ברכת הגשמים בזמן הזה והלכות שהחיינו: בין סכנת חיים למציאות המודרנית – עם הדרכה בהלכות הגרלות ופיס
- - - לא מוגה! - - -
אברהם בן רות
אני קורא בסימן רכ״א,
אם היו בצער מחמת עשירת גשמים וירדו גשמים, הם מברכים עליהם, אך על-פי שלא ירדו עדיין כדי רביעה משירדו כל כך, שרבו על הארץ שיעלו עליהם הבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה. אגב, אין לנו נוהגים בזמן הזה בברכת הגשמים משום שבמדינות אירופה תדירים הגשמים ואינם נעצרים כל כך.
ומה מברך?
אם אין לו שדה, אומר, מודים אנחנו לך, השם אלוהינו, הכל טיפה וטיפה שהורד נתננו,
ואילו פינו מלא שירה קיים.
עד הן הם יודו ויברכו את שיבך מלכנו.
וחותם, ברוך אתה ה' אל רוב ההודעות.
אם יש לו שדה בשותפות עם אחר, מברך הטוב והמטיב. אין לו שדה שותף בשדה, מברך שהחיינו. אגב, יש אומרים שהשומע שירדו גשמים, מברך הטוב והמטיב.
כל זה דברי הגמרא בברכות נט ותענית ו'.
בשני המקומות הגמרא מדברת על הנושא הזה.
היתה עשרה גשמים.
עבר חשוון, כסלו, אין גשם.
סוף-סוף, ברוך השם, התחילו גשמי רצון, ברכה ונדמה.
צריך לומר תודה לבורא עולם.
מה התודה?
באיזה צורה הוא אומר הודעה לקדוש-ברוך-הוא?
אם האדם הזה יש לו שדה לבד,
חקלאי, חקלאי שיש לו שדה לבד, נחלת שדה וחרם,
יומר תודה לבורא עולם, יברך בשם ומלכות שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
אבל אם האדם הזה יש לו שדה בשותפות,
יש הרבה מושבים שהקרקעות כולן בשותפות.
כאן נוסח הברכה צריך להיות יותר כולל.
יברך בשם ומלכות מלך העולם, הטוב והמיטיב,
התוכן הוא, הטוב לי והמיטיב,
לשותפים או לשותף שנמצא יחד עימי.
אין.
האדם הזה לא חקלאי, אין לו שדה,
לא לבד ולא בשותפות.
אין לו קשר לחקלאות בפועל.
אף-על-פי-כן צריך לומר תודה לבורא עולם.
אם אין גשם, חלילה,
אין מים למעיינות, לבארות, אין מים בבורות,
התבואה לא צומחת, עץ השדה לא ייתן פריו,
זה אסון.
ולכן לכולנו יש את החובה להודות, אבל למי שאין בפועל קרקע, אדם שהוא לא חקלאי,
הגמרא מביאה לו נוסח ההר.
הנוסח הוא,
אומר,
מודים אנחנו לך השם אלוהינו,
אני לא אומר שם שמים, אבל הוא ודאי צריך לומר שם שמים,
על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו.
ואחרי זה ממשיך בשירת נשמת קול חי,
ואילו אפילו מלא שירך חיים,
עד שמגיע לסוף, עד הן הן, יודו ויברכו את שמך מלכנו,
ואז באה החתימה, ברוך אתה השם, אל רוב ההודאות.
זה נוסח הברכה שצריך לומר, אלה דברי הגמרא,
וכך פוסק לנו מרן בשולחן ערוב.
לא מייד עם הטיפות הראשונות יתחיל לומר את זה.
הטיפות הראשונות, אם חלילה ייפוסק, זה כלום, כמה טיפות זה כלום.
אלא הגמרא עומד, מי שיצא חתן לקראת כלה.
זאת אומרת,
כשמתחיל גשם שוטף,
הרצפה כבר רטובה,
כשיורדת טיפה מהשמים אז כאילו קופצת כנגדה טיפה אחרת.
ולכן, ברגע שנעשה מצב כזה, ברוך השם, התחילו גשמי רצון, ברכה ומדבה,
יוכל לומר את הברכות האלה, כל אחד ואחד לפי החלוקה שלו,
או שהחיינו אם יש לו שדה בשותפות,
או הטוב והאמיתי ויש לו שדה עם מישהו אחר,
או מודים אנחנו לך, אדם שאין לו בכלל שום שדה,
כלל ועיקר, יאמר את הברכה האמורה.
נכון שיש לנו גינות.
גם לנו, גם לאנשים שגרים בערים, יש לנו מסביב לבית, מסביב לבניין גינה,
כלומר, בגינה הזאת לא מגדלים לא חיטים ולא שעורים, יש בדרך כלל פרחים לנוי,
כותב בהגאות איש מצניח, שעל זה לא שייך להגיד לא הטוב והאמיתי ולא שהחיינו, אלא עדיין צריך לומר את הברכה,
מודים אנחנו לך, השם אלוהינו.
זה הנוסח שצריך לומר תודה לבורא עולם.
כשלמדתי בישיבת דברת יוסף בתשכ',
למדנו אצל הגאון, חכם יוסף עדס.
היתה עצירת גשמים,
אבל התחיל לרדת סוף-סוף גשם שוטף.
הרב הפסיק את השיעור באמצע,
פתח לנו את השולחן הארוך וכולנו אמרנו ביחד את הקטע הזה, מודים אנחנו לך.
כל הנערים,
אף אחד מהם לא היה לו לא שדה לבד ולא בשותפות.
גם חכם יוסף,
גם המורה שלנו,
גם הוא לא היה לו שדה. הוא היה גר בשכירות,
לא היה חקלאי ולא,
ולכן כולנו אמרנו ביחד את הכול וחתמנו בשם השם.
ברוך אתה השם, אל רוב ההודעות זה מה שעשינו.
אלה הדברים שנאמרו בגמרא ובפוסקים.
אין מחלוקת, אין חולקים בדבר הזה.
אבל,
בדור שלנו יש מחלוקת.
איך המצאת מחלוקת בדור הזה?
אם כל הפוסקים מעתיקים את הגמרא,
איך אתה אומר שעכשיו יש מחלוקת?
תראו בספר שולחן שלמה,
גם הרב אוירבך וגם הרב אלישעי מסבירים את הגמרא. הם אומרים,
בזמנם, בדורותם, אם לא היה גשם,
חלילה אין חיