חסרון שם ומלכות בברכות – מתי הברכה נפסלת ומה דינה להלכה (סימן רי״ד)

 

- - - לא מוגה! - - - 

רעש.

היינו בסימן רי.ד.

כל ברכה שאין בה הזכרת שם או מלכות

אינה ברכה, ואם דילג שם או מלכות

יחזור ויברך, ואפילו לא דילג אלא תיבת העולם,

לבד צריך לחזור ולברך.

דמלך לבד

אינה מלכות.

כל הדין הזה שמרן כותב לנו נאמר בגמרא במסכת ברכות בדף מ'.

והיסוד של הגמרא,

כשאדם בא לברך את השם,

צריך לומר מילה במילה, תיבה בטיבה, בצורה מושלמת.

אם האדם הזה לא אומר את כל הברכה בצורה מושלמת,

הרבה פעמים הברכה איננה כלום.

חלק מהדברים נאמרו כאן אצלנו בגמרא בתלמוד בבלי בדף מ'.

דבר אחד נאמר בתלמוד ירושלמי.

נתחיל קודם כל עם דברי התלמוד ירושלמי.

אנחנו מתחילים ברוך אתה.

הרבה אנשים אין להם סבלנות, לא אומרים ברוך אתה,

אלא מחברים את שתי התיבות ברוך אתה.

האם הדבר הזה אסור לעשות כך מלכתחילה,

אבל בדיעבד הברכה בסדר,

או נאמר, לא אמרת את המילה אתה בצורה טובה,

לא אמרת את המילים ברוך אתה,

אולי נאמר שבזה לא יצא מחלוקת בתלמוד ירושלמי.

ולהלכה כותב ספר דברי החמודות

שבדיעבד יצא.

לא בסדר,

לא כך מברכים,

אבל אי אפשר לומר שזה עיקר הברכה, ולכן בדיעבד יצא ידי חובה.

הרבה פעמים אנשים שמברכים טוב,

תביא לו עכשיו כוס תה, הוא יברך, הכל בסדר.

אבל כשניגשים לברך על הספר תורה,

הוא עומד שם לפני הציבור.

בפרט בית כנסת גדול,

יש שם ציבור גדול,

ואז הוא מתרגש.

יש אנשים, אין להם פחד.

שמים פס, יהיו מאה אנשים או אלף איש,

לא אכפת לו, עומד,

מברך, הכל בסדר, הכל מאה אחוז.

אבל יש אנשים, יש להם פחד מהציבור,

בלשון חכמינו אמנתא דציבורא.

בגלל הפחד אמנתא דציבורא הם מתחילים או לגמגם,

או לבלוע מילים,

וכיוצא בהם.

לידו עומד החזן.

החזן צריך למנוע את הדבר הזה.

איך מונעים?

לפעמים הוא מכיר את הקליינטים שלו. החזן הוא לא חדש,

כבר ותיק,

ואז הוא יודע, כשהאדם הזה מגיע,

ברכו את השם ומבורך, מהקטע הזה והלאה,

מתחילות הבעיות.

תודה.

פתרון הכי קל,

יש כמעט בכל בית כנסת על הטבע, יש שם ברכון.

תביא את הברכון, ששם יש את הברכות אשר בחרבנו,

תשים לו את זה בצורה כזו, שלא יראה את האנשים.

שים לו את זה מול העיניים,

תכסה את כל האנשים, שלא יראה.

הוא רואה רק אותך,

הוא והחזן. זהו, כשהוא לא רואה את האנשים,

יהיה לו פחות פחד.

יש סיכוי שיברך את הברכות מילה במילה,

יאמר לו החזן, לאט לאט, יש לנו זמן,

בין אם זה שני וחמישי,

אם זה שבת, יום טוב,

יעשה את החוכמה הזו כדי לצמצם את הפחד של אותו האדם.

אבל בכל זאת, למרות הכל, לפעמים,

כמו שאמרתי, הוא בולע את המילים,

במקום לומר ברוך אתה,

הוא בלע, ולא אמר את זה כהוגן,

טוב, גמר את הברכה בדיעבד,

הברכה בסדר,

בין אם זו הברכה אשר בחר בנו, אשר נתן לנו,

אם זו ברכת המצוות,

ברכת הנהנים, ברכת השבח,

על זה אנחנו יכולים להתפשר.

מחלוקת, וכמו שאמרנו, דברי חמודות אומר שבידיעבד יצא,

ככה העתיקו גם שאר האחרונים,

כף החיים, משנה ברורה, וככה הלכה למעשה.

כן.

בהמשך, אתה מגיע, ברוך אתה, אתה אומר שם שמיים.

כאן הגמרא אומרת את ההלכה,

ואין בזה מחלוקת.

מי שלא אמר שם שמיים,

הברכה אפס.

כאילו לא אמר כלום.

ולכן, אם האדם הזה אמר,

ברוך אתה, מלך העולם, בורא פרי העץ.

הוא לא ידע שזה לא טוב.

הוא התחיל לאכול.

תגיד לו, אדוני, הברכה שלך אפס.

תחזור, תברך.

אז הוא אומר לך, ספק ברכות להקל.

מה זה ספק ברכות?

לא אמרת ברכה.

כל ברכה שאין בה שם שמיים,

זה לא ברכה, זה אפס.

אז אם הוא טעה ואכל, מה שאכל כאילו בלי ברכה,

תחזור ותברך.

בזה אין שום ספק, אין שום מחלוקת, אלה דברי הגמרא.

וכך פסק נא נמרן, כל ברכה שאין בה שם שמיים, לא אמר השם אלוהינו,

לא יצא ידי חובה. ושוב, אין הבדל אם זה ברכת המצוות, ברכת הנהנים, בברכת השחר,

בכל מקרה, לא היה כאן שם שמיים, הכל אפס.

אבל

אם האדם הזה אמר שם שמיים, אמר אדנות,

דילג את המילה שאחריה אלוהינו,

בזה דן רבי שביתאיגר מיזן.

הוא היה מחכמי ירושלים לפני 350 שנה.

יש לו ספר משפטי צדק.

הרב היה גדול, עצום ורב,

והפוסקים תמיד מקבלים את דבריו

באימה וביראה.

הוא אומר,

אמרת אדנות, אמרת שם שמיים.

נכון שלכתחילה צריך לומר השם אלוהינו,

כאן לא נורא, כיוון שאמר שם שמיים, אפילו שלא אמר את אלוהינו בצורה נכונה, בדיעבד עצה.

וככה העתיקו גם שאר האחרונים, המשנה ברורה בסעיף קטן ד' והעוד.

ממשיך המשנה ברורה, הוא עדין להפך.

או שאמר אדנות ולא אמר אלוהינו,

או שאמר אלוהינו ולא אמר אדנות. אחד מהשניים.

סוף סוף הוא אמר שם שמיים. גם השם וגם אלוקינו,

שניהם שם שמיים, ולכן אחד משניהם מספיק. כך אומר גם אמרי יושר,

כך כדעת שאר האחרונים, וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

בשנה גרורה בשאר הציון מוסיף.

יותר מזה,

הוא אמר ברוך אתה שדי מלך העולם.

במקום להזכיר שם שמיים,

הוא הזכיר אחת מהשבעה שמות. יש שבעה שמות,

אורן כתב אותם ביורה דעה, סימן רע, וו,

שאסור למחוק אותם.

כן, אלוקים, שדי, צבאות.

אחד מהשמות האלה הוא שיבץ בברכה.

בידיעבד יצא. הוא אמר שם שמיים.

נכון שלכתחילה צריך לומר השם אלוקינו.

צריך לומר בצורה שחכמים תיקנו.

אבל סוף סוף הוא שיבח את השם בצורה נכונה.

הוא אמר את שם השם.

