שומע כעונה וכוונת המצוות – הלכה למעשה בקידוש, ברכת המזון, מגילה ותפילה

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן רש״ג, סעיף ג'.

הגמרא במסכת סוכה דף ל״ח, הגמרא אומרת לנו שומע כעונה.

הגמרא למדה את זה מהפסוק אשר קרא יאשיהו,

וכי יאשיהו קרא הרי שפן, המזכיר שלו הוא שקרא, כמו שהפסוק בהמשך מסיים בשומעך,

אלא מכאן שומע כעונה. ולכן,

ליל שבת,

בעל הבית אומר את הקידוש,

כולנו שומעים איך אנחנו מקיימים את המצווה,

על ידי השמיעה כולנו יוצאים ידי חובה.

כך גם הבדלה או קריאת פרשת זכור, פרשת פרה וכיוצא בהם.

בכולם יש את הכלל שומע כעונה,

בזה אנחנו מקיימים את המצווה ויוצאים ידי חובה לכל הפוסקים לכל הדעות.

אבל

יש לנו שלושה תנאים כדי שיוצא ידי חובה בצורה מושלמת.

הדבר הראשון,

המברך,

הקורא בתורה זכור,

יש לו כוונה להוציא את כולנו ידי חובה.

ואנחנו, אני השומע, מתכוון לצאת ממנו ידי חובה.

ולכן,

הרבה חזנים רגילים,

לפני שמתחילים,

אומרים ברשות מוריי ורבותיי.

אנחנו, הציבור, עונים להם שמיים.

שמיים, שומע ומשמיע יחדם מכוונים, זהר ראשי תיבות, כדי לרמוז

את העניין.

דבר שני,

אני צריך להקשיב מילה במילה לכל הקידוש.

אסור לי להסיח את הדעת,

אסור לי לחלום חלומות באמצע.

עם האדם הזה, הגוף שלו נמצא.

אבל בשעה שאמרו את המילים, בשעה שהמקדש אמר

זיכרון למעשה בראשית, אותו אדם חלם חלומות,

זה לא בסדר.

שומע כקורא ויש שומע כקורא.

גם הקורא, גם השולחן, גם הוא שמע את הקידוש.

אבל הוא לא הבין כלום.

המוח שלנו אמור להקשיב, לשמוע ולהבין.

אם האדם הזה שמע, כן.

אבל אם הוא חלם חלומות, גם זה לא בסדר.

כך גם בברכת המזון,

וכיוצא בהם.

דבר אחרון,

צריך שיענה אחריו, אמן, אלה הם התנאים כדי להיות תמיד שומע כעונה.

בזמן הזה הריכוז שלנו חלש מאוד,

ולכן הראש ממליץ שכל אחד ואחד יאמר כל דבר בעצמו.

אל תהיה סומך על שולחן אחרים.

הדוגמה של הראש,

ברכות יוצר.

בזמן הגמרא היה החזן בלבד היה אומר את הברכות. כל העם היו שומעים, עונים, אמן,

ויוצאים בזה ידי חובה. כך נוהגים התימנים עד היום.

אבל היום בזמן הזה שהריכוז חלש,

יותר טוב שכל אחד ואחד יברך לעצמו.

כך גם בברכת המזון או ברכות אחרות.

אבל לפעמים אין לך ברירה.

יש דברים שיש עליהם מחלוקת, כגון

אדם שאכל שלושה סופגניות.

בלשון חכמנו,

עבד דירהם.

יש שם יותר מ-210 גרם באותן הסופגניות.

האם צריך לברך ברכת המזון? אכל עבד דירהם?

הרי העיסה שם, כשאתה לא שותה,

היא כמו עיסה של לחם, עיסה יבשה.

או שנאמר,

זה מעשה קדירה, אתה מטגן את הסופגניות האלה.

יש בזה מחלוקת בין רבי אפרים נבון לבין נגינת ורדים,

אם מברכים על המחייה או ברכת המזון.

כאן אין לי ברירה, בגלל הספק הוא בוודאי אכל כזית לחם.

אז הוא אומר ברכת המזון בקול רם, אני שומע ועונה אמן.

כאן אני אצטרך להסתמך על היסוד של שומע כעונה.

אבל גם כאן צריך לשים לב ולהקשיב לקול מההתחלה ועד הסוף.

ובפרט באותם המשפטים, באותן המילים שהן לעיכובה, כגון

אתה אומר בברכה השנייה,

על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו.

הגמרא אומרת, אם לא אמר ברית ותורה, לא יצא.

ומלאפו, אם האדם הזה הקשיב לכל, הנה מה טוב.

אם לא הקשיב,

אם באמצע, כשהוא אמר את המילים האלה, חלם חלומות,

אולי לא יצא ידי חובה גם בדיעבן.

זו הבעיה שיכולה להיווצר,

ולכן אדם שאין לו ברירה,

הוא נאלץ

לשמוע שומע כעונה,

שישים לב, כמו שאמרנו,

להתרכז,

להקשיב היטב באותם הדקות, כדי שיצא ידי חובה.

דיברנו שבוע שעבר לגבי הקורטונים.

גם שם יש לנו בעיה מעין זו.

חלק מהקורטונים הם מטוגנים.

ושוב, גם אם אתה כוסס,

אבל הם מטוגנים, כשהוא אכל מהם הרבה,

אכל יותר מ-210 גרם, יותר מעב דירהם.

יברך ברכת המזון, כמו אדם שאכל עוגות 210 גרם,

או כיוון שזה מטוגן, זה דומה למעשה גדירה, שגם אם יאכל קילו,

הברכה נשארת על המחיה. עוד פעם, חזרנו מאותה המחלוקת.

