ברכות על בשורות טובות ורעות – גדרי “שהחיינו”, “הטוב והמטיב” ו“דיין האמת” למעשה
- - - לא מוגה! - - -
והאימה ויאמרו בלוב וחקווה,
ובעבור ימיך וחיפו לך שאלות חריף.
המשנה בברכות, נ״ד המשנה אומרת לנו שעל בשורות טובות אדם צריך לברך,
או שחיינו או הטוב והמיטיב.
כך הגמרא בברכות נ״ט ממשיכה ומסבירה, מפרטת לנו, וכך פסקו כל הפוסקים להלכה.
זה כלל, בכל מקום, הקדוש-ברוך-הוא נותן לך דבר טוב, אתה צריך לומר תודה.
התודה שאנחנו אומרים לבורא עולם על-ידי ברכת שהחיינו.
אם הטובה היא רק לי לבד,
אני קונה חליפה, רק אני נהנה מהחליפה, הברכה היא שהחיינו.
אבל כשהטובה היא משותפת,
יש לי שותף שביחד זכינו בפיס, הטוב לי והמיטיב לו,
ולכן נברך את הברכה הטוב והמיטיב. לא רק אם אני רואה עין בעין,
אלא גם על שמועות שהן טובות לו.
גם אם שמעתי,
גם על-פי השמועה,
גם כן אפשר לבוא ולברך.
אבל מדגיש שפרים מגדים,
בתנאי שהשמועה הזו באה מאדם ישר,
אדם שהוא אומר לך דובר אמת.
יש הרבה ליצנים בדור שלנו,
רוצים לצחוק על בן-אדם, מה הם עושים?
מודיעים לו כך, מצלפנים לו,
כאן מדברים עם מפעל הפיס, זכית במיניון.
ולמחרת באים הג'מאעה, אומרים לו, מזל טוב, שמענו שזכית במיניון.
לא היה ולא נברא.
לא מיליון שקל ולא מיליון אגורות, וכולם צוחקים, עושים מסחרה.
טוב, לצחוק מותר, אבל ברכה לבטלה אסור.
אם על סמך הליצן הזה הוא יגיד ברכה,
יגיד הטוב והאמיתי, ראשי החיינו,
זה ברכה לבטלה.
ולכן,
אל תמהר לבוא ולברך, אלא קודם כול צריך לברך.
לגבי ברכות אנחנו תמיד זהירים מאוד שלא יבוא חלילה
לידי איסור ולא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא.
אם הוא אומר לו, יגיד לו, בסדר, תודה.
יבדוק.
אצל החילונים יש להם אינטרנט,
הוא יכול לבדוק שם. באינטרנט הוא בודק, יש לו את המספר של הכרטיס,
הוא יכול לדייק, יכול לדעת בדיוק אם זה נכון.
אם זה נכון, הוא מאמת את הדברים,
יברך אז את הברכה, הטוב והמתים.
אז באמת הברכה היא טובה, היא מושלמת.
אבל סתם שמועות בעלמא,
שמועות שאינן מדויקות,
בוודאי שלא יכול לברך.
כך הוא הדין גם בהמשך.
שוב, המשנה גומרת ואומרת לנו,
על שמועות רעות אומר דיין האמת. שוב, גם בזה, לפעמים האנשים לא מדייקים.
האדם הזה איבד את ההכרה,
אז אנשים חושבים, אם הוא איבד את ההכרה, בטח הוא מת.
באים ומספרים לו, אומרים לו כך וכך קרה, מת.
יכול להיות שהוא לא מת. אולי הוא איבד את ההכרה, ועוד פעם,
ברוך השם, עשו לו החייאה והוא חי.
גם שם לא ימהר על-פי שמועות ועלמא, אלא צריך לוודא.
רק אחרי שיוודא את הדברים,
רק אז ידע שהכול בסדר, ואז יוכל לברך את הברכה בשם ומלכו. איך דומו שיתארס פה, יש לו, חבר טוב מאוד שיתארס וכו',
יאמר בלי שם.
