר,

ואנו בקדמי.

בינינו היה מחיצה

של חץ דקה.

והיינו יושבים ולומדים

יומם בלילה.

ויהי היום,

ואני יושב על תלמודי,

דפיקות נשבעו בדלת.

קמתי מן הגמרא ופתחתי.

מולי עמד מוכר ספרים.

שק עמוס על שכמו ומבע של טחינה על פניו.

ירכוש נמר ספר.

ביקש.

מה יש לך להציע?

אוה, האירו פניו של המוכר.

יש ברשותי ספר חשוב עד אין קץ.

ביאור אגרו על שולחן ערוך.

ומה מחירו?

שלושה רובל.

כמעט התמוטטתי במקום.

שלושה רובל.

זה הון עתק.

שכר עבודה של שבוע שלם.

מאיפה אקח סכום כזה לרכוש ספר אחד?

איבעתי תרעומת באוזני המוכר.

הוא לא התרגש.

אברך?

אך הוא פנה אליו. אברך?

ספר חשוב מאוד.

אם אתה חפץ בו,

עליך להוריק ממון מכיסך.

אוי ואבוי!

נפלטה זעקה מגרוני.

הן אם כך הוא יוצא שאברך חסידי

אינו יכול להרשות לעצמו לקנות ולו ספר אחד.

הצעקות

הזעיקו מן החדר הפנימי את חותני הקדוש.

שמע את הצדדים

והכריע בשקט,

קנה את הספר,

ושלם תמורתו שלושה רובלים.

חיוך ניצחון על פניו של המוכר,

ואני טמא בקולי.

וכי מדוע נסייע בידיהם של מפקיעי השער?

השיב לי השרף מקוצק,

כדאי וכדאי הוא הגאון מווילנה,

שישלמו על ספר מספריו שלושה רובלים.

בלית ברירה,

עשיתי מה שנצטוויתי,

רכשתי את הספר במיטב דמים,

ושילחתי את המוכר לנפשו.

וחמי הסביר,

היודע אתה מדוע כדאי הוא הגאון מווילנה לכך?

משום שהגאון,

זכר צדיק לברכה, היה איש אמת!

ומהסיפור שאספר לך תבין מדוע אני מחשיבו ככזה.

אדמור מקוצק, חסידי,

הגאון מווילנה, ליטאי,

לבין הליטאים, לבין הזה, היה מסנגדים,

התנגדו לחסידות.

ומי שעמד בראש ההתנגדות לחסידות

זה היה הגאון מווילנה.

אז הוא אומר לו, תקנה את הספר של הגאון מווילנה. למה?

הוא איש אמת.

לא בגלל הגאונות ובגלל...

הוא איש אמת.

אתה רוצה שאני אספר לך למה?

אחד מתלמידיו של המגיד הקדוש ממזריץ',

זכר צדיק לברכה,

נודע בקרב מכריו

עני אומלל דול מוך, דוך מוך במיוחד.

דל ומך.

אמת ויציב, העניות באותם ימים

הייתה מצויה.

אבל אותו תלמיד...

חכם מופלג

סבל מדקדוקי עניות בשפע רב.

הבית ריק,

מנוער.

יש לו מספר בנות שהגיעו לפרקן.

יושבות הבנות ומתבגרות.

באביהן אפוף יגון.

לרוב עניותו אין ידו משגת אפילו קופיקה.

אחת לצורכי נידוני, המטבע הקטן.

וממילא אין הוא יכול להשתדק עם איש.

בצר לו עולה אל בית המדרש,

שוטח בפני ריבו את צרתו.

אמנם לא מטרידים את הרבה בעניינים גשמיים וזוטרים,

בענייני ממון ונספחיו,

אבל השעה דוחקת.

פתרון אינו נראה באופק.

המגיד ממזריץ' שומע ופוסק.

תע אל העיר וילנה,

שבמדינת ליטא,

ושם תצמח ישועתך.

עסיד מהרהרה אומנם,

הלוא וילנה זה מעוז ההתנגדות לחסידות,

והחסידים לא זוכים שמה לעדנה או לרגעי חסד.

וגם הגאון,

רבי אליהו,

הגאון מוילנה יושב בה.

והעיר כולה נוטה להתנגדות.

האם משם תצמח ישועה?

אך חסיד, כדרכו של חסיד,

לא מהין להרהר יותר מדי.