אם יש אדם אחר שבלאו הכי אכל כזית, ובלאו הכי הוא מברך ברכת המזון,

אז כדאי הדבר שאני אקשיב לו ואני אשמע ואוצא ממנו ידי חובה.

אלה הדברים שצריכים להיות מלכתחילה.

בדיעבד,

האדם הזה שמע את כל הקידוש, הכל היה בסדר,

אבל לא עונה אמן.

אחרי ברכת מקדש השבת,

טעה, לא עונה אמן.

בדיעבד יצא ידי חובה.

אבל אם היה חיסרון בכוונה,

בתנאים הקודמים שאמרנו,

כאן הבעיה הרבה יותר חמורה, הרבה יותר מסובכת.

זה תלוי במחלוקת האם מצוות צריכות כוונה או לא.

כך מסביר ואומר, עולה תמיד,

הוא כותב את זה לקמן בסימן רייט לגבי ברכת הגומל, ואידך זיל גימור.

אדם שנסע יחד עם חבריו,

רסעו אוטובוס שלם למערת המכפלה.

כשחוזרים,

כולנו חייבים נברך הגומל לחייבים טובות שגמלן יקולטו.

כדי לחסוך, שלא יהיה תורח ציבור.

50 איש, כל נוסעי האוטובוס, כל אחד יעמוד ויברך,

זה לוקח הרבה זמן.

במקום זה,

האחד עומד ואומר,

אני מתכוון להוציא ידי חובה את כולם,

וכולנו עומדים, כולנו מכוונים, זה בסדר, זה מצוין.

אבל אם אחד מהם

השיח את דעתו,

ולא היה מרוכז, באותו רגע חלם חלומות.

האם יצא ידי חובה, מצוות צריכות כוונה,

ואם השיח את דעתו והיה חסר כאן בכוונה,

לא יצא, או שנאמר לא נורא.

בדיעבד, גם בזה יצא, כמו שאמרתי קודם, לגבי עניית האמן.

זה תלוי בסוגיה שהגמרא דנה בראש השנה כח.

הנביא ישעיה כבר מתאונן על הבעיה הזו של חיסרון הכוונה.

שם נאמר, יען כי ניגש העם הזה,

והוא בשפתיו כתבדני ולבו ריחק ממני,

ותהי יראתה מותי מצוות אנשים מלומדה.

לכן,

העני אוסיף להפליא את העם הפלא ופלא, ועבדה חוכמת חכמיו.

זאת אומרת, הם היו עושים מצוות,

היו מקיימים את הדברים,

אבל כמו שהמכונה הרבורט עושה את הדברים באופן אוטומט,

אז גם האדם הזה, או שהוא אוטומט שלם, או חצי אוטומט,

עושה את הדברים,

אבל ליבו בא לעמו.

הכל הוא מצוות אנשים מלומדה.

זה הדבר העיקרי,

החיסרון, המחדל הנורא שהיה בקיום המצוות באותו דור החורבן.

ולכן נענשו בעונש נורא,

ועבדה חוכמת חכמיו.

איך אומרים? כשהקדוש ברוך הוא כועס על האדם, לוקח לו את השכל.

כשהאדם בלי שכל הוא האויב הכי גדול של עצמו.

אתה רואה עד כמה הדבר הזה חמור,

ולכן רבותינו חייבו אותנו שבכל מצווה,

כל פעולה טובה שאתה בא ועושה,

צריך לכוון.

לא כיוון.

האם יצא ידי חובה או לא?

הגמרא מביאה שם בראש שנה כח מחלוקת תנאים,

רבי יוסף החכמים.

מחלוקת אמוראים. הגמרא מביאה שם רבה רבי זירא,

שם מדובר היה לגבי ראש השנה.

אנחנו מצווים מצוות עשה דאורייתא,

לשמוע קול שופט בראש שנה.

הוא אמר לתוקע תכוון ותתקע לי.

למה הוא פסק?

מצוות צריכות כוונה,

ויש חלקים.

לא רק בגמרא אתה פוגש את המחלוקת,

גם בראשונים ובאחרונים,

גם שם יש לנו מחלוקת קשה,

מחלוקת גדולה,

האם צריך חובה לכוון,

אם לא כיוון הכל אפס,

או שמצוות לא צריכות כוונה.

מרן פסק להלכה בדבר הזה כדעת

בעל הלוחות גדולות, רבי גאון, הריף הראש והרמב״ם,

מצוות צריכות כוונה.

זו דעת מרן.

לעומת זה הרשב״א בשם הגאונים אומר לו, מצוות לא צריכות כוונה.

הרבה מהראשונים הלכו אחרי הרשב״א.

רב שרירא גאון אומר בין שתי הקצוות, הוא אומר, דעה.

לכתחילה,

מצוות צריכות כוונה,

בדיעבד, אם לא כיוון,

בדיעבד יצא ידי חובה.

הרדב״ס אומר,

המחלוקת היא ספק שקול,

ספק דאורייתא לחומרה. מצוות שהן דאורייתא אם לא כיוון, לא יצא.

מצוות שהן דרבנן, ספק דרבנן לכולה.

הרן אומר דבר אחר, יש הבדל בין

מצווה שיש בה מעשה.

אתה אוכל כזה התמצה, יש שם מעשה. שמה, לא נורא אם לא כיוון.

אבל מצווה שאין בה מעשה,

כמו ספירת העומר,

קידוש וכיוצא בהם, שמה לעיכובה צריך שיהיה כוונה.

הוא מחלק בין המצוות אלה לאלה,

כך דעת רבנו יונה ועוד.

עוד דבר שהגאון חידה בספרו פתח עיניים

במסכת בבא בתרא בדף ח', הוא אומר,

יש הבדל בין מצוות

שבין אדם לחברו,

שמה לא צריך כוונה, בדיעבד יצא,

לבין מצוות שבין אדם למקום.