להגיד שם שמים אי-אפשר.
נכון שגם אני שמח בשמחתו,
אבל אין לי כאן שותפות מלאה בשמחה.
כשאדם הוא שותף מלא, הטוב לי והמטיב לו,
אנחנו שותפים, קנינו ביחד את כרטיס ההגרלה,
או כל שותפות מעין זו,
אך שייך לומר הטוב והמטיב.
אבל כאן,
אפילו אם האדם הזה אהוב לו מאוד,
כמו דוד ויונתן,
אוהבים מאוד אף על-פי כן,
לא לגבי אמירת דיין האמת וגם לא לגבי הטוב והמטיב. תודה.
אומנם הבית החדש אומר שלגבי דיין האמת, הוא אומר שלאו דווקא על שבעה הקרובים,
אלא הוא עדין, כל אדם שהוא אוהב אותו, כל אדם כשר שמת.
כך פשט הגמרא לפי דעתו, וכך כתבו חלק מהאחרונים.
אבל שוב, גם בזה יש חולקים,
ולכן כמו בכל מקום אנחנו חוששים מאוד לספק ברכה לבטלה,
ולכן רק על השבעה הקרובים שנאמרו בתורה בחומש ויקרא פרשת אמור,
אבא, אמא, אח, אחות, בן, בת או על אשתו,
רק על השבעה האלה יכול לברך.
או כעין האבא, יש לנו גם את האבא הרוחני,
רבו המובהק שמת, לא רק שקורא עליו, אלא גם יאמר את הברכה בשם המלכות,
אבל כלפי אנשים אחרים,
אל שב ואל תעשה,
יאמר ברוך אתה, יהרהר השם ואלוקנו, בהרהור כן, אין בזה ממה לחשוש,
אבל לומר בפה שם שמים,
קשה לנו להורות לגבי הדוגמה הזו, והוא הדין גם, להיפך,
גם לגבי הטוב האמיתי, כשאני קשור במישרין,
אבל לא קשר עקיף,
על זה עדיין אי-אפשר להתיר לבוא ולברך. הוא הדין גם לגבי אדם שקונה רכב.
גם שם יש כמה וכמה מושבים, זה לא מושב אחד,
אתה לוקח את המשפחה, את החברים,
ולכן אדם שקונה רכב מברך הטוב האמיתי,
בין אם זו יד ראשונה או יד שנייה.
בשבילי הרכב חדש, אני שמח בו מאוד,
ולכן קיבלת את המפתחות, אתה בא להיכנס לרכב,
יברך בקול רם, ויפתור, יוציא ידי חובה את אשתו, את הילדים ואת החברים,
גם שם יברך את ברכת הטוב האמיתי.
רק במכונית מרוץ,
שם אין הרבה כיסאות, שם יש רק כיסא אחד.
איך הליצנים אומרים עליהם? נוסע לבד, מת לבד.
לכן, אחד כזה לא יברך שם הטוב האמיתי, אלא אם הוא נוסע בזהירות, אז יברך שהחיינו, שם הוא לא לוקח אנשים אחרים.
אבל מכונית רגילה,
יש שם, ברוך השם, עוד כיסאות, עוד ספסל,
ולכן יברך בשם המלכות, יברך את הברכה הטוב והמיתי. כך גם כמעט כל המוצרים שאנחנו קונים לבית.
הוא קונה תנור אפייה,
מכונת כביסה, מזגן.
האם המזגן הוא רק בשבילי?
רק בעל-הבית נהנה מהמזגן?
האשה והילדים לא נהנים בזה בקיץ ובחורף?
בוודאי שכן.
ולכן, על כל אחד מהדברים הללו גם כן יברך את הברכה בשם המלכות ויאמר את ברכת הטוב והמתים.