ומנפנף את המחשבות לדרכן,

ובאותו יום

הוא כבר יושב בעגלה לווילנה

עם שקית טלית ותפילין בידו וצרור קטן על שכמו.

שעות רבות

עושה יחסית בדרכים,

מגיע לווילנה, גופו שבור ורצוץ,

טר אחרי אכסניה שיוכל להניח ראשו,

ומאן דהוא מפנה אותו לבית מלון

שבו נהגו אורחים סוחרים להשתקם.

בית המלון לא מן הזולים במיוחד,

אבל החסיד

לא מודע לכך.

מניח את חפציו בחדר שקיבל לרשותו,

הוא שולף גמרא ומתיישב ללמוד

עם הרבי.

לא אמרה לי מה לעשות בווילנה,

אעשה מה שעליי לעשות בכל מקום, ללמוד תורה.

הוא לא אמר לו מה לעשות, תסע לווילנה,

משם תבוא ישועה.

יושב החסיד

במלון והוגה בתורה מבוקר עד ליל שלושה ימים.

ביום הרביעי בעל המלון מפריע לו

ואומר לו, שמע נא אחא,

מצידי אתה יכול להישאר כאן עד סוף כל הדורות.

אתה לא מפריע לי,

אתה מפרנס אותי,

אבל אני סבור שעבורך זה לא משתלם בכלל.

שמא תאמר לי מפני מה באת לווילנה?

אולי אני אוכל לסייע לך למטרה.

מספר לו,

בביתי בנות בוגרות הגיעו לפרקן.

אני עני ואין ביכולתי לעשיין.

במורי ורבי המגיד הקדוש ממזריץ' פקד עליי להגיע לווילנה,

ומכאן תצמח ישועתי.

הוא חשב שבעל המלון יאחז

בדש מקטרונו וישליך אותו החוצה.

למה?

כי הוא משתייך לכת החסידים.

אך לא.

עומד נפעם, בעל המלון,

נוכח האמונה של החסיד הזה ברב שלו,

בשלושה ימים

מפריך החסיד

את הידיעות

שהיו אצל המתנגדים

שהחסידים הם בטלנים,

והוא רואה שהוא יושב, החסיד הזה, שלושה ימים רצוף, ולומד מבוקר עד ערב.

אז הוא אומר לו, אם אתה כבר נמצא בעיר,

נדמה לי שעליך ללכת לבית מדרשו של רבנו הגדול,

החסיד רבי אליהו.

הוא מוסר שיעור גמרא דבר יום ביומו,

כי מדומני שמשם תצמח ישועתך.

החסיד, כמעט מהבטח עשתונות,

ללכת לבית מדרשו של הגאון מווילנה,

האריה הגדול שעומד בראש ההתנגדות לדרך ריבותיו,

אבל הוא מהרהר,

אפשר שמן השמיים הניחו מילים בפה של המארח בעל המלון.

העסק את דבריו.

למחרת

עולה אל בית מדרשו של הגאון, מתיישב בקרן זווית,

רואה ואינו נראה,

מקשיב,

כמו הנוכחים,

בריכוז עצום לשיעור שמוסר הגאון מווילנה.

שקט מוחלט

הצטורר במקום,

רק הקול המתוק של הגאון נשמע בחלל האוויר,

כשהוא מנתח מהלכי סוגיה באזמל חד כתער

פושט ומפרש,

מבהיר ומבאר,

פלא פלוהים,

שמחה עצומה,

כיום שניתנה תורה מסיני.

והנה מגיע הגאון לתוספות.

וכשהוא מבאר את שיטת רבנו תם,

תעצב עולה קושיה קשה כברזל,

קושיה אדירה ונוראה,

קושיה של הגאון מווילנה.

בעלי הסברה שיושבים שם,

מנסים כוחם, מציבים תירוצים לשאב.

גם האריות של וילנה

אינם נחשבים מול מוחו האדיר של הגאון רבי אליהו.

כל תירוץ נפרח ונשחק.

הקושיה מתעצמת.

נדמה שהעולם עצר מלכת.

הגאון בעצמו מתעטף בשתיקה כבדה.

אי אפשר להמשיך בשיעור

טרם תטורץ הקושיה.

שקט של קדושה סורב.

מצחו של הגאון נחרש קמטים.

מוחו סורק בבת אחד רבבות נחלי תורה שעצורים בו מאז ומעולם.

אולי ביניהם ימצא תירוץ לקושיה.

בקרן זווית

יושב החסיד

ומורגשת תנועה מסוימת.