אתה רואה שישה דעות,

שישה חילוקים בפוסקים, איך לסכם את הסוגיה.

כמו שאמרתי, מרן לאורך כל הדרך פסק לנו,

מצוות צריכות כוונה.

מרן התחיל בזה,

סימן ח'

בהלכות ציצית,

לפני שאדם בא לקיים את המצווה,

קודם כל צריך לכוון.

אני בא להתעטף בטלית, לראות את הציציות,

ועל ידי זה נזכור את כל מצוות ה' ונעשה אותן.

כך מרן פוסק בסימן ח'.

בהמשך, סימן כה.

מרן אומר את אותו דבר,

מצוות צריכות כוונה גם לגבי מצוות הנחת תפילין.

בהמשך, סימן ס'

לגבי מצוות עשה דאורייתא של קריאת שמע.

כולנו מחויבים פעמיים ביממה, בשוכבך ובקומיך לקרוא קריאת שמע גם בבוקר וגם בלילה.

ואם האדם הזה קרא,

אבל הקורא הזה, ליבו בא לאימו.

אותו יום הפסיד את המניות שלו,

הכול הלך לאיבוד,

ולכן כשהוא בא לקיים את המצווה, הבוחר בעמו ישראל באהבה,

הוא לא חשב לפני כן, אני בא לקיים מצוות עשה דאורייתא,

אלא הוא קרא, קרא את קריאת שמע,

הפה שלו עובד,

הפה שלו אומר,

אבל המוח שלו לא עבד.

האדם הזה לא חשב שאני בא לקיים מצווה מן התורה,

לפי דעת מרן,

גם בדיעבד לא יצא ידי חובה.

אין הבדל אם זה קרה בבוקר בשחרית או ערבית.

גם קריאת שמע ערבית, גם היא מצווה מן התורה. אם קרה לו הדבר הזה לפני כמה דקות,

התפלל ערבית, אבל היה לו את התקלה הזו,

הוא שואל אותך, מה אני עושה?

ההלכה היא, מרן פסק, יחזור עוד הפעם ושוב יקרא פעם נוספת את קריאת שמע,

כי במה שקרה קודם לא יצא ידי חובה.

מרן ממשיך גם בהלכות נטילת ידיים,

בסימן קנט סעיף יג. מרן שם כותב,

לכתחילה יכוון הנוטל בנטילה המכשרת לאכילה.

מרן מביא להלכה את דברי התוספתא והרשב״א,

שגם בנטילת ידיים, למרות שזו לא חובה מדאורייתא,

שילוחי צריך לפני כן לכוון שהוא בא לקיים מצוות נטילת ידיים.

כך גם בברכת המזון,

קידוש,

הבדלה,

ספירת העומר.

אתה בא לקיים מצוות עשה דאורייתא, אכילה בליל פסח כזה התמצה,

צריך לכוון לפני כן שאני בא לקיים את המצווה כהלכתה,

כמו שכתב מרן בסימן תעיה.

ששם המרן מסתיים בשם הרמב״ם שבדעבד יצא,

כמו שאמרנו קודם,

סוף סוף האדם הזה נהנה,

ולכן יכול להיות שבדעבד,

יכול להיות שלפי הרמב״ם ומרן,

אולי בדעבד יצא.

אתה יכול לאכול עוד פעם, עוד כף זית,

לצאת ידי חובה ליבד לכל עלמא יותר טוב,

אבל בדעבד, אם הוא לא מסוגל לאכול עוד,

בדעבד יצא ידי חובה.

כך גם לגבי מצוות עירוב, עירובי תבשילין,

או לגבי מצוות סוכה.

מרן כתב לנו בסימן תרכה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות יושבתי

הם ענני כבוד שהקדוש ברוך הוא יקיפם בהם לבל יקם שרב ושמש.

לכן בליל סוכות, ליל טו בתשרי,

לפני שאנחנו באים לאכול כזית לחם בסוכה,

אנחנו מכוונים בדבר הזה.

כך גם ארבעת המינים חנוכה,

פורים ומצוות מקרא המגילה.

בכל המצוות האלה כך צריך להיות בלכתחילה.

זו ההנחיה של מרן וכך אנחנו חייבים לנהוג ולעשות.

אלא שהרדבז, כמו שאמרתי,

מחלק בין מצוות דאורייתא לדרבנן.

ואחרונים,

נחלקו בזה גם בדעת מרן, מה מרן פוסק בהלכה הזו.

האם במצוות דרבנן,

אם לא כיוון, לא יצא ידי חובה,

זה לעיכובה או לא?

בעל הפרי החדש מוכיח מדברי מרן בסימן תפטט בהלכות ספירת העומר שמרן סובר כהרדבז,

שבדרבנן, אם לא כיוון בדיעבד, יצא ידי חובה.

הדוגמה שאמרתי על הגומל.

הגומל לחייבים טובות שגמלן היא כל טוב, זה דרבנן.

בזמנם, בית המקדש היה,

היו באים עם קורבן תודה.

היום אין קורבן, היום כל הגומל זה דרבנן.

אז אם היה חיסרון מסוים בכוונה,

יכול להיות שאליבא דמרן אולי בדיעבד כן יצא.

מה שמסביר הפרי החדש,

כך דעת ערך השולחן, הבח והרבה מגדולי האחרונים. אבל לעומתו,

הגאון רבי חיים אבו לאפיה בספרו מקראי קודש,

הוא סובר שדעת מרן שגם במצוות דרבנן, מצוות צריכות כוונה,

ואם לא כיוון, לא יצא ידי חובה.

מאיפה הוא לומד את זה בדברי מרן?