שם השם לא בצורה הרגילה שאנחנו אומרים, בצורה אחרת,

אבל בדיעבד הוא יצא. אלה דברי המשנה ברורה בשאר הציון,

וכך המסקנה, כך ההלכה ולמעשה.

עד כאן הדברים ברורים.

אין לנו בזה ספק.

ההמשך של הגמרא צריך לומר גם מלכות,

מלך העולם.

בזה יש מחלוקת.

מחלוקת בין רבי יוחנן לרב.

האם מה שאנחנו אומרים, מלך העולם, זה לכתחילה עצה טובה,

אם לא אמר לא נורא,

כפי דעת רב,

או כפי שאומר רבי יוחנן,

כל ברכה שאין במלכות זה אפס, זה כלום.

המלכות שאתה אומר, מלך העולם, זה עיקר הברכה.

אתה ממליך את הקדוש ברוך הוא על העולם.

אם אתה לא תאמר את זה, זה אפס, זה בלי ברכה.

הכול לא שווה כלום.

ולכן בחיי גוונה הברכה היא כלום, וצריך עוד פעם לחזור את הברכה מחדש.

במחלוקת הזו

כמעט כל הפוסקים פסקו הלכה כדעת רבי יוחנן.

הרייף, הרמב״ם, הרטבע, ספר המכתב,

כולם הלכו באותה השיטה של רבי יוחנן.

חייבים לומר את שתי התיבות מלך העולם,

אם לא אמר מלכות זה כלום.

יש לנו רק פוסק אחד,

ספר הרוקח, הוא אמר הלכה כרב,

שאם לא אמר מלך העולם זה לא נורא.

גם הלקט גם כן הלך בכיוון הזה.

ספר הרוקח היה אחד מהראשונים,

רבי אלעזר מגרמייזה.

אבל הלכות קטנות הלקט היה מחכמי ירושלים לפני 350 שנה. הוא היה מאה האחרונים.

הוא טוען, הוא אומר,

אמרת אלוקנו.

המילה אלוקנו היא במקום מלך העולם.

האחרונים שלמי ציבור ושאר האחרונים חלקו עליו בתוקף.

הוכיחו מדברי הפוסקים,

מדברי הרטבע ועוד,

שהמילה אלוקנו היא לא תחליף למילה מלך העולם.

בסיכום, מה אנחנו רואים?

כמעט כל הראשונים, חוץ מספר הרוקח,

כולם אומרים שאם לא אמר מלך העולם לא יצא.

לעומתם, הרוקח.

גם באחרונים. כולם אמרו,

ההלכה היא כדברי הרמב״ם, כדברי הריף.

כולם אמרו שאם לא אמר מלך העולם לא יצא.

מי יש לנו באחרונים שחולק?

רק הלכות קטנות.

איך ההלכה?

מרן.

מרן מביא לנו כאן את ההלכה הזו,

ומרן אומר, אם לא אמר מלך העולם לא יצא.

לא רק מרן,

גם רבנו אריס אומר שצריך לומר מלך העולם.

אם לא אמר מלך העולם לא יצא.

וככה ההלכה.

אם לא אמר מלך העולם לא יצא.

והסיבה היא,

מלך העולם הוא חלק עיקרי מהדרכה.

אם החסרת את זה,

גם בדיעבד לא יצאת ידי חובה.

אנחנו תמיד אומרים כלל שיש לנו ספק, מחלוקות וענייני ברכות.

אתה אומר תמיד את הכלל, ספק ברכות להקל.

תגיד, גם פה יש מחלוקת.

ספר הרוקח אומר, הלכה כרב.

תגיד, בדיעבד אולי כן יצא.

למה אנחנו אומרים שגם בדיעבד לא יצא?

שתי תשובות בדבר.

היסוד הראשון,

מתי אנחנו אומרים ספק ברכות להקל?

כשיש לנו לפחות שני פוסקים שאמרו לא לברך.

פה יש לנו רק פוסק אחד,

ספר הרוקח.

אין לנו חבר בראשונים שאומר כמוהו.

הכלל הוא,

ספק ברכות להקל נגד הרבה פוסקים,

אבל אלה שאמרו לך לא לברך הם שניים.

פה זה רק אחד.

ולכן נגד יחידה אנחנו לא אומרים ספק ברכות להקל,

לא חוששים לדבריו.

ולכן אתה אומר, הברכה שלו הייתה אפס.

תחזור עוד פעם ותברך שוב בורא פרי העץ.

אלא מה?

הוא אמר שם שמיים,

על שם שמיים לבטלה צריך לומר לו שיאמר מיד ברוך שם כבוד מלכותו.

כמו שקראנו למעלה בסימן ר' שבב,

אדם שנכשל ואמר שם שמיים,

צריך לומר מיד ברוך שם.

אבל כדי חובת הברכה לא יצא, א',

קיבלנו הוראות מראן,

וכמו שאמרתי,

ספר הרוקח הוא יחידאה.

מניין לנו החידוש הזה שרק אם שניים או יותר אומרים לא לברך,

אבל ביחיד, יחידאה,

לא נאמר הכלל ספק ברכות להקל. מאיפה אנחנו יודעים את זה?

האחרונים מנסים ללמוד את זה מהסיפור של הגמרא במסכת ברכות בדף ל״ז.

שם הגמרא מספרת

רבן גמליאל סובר על כל שבעת המינים מברכים שבעה ברכות.

אכלת תאנים, תמרים,

על הכל ברכת המזון.

כך הוא מסביר את הפסוק.

ארץ, חיטה ושערה, גפן, תאנה ורמון, ערב זה שמן ודבש.

על כל שבעת המינים האלה הפסוק מסיים ואכלת ושבעת וברכת. אז לא רק על הלחם אלא על הכל.

לפי דעת רבן גמליאל אין ברכת מעין שלוש.

לא על עוגה ולא על תמרים ולא על תאנים, אלא על הכל.

כמו שאם אכלת לחם כזית ברכת המזון,

אכלת תמרים כזית ברכת המזון.

זו דעת רבן גמליאל.

חכמים חלקים אומרים לא נכון, לא.

על חמישה משבעת המינים,

אם אכלת ברכה אחת מעין שלוש.

אפילו על חיטה ושבעה אם עשית עוגה,

גם עליהם מעין שלוש.

רק על הלחם,

כמו שהפסוק מסיים.

ארץ אשר לו במסכנות תאכל בלחם ואכלת ושבעת וברכת.

כך חכמים חולקים על רבן גמליאל.

הגמרא מספרת מעשה.

רבן גמליאל וחכמים ישבו יחד,

הביאו לפניהם תמרים.

אכלו כזית מהתמרים.

מי היה נשיא הסנהדרין?

איך קוראים לזה היום? היושב-ראש, הפטיש בידו היה רבן גמליאל. הוא היה נשיא הסנהדרין.

הוא צריך לתת רשות לאחד שיברך.

בזמנם היה אחד מברך

ופוטר את כולם.

נתן רשות לרבי עקיבא לברך.

קפץ רבי עקיבא וברך ברכה אחת מעין שלוש

על העץ ועל פרי העץ.

ואז אמר לו רבן גמליאל, עקיבא,

עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת?

ענה לו רבי עקיבא לרבי עקיבא, כפי שאתה אומר כן,

לימדתנו רבנו יחיד ורבים, הלכה כרבים.

זה הסיפור, זה המעשה של הגמרא.

ואתם אמרו על רבן גמליאל,

כשהוא נתן את הכבוד לרבי עקיבא, אתה אומר לרבי עקיבא, בכבוד, תברך.

מה הוא חשב?

הוא חשב שהוא יעשה כמוהו?

מה, הוא לא יודע אחרי רבים לעטות?

זה התימה, זה הקושייה. איך אתה אומר לו,

עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת?

המפרשים ניסו לתרץ

את המהלך הזה, ניסו לפרש כמה פירושים בסוגיה.