רק לגבי חליפה,
וחליפה, כמו שאמרתי, רק אני נהנה מזה.
מה אתה יכול להכניס בתוך החליפה עוד אדם?
אין לנו חליפות כאלה עדיין. ולכן,
בחיי גוונה, הברכה היא שאחיינו. אבל ברוב הדברים האחרים, רוב החפצים שאנחנו קונים,
בדרך כלל יש בהם טובת הנאה גם לאחרים,
ולכן יברך הטוב והמתי.
מוצרים לבית. מוצרים לבית. יש מישהו שחולק?
אם יש מחלוקת, אז אתה שואל, האם נאמר סבל?
מי חולק? אם האדם הזה שמח מאוד שקנה מכונת כביסה,
או קנה תנור.
אין בעיה, אין שום שאלה, ודאי שכן.
בכל זאת, אולי דוגמה יוצאת מן הכלל,
אדם שהוא מיליארדר,
בשבילו לקנות תנור אפייה זה כמו שאתה קונה ביסלי או במבה לילד,
ובשבילו זה כסף קטן.
אולי הוא לא מרגיש בזה שמחה,
אולי לאחד כזה,
והמיליארדר הזה אולי תגיד לו שהוא לא חייב.
אבל אנחנו אנשים בינוניים,
ודאי שכל אדם בינוני,
כשקונה תנור אפייה וכיוצא לזה,
בוודאי שהוא שמח,
ועוד יותר אשתו שמחה,
הוא שמח בשמחתה.
ולכן,
בן הראוי לברך את הברכה בשם המלכות,
לומר את הטוב והמתי.
אם אתה צריך לומר שחצוי חברים שהתגרשו אחרי 40 שנה,
במדובר בגירושים, לברך בין האמת,
לפעמים צריך לומר, ברוך שפתרנו, תלוי מה יהיה הרקע של הגירוסים.
אבל לפעמים, צריך לומר דעיין האמת, כגון,
לפעמים זוג שהכול היה בסדר.
עשר שנים לא זכו לבנים,
ואין ברירה, ההלכה היא גט.
כשהם עושים את הגט,
לא יבוא ולא יהיה שאף אחד לא יראה דבר כזה, הוא בוכה, היא בוכה.
זה היה אסון נורא.
ואפילו, אחי, הקדוש-ברוך-הוא אמר, אנחנו מתחתנים בשביל לקיים פרייה ורבייה.
כאן עברו עשר שנים, ולכן חייבים להתגרש.
שם, בזה אתה צודק בוודאי.
הבעל, צריך לומר, או האישה, צריכים לומר את הברכה הזו בשם מלכות.
אין לך אסון כלכלי נפשי, ויותר מזה.
הירושלמי מדגיש לנו שברכת דעיין האמת לא רק על אסון שאחד מבני המשפחה הלך לעולמו.
גם על אסון כלכלי,
גם על זה צריך לברך דעיין האמת. כגון,
אדם שהשקיע את כל כספו וקנה יקב,
רצה שיהיה לו יין, ויקב לעשות ענבים, ויעש באושים.
היין החמיץ.
אומר הירושלמי, יברך בשם מלכות,
דיין האמת.
כך גם אדם שהשקיע את כל ממונו הלך וזרע חיטים,
בא להקת ארבה ונחתה על השדה שלו.
אתם מכירים את הארבה, יש לו מסורית קטנה,
ואחרי שהם ילכו לא יישאר מאומה.
כל מה שהוא השקיע,
הכול הלך לריק ולבה עלה.
גם על זה אומר הירושלמי שיברך באשר ומלכות דיין האמת.
וכן, כל כסף יוצא בזה, נשרף לו הבית.
גם כן, זה אסון,
כל מה שהיה לו הלך לאיבוד, יברך דיין האמת.
אלא שלגבי השרפה,
היום בהווה יש הרבה מקומות שיש להם ביטוח.