הוא לומד ממה שנאמר בסימן תרצצ, סעף יד.

מרן שם מדבר,

אדם שקורא את המגילה, אדם ששומע את המגילה,

צריך לכוון.

אם האדם הזה לא כיוון,

לא יצא ידי חובה מקרא המגילה.

האם מצוות מקרא המגילה כתוב בתורה, זה דאורקיה, זה דרבנן.

אתה רואה שמרן סובר שגם בדבר דרבנן מצוות צריכות כוונה.

מה תגיד לי, מה שכתוב בסימן תפט?

עונה ואומר רבי חיים אבו נעפיה, כוונת מרן בתפט שלא יחזור לברך.

יש מחלוקת, ספק ברכות להקל,

אבל בוודאי שחייב עוד הפעם לחזור ולספור את העומר,

כי מה שאמר קודם בצורה לא מדויקת, בוודאי שלא יצא.

כך הוא מסביר בדעת מרן.

אבל לעומתו עונה לו הפרה חדש.

הוא מדייק מהלשון של מרן.

מרן אומר בנטילת ידיים,

לכתחילה יכוון הנוטל בנטילה המכשרת לאכילה.

מה משמע רק לכתחילה?

בדאמן, אם לא כיוון, לא נורא.

ככה דיוק בלשון מרן.

מה תגיד לי על מקרא מגילה?

מקרא מגילה הוזכר בתנ״ך,

בספר מגילת אסתר.

כל מה שמוזכר בתנ״ך זה נקרא דברי קבלה.

דברי קבלה כדברי תורה, ולכן מרן החמיר בזה.

אבל לעולם, בשאר מצוות דה רבנן,

אם האדם הזה עשה הרבה תבשילין ולא כיוון,

או מצוות אחרות דה רבנן, לא נורא, בדיעבד יצא.

זה הוויכוח הגדול שיש גם לדעת מרן,

והנפקא מינה תהיה גם לגבי ברכת הגומה.

ולהלכה,

כמו בכל מקום אנחנו אומרים, ספק ורחות להקל,

יבוא האדם הזה ויאמר, כך וכך היה לו תקלה,

הוא היה בבית הכנסת, הגוף שלו היה בשעה שאותו האדם אמר את ברכת הגומל,

וכיוון להוציא את כולנו ידי חובה.

האדם הזה היה שם,

אבל המוח שלו לא היה במקום, היה קצת מרחף.

בדיעבד יצא או לא יצא,

אנחנו חוששים לדעת הראב״ד וסיעתו,

ולכן אתה אומר,

בדיעבד יצא ידי חובה.

אבל כשהמדובר יהיה מצוות קידוש,

מצוות ברכת המזון,

שם הבעיה היא הרבה יותר חמורה, שם זה כבר ספק דאורייתא.

מה עושים במקרה הזה?

במקרה הזה הרדב״ז הוא שאומר לנו רעיון שדרכו אנחנו יכולים לפתור את הבעיה.

הרדב״ז מדבר על מצוות העשה של שופר.

נכנסתי ביום ראש השנה עם השופר, נכנסתי לבית הכנסת.

כשאני נכנס בשעה חמש בבית הכנסת,

על דעת לתקוע בעזרת השם בשופר.

היה לי כוונה.

לא רק זה, אתה אומר בבוקר לשם ייחוד,

עם כל המצוות הכלולות בה,

אותו היום יש לך גם תקיעת שופר.

אבל כשהאדם הזה הגיע לתקיעה עצמה,

בתקיעות הוא כבר השיח את דעתו,

היה מרוגש מאוד,

ולא הייתה לו כוונה מדויקת לתקיעת השופר.

אומר הרדב״ז,

גם למי שאומר מצוות צריכות כוונה,

מה שהוא בא בכניסה לבית הכנסת וכיוון, זה מספיק.

בזה הוא יצא ידי חובה.

לפי זה נאמר גם לגבי הקידוש.

האדם הזה גמר להתפלל, בא לבית.

מגיע לבית, יש ברוך השם על השולחן, חלות, יין.

הוא יודע שהלילה הזה, בעזרת השם,

הוא ישמע את הקידוש מהאבא.

גם אם נאמר, הייתה לזה תקלה קטנה,

והוא לא כיוון מההתחלה ועד הסוף,

היה חיסרון בכוונה,

אבל כיוון שבכניסה,

כשהוא נכנס לבית והיה לו את המחשבה לקיים את מצוות עשה ומצוות קידוש,

בזה יכול להיות שבדיעבד כן יצא ידי חובת קידוש הבדלה,

זכור או פרה, וכיוצא בהם.

גדולה המקובלים, גם הם סברו שמצוות צריכות כוונה.

וכדי שלא נטעה, לא נשכח לכוון,

עשו לנו דבר טוב.

באו ותיקנו לנו לשם יחוד קודשי אביריך ושכינתי.

לפני שאתה בא לקיים מצווה,

מצווה דאורייתא, מצווה דרבנן, קודם כל תאמר לשם יחוד.

על ידי זה אתה מרוכז היטב,

זה ממריץ אותנו לכוון ולעשות את המצווה בצורה מושלמת,

ויש בזה סגולה טובה להצלחה.

אנחנו עם סגולה, לא?

הדור שלנו מחפשים סגולות.

כל מיני סגולות, אני לא יודע אם הן אמת,

שקר, כולם עושים את כל הסגולות,

אבל כאן המקובלים אמרו. ולכן, ברוך השם,

ועמך כולם צדיקים. אתה נכנס לבית הכנסת, מתחיל מנחה,

אתה רואה, מי שמתחיל אחזה, לשם יחוד, קודשם יריחו, מצוין,

יפה מאוד.

אבל מה המטרה העיקרית באמירת לשם יחוד?