מה קרה?

לא כלום, פשוט מאוד.

האורח הזה, החסיד,

טען באוזני השכן שלו, בלחש כמובן,

שלא מזמן הוא השתתף בשיעור של המגיד ממזריץ'

ושמע ממנו ישוב נפלא לקושיה הזו בדיוק.

השמיע את התירוץ באוזני השכן,

והשכן משמש בדבר וראה שזה טוב,

ולחש באוזני זה שיושב לצדו.

דו.

וככה על זה הדרך עד שהגיע מישהו והחז להפריע את הגאון מווילנה מההרהורים

ולהציג בפניו את התירוץ.

הגאון שומע, משתומם,

תירוץ מופלא הוא,

מתמוגג.

ואחר כך שואל,

מיהו בעל התירוץ?

אני חפץ לראותו.

העיניים מופנות בסוף אל החסיד שהצטנף בפינה,

והגאון מבקש ממנו לגשת אליו.

מניין לך התירוץ הזה? שאל אותו בנועם.

והחסיד מסיר עטרה מראשו, לא, לא שלי הוא התירוץ,

שמעתי אותו ממורי וריבי.

ומיהו מורך וריבך?

החסיד

עוזר אומץ.

כל כוחות נפשו עוצם עיניים ובקול רועד אומר,

מורי וריבי

הוא המגיד הקודש ממזריץ',

תלמידו וממלא מקומו של הבעל, שם טוב,

זכותו תגן עלינו.

פששש.

כל היושבים, העיניים שלהם מתעגלות בתימהון של ממש.

איך יגיב הגאון מווילנאה?

הגאון שוקע רגע קט בהרהורים,

ואחר שואל,

מה אתה עושה פה בעירם של המתנגדים?

והחסיד מספר לו מה המטרה שהוא הגיע?

הכנסת כלות עניות אל חופתן.

הגאון מווילנא קורא על אתר לשניים מתלמידיו,

ופוקד עליהם לעבור בכל העיר,

בבתי המדרשות,

בבתי הכנסיות,

בבתים, באכסניות,

ולאסוף עבור החסיד את מלוא הסכום

הדרוש לו להסית בנותיו בכבוד וכראוי.

והגאון מווילנא נואם באוזני תלמידיו.

איש כזה,

שיש לו רבי גדול כזה,

ראוי שיאספו עבורו כסף נדוניה לבנותיו.

מסיים הרבי מקוץ את הסיפור.

החסיד

עזר בחזרה למזריץ',

ועכשיו הבין למה שלח אותו הרב דווקא לבילנה.

וככה אבני נייזר

סך לשני המלווים על ספסל העץ בעיירת הנופש,

כאשר סיים חותני הקדוש מקוץ את הסיפור המרעיש,

נענה ואמר בזו הלשו,

הגאון מוילנה היה ראש החולקים על החסידות בכלל,

ועל המגיד ממזריץ' בפרט.

הוא ידע היטב שהאורח התרצן

מיקה את החסידים.

ואת התירוץ אמר לא אחר מאשר ריבו,

ובכל זאת,

אף על פי כן,

ולמרות הכל,

לא נרתע הגאון מוילנה

מלהשמיע על המגיד ממזריץ'

דברי שבח של אמת

באוזני כל תלמידיו ושומעי דברו.

כי היה סבור

שהוא ראוי להם.

ולא זו בלבד,

אלא הושיט עזרה מופלאה לתלמידו של בעל מחלוקתו,

עד כמה שיכול היה.

זה אי שמת.

כזה רב צריך לחפש.

ככל שכבודם של חכמים אינו דבר מסוכן,

שעלול להזיק ולשרוף את מי שאינו נזהר בו כראוי,

עלינו לדעת כי האש הבוערת,

אש תלמידי החכמים,

מסוגלת עד מאוד גם לחמם

ולהקרין אור עילאי על הקרובים לה.

אדם המתקרב לתלמידי חכמים אמיתיים

בקדושו בסילודין,

תוך שמירה קפדנית על כבודם,

זוכה לאורות עצומים ונעלים,

לחמימות של קדושה

ולנופך יראת שמיים.

התנא באבות אומר, והביא מתחמם

כנגד אורן של חכמים.

המתקרב לצדיק

מתקרב אל השכינה.

את זה לומדים

ממאמר הכתוב בעניין משה רבנו עליו השלום,

ומשה ייקח את האוהל

ונטה לו מחוץ למחנה,

הרחק מן המחנה, וקרא לו אוהל מועד.