נניח שהבית הזה מבוטח במיליון שקל.
נכון שהיה כאן נזק גדול,
אבל לא הוא צריך לברך את דיין האמת.
הביטוח, צריכים לברך דיין האמת, להם היה נזק ושום נזק לא קרה לו.
הרגשה לא נעימה שאדם נכנס ורואה את כל הבית שחור,
אבל אתה מזמין מייד קבלן שיפוצים,
ישפץ לך את הבית, הכול יהיה חדש,
יקנה רהיטים חדשים, ספרים חדשים.
אחרי חודש פנים חדשות באו לכאן,
הוא לא יזכור בכלל שאי-פעם היתה כאן שרפה.
ולכן, כשיש ביטוח אין בעיה.
זה הדין גם לגבי רכב.
האדם הזה קם בבוקר,
הרכב הלך.
אומנם הוא הולך למשטרה, מגיש תלונה,
אבל הוא יודע שהמשטרה לא תביאו לו את האוטו,
ובמדינת ישראל יש משחטה לא רק בשביל הבהמות והעופות, יש גם משחטה של המכוניות. הוא יודע שזה אבוד,
ולכן, אם זה רכב יקר שכואב לו,
שוב, גם בזה צריך לומר את ברכת דיין האמת. אבל יש אנשים שיש להם ביטוח מקיף.
הביטוח המקיף הזה פירושו שאם גנבו,
הרכב שווה 100,000, הוא יקבל מחר את כל ה-100,000.
אז יש להם ביטוח, שוב, לא הוא צריך לברך,
הביטוח צריכים לברך, אבל הוא ודאי שלא יאמר דיין האמת.
בכל מקרה, יש אגמת נפש.
אדם מרגיש לא נוח, אפילו אם יקבל אחר כך את הכסף,
בינתיים.
אבל רוצה לומר, בלי שם כן.
אבל להזכיר שם שמים אינו רשאי. הוא הדין גם אדם שמפוטר מהעבודה.
גם הוא צריך לומר דיין האמת.
בזה יש הבדל באיזה גיל מדובר.
אם האדם הזה צעיר לימים, בן 24,
אז אם פיטרו אותו,
אז הוא יקבל מחר פיצויים, בכסף הזה בטח הוא יקנה רכב,
וילך למקום אחר.
מי לא רוצה טכנאי צעיר, יש לך תעודה מצוינת,
יקבלו אותו בכל מקום.
אז כאן זה לא אסון,
אין כאן אסון כלכלי לאותו האדם, ולכן לא יברך, דיין האמת.
אבל אם האדם הזה בן 60, 62, ופיטרו אותו בלי פנסיה,
מי יקבל אותו, כולם רואים את הזקן הלבן,
מי ייקח אותו עכשיו לעבודה,
ולכן בחיי גוונה,
אם הוא יודע שזהו סופית,
אין ברירה, יברך דיין האמת בשם ומלכות.
לא תמיד זה כך, לכן הדגשתי את המילה סופית.
פעמים רבות שלא המנהל קובע, אלא ועד העובדים קובע,
אם הוא נמצא בנמל אשדוד.
ונתנו לו מכתב פיטורים.
הוא הולך ליושב-ראש הוועד,
הוא אומר לו, תשאיר את זה בארכיון,
תבוא מחר לעבודה כרגיל. כך מצווה עליו יושב-ראש הוועד.
אתה חושב שהמנהל יש לו מילה שם? לא, אין לו מילה.
הם פוחדים מוועד העובדים. אם ידברו מילה, יעשו להם שביתה, יהיו להם נזקים פי כמה.
מימל, אתה יודע שאין שיניים להחלטה זו,
בוודאי שאסור לו לברך דיין האמת.
אבל יש מקומות שאין ועד,
או שהוועד הוא חותם את גומי של המפעל,
ולכן בחיי גוונה,
אם הוא יודע שזהו זה, אין מה לשנות.