כדי שנכוון, כדי שהמחשבה שלנו תהיה צמודה לאותה המצווה שאנחנו באים לעשות.

לפעמים האדם הזה,

כמו שהוא נוסע במטוס, היום יש טייס אוטומט.

אחרי שהקברניט המריא, הכול בסדר,

הוא מכניס לטייס אוטומט,

ולפעמים הוא הולך, מטייל, לוקח שתייה קפה או דבר אחר.

איך המטוס נוסע?

יש טייס אוטומט. יש גם טייס אוטומט במוח שלנו,

והאנשים לפעמים,

הוא אומר את המילים לשם יחוד,

אבל כבר המוח שלו נמצא במקום אחר.

אולי צריך לעשות עוד לשם יחוד על הקדמה להקדמה,

עוד לשם יחוד על הלשם יחוד שלו. עד כדי כך,

הפיזור של המוח של האנשים בדור הזה נחלש מאוד.

אדם רציני, אדם ירא שמיים,

אתה נכנס לבית השם, לבית הכנסת,

אתה בא לעבוד את השם ולעובדו בכל לבבכם.

זוהי העבודה שבלב, זו התפילה, כמו שהגמרא לימדה אותנו בתענית ב',

אדם צריך להיות עם מחשבה מרוכזת כדי להקשיב היטב,

לומר טוב, לכוון טוב באמירה, לכוון אחר כך בחזרה.

אם יש לך עשרה שמכוונים יחד עם החזן, יש מניין,

הכול מתנהל בסדר?

התפילה של החזרה לפי הקבלה מעלתה יותר מהלחש.

אבל אם אותם האנשים לצערנו לא מקשיבים.

יש אומנם חזן, החזן אומר,

אבל האנשים לא שמים לב, כל אחד חולם חלומות, ראשו,

המחשבה שלו במקום אחר.

מרן כותב בסימן קכד,

קרוב להיות ברכותיו לבטלה.

במקרה כזה,

לא רק שהם לא מועילים,

אולי חלילה החזן הזה, אולי הברכות שלו הן ברכות לבטלה.

ולכן צריך לשים לב החזן עם מי יש לו עסק.

אם הוא רואה שהאנשים האלה הם אנשים פשוטים,

אנשים שאינם בני תורה והם עלולים להסיח את הדעת,

יכול להיות שלא כדאי לומר לחש וחזרה.

מחר יש לנו ראש חודש,

יש לנו חזרה של שחרית וחזרה של מוסף.

הוא חוזר פעמיים, שלוש.

מי אומר לך ששחרית, מוסף ומנחה שהוא אמר שהחזרה הזו הייתה בסדר? אולי זה ברכות לבטלה.

אולי במקום לעשות מצווה,

אולי קרה לו חלילה עוונות של ברכה לבטלה.

ואם הוא רואה שיש לו מניין מצומצם וחלק מהם אנשים כאלה,

עדיף יותר שלא יאמרו לחש וחזרה,

יגידו תפילה אחת בקול רם,

הן לגבי שחרית, הן לגבי מוסף,

כדי שלא יסתבך

עם ספק ברכה לבטלה.

לפעמים לא צריך להיות גאון בעל רוח הקודש

כדי לשער מה המחשבות של האנשים האלה.

לפעמים אתה רואה,

האדם הזה פותח ספר, לא פחות ולא יותר.

מתי האדם הזה קיבל תיאבון חשק ללימוד התורה?

היצר רע שולח לו בדיוק באמצע החזרה,

במקום לשמוע את החזן מגן אברהם,

הוא פותח ספר, רוצה לדעת הלכות.

כל השונה הלכות בכל יום, הובטח לו שבן העולם הבא, לא?

אז אם אתה רואה בעצמך שהאנשים האלה או שהם לומדים או עושים דברים אחרים,

אז חבל לו להיכנס לספק ברכות לבטלה.

הגמרא, בברכות ו', הגמרא אומרת

אדם שרואה שבאים עליו ייסורים, מפשפש במעשיו.

פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה.

מה זה פשפש ולא מצא? פירוש הדבר שהכל בסדר, לא מצא, שום עוון אין לו.

אז מה זה יתלה בביטול תורה?

אם האדם הזה בטלן, לא לומד תורה,

אז היה צריך לומר פשפש ומצא.

איך ייתכן לומר פשפש ולא מצא,

סימן שהאדם הזה אין לו שום עוון?

אחר כך אתה אומר, יתלה בביטול תורה.

הסבירו לנו המפרשים,

האדם הזה שום עוון אין לו.

אבל היה זמן שהיה צריך לבטל מהתורה בזמן תפילת החזרה,

והאדם הזה לקח ספר ולמד.

יתלה בביטול תורה, יתלה בעוון הזה שהוא למד בשעת החזרה.

היה צריך לבטל מהתורה,

להקשיב לכל מה שאומר החזן,

והוא לא שמע,

אלא הלך ולמד תורה, בגלל זה באים עליו יסורים. כך הדרשנים מסבירים את דברי הגמרא. אתה רואה כמה הדבר הזה חמור,

אבל החזן אינה בראשו.

כדי שהחזן לא יסבך את עצמו בספק ברכות לבטלה,

הוא צריך לשים לב אם צאן מראיתו,

אם הקהל מקשיב, כן. אם לא, לא.

יש לנו יום פורים,

תפילת המנחה של יום פורים.

יש חלק מתפללים בצהריים.

אלה שמתפללים בשעה שתיים עשרה,

יש לך, בן פורת יוסף, ציבור טוב,

ועדיין לא שתו, עדיין

לא התחילו לא עם היין ולא דברים אחרים.