פירוש אחד,

הם אכלו שם לחם.

היו צריכים לברך בוודאי ברכת המזון.

אלא מאי?

הוציאו, משכו ידיהם מן הפת.

היום יש לנו מפה חד-פעמי.

אתה מגלגל את המפה חד-פעמי, מפנה,

אחר כך אתה מגיש פירות.

כשמשכו ידיהם מהפת,

צריכים לברך גם ברכה ראשונה וגם ברכה אחרונה.

אז לפי דעת חכמים, העץ וגם על העץ ועל פרי העץ.

לפי רבן גמליאל, רק ברכה אחת בוראת פרי העץ.

למה? לפי דעת רבן גמליאל,

אין ברכה אחרונה על העץ ועל פרי העץ. אין בכלל דבר כזה.

אלא מה? מה צריך?

ברכת המזון.

בלאו הכי הם אכלו כזית לאחר.

גם צריך לברך רק ברכת המזון.

אז הוא חשב, רבן גמליאל.

הוא יודע, יחיד לרבים, הלכה כרבים, אחרי רבים נעטות, הוא יודע את כל זה.

אבל כאן הוא אמר, בטח, ספק ברכות להקד.

ברכת המזון, בלאו הכי הם חייבים לומר בגלל הלחם,

עכשיו הוא יעשה כמוני,

יוותר על ברכת מעין שלוש,

לפי דעתו זה מיותר,

ספק ברכות להקד.

זה מה שהיה לו במחשבה.

זאת ועוד,

הרי רבי עקיבאס אומר,

אפילו אכל שלקות,

אכל ירקות, והוא מזונו, מברך עליו ברכת המזון אם הוא שבע.

ולכן בכוונה הוא נתן את הרשות לברך לרבי עקיבא.

הוא ציפה, הוא חשב, שהוא יגמור כאן את העסק כמוהו.

עונה לו רבי עקיבא.

אף על פי שאתה אומר כן, אם נתנו רבנו יחיד ורבים, הלכה כרבים.

כאן זה לא ספק שקול, נגיד, ספק ברכות להקד.

יחידה,

אתה יחיד ממילא,

אנחנו לא יכולים להתחשב במה שאמרת,

ולכן רבי עקיבא בירך ברכה אחת מעין שלוש.

חלק גדול מהאחרונים הלכו בדרך הזו, שנגד יחידאה.

לא נאמר הכלל הזה ספק ברכות להקל. כאילו אתה חלילה מוחק את דברי היחיד,

כך הם מפרשים את הסוגיה.

לא כולם הלכו בדרך הזו.

רבנו חיים בן עטר,

חוץ מהפירוש אורח חיים הקדוש שכתב לנו על התורה,

חוץ מזה יש לו גם ספר הלכה,

ספר ראשון לציון.

החיבור הזה, ראשון לציון, הוא על המסכתות של השס,

על מסכת ברכות, ושם הוא עוסק בשאלה הזו.

הוא מפרש את הסוגיה האחרת.

הוא אומר,

ברגע שרבן גמליאל נותן רשות לרבי עקיבא לברך,

רבן גמליאל אומר, סובר כך, חכמים חולקים, יש מחלוקת.

מה עושה אדם כדי לא להגיע לאי-נעימות?

אומרים לך בכבוד, אתה אומר, קשה לי,

קשה לי, אני קצת שרוד, ככה האנשים מתחמקים.

ככה הוא כיוון שרבי עקיבא יעשה לו כבוד ויתחמק,

ואולי יהיה משהו.

בא רבי עקיבא,

קפץ רבי עקיבא וברך ברכה אחת מאל שלוש.

מה זה המילה קפץ? כאילו הוא חיכה להזדמנות להראות,

ההלכה לא כמוך, ההלכה כמו חכמים.

ולכן כעס עליו רבן גמליאל,

אבל עונה לו רבי עקיבא,

אנחנו כשאוכלים ומברכים,

אומרים בזה גם הלכה לתלמידים לדורות.

והתורה אמרה לנו, אחרי רבים לעטות, אחיד ורבים הלכה כרבים,

אבל אין שום ראייה והוכחה למהלך הקודם,

שביחידה, ביחידה, לא אומרים ספק ברכות להקל.

רבי חיים פלאצ'י, זוכרו לאברהם, הם אומרים שגם ביחיד נגד רבים נאמר הכלל הזה,

ספק ברכות להקל, כך הם אומרים.

והם הולכים לפי הפירוש של אורח החיים הקדוש.

זה המהלך שלהם.

אבל, כמו שאמרתי, יש כמה פירושים בסוגיה,

כך שהדבר לא יצא מידי מחלוקת.

פה אצלנו,

סיכמנו להלכה, אם לא אמר מלך העולם, לא יצא.

א',

יש לנו את הנקודה,

ספר רוקח יחיד יחיד דעה,

כך גם הלכות קטנות ויחיד באחרונים.

ב',

יש לנו גם את מרן, שקיבלנו הוראותם.

לא רק מרן, אלא גם רבנו הארי.

מחלוקת עצומה בין האחרונים,

שיש מחלוקת, ורבנו הארי אומר,

כמו הדעה הזו, כמו הדעה הזו.

אנחנו הספרדים קיבלנו הוראות רבנו הארי.

האם קבלת הוראות הארי זה בדיוק כמו מרן?

אתה אומר נגד מרן, ספק ברכות להקל.

גם נגד רבנו הארי אומרים ספק ברכות להקל?

או שנאמר לא.

נגד מרן אתה אומר סבל, ספק ברכות להקל.

נגד הארי לא אומרים ספק ברכות להקל. אולי נאמר כך?

מחלוקת גדולה בין האחרונים.

דנו בזה עשרות מגדולי האחרונים.

הגאון חידה בחיים שאל,

רבנו יוסף חיים בכמה מקומות מדבר בדבר הזה ועוד.

עשרות מגדולי האחרונים דנים בזה.

והטענה שלהם היא,

מה שאמר רבנו הארי זה לא היה מכוח ספק,

הוא אמר במאה אחוז,

ואנחנו קיבלנו את ההוראות שלו לא מספק

אלא ממאה אחוז.

על מרן אתה תגיד,

אנחנו קיבלנו הוראות מרן אבל בעירבון מוגבל עד הגבול של מחלוקת בענייני ברכות, כמו שאמר חיים שאל,

ספק ברכות להקל נגד מרן.

קבלת הוראות רבנו הארי לא כך, שם זה מאה אחוז.

ולמה?

מה ישנה?

הרי אנחנו יודעים תמיד לא בשמיים מי.

מה אתה אומר רבנו הארי, היה לו רוח הקודש,

היה נביא, לא בשמיים מי, כך הטענה של החולקים.

אבל,

אלה שאומרים שלא אומרים ספק ברכות להקל נגד רבנו הארי, הם טוענים שרבנו הארי היה גדול, עצום ורב.

קודם כל, הוא היה תלמיד חכם.

תעזוב את חוכמתו הגדולה בקבלה,

את מה ששמע התורה מרבנו, מאליהו הנביא.

חוץ מזה, היה תלמיד חכם גדול.

וכשהיה מייחד את הייחודים,

הוא היה יכול לדבר עם אותם התנאים,

עם אותם האמוראים.

נניח יש לך בגמרא דברי רבא.

איך הפירוש בדברי רבא?

מחלוקת ראשי ותוספות.

הוא הולך לקבר מהחטא ייחודים, מדבר עם רבא.

שואל את רבא,

מה אתה התכוונת, כמו ראשי וכמו תוספות?

עונה לו רבא, אני התכוונתי כמו ראשי.

נגמר.

אין מחלוקת.

רבא עצמו, על מה המחלוקת, מה אמר רבא? רבא עצמו אומר לך, אני אמרתי כמו ראשי.