והיה כל מבקש אדוני יצא אל אוהל מועד

אשר מחוץ למחנה.

ורשי אומר, כל מבקש השם

והיה כל מבקש השם מכאן,

מה לומדים מכאן?

מכאן נבקש פני זקן כמקבל פני שכינה.

מי שהולך להקביל פני תלמיד חכם,

הרי זה כמקבל פני שכינה.

תועלת ממשית מופלאה

נובעת מן הקרבה לתלמיד חכם,

מוצאים אנו בדברי מאור הגולה, חתם סופר, זכר צדיק לברכה.

והוא אומר כך, סגולה נפלאה שתתקבל התפילה ביותר

בעומדו סמוך לאיש צדיק

ליהנות מזיו אורו,

טוב לצדיק וטוב לשכנו.

הגאון רבי יהונתן אייבשיץ,

זכר צדיק לברכה,

בספרו יערות דבש.

הוא עומד על שורש העניין הטמון בראיית פניהם של תלמידי חכמים

ומיני התועלת הנובעים מראייה זו.

וכך הוא כותב,

בחלק ראשון דרוש יב,

ידוע,

דעניין קבלת פני חכמים יש בו שתי תועליות.

1. הרואה אותו מקבל ממנו ברכת שפע וטוב,

כמו שהרואה פני רשע פוגם בנפשו ומשיב רעה לעצמו.

כן, הרואה פני צדיק

משיב לנפשו שפע טוב וברכה,

כי עליו

על

בשורי אורשיו.

שכינה.

יש עוד תועלת בזה,

במה שהצדיק והתלמיד החכם, הוא רואה אותו.

כאמרם, ראייה של צדיק לברכה.

כי כמו בעל ערש,

קווי אור היוצאים מן העין מזיקים לאדם,

ולכן יש אנשים שמזיקים בראייה,

ויוצא מתוך עיניהם ארס.

וכן בלעם הרשע,

קווי העין שלו היו מזיקים.

כן,

קווי עין היוצאים מן צדיק לברכה וראייה שלהם לטובה.

אם כן, יש בצדיק שתי תועליות.

אחת,

שאנו רואים אותו,

והשנית,

שהוא רואה אותנו.

הפסוק אומר,

משה רבנו אומר,

ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה.

ראה אנוכי.

אם אתה רק רואה אותי,

כבר יש לך ברכה.

היערות באש

בדבריו המופלאים

אומר שהרואה את הצדיק משיב לנפשו שפע טובה וברכה מעצם ההתבוננות בצדיק הקדוש,

והיו עיניך רואות את מוריך.

לא כאלה שמתחבאים מאחורי העמודים

ולא רואים ולא נראים.

אולם לא זו בלבד,

הצדיק עצמו בהתבוננו בנו מסוגל להשפיע עלינו שפע עור קדוש ועליון

בכוח ראייה רוחני יוצא ממנו.

סגולה נפלאה יש בהתבוננות על הצדיק

להשלמת שכלו של האדם בעת לימודו.

אדם שמתקשה בלימוד

יטיב לעשות אם יתבונן בדמותו של הצדיק.

זאת אומרת,

לא חייב להיות לפניו.

הוא לומד במקום שהוא לא נמצא שם,

אבל עצם זה שהוא מעלה בדמיונו

את דמותו של הצדיק כבר יכול להשלים שכלו בעת לימודו.

וכותב מרן החידה בשם הארי הקדוש בספר מדבר קדמות,

מערכת צדיק בערך ציור.

כאשר יצייר האדם בדעתו צורה קדושה,

הנה הצורה הקדושה

שידמה בדעתו,

ישלים שכלו.

וזה הסוד שאמרו ריבותינו בראש השנה טוז.

היב אדם להקביל את פני ריבו ברגל.

וכן כתב רבנו הארי הקדוש,

כאשר יתקשה בדבר תורה,

יצייר צורת ריבו,

וטוב לו להבין העניין.

בעניין זה כותב רבי נחמן מברסלב,

בליקוטי מאורן תניאנה תורה עין ה.

הסתכלות פני הצדיקים לבד היא גם כן דבר גדול מאוד.

כי אמרו ריבותינו שהתלמיד חכם הוא גדול מן התורה,

כמו שנאמר במכות כב,

כמה תפשאה שאר אינשק

דקיימה מקמא ספר תורה ולא קיימה מקמא גברא רבא.