אתה רואה, בן פורת יוסף,

כולם שומעים, מקשיבים היטב לחזן,

למה לא? שיגיד גם לחש

וגם חזרה.

אבל לפעמים האדם הזה מגיע ב-1715, 1720, בא להתפלל מנחה.

אפילו אם יש יותר מעשרה,

לא מעניין מצומצם,

אבל אתה רק נושם, אתה מריח,

אתה יודע מי אלה האנשים שנכנסו לבית-הכנסת.

זו מצווה, לא? מצוות היום.

חייו מני שבסומה בפוריה, אדונו ידע בן ארור המן לברוך ברדכי.

אבל מצד שני,

אתה רוצה להיות חזן, אתה רוצה לומר לחש וחזרה.

מה אתה חושב שהשיכורים האלה, אין להם על מה לחשוב, רק על החזרה שלך,

שובר אויבים ומכניע?

זדים, מינים, זה מה שהם חושבים.

אם האנשים האלה כבר שתו,

מסתמא לא יהיה להם ריכוז כדי להקשיב ולשמוע ממגן אברהם עד המברכת עמו ישראל בשלום.

ולכן עדיף יותר במקרים האלה,

טוב יותר ביום הפורים לייעץ לו תפילה אחת בקול רם.

גמרתי כאן תפילתי, אומר חצי קדיש,

לא אשתוק, אלא אמשיך בקול רם,

יאמר את הקדושה, נקדישך ונעריצך, אתה קדוש,

עד האל הקדוש, וימשיך אתה חונן והלאה בלחש.

זה טוב יותר, עדיף יותר ממה שהכניס את עצמו לספק ברכות ובטלה.

תמיד כל חזן ישקול את הדברים האלה,

הן בשחרית, הן במוסף או מנחה,

ייקח לתשומת לבו את הדברים האלה,

שם הבעיה, כמו שאמרתי, מסובכת יותר,

שם הבעיה אתה נכנס אולי לספק ברכות ובטלה.

הגאון חידה, כשדן בכל הנושאים האלה,

בנושא של מצוות צריכות כוונה,

הוא אומר שיש הבדל בין מצוות של בן אדם למקום,

שם מצוות צריכות כוונה.

אבל מצוות של בן אדם וחברו, שם לא נורא.

והגאון חידה מסתמך על מה שנאמר שם בגמרא,

ברבה בתרא דף ח',

וכן גם ההגדה מהסיפור הידוע של רבי עקיבא ורבי טרפון.

רבי טרפון, שהיה כהן, היה גם עשיר גדול.

בא רבי עקיבא ואמר לו,

תן לי כסף, אני רוצה להשקיע.

מיד,

רבי טרפון הוציא ונתן לו, נתן לרבי עקיבא.

רבי עקיבא לקח את הכסף הזה ובנה בזה ישיבה.

לימים,

רבי טרפון אומר לו, נתתי לך כסף, אני רוצה לדעת איפה השקעת.

אני רוצה לראות.

בגמרא כתוב, אדם שיש לו נכסים צריך לסייר בנכסים שלו,

שלא יתמוטטו חלילה הנכסים לדעת מה קורה.

סייר מכסה.

לקח אותו רבי עקיבא, הרעלו את הישיבה.

אמר לו רבי טרפון לרבי עקיבא,

כאילו אם יש אדם שנותן נעותיו בחינם?

פתח לו רבי עקיבא ספר תהילים, שם כתוב,

פיזר נתן לה אביינים, צדקתו עומדת לעד, קרנות תרום וחבו.

זה הסיפור.

השאלה היא,

רבי טרפון שהיה מגדולי התנאים,

איך הוא אומר מילים כאלה?

כאילו אם יש אדם נותן מעותיו בחינם?

בוודאי, בלי כל ספק, הישיבה של רבי עקיבא הייתה ישיבה מצוינת.

הישיבה הכי טובה בעולם. בטח הביא שם תלמידי חכמים, גדולי תורה ויראה.

איך אתה אומר מילים כאלה?

גם רבי עקיבא פותח לו תהילים.

מה, רבי טרפון לא ידע את הפסוק הזה, פיזר נתן לה אביינים?

מה הדו-שיח הזה ביניהם?

ההסבר הוא,

רבי טרפון סבר, מצוות צריכות כוונה.

ולכן היה לו קושייה גדולה לרבי עקיבא.

אם היית אומר לי מראש,

אני רוצה להקים ישיבה,

רבי טרפון היה אומר לפני זה,

ה' יחוט קודשיו ימיכו הוא שכינתה,

הוא רוצה להיות זבולון,

בצל החוכמה, בצל הכסף,

יגיד את הכול, יכוון, ואז יהיה לו מצווה.

כאן אמרת לי ביזנס,

אמרת לי עסק, לא כיוונתי.

אם לא כיוונתי,

הוא סבר מצוות צריכות כוונה.

אם לא כיוון, זה אפס.

אם כן, הכסף הלך בחינם.

זו הקושייה שהייתה לו על רבי עקיבא.

מה רבי עקיבא עונה לו?

לפעמים אתה מסתכל על מבחן התוצאה.

מבחן התוצאה זה העיקר.

מביא לו את הפסוק.

מה זה פיזר נתן לה אביינים?

האדם הזה,

יש לו חור בכיס.

איך אומרים בערבית? כס ומנקוב.

הלך, והכסף שלו נפל.

למזלו הטוב, הלך אחריו איזה עני,

והעני הזה מצא את הכסף.

הלך למכולת, קנה אל הילדים ארוחת ערב.

מה הדין?

פיזר

נתן לה אביוני.

נחשב לו הדבר למצוות צדקה.

תגיד, למה? האדם הזה לא אמר לפני כן יש שם ייחוד. הוא לא כיוון.