אז מה, תגיד לי, ספק?

לא, אין ספק, אמרנו, רבא אמר.

וזה הכוח העצום שהיה לרבנו הארי.

יש ספר שבחי הארי,

שם הוא מספר על האירוסים.

כידוע,

מרן הבית יוסף, בנו,

התארס עם בתו של רבנו הארי.

הם היו יחד בצפת והם היו מחותנים.

באירוסין, אחרי שהכול נגמר,

חזר מרן לבית.

ושם בבית הוא דיבר עם הרבנית, עם אשתו.

אמר לה, היום זכיתי להכיר את רבנו יצחק לורי האשכנזי, רבנו הארי, כך וכך.

תיאר לה את הגדלות העצומה שלו.

והסיום,

משפט האחרון. מה אני אגיד לך?

הוא כאחד הנביאים הראשונים.

לא כמו חגן זכריהו מלאכי האחרונים,

הסרי האחרונה,

אלא הוא תלמידו של אליהו הנביא. אליהו הנביא הוא אחד מהנביאים הראשונים.

אז אם הוא אחד הנביאים הראשונים, אנחנו קיבלנו את דבריו.

אתה תגיד לי,

משה רבנו אמר, אבל ספק ברכות להכן.

מה זה ספק?

משה רבנו אמר,

אני לוקח את הברכון ואומר ברכת המזון. זהו זה.

גם כאן,

אם הוא היה כאחד מהנביאים הראשונים,

כל הראשונים, כל האחרונים הם פחות ממנו וקבלת ההוראות של רבנו הארי הרבה יותר חזק מכולם ביחד.

עד כדי כך שחלק מהאחרונים לא רק נגד האחרונים אומרים שההלכה כרבנו הארי,

גם נגד ראשונים הם אומרים לך אם היה הרמב״ם רואה את רבנו הארי הרמב״ם היה חוזר בו.

למה? כי רבנו הארי היה כמו שאמרנו גדול עצום ורב

היה כאחד הנביאים הראשונים וכנגדו אף אחד לא יכול להתמודד.

החולקים טוענים כך, הם אומרים

מה אתה מביני ראייה מספר שבחי הארי?

זה לא נכון, הסיפור הזה לא נכון.

מי אמר לך שלא נכון?

הם טוענים כך

מרן נפטר בגיל זקנה אבל הבן של מרן, רבי יהודה,

היה ילד יתום בשעה שמרן נפטר.

מרן

היה לו נישואין ראשונים שהיה שם בחוץ לארץ,

בטורקיה, שם כיהן כראש ישיבה הרבה שנים וכשהגיע לארץ בנישואין האחרונים נולד לו את בנו רבי יהודה.

הוא שבא וחיבר לנו אסף את התשובות ואחרי פטירתו של מרן חיבר לנו אבקת רוכל, שאלות ותשובות בתוסף ועוד.

הוא התארס עם בתו של רבנו הארי אחרי פטירתו של מרן.

בזמן מרן הוא היה עדיין ילד.

אז בכלל, מרן לא, רבי יהודה היה עדיין ילד, תינוק, ממלח.

מרן לא היה באירוסין עם בתו של רבנו הארי. מה אתה מספר לי סיפורים?

טוב, יכול להיות אולי שבשבחי הארי היה שם תוספת שהיא לא נכונה באירוסי בנו.

תמחק את המילה בנו. היה אירוסין של מישהו אחר.

והשתתפו יחד מרן ורבנו הארי, ואחר כך מרן הגיב וסיפר את כל הסיפורים האלה על רבנו הארי.

זה הסלע הוויכוח.

העוצמה של רבנו הארי עד כמה.

אנחנו הספרדים קיבלנו הוראות רבנו הארי.

שאלה איך קיבלנו, כמו מרן או יותר ממרן?

יש דברים שיש מחלוקת בין מרן לרבנו הארי. פה אין מחלוקת.

פה גם מרן וגם רבנו הארי אומרים,

אם לא אמר מלך העולם זה כלום, זה אפס.

אבל יש מקומות שיש מחלוקת. והשאלה היא, אם יש מחלוקת מי יותר חזק,

קבלת הוראות רבנו הארי או קבלת הוראות מרן?

אלה הם הוויכוחים שיש בין גדולי הפוסקים.

תראו בספר ברכי יוסף,

סימן מ״ו.

שם הוא מדבר בנושא הזה,

הוא מנסה להוכיח ממה שמרן בסימן מ״ו סובר

אסור לברך את ברכת הנותן ליעף כוח.

אנחנו כן מברכים בכל בוקר.

ולמה?

רבנו הארי אמר, צריך לברך, אנחנו מברכים. הנה אתה רואה,

נגד רבנו הארי לא אומרים ספק ברכות להקהל,

למרות שמרן אמר לא לברך, אנחנו כן מברכים.

כך הם מנסים להוכיח.

מחלוקים אומרים לך לא. אין ראייה משם.

מרן עצמו בסוף ימיו ראה הרבה גמרות, הרבה כתבי יד,

שבגמרא במסכת ברכות בדף ס',

כתובה שם הברכה הנותן ליעף כוח.

ולכן אנחנו מברכים,

כי מרן עצמו בסוף ימיו חזר בו, ואנחנו עושים כמרן.

אבל אילו חלילה היה ויכוח בין מרן לערי, היינו אומרים גם בזה ספק ברכות להקהל.

מה שנהגנו לברך את ברכת הנותן ליעף כוח,

בגלל שגם מרן חזר בו בסוף ימיו.

גם כאן, מסביב לזה,

יש מחלוקת מדוע אנחנו כן מברכים הנותן ליעף כוח.

נתחיל על זה דרך מחלוקת ארוכה בספר דברי יוסף של הגאון רבי יוסף אירגז,

היה מרבני איטליה לפני 300 שנה,

ובעוד מאחרונים דנים באריכות בכל הנושאים האלה בסלע המחלוקת.

ולהלכה,

פה אצלנו, כמו שאמרתי,

גם רבנו הרי אומרים, אם לא אמר מלך העולם לא יצא,

הברכה שלו היא ברכה לבטלה. ולכן,

אני החזן עומד ליד האדם הזה, אותו האדם מרוגש מאוד,

עם אצד ציבורה,

אמר ברוך אתה ה' אלוקינו, אמר שם שמים,

דילג מלך העולם,

המשיך

אשר בחר בנו מכל העמים.

ואני לא יכול לתת לו להמשיך, אני צריך להפסיק אותו מיד.

אדוני, הברכה שלך לא טובה, תחזר עוד פעם מלך העולם,

תושיט לו את הברכון, שיחזור אחרונית,

כי אם הוא ימשיך,

אם הוא לא ישמע לחזן וישים פס על החזן,

אל תענה אחריו, אמן. הברכה היא ברכה לבטלה.

אנחנו לא מתחשבים בדברי ספר הרוקח,

ולכן אין דרך, אין ברירה, כי אם להחזיר את האדם הזה, לתקן אותו.

אני אומר, למשל, דוגמה על אותו העולה לספר תורה, אבל לאו דווקא.

כל אדם שמברך ברכה,

ברכת הנני, ברכת המצוות, כל סוגי הברכות,

חסר לו את מלך העולם,

או יש כאלה מהמהירות,

איך הוא אומר את שתי התיבות, עושה אותם תיבה אחת, מלך העולם,

ככה בולע,

כל זה בוודאי דבר גרוע מאוד.

לא כך מברכים את השם.

נתן לך המלך הזדמנות לבוא לדבר איתו.

אתה בא, מדבר בצורה מכובדת,

חותך כל תיבה ותיבה.

צוהר תעשה לה תיבה,

שכל תיבה שאתה מדבר עם השם,

הכול ברור, הכול יהיה מאיר.

זה מה שצריך להיות בלכתחילה,

וכך היו מברכים בדורות הקודמים.