אז בלית ברירה, גם על זה צריך לברך את הברכה, דיין האמת.
וכן, כל כיוצא בזה, הבאנו כמה דוגמאות של אסון כלכלי,
שגם על זה צריך לברך את הברכה, דיין האמת.
כך גם לאידך גיסא, כל דבר טוב שהקדוש-ברוך-הוא שולח.
הבאנו כמה דוגמאות טובות, ואידך זה יתגמרו.
לא, מצוות עבד אינות איתנו.
מה קורה עם אדם שכתב, הוא גר לבד?
כן, יברך שהחיינו.
כיוון שבינתיים הוא גר לבד, אין לו אישה וילדים,
רק הוא לבדו מכבס בזה,
ולכן הברכה תהיה, יש אחיינו.
מריא בוטון שואל,
אדם שמתחתן נושא אישה,
האם יברך שהחיינו או לא?
הרב אומר,
אם אתה לוקח פרי חדש אתה שמח, מברך.
למה כאן לא יברך?
בוודאי שכן.
כך דעת מור הקציעה, פעולת צדיק ועוד.
אבל רוב הפוסקים אומרים שלא יברך.
והטעם הראשון,
האדם הזה מתחתן כדי לקיים פרייה ורבייה.
פרייה ורבייה הוא לא מקיים ברגע שהוא מתחתן, ברגע שהוא קידש אותה.
רק שיהיה לו בן ובת, בינתיים לא.
ולכן בינתיים אסור לו לומר שהחיינו.
זאת ועוד,
הגאון בעל אור שרגה הובא במגן אברהם והלכות קטנות.
הוא עונה בשאלה.
הוא אומר,
מאיפה אתה יודע מה אתה לוקח?
הרי יש שני פסוקים.
מצא אישה מצאתו והספק רצון מהשם.
ויש פסוק אחר, מוצא אני מר ממוות את האישה.
אז הוא שואל,
אור שרגה, מי אמר שהוא צריך לברך שהחיינו?
אולי צריך לברך דיין האמת.
אלא מה? ספק, ספק, הוא לא יברך, לא זה ולא זה, הוא לא יודע מה הוא לוקח.
נכון שעד החתונה בדרך כלל הכלה נראית,
כלה נאה וחסודה, עדינה, מדברת בנחת, אף פעם לא תשמע אותה צועקת, לא מרימה קול,
אבל יש הרבה שחקנים,
ולכן בחיי גוונה מי ספק לא מברך,
או תשאל הפוך,
גם היא לוקחת בחור טוב, למה שלא תברך שהחיינו?
שוב, מי אמר לך שהוא בחור טוב?
ודימה הנביא גילה לך בחלום?
ולכן גם כאן יש לנו את הספק.
מה אנחנו עושים מספק?
הגאון חידם במחזיק ברכה מביא לנו איזה פתרון בהלכה, שהוא אליבדיקולה עלמא.
החתן לוקח טלית חדשה,
כשהוא מברך שהחיינו,
מתכוון לפתור לא רק את הטלית החדשה, את הבגד החדש,
אלא גם את הכלה החדשה,
אם הוא היה חייב, אם באמת היא אישה, יראת השם, היא תתעלת,
אבל בוודאי הוא פותר אותה גם בזה. ולכן,
מן הראוי שהרב, שעורך את החופה והקידושין,
יאמר בפירוש לחתן, אתה מתכוון לפתור לא רק את הטלית החדשה,
אלא את כל הדברים החדשים שהוא קנה.
יש לו חליפה חדשה, כלים חדשים, כלה חדשה,
את כולם הוא מתכוון לפתור בברכת שהחיינו.
הוא יאמר לעוד,
גם הכלה, אולי צריכה לברך שהחיינו,
תכוון גם עליה.
בספר חוקי חיים מוסיף עוד, והוא אומר,
הנביא ירמיה, בפרק כט, אמר,
קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים.