אבל הילדים האלה, העניים האלה אכלו. אתה כיוונת או לא כיוונת? את מי זה מעניין?

הילדים העניים האלה,

ברוך השם, אכלו.

ולכן נתן לה אביונים צדקתו עומדת לעד.

זה מה שאמר לו, זה מה שענה לו רבי עקיבא לרבי טרפון.

ובזה מסביר הגאון חידה את מה שנאמר בגמרא.

שם הגמרא אומרת, כמו שכופים על כל המצוות, כופים גם על הצדקה.

ולכן רבה שם,

כפה, ולקח ממנו ארבע מאות זוז לצדקה.

ושוב השאלה,

אם תאמר מצוות צריכות כוונה מדאורייתא, כמו שמשמע מרשב״ם,

מה התועלת שאתה כופה עליו?

למה הוא נותן לך את ארבע מאות?

הוא פוחד מהמכות.

הוא לא מתכוון לשם מצווה.

אם כן, הוא לא קיים את המצווה.

אם הוא לא מקיים את המצווה, לא עשית שום דבר.

מה התועלת בזה?

אלא ודאי, בצדקה העני נהנה.

כיוונת, לא כיוונת איזו בעיה שלך במדרגה של המצווה.

אבל תכלס, הטחנה הסופית,

התועלת במצווה שהעני יהיה לו מה לאכול, והעני היה לו מה לאכול.

זה החילוק של הגאון חידה, וספרו פתח עיניים שם.

לפי זה,

גם במצוות אחרות שבין אדם לחברו,

גם שם תחול אותה הלכה, אותו כלל.

האדם הזה, הכוס הגביע של הקידוש נשבר לו,

והלך לצורף, הלך למאיר נקי,

כדי שיתקן לו את זה.

הוא גמר.

עשה את המלאכה, גמר.

עכשיו אתה בא לשלם לו.

הוא אומר לך, מגיע לי כך וכך.

אתה מקיים בזה מצוות עשה מן התורה.

ביומו תיתן שכרו.

האדם הזה שכח,

לא כיוון.

האם יצא ידי חובה?

מצוות צריכות כוונה, לא? אמרת שמרן פוסק, מצוות צריכות כוונה.

אבל לפי דברי הגאון חידה, לא. אין כאן בעיה.

מה התועלת? בשביל מה אני צריך לשלם לפועל ביומו תיתן שכרו?

כדי שיהיה לו מה לאכול, ואליו הוא נושא את נפשו.

כאן, ברוך השם, הוא קיים את המצווה,

ונתן.

אז כאן הדבר איננו לעיכובה.

לא לעיכובה, אבל כולם מודים,

ולכתחילה בוודאי צריך לכוון.

ולכן, מה עושה ידידנו מאיר נאקי? יש לו ברכון.

לפני שאותו האדם משלם,

קודם כול הוא נותן לו תקרה לשם ייחוד קדשה וירכו, אני בא לקיים מצוות עשה דאורייתא,

ביומו תיתן שכרו,

ואחר כך

תתפוס את הכסף ביד ימין. אפילו אם הוא ייתר יד שמאלי,

מצווה אדם צריך לעשות תמיד ביד ימין.

יתפוס את הכסף, ייתן, ישלם.

אותו דבר גם בעלי מקצוע אחרים. אני אומר דוגמה על צורף.

אותו דבר גם נגר וכיוצא בזה.

הבאת נגר לבית, תיקן לך את הארונות, את הכיסאות,

גמר את העבודה, כמה מגיע לך? 100 שקל.

שוב, אתה נותן לו, אתה מקיים מצוות עשה דאורייתא.

אבל בלכתחילה צריך לחשוב.

לא חשב,

אל תחפש עכשיו את הנגר. תגיד, אני לא חשבתי שיחזיר לך את הכסף, תגיד קונה מנשי מחוץ.

לא נורא, בדיעבד, דמי דאבה אבה,

וכן כיוצא בזה ואידך זיל גמור.

אבל, ברור הדבר,

בין לנו, בין לגברים, בין לנשים,

לכולנו בוודאי שיש חובה, מצוות צריכות כוונה.

ולכן,

כל אדם יסביר בתוך ביתו גם לנשים.

עתו, רק אנחנו חייבים ממצוות קידוש והבדלה?

הנשים לא חייבות?

בוודאי שגם האישה חייבת.

ואם אתה רואה, באמצע הקידוש היא מאכילה את הילד.

או שמתעסקת בדברים אחרים.

בוודאי שהיא לא מתכוונת עליך, היא לא שומעת את הקידוש או את ההבדלה.

ולכן, יחכה. הוא רואה שהיא עדיין מאכילה את ההלם, יחכה.

ימתין דקה-שתיים עד שתגמור להאכיל,

יתחיל אחר כך סמי מרנן ויגמור את כל הקידוש.

אבל כשהיא מתעסקת בדבר אחר והוא מקדש,

זה בוודאי לא טוב מלכתחילה,

הן בקידוש, הן בהבדלה, וכן במצוות אחרות,

שאדם מוציא אחרים ידי חובה מדין שומע כעונה.

זו ההלכה, זה מה שצריך לנהוג ולעשות כדי שיצא ידי חובה, יקיים את המצווה כהלכתה בצורה מושלמת.

ואם לאו,

אם היה חיסרון במקדש או באדם השני ואמרנו שיש לנו סימן שאלה,

לפעמים יש גם פתרון קל.

לפעמים יש לאדם הזה שכן טוב,

יכול לשמוע את הקידוש עוד הפעם מהשכן.

אנחנו מתפללים ערבית בשעה חמש,

אבל חסידי ספמר לא מתחילים תפילת ערבית בחמש.

הם מחכים, צאת הכוכבים דרבנותם.