היום האנשים איבדו את הסבלנות,

והם מברכים מהר מהר,

ובולעים חלק מהמילים, או שבכלל לא אומרים,

או בגלל שיש את ההימותה דציבורה,

ולהלכה סיכמנו שאם נועמה מלך העולם דינג את המילים האלה זה כלום, זה אפס,

ולכן החזן לא יכול להתפשר איתו. יעצור אותו, אדוני, אל תמשיך.

אם הוא יגמור, ברוך אתה השם נותן התורה,

זה ברכה לבטלה.

ולכן שיחזור מיד לומר את מלך העולם, יחזור.

כאן הוא לא צריך להגיד ברוך שם, עדיין הוא באמצע.

עדיין הוא באמצע.

המשיך אשר בחר בנו, תעצור אותו,

תחזור אחורנית,

ימשיך מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים, והכל יבוא על מקומו בשלום,

בין אם המדובר הוא לגבי הברכה הראשונה,

בין אם המדובר הוא על הברכה האחרונה אשר נתן לנו, בין כך ובין כך הדברים שווים, כך גם בשאר כל הברכות.

אמר בן רותי מקודש, הוא אמר,

תודה רבה,

למה שבאדם שיש לו ספק בברכה יראה שם מלכות שזה ספק יותר גדול,

יגיד כדאי, ואז ממילא

הברכה תהיה יותר טובה מאשר בן עירו.

אין לך למה, אני מסכים.

אפשר לעשות כך.

אני קורא לך את שער הציון, רשי ד', סעיף קטן ג', נראה פשוט, דעור הדינים הזכיר איזה שם משבעה שמות שאינם נמחקים שיצא בדיעבד.

דלא גרע כל זה מתיבת רחמנה.

בגמרא מסופר על בנימין הרועה.

לא ידע לברך ברכת המזון. מה שאנחנו אומרים,

האל הזן אותנו ואת העולם, הוא לא ידע.

מה הוא היה עושה אחרי שהיה אוכל לחם?

היה אומר, בריך רחמנה

מראה דעה היא פיתה.

הגמרא שואלת, צריך לומר מלך העולם,

מלכה דעלמא.

הוא היה אומר גם מלכה דעלמא.

אתה רואה שהוא אמר את המילה במקום שם שמיים בעברית, היה אומר שם שמיים בלועזית,

ויצא ידי חובה.

אז גם שבעה שמות,

כן, אלוקים, שדי, צבאות, גם הם דומים לרחמנה.

זה המקור של שער הציון, וכך המסקנה להלכה ולמעשי.

תכף, תכף נגיע.

אתה שואל את שאלת התוספות, תכף נגיע לזה.

התוספות, שם בברכות מהן דנים.

מה יהיה הדין אם האדם הזה אמר מלך?

לא אמר העולם.

התוספות אומרים,

גם בזה לא יצא ידי חובה.

צריך לומר, מלך העולם.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אם אתה אומר רק מלך,

גם עבדאללה, מלך ירדן, גם הוא מלך, להבדיל. יש עוד הרבה סמרטוטים כאלה,

שהם מלך.

מה, זה כלום.

צריך לומר, מלך העולם, הקדוש ברוך הוא מלכו של עולם.

כך דעת התוספות, כך דעת הראש,

רבבן ועוד, וכך המסקנה להלכה ולמעשה. מרן אומר,

אפילו לא דילג אלא תיבת העולם לבד,

צריך לחזור ולברך. למה דמלך לבד

אינה מלכות?

כך דעת כמעט כל הפוסקים, חוץ

ספר אחד, אבן העוזר.

הוא אומר, לא, אם אמר מלך ולא אמר העולם, זה בסדר, הוא אמר מלך.

כך הוא נוקט להלכה למעשה.

הביאור ההלכה על המקום, כשדן בוויכוח הזה,

מביא תלמוד ירושלמי. משמע לך ההוראה,

כמו דעת אבן העוזר שיצאה יד החובה בדיעבד,

כך כתוב בירושלמי.

אבל,

אומר הביאור ההלכה,

הירושלמי לא מדבר בדוגמה הזו, אלא

התלמוד ירושלמי אומר, האדם הזה אמר,

המלך.

במקום מלך העולם, אמר המלך,

הוסיף את ה' הידיעה. ה' הידיעה, מי זה המלך? הקדוש ברוך הוא.

בזה הירושלמי אמר שיצא ידי חובה.

אבל אם אמר רק את התיבה, מלך, לא הוסיף ה'

ודילג את העולם, לא יצא ידי חובה.

וככה ההלכה.

עוד הפעם נחזור אחורנית,

גם אם יש לנו מחלוקת.

ויש לך דעה יחידה,

דעת אבן העוזר, אנחנו לא נבהלים ממנו.

אין ההלכה כמוהו, ולכן לא יצא ידי חובה, וחייב עוד הפעם לחזור ולברך.

אבא, בספרו הליכות עולם,

הביא את המחלוקת הזו ואמר,

צריכים לחשוב שדעת אבן העוזר,

ולכן אם היינו פשלה כזו,

אמר את הברכה והחסיר מילה אחת, לא אמר העולם,

בדיעבד יצא, ספק ברכות לעקב.

אלה הדברים שאבא כתב בהליכות עולם לפני עשר שנים.

אבל אחר כך, בספרו החזון עובדיה על ט׳ בשבט,

חזר בו.

והמסקנה היא,

האבא אומר, כאן הוא יחידאה אבן העוזר,

ולכן, כמו שסיכמנו קודם,

ההלכה כדעת הריף,

כדעת התוספות, הראש,

כדעת רוב הפוסקים, כך הסכימו הלבוש,

המגן אברהם,

כך כתב להלכה, בן איש חי, כף החיים.

שוב, גם בזה הם מדגישים שגם רבנו ארי סובר, שצריך לומר מלך העולם,

אם חסר לו את מילת העולם, לא יצא,

ולכן להלכה.

לא אומרים בזה ספק ברכות לעקל, אפילו אם אמר את המילה מלך,

אלא צריך לומר גם את העולם.

בלי זה הברכה שלו איננה ברכה, וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

אני מסכם עוד פעם את הדרכה.

צריך לומר ברוך אתה.

לא אמר כהוגן, אמר ברוך אתה.

אמרנו שהלכה כדברי החמודות, בדיעבד יצא.

צריך לומר שם ואלוקנו. לא אמר שם ואלוקנו, אלא אמר ברוך אתה מלך העולם.

לא יצא.

לזה אין שום מחלוקת, אלא א�יבד לכול העולם.

אמר ברוך אתה ה' שם שמיים אמר דילג אלוקנו, או הפוך

בדיעבד יצא. אפילו אמר אחד משבעה שמות, בדיעבד יצא.

ברור, בדיעבד, הלכתחילה, צריך לומר כהוגן, אבל בדיעבד סיים זה וזה, יאכל.

אמר את המילה מלך ולא אמר את המילה העולם, לא יצא.

אמר המלך ולא אמר העולם, יצא.

אבל אם דילג את שניהם, לא אמר מלך העולם, דילג את שתי התיבות,

לא יצא ידי חובה גם בדיעבד,

וצריך עוד הפעם לחזור ולברך. כמו שאמרנו בזה,

לא אומרים את הכלל של ספק ברכות להקל,

לא חששנו לדעת אבן העוזר.

ובכן, אחרי זה קוראים לידי הסכמות.

כן.

התוספות שואלים,

אם אתה אומר לי שכל ברכה שלא כתוב בה מלך העולם איננה ברכה, אם כן,

אתה מתפלל כל יום, אתה אומר שלוש,

שלושה פעמים ביום, אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם.

שם אתה אומר, ברוך אתה ה' אתה אומר שם שמים.

אין שם מלך העולם.