כמה טיפשים שאר אנשים שקמים לפני ספר תורה ולא קמים לפני תלמיד חכם.

נמצא שהתלמיד חכם הוא גדול יותר מהתורה.

ואצל התורה מצינו כשאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה

כי המאור שבא מחזירו למוטב,

מכל שכן אור הצדיק,

שההסתכלות בו לבד

מועיל לקדושה מאוד,

ובוודאי כשזוכים לדבר עימו טוב יותר,

אך גם ההסתכלות לבד

הוא גם כן דבר גדול.

נמצא איפה

שהסתכלות בפני הצדיק

לא רק מועילה לתוספת הבנת הלימוד והשלמת השכל,

אלא תוספת מופלאה של קדושה באדם.

הרן,

בדרשותיו דרוש מיני,

עומד על ההשפעה המופלאה

הנובעת

מהקדוש ברוך הוא על הצדיקים,

ומהם

על בני דורם בכלל ועל תלמידיהם בפרט.

וכך הוא כותב,

לפיכך,

בהימצא לנביאים וחסידים בדורות

יהיה השפע שופע עליהם,

ובאמצעותם

אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם.

כל שכן,

לאותם שהם מתקרבים אליהם.

ומשתתפים עימם.

והרן מוסיף,

הוא עומד על קדושתם של הצדיקים

המושפעת על סביבתם

גם לאחר פטירתם.

וכך הוא כותב,

ולא בחייהם בלבד,

כי גם אחרי מותם מקומות קברותיהם

ראויים להימצא שפע שם

בצד מן הצדדים.

כי עצמותיהם

אשר כבר היו כלים

לחול עליהם השפע האלוהי,

סליחה,

כי עצמותיהם

אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלוהי,

עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק

לכיוצא בזה.

ומפני זה אמרו ריבותינו,

ראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם,

כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר,

מול הימצא שם גופות

אשר חל עליהם כבר השפע האלוהי.

כלומר,

מכיוון שעצמותיהם של הצדיקים

נעצמות קדושות וטהורות,

חל עליהן שפע קדוש ועליון,

ויש כוח בגופם של הצדיקים,

להשפיע קדושה וסגולת

קבלת תפילה

גם לאחר פטירתה מן העולם.

ואכן, במקורות רבים

מצינו דבר סגולת מעלתם של קברות הצדיקים.

במדרש פסיקתא רבתי ג'ד מסופר,

יעקב אבינו קבר את רחל בדרך אפרת,

כדי שברד את בניו אל הגלות

יעברו על קברה ויתפללו שם,

והיא מבקשת רחמים עליהם.

וכך דורשת הגמרא במסכת סוטה ל'ד את מאמר הכתוב

במרגלים

ויעלו בנגב

ויבוא עד חברון.

למה מתחיל בלשון רבים?

ויעלו,

ומסיים,

ויבוא ביחיד.

משום שבעלות המרגלים לארץ

ורש מהם כלב

הלך ונשתטח על קברי אבות,

והתחנן, אבותיי

בקשו עליי רחמים שאנצל מהצד מרגלים.

הגמרא, בבבא מציעה פה, מספרת,

רש לקיש היה מציין את מערות קבורתם של צדיקים.

והמפרשים,

חידושי הרשש בהגעות יעבץ, הסבירו

כי עשה כן כדי שיכירו העוברים והשבים בציונים הקדושים ויתפללו שם.

יש אומרים בשביל שכהנים

לא ייכנסו בדלת אמות,

אבל חידושי הרשש על השס בהגעות יעבץ,

אומרים שהוא ציין את קברות הצדיקים והמערות כדי שיתפללו שם.

וגם בהלכה מופיע עניין זה פעמים רבות,

והרמון מציין מנהג זה ללכת ולהתפלל על קברם של צדיקים

כמה וכמה פעמים.

ותראו בסימן

תקפא

ותר״ה ותקנט.

נו,

תלמידי חכמים בעונשם,

ועכשיו נוסף גם שכרם.

הכל ידוכם והכל ישבחוכם והכל יאמרו והכל יאמרו,

אין

הכל ידוכם והכל ישבחוכם והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם הכל ידוכם והכל ישבחוכם והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם

הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו

הן קדוש גשם ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת וקוראים עונג שבת

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת וקוראים עונג שבת

אהה מקדשי מקדשי מקדשי מקדשי שביעי שבת

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

חווי