רק בשש וחמישה הם מתחילים ברכו את השם המבורך.

עד שהוא מגיע לבית, מתחיל לקדש,

נהיה קרוב בשבע.

אז אם האדם הזה מסופק,

אולי המקדש היה בסדר, לא בסדר, וכן הלאה.

בדברים האלה הפתרון הוא, תיכנס רגע על השכן,

תגיד לו שיכוון עליך להוציא אותך ידי חובה, תשמע עוד הפעם את הקידוש,

ואז תצא ידי חובה בצורה מושלמת.

הגאון רבי עקיבאי גרדן,

האדם הזה כן מכוון,

אבל הבעיה היא שאותו הסבא שמברך בשבילו הוא מגמגם, הוא גמגמן.

האם יוצא ממנו ידי חובה או לא יוצא?

אז רבי עקיבאי גם אומר פתרון קל.

אותו רגע שאתה רואה שהוא אומר איזה משפט

לא טוב, לא ברור,

הוא לא אמר טוב אל זיכרון למעשה בראשית,

מיד אתה תאמר בלחש את המשפט הזה ותצא ידי חובה.

רבנו יוסף חיים ורב פעלים לא מסכים איתו.

חצי באמירה, חצי בשמיעה זה לא טוב,

אלא צריך לומר את כל הקידוש מההתחלה עד הסוף בלחש.

כך אומר רבנו החידה בשם הארי סגל בברכי יוסף, סימן רצדיקי.

הוא אומר שאם האדם הזה יודע מראש שהוא לא יכוון,

או חיסרון אחר,

יאמר בלחש מילה במילה יחד עם המקדש או יחד עם המבדיל.

ולכן אם האדם הזה הולך לסבא,

יש לו סבא בן 95 והנכד הזה הולך, עושה אצלו שבת.

אתה יודע מראש שהסבא הזה לא מסוגל לומר את הכל כהוגן, הוא מגמגם בחלק מהמילים.

אין לנו טענות על הסבא,

השם ירחם עליו שיהיה לו רפואה שלמה,

אבל אתה תאמר בעצמך את כל הקידוש מילה במילה.

ולא רק אנחנו, לא רק הגברים, גם הנשים.

מה, יש הבדל בין איש לאישה לבין במצוות קידוש?

הרי הגמרא דרשה במסכת ברכות כ',

זכו ושמור בדיבור אחד נאמרו,

כמו שאנחנו הגברים חייבים במצוות הקידוש,

כך גם הנשים חייבות כמונו.

ולכן,

אם אתה יודע,

מחרתיים בלילה אני הולך לסבא,

תאמר לאישה, לבנות, לכל בני הבית,

שכולם יעשו כמוך, יגידו אחריו מילה במילה,

כדי שיקיימו את מצוות הקידוש,

או אם זה מצוות ההבדלה,

וכיוצא בזה.

יש לנו רק דבר אחד יוצא מן הכלל,

שהוא יותר קל מכל הדברים האלה, והוא מצוות מקרא המגילה.

האדם הזה שבא לקרוא החזן כיוון להוציא אותנו.

גם אנחנו כיוונו לצאת ידי חובה.

אבל באמצע, אומר לך האדם הזה את האמת, באמצע אני לא כיוונתי.

באמצע היה לי קטע שחלמתי חלומות, המחשבה שלי הייתה במקום אחר.

שם הדבר קל יותר.

מנין לנו הגמרא דנה על ההסבר של הפסוק החשטרנים בני הרמחים.

מישהו יודע מה זה? לא.

אנחנו לא יודעים מה הגמרא אומרת.

ואפילו, אחי,

אנחנו מקיימים את המצווה.

כי המצווה בעיקרה מהי פרסומי דניסא.

יושבים יחד כולם, והחזן קורא,

זהו פרסום הנס.

הבנת, לא הבנת, זה לא נורא.

כך גם אדם שלא יודע עברית.

אנשים שלא יודעים עברית, הלועז ששמע את המגילה בלשון הקודש,

לכל הפוסקים יצא ידי חובה.

אותו האדם שלא מבין עברית.

40 דקות החזן קרא.

מה הוא עשה?

הוא הקשיב למילים של החזן?

אין לו מה להקשיב.

אנחנו מבינים עברית,

אתה מקשיב למה שאומר החזן,

אתה מרותק לסיפור.

אבל הוא מסכן, לא מבין שום דבר.

אם הוא לא מבין,

בוודאי שהמחשבה שלו טסה במקומות אחרים,

ואפילו אחי יצא ידי חובה.

כמו שאמרנו, שם התועלת במצווה פרסומי דניסא. אנחנו יושבים כולנו מסביב לחזן,

החזן אומר לנו, וכולנו שומעים ויוצאים ידי חובה,

בוודאי שבזה כן יצאנו שמה.

זה פחות חמור מאשר קידוש ברכת המזון, הבדלה וכיוצא בהם.

מה שאין כן לגבי הקידוש,

כל אדם ישים לב לכוון היטב,

וכשאדם משתדל הבא לטהר, מסייעין אותו.

לא תמיד יש לנו את היכולת מבחינה מעשית.

אדם מכיר את עצמו שהכישרון,

כישרון הריכוז שלו הוא חלש,

אבל תמיד פיתחו לי פתח כחודו של מחט,

אני אפתח לכם כפתחו של היכל.

זה הכוח הסייעתא דשמיא שיש לנו בכל הדברים,

קל וחומר במצוות.

הקדוש ברוך הוא יזכה אותנו שתמיד נהיה מרוכזים ונקיים את המצוות בצורה מושלמת, בריכוז מלא.

אמן. אמן. אמן. נראה שמרבה, מברך.

אמן. אמן.

אמן. אמן. אמן. תודה רבה.