והגמרא, בקידושים כט, למדה מזה,
שאבא חייב לא רק למול את בנו ביום השמיני או לפדות אותו אם הוא בכור,
אלא גם חייב להשיאו אישה,
צריך לעזור לו מבחינה כלכלית כדי שיוכל להתחתן.
אם כך,
בואו ונאמר, האדם הזה עושה מצווה וכל יום אדם מחתן בן,
פעם בכמה שנים מזדמן לו לחתן בן או בת.
ולכן,
אם זה פעם בכמה שנים, אם העצמה הזו נדירה,
אולי יברך שהחיינו.
שוב, אם הוא היה בטוח שהזוג הזה מתאימים,
עיניוי הגפן בעיניוי הגפן דבר נאה ומתקבל,
היה צריך לברך שהחיינו על המצווה שהוא זוכה.
אבל אם חלילה זה לא טוב, לא מתאים,
אז אולי צריך לומר בעיין האמת.
לכן, שוב, עוד הפעם,
אבא של החתן ואבא של הכלה, שניהם מקיימים מצווה,
אבל גם שם יש הספקות שאמרנו.
שוב, גם כאן, פתרון קל מאוד.
כשהחתן מברך שהחיינו,
הוא אומר בפירוש,
אני מתכוון לפטור גם את הכלה,
גם את האבא שלה, גם את האבא שלי,
את כולם, כל ארבעה אלה,
בברכה אחת ברכת שהחיינו של הטלית. אבל פעמים רבות
כשהרב גומר את הדרכה,
גומר את הקידושין,
נו, טלית, תביאו את הטלית.
הרבה פעמים את הטלית שכחו בבית.
אבל בעל האולם נמצא שם, הוא אומר, אני אביא לכם טלית.
עושים שם כל יום בריתות,
אז הוא מביא להם את הטלית.
לפעמים יש עליה כתמי יין, לפעמים אין,
אבל יש טלית, יכולים לומר, אני אתן לך.
בסדר.
אבל הטלית הזו לא שלו, והיא גם לא חדשה,
בוודאי שאין על זה שהחיינו.
אז מה יהיה עכשיו, אנשי החיינו?
תשאל את החתן.
החליפה הזו זו חליפה חדשה? כן.
אם זו חליפה חדשה,
אז אדם שקונה חליפה 800 900 שקל,
גם בזה הוא שמח מאוד,
גם על זה צריך לבאר שהחיינו, אז תגיד לו, תכוון על החליפה,
ויפתור בזה את כל הדברים האחרים,
יעקוף את המחלוקת, יוצא ידי חובה, לבדי כולה עלמא,
ואין הבדל אם זה זיווג ראשון, זיווג שני,
זה לא משנה בכל הדברים האלה.
שייך את הדין שאמרנו, את המחלוקת,
ולהלכה אנחנו יוצאים ידי חובת מארי בוטון,
מור וקציעה ופעולת צדיק, על-ידי ברכת שהחיינו של הטלית.
מתי הוא בירך עליה?
אין לכן המים. אם הוא בירך כבר על החליפה החדשה,
שעתיים קודם הוא כבר בירך שהחיינו,
אז אין לו אפשרות לברר שהחיינו,
אלא אם כן,
אם יש שם ענבים או מישמיש. אם יש שם מישמיש, הוא עדיין לא אכל מישמיש,
אז תביא לחתן, תגיד לו, שיברר שהחיינו על המישמיש,
ואני אכוון לפתור גם את הכלה.
תחפש לו לספרי חדש,
תביא לו, כדי שיזכה גם בברכת שהחיינו.
באותו היום אתה יכול לברך את הטוב והמתים.
עבר אותו היום, אם הוא שואל למחרת, לא יברך.
השמחה פגה, השמחה נחלשת.
יש אומנם חולקים.