אם כן, איך אנחנו יוצאים מדי חובה בעמידה?

מתרצים התוספות.

אתה אומר, אלוהי אברהם,

אברהם אבינו המליך את הקדוש ברוך הוא על כל העולם.

ולכן כשאתה אומר את המילה הזו, יש כאן את התוכן של מלך העולם.

זאת אומרת, לפי דברי התוספות,

לא צריך שיאמר דווקא את המילים מלך העולם,

אלא את התוכן של מלך העולם.

וכאן כשאמרת אלוהי אברהם, כאילו אמרת את המילים מלך, כי אברהם אבינו המליך את הקדוש ברוך הוא על כל העולם.

תוספות ממשיכים גם לגבי ברכת מעין שבע שאנחנו אומרים בליל שבת.

שם אתה אומר האל הקדוש שאין כמוהו, אם אין כמוהו הוא המלך של כל העולם.

זה המהלך של התוספות.

וכך ההלכה,

הלבד לכול עלמא,

הברכה של העמידה שלנו היא ברכה טובה.

תוספות מסתייעים מביאים ראייה מדברי הגמרא בראש שנה ל״ב.

שם הגמרא אומרת שבתפילת מוסף של ראש השנה,

אנחנו חייבים לומר עשרה פסוקים שיש בהם את המילה מלך.

עשרה פסוקים למלכויות.

אחד הפסוקים שהגמרא מביאה,

צריך לומר שמה ישראל אדוניי אלוהינו אדוני אחד.

הגמרא שואלת, בתוך הפסוק הזה אין לך את המילה מלך.

הגמרא עונה, כשהוא אומר השם אחד, אם הוא אחד, הוא מלך.

שוב, לא צריך את המילה מלך ממש,

אלא את התוכן של המילה מלך,

זה מה שלמדנו מראש שנה ל״ב,

ולכן זה טוב גם לגבי ברכת מעין שבע שאתה אומר אל האל הקדוש שאין כמוהו,

או בעשרת ימי תשובה המלך הקדוש אין כמוהו,

או לגבי כל התפילות שלנו שאתה אומר אלוהי אברהם, כאילו אמרת את המילים מלך העולם,

ולכן העמידה שלנו יהיה בסדר,

גם הברכות שאחריהן.

אתה גיבור לא פותחת בברוך,

אלא אתה גיבור בברכה הסמוכה לחברתה.

אם בברכה הראשונה יש לך כאילו אמרת מלך העולם,

זה טוב בשביל כל הברכות שאחריהן,

זה טוב גם בשביל ברכת אתה גיבור, אתה קדוש, וכן הלאה,

עד סוף העמידה,

ובזה אתה יוצא ידי החובה,

בזה סיימנו את החובה, אמרנו את חובתנו כדת וכדין.

יש לנו עוד ברכה שהאדם מברך אותה.

אתה נוסע מכאן לביתר או מכאן לאפרת, לחברון, למערת המכפלה,

אתה יוצא את גילו, אתה יוצא את העיר,

צריך לומר בשם את תפילת הדרך.

אתה מתחיל להירצון מלפניך,

אתה אומר שם שמיים,

שתוליכנו לשלום,

תצעידנו לשלום ואתה חותם בסוף ברוך אתה השם, אתה מזכיר שם שמיים, שומע תפילה.

וכן, על זה הדרך.

יש לנו על כל הליכה בדרך מסוכנת, כשאדם הולך או ברגל או ברכב, לא חשוב איך,

צריך לומר את תפילת הדרך.

אתה מתחיל להירצון מלפניך,

יש שם שמיים, אבל אין שמה מלך העולם.

איך זה?

שוב, דנו בזה הראשונים ואמרו שכאן זה דרך תפילה.

דרך תפילה ובקשה זה לא דרך ברכה רגילה. זאת ועוד.

איפה החתימה, ברוך אתה השם, שומע תפילה?

איפה היא נמצאת?

בתוך העמידה.

בתוך העמידה,

ברכת שמע קולנו היא ברכה הסמוכה לחברתה,

היא צמודה לברכה הראשונה שאמרו בה אלוהי אברהם,

שאין לך מלכות גדולה מזו,

ממילא גם הברכה שמע קולנו היא סמוכה לחברתה,

וכאילו המלך העולם שהיה בראשונה הוא שייך גם פה.

אתה לוקח את הברכה הזו ואומר ממנה את תפילת הדרך,

כיוון שבמקומה אין בה את המילים מלך העולם, גם כשאנחנו אומרים תפילת הדרך, אין צורך לומר מלך, אלא אתה אומר את תפילת הדרך כמות שהיא.

כן, זה יש לנו גם לקמ״ד.

בסימן רכא״ מרן אומר,

היה ברמינן עצרת גשמים, אין גשם,

אין לחם לאכול, כי שום דבר לא צומח אם אין גשם.

המים ממלאים לנו את המעיינות והבורות.

אין, כמה חודשים אין גשם, הכל מתייבש, סכנה חלילה.

ולכן,

אם הקדוש ברוך הוא אחרי עצירת גשמים,

שלח להם גשמי רצון ברכה אונדה בית. היא לרדת גשם שוטף,

צריכים אנחנו לומר תודה לבורא עולם.

אדם שיש לו שדה יברך שהחיינו.

שדה ושותפות הטוב והאמיתי.

האדם הזה אין לו שדה. לא זה ולא זה.

אז צריך לומר, במקום זה יש נוסח מיוחד שהגמרא והשולחן ערוך אומרים.

מודים אנחנו לך,

השם אלוהינו, הכל טיפה וטיפה שהורדת לנו.

תמשיך את הקטע ואילו תמלא שירך חייו.

עד הסוף יחתום ברוך אתה השם אל רוב ההודעות.

זה הדין שהגמרא והשולחן ערוך אומרים.

גם שם אתה מתחיל את זה.

מודים אנחנו לך השם, יש שם שם שמיים.

אין שם מלך העולם.

שוב, לגבי תפילה, כשאתה בא לומר תפילת ההודעה,

בזה אין צורך לבוא ולומר מלך העולם. שם אין חובה, שם לא תקנו חכמינו.

אבל כשאתה בא לברך ברכת הנהנים,

אתה צריך לומר תמיד לעולם מלך העולם.

אם אתה לא אומר את מלך העולם, גם בדיעבד לא יצא ידי חובה.

אדם שמשלם עם מטבע שתבוא חכמים בברכות, אין הוא אלא טועה ולא יצא.

ולכן החזן חייב לדייק

בכל הברכות, בכל המקומות.

ואם האדם הזה, אותו החזן, מרוב המהירות,

לא אומר שם שמיים, מדלג על שם שמיים,

לא רק אותה הברכה לא שווה ולא יצא, אלא כל העמידה כולה היא צמודה,

הכל צמוד.

ולכן, אם מרוב המהירות הוא לא אמר שם שמיים,

אמר ברוך אתה ולא אמר שם שמיים, ואחר כך הוא המשיך מנור רעב צדקה ומשפט,

או שובר רבים ומכניע זדים,

אם לא אמר שם שמיים,

גם בדיעבד לא יצא. אתה צריך מיד לתקן אותו שיאמר שם שמיים.

אם לא יימר שם שמים, כל התפינה שלו כולה למטלה.

או לפעמים הוא אומר שם שמים,

אבל אותו החזן משובש, יש לו היגוי משובש.

כגון,

אצל אחינו האשכנזים את הקמץ הם אומרים לא בצורה רגילה, אלא כמעט כמו חולם.

איך הם אומרים, אוהב צדקה ומשפט?

אוהב, אוי אהב צדקה ומשפט.

אם אותו החזן, במקום לומר אוי אהב,

אמר אויב צדקה ומשפט,

הוא עשה מאוהב, עשה אויב.

האדם הזה חלילה מקלל,

אסור לענות אחריו אמן, כל התפילה שלו לבטלה.

אם מיד אתה מתקן אותו, והוא מתקן מיד, הוא קלט את השגיאה שלו,

תיקן מיד, זה בסדר.

עבר כדי דיבור, תגיד לו שיחזר עוד פעם לברכת השיבה,

ויחזור ויתקן.

לפעמים הוא מבין, מבין שהיה לו פשלה,

הוא חוזר לתקן.

אבל לפעמים יש אנשים חכמים בעיניהם.

הכול בסדר, מה אתה רוצה? והוא רוצה להמשיך.

אם הוא ימשיך, אסור לנו לענות אחריו אמן. כל מה שהיה לבטלה, למפריע,

וכל מה שהוא יגיד הלאה בהמשך יהיה הכול לבטלה.

מה זה? מה אתה אומר אויב?

מה אתה, מז'נון?

מה האדם הזה, במקום לברך, מה הוא בלעם?

הפוך מבלעם.

ולכן, בחי גוונה, צריך לעזוב אותו מיד ולצאת.

לא להשאיר את האנשים שם.

תודיע להם, רבותיי,

החזן הזה, מז'נון,

אסור לענות אחריו אמן, כולנו החוצה. תודיע ככה לאנשים, וכולם יצאו, יעזבו אותו לבד,

כדי שלא ימשיך.

זה דבר מצוי. זה חלק מאחינו האשכנזים.

יש להם היגוי לא טוב,

וההיגוי הזה, לפעמים,

פעם התפללתי אצל איזה חזן,

חזן אשכנזי,

כולם עונים בהמה.

במקום בהמה,

אז הוא אמר, אותו החזן, בהמה.

אז מישהו צעק לו, בהמה. הוא חזר עוד פעם, בהמה.

אותו החזן היה בהמה.

אדם ספרדי צריך לשמור על המסורת של אבות אבותיו, גם בנוסח, גם בהיגוי.

ההיגוי שלנו, לצערנו, לא טוב,

הוא חלש,

אבל בלי ספק

שהוא עדיף על ההיגוי של אחינו בני ישראל, האשכנזים החסידים,

הפולנים.

מדברי רבנו בחיין נראה שהקמץ הוא קרוב לחולם,

ולכן הם לא אומרים את המילה אדנות, הם לא אומרים כמונו, הם אומרים נוי.

כך הם אומרים את שם השם.

אבל בדברי הרמב״ם לא משמע כך.

גם מדברי הפייטן רבי אליעזר הקליר,

מדברי המהרם מרוטנבורג, משמע שהקמץ קרוב יותר לפתח,

כמו שהספרדים רגילים לומר.

בין לאמור ובין לאמור,

מה שחלק מאחינו בני ישראל החסידים אומרים,

שהשוק אצלם הוא כמו החיריק,

זה שיבוש. אין לזה שום מקור בהלכה.

שום פוסק בעולם לא יגיד לך שצריך לומר את השוק הוא כמו החיריק.

לדוגמה,

התפללתי, בית כנסת,

שהחזן בפרשת בראשית היה אשכנזי חסידי.

והוא קרא,

והיא ימשול בך.

שם איזה שוק.

אז היה שם איזה ספרדי אחד שלא קלט את ההבדלים האלה, התחיל לצעוק לו,

והוא ימשול בך.

הוא חזר עוד פעם, והיא ימשול.

תגיד לי, יש איזה פוסק בעולם שיגיד שהשוק הוא כמו החיריק?

הקדוש ברוך הוא נתן לנו את כל הנקודות.

למה היה צריך לכתוב

גם שורוק וגם חיריק? אם זה השניים אותו דבר, גמרנו, תעשה אחד.

ודאי שהדבר הזה הוא שיבוש.

לא רק אנחנו אומרים, גם חכמי האשכנזים אומרים שהדבר הזה הוא שיבוש. אני הבאתי דוגמה על והוא ימשול בך, והיא ימשול בך.

אבל לא רק שמה.

ולא תותירי ממני עד בוקר, ונותר ממני, באש תשרופי, וכולי.

יש להם עוד הרבה שיבושי לשון שאומרים מעין זה,

וכל זה בוודאי שיבוש שאין לו שום הסבר, שום היגיון,

שום פוסק בעולם.

יש שלושה שיטות בדקדוק.

בהיגוי שלנו יש שלושה שיטות בראשונים.

וגם באחרונים יש ויכוחים על כל דבר.

זה מביא ראייה מהרן, זה מביא ראייה ממקום אחר.

על כל דבר יש ויכוח, אבל יש גם ראיות.

גם אם אני לא פוסק כך,

אבל אני יכול להבין את הצד השני.

פה אין שום הסבר, שום היגיון בדבר.

זה סתם שיבוש, סתם טעות, שלצערי לא הם משבשים.

הרב אלישיב, הוא מחכמי אשכנזים, הוא לא ספרדי.

הוא נורא כועס על אותם האשכנזים.

למה הקימו תלמוד תורה בעלז?

מה אכפת לו שיקימו? אבל הוא אומר, טוב, על הראשונים אנחנו מצטערים, אלה שכבר הלשון שלהם משובשת.

באים ילדים בני שלוש-ארבע.

למה הם צריכים לשבש אותם ולהגיד, אלוקיי, ני?

מה זה ני?

ישנו.

וכן על זה הדרך. הוא כועס עליהם, אבל אף אחד לא שומע לו.

הוא אומר לך, הסבא שלי כך היה אומר, טוב, הסבא שלך טעה.

תגיד את האמת, מה אתה פוחד להגיד?

לא, הסבא שלי לא טעה.

היה צדיק, הסבא שלי, אם הסבא שלו היה לו טעות,

שבשת כיוון דעה על העם.

גם את הנכד והנכדים, צריכים ללמד אותם טעות, זה שיבוש.

בזמנו היה יהודי ששאל את הרב אלישיב,

אמר לו, השבת, שבת זכור,

אני גר במושב, יש לי שני בתי כנסת במושב.

האחד בית כנסת ספרדי,

והשני בית כנסת אשכנזי של חסידי בלז.

איפה אני אלך להתפלל לשמוע זכור?

אמר לו הרב, אל תלך אצל האשכנזים,

תלך אצל הספרדים.

השואל לא היה ספרדי, השואל היה אשכנזי.

אפילו אחי אמר לו, אל תלך לשם, תלך אצל הספרדים,

ההיגוי שלהם הרבה יותר טוב.

וכן על זה הדרך,

הרבה מגדולי הפוסקים כשדנו בנושאים האלה אמרו שההיגוי שלנו הרבה יותר טוב.

אחד מגדולי המפרשים על התלמוד הירושלמי היה הרידבז,

הוא היה חברותה עם הגאון רבי יוסף עדיד,

היו יחד שם בצפת שנים רבות.

בשניהם היו עניים מרודים.

היו יושבים ולומדים בלילה,

הנר כבה.

לא היה יותר שמן.

נו, אז מה, עכשיו ילכו הביתה?

אז אמר לו הגאון רידבז.

אני אמשיך, אני אגיד הלאה את הגמרא והתוספות ואתה תפרש.

וכך היה, המשיכו ללמוד, כך היו לומדים שנים רבות.

אבל באחד הימים אמר לו,

אנחנו האשכנזים נדדנו מגולה לגולה,

מקלי לקלי,

ולכן גם שיבושי הלשון של הגויים נדבקו בנו.

אתם הספרדים,

גליתם ארץ ישראל, הגעתם לחלב, הגעתם לדמשק,

ולכן העברית השתמרה בקרבכם בצורה הרבה יותר מדויקת.

ולכן אדם שיש לפניו בית כנסת של חסידים,

שיעזוב את החסידים האלה, כבודם במקומם הוא נח,

ישתדל ללכת להתפלל שחרית, מנחה ערבית וכיוצא בזה מקום שהחזן יש לו היגוי טוב,

אומר את הכול בצורה שפה, ברוע ובנעימה,

ולא בשיבושי לשון כאלה.

על ההיגוי של הליטאים יש לנו ויכוח,

אבל יש מאן דאמר.

אפשר להבין טענה א', טענה ב',

יש חלק מהם שמבטאים יפה, חלק מהחסידים שלהם שלפי שיטתם אומרים יפה.

אבל על החלק של החסידים, כמו שאמרנו,

זה סתם טעות,

סתם שיבוש,

ולכן כל אדם משתדל לא להתפלל שם.

אפילו אם צריך לבוא לכאן עשר דקות, אתה צריך להגיע ברגל,

תגיע ברגל עשר דקות, תבוא, תתפלל ותכנס, ברוכו.

בעזרת השם, נאה דורש, נאה מקיים.

ראש החסידים, ראש קהילה קדושה,

ראש הממשלה אומר שיש עוד ספרדים שעובדים בשימת האנושיות צריכים להעלות משם על להיות ספרדים.

מתפללים כמותם,

אני יכול להבין אם ישנה קצת את הנוסח.

במקום להגיד, יש אל אמה רבה מלשמיה,

חיים ושבה ושוחה, אין להם סבלנות לשמוע את כל הברכות האלה.

להגיד, וחיים טובים עלינו, לא נורא.

אבל בהיגוי אין לו רשות לשנות.

אם הוא משנה בהיגוי ואומר כמותיו,

תגיד אלו קייני וכולי, בוודאי שהאדם הזה אין לו על מי לסמוך.

אלא מאי?

לאדם הזה, אם הוא משנה, יש כנראה רגשי נחיתות.

רגשי נחיתות זו מחלת נפש.

אני לא פסיכיאטר, לא פסיכולוג, אני לא יודע לרפא את המחלה הזו.

תשלח אותו לכתובת המתאימה, אנחנו לא יודעים לרפא מחלות כאלה, זו מחלה מסובכת.

במקום אין אלוהים אלוהים אלוהים אלוהים.

ואם אמר לפני תחומה וגם מחלה כבוד נגיד,

הוא הוסיף באת העולם.

כן.

כן.

נו.

תשלח את עצמו חי תשלח את עצמו.

אה, יש לו אשורה.

לא נורא, זה בסדר, יצא.

כן.

מבינה, אדם שעולה למקום תחנתה,

רדומי, נגיד לי, אדוני, אם הם ברחו דרכו, אין שעה וגומל, כן?

ודאי, ברור. עכשיו, זה גודל גם להגיד גומל?

ודאי.

אם נסעת הבוקר לביתר,

וברוך השם לא זרקו עליך אבנים, חזרת בשלום,

מחר בבוקר עליית לוי תגיד הגומל.

ברור, ודאי.

לצערנו,

כשהולכים עד ביתר או אחרי זה אפרת,

יש שם את הכפר ערבי חוסאן, יש שם זריקות אבנים ואבן יכולה להרוג.

בוודאי שיש ספק.

כך גם אלה שנוסעים לחברון או לכל המושבים.

יש שם מושב אל-עזהר, כל מיני מושבים בדרך,

כיוון שיש שם זריקות אבנים.

מי שהיה צריך למנוע את האבנים האלה,

ויש אחד שעונה לשם ברק,

הוא שר הביטחון, לא?

אבל הוא מתנהג כמו אהבל.

או כמו, או ממש. אני לא יודע. גם את זה הפסיכיאטר צריך לומר מה התואר האמיתי שלו.

אבל הוא לא מונע את האבנים האלה.

אם היו נכנסים בהם, היית מביא גדוד של צנחנים בשטח,

ואם היה מישהו זורק אבנים, היו שוברים לו את העצמות כמו שצריך,

יותר לא היו זריקות אבנים.

כך עשו איזה מפקדים ואיזה מקומות אחרים, ונהיה שקט.

אבל הוא, לא אכפת לו.

לא חלק לה השם בבינה, ולצערנו אלה מנהיגיך ישראל.

אנחנו ממשיכים לחיות כמו בעולם השלישי.

נוסעים, זורקים אבנים, לא זורקים אבנים.

בבלגיה יש דברים כאלה, בשווייץ יש דברים כאלה, לא.

אנחנו עולם השלישי, עולם הרביעי.

במסים לוקחים מאיתנו יותר משווייץ. בשווייץ לוקחים חצי, כאן לוקחים כפול.

אבל מה שיש לנו זכויות לחיות בשלום,

לתמינימום,

גם זה לא נותנת לנו המדינה.

ואל תשכח, על המדינה הזאת צריך לומר הלל בברכה ביום העצמאות.

ביום שנברא העולם לא הייתה מדינה כזו.

מתי הייתה מדינה עם שר ביטחון אהבל?

זה לא היה.

זה משהו חדש.

אולי צריך גם להגיד שהחיינו על אהבל הזה.

זהו, זו המדינה. אנחנו צוחקים,

אבל מסכנים, היהודים האלה שנוסעים כל יום לביתר, הם חוטפים אבנים.

ולא פעם, זה לא רק הפח נשבר ואנחנו נמנתנו. הלוואי, וזו הייתה הבעיה. זה גם סכנה.

ולכן, תפילת הדרך בשם.

הגומל בשם. אין בזה שום מחלוקת גם לספרדים וגם לאשכנזים.

בזה אין שום שאלה.

כך גם מי שנסע לביתר וחזר צריך לומר הגומל.

כך גם אדם שנסע לחברון או לאחד מהמקומות האלה.

יש מקומות שאין זריקות אבנים.

אתה נוסע מכאן לבית אל,

שם אין את הבעיה הזו של זריקות אבנים.

שם הצבא תפס פיקוד, תפס אותם ביד ברזל,

והכול בסדר.

אבל לא כולם זכו לגור בבית אל. יש כאלה גרים בביתר,

ויש להם את הבעיות האלה,

וכשהוא בא לברך הגומל, שוב, צריך לומר מילה במילה,

שם מלכות, מלך העולה.

ואם האדם הזה מההתרגשות התחיל לגמגם, התחיל לפספס,

צריך החזן מיד לתקן אותו כדי שיאמר את הברכה כהוגן, בצורה מושלמת.

לא, לא, לא.

עד כדי כך לא.

יכול להיות שבשעות מסוימות ביום אולי, אבל בדרך כלל הדרך שמה לא עד כדי כך.

כן.

הרוב בעבר אמר שזה יוצא את אשכנזים,

לא להשתמש בבית אל תשכנזים ולא להשתמש בבית אל תשכנזים, לא, אבל כאן לא.

בדוגמה הזו לא. כאן אני לא צריך בכלל 72 דקות. מכאן עד ביתר אתה יוצא את ירושלים מגילו. עד ביתר זה 5-7 דקות סך הכול.

אפילו, אחי, אם זה מקום מסוכן,

כאן כבר לא צריך את הזמן של 4 מילים 72 דקות.

נוסעת 4 קילומטר עליבאדיקו לעלמא,

אתה נוסע במקום כזה שיש זריקות אבנים,

בוודאי שצריך לומר את תפילת הדרך בשם,

וכן גם ברכת הגומל בשם. כמו שאמרנו, בזה אין לנו שאלה גם לספרדים, גם לאשכנזים.

כך חייבים לנהוג ולעסור. זה אחד תלוי בשני אם הוא אומר, ברכת הדרך בשם. נכון.

אם אתה חותם, ברוך אתה השם שומע תפילה בשם השם.

כיוון שזה ודאי ולא ספק, גם הגומל צריך גם כן לומר בשם, נכון, אחד קשור בשני,

ואין לנו שום ספק בדבר.

רבי חנניה בן הקדשי האולם.