הוויכוח הוא,
האם נדמה את זה לברכת הגומל? הגומל, יש שאומרים שלושה ימים, יש שאומרים יותר,
או לא.
רוב הפוסקים אומרים שזה לא דומה לברכת הגומל.
שם אני צריך להביא קורבן תודה. קורבן תודה אפשר להביא גם אחרי השבוע.
ולכן, כנגד זה ברכת הגומל, אפשר לומר גם אחרי השבוע.
פה לא, פה אדם מברך את ברכת הטוב והאמיתים או שהחיינו זה לא כנגד קורבן תודה, אלא אתה אומר תודה לבורא עולם בלי הקורבן.
ולכן, כשעדיין השמחה היא דבר חי,
עדיין הוא מרגיש אותה, כן.
אבל אם עבר יום לא.
דוגמה שנייה, לא יבוא ולא יהיה אדם שאבא שלו נפטר והוא לא ידע את הדין. הוא לא בירך דיין האמת.
רק אחרי שלושה ימים בא חכם, אמר להם דברי ההלכה,
ואז נודע לו.
לא יכול לברך דיין האמת.
כך אומר הגאון חידה בספרי חיים שאל בשיעורי ברכה,
גם בזה יש חולקים.
תראו בשדה חמד מביא מחלוקת, אבל.
עוד הפעם חזרנו לכלל, ספק ברכות להכן.
ולכן, רק ביום הראשון נברך דיין האמת.
מה הסברה? שוב, אותו דבר.
כמו שאמרנו בדוגמה הקודמת, גם בזה.
ביום הראשון אדם עדיין סוער מאוד, כואב מאוד,
הפצע פתוח, ולכן נברך דיין האמת.
אחרי שאדם ישן, נרגע,
אחרי זה הוא קם למחרת.
עדיין הכאב גדול, אבל לא כמו היום הראשון.
חכמינו, כשתיקנו את ברכת דיין האמת,
רק כשהכאב הוא נורא ואיום,
רק ביום הראשון.
מקביל לזה גם, להבדיל, גם לגבי ברכת שהחיינו הטוב והמתים,
רק ביום הראשון בלבד.
בכל מקום יש מחלוקת.
זה לא מוסכם.
כאן יש לך פתרון.
עצה פשוטה מאוד, תביא מישמיש,
תברך על המישמיש שהחיינו,
ותכוון לפתור גם את החליפה החדשה שאתמול לא דרכת עליה שהחיינו.
יש פתרון.
לגבי הנושא של שהחיינו, יש לנו תמיד העצה הזו של פרי חדש כדי לעקוף את המחלוקת.
אבל דיין האמת, אין שם העצה כזו,
שמה אין את האפשרות המקבילה.
אדם שיש לו ספק,
נניח הוא קנה מכונת כביסה, תנור,
ולא ברך הטוב והמיטיב ביום הראשון.
אמרנו, פתרון אחד, פרי חדש, עצה שנייה.
אין לו פרי חדש,
יכול לאכול, יאכל כזית לחם,
ובברכת המזון, כשהוא מברך, יכוון לפתור את זה.
בברכת המזון אנחנו אומרים בסוף,
הוא היטיב לנו,
הוא מיטיב לנו, הוא ייטיב לנו. גם שם יש את התוכן של הטוב והמיטיב.
ובכל מחלוקת, כולל גם בדוגמה הזו, במחלוקת הזו,
גם כן יכולים לכלול את הפתרון הזה.
יכול לומר ולכוון בברכת המזון בברכה הרביעית שהוא מתכוון גם על מכונת הכביסה או התנור שקנה,
גם שם יש לנו את העצה, את הפתרון האמור. אבל אדם חכם ונבון ימהר,
מייד יבוא ויעשה את הדברים בצורה חכמה. אדם שיודע שחברו יש לו איזו בשורה טובה,
ברגעון חידה, שיבשר אותו מהר.
הלשון שלו, מאור אמהרנה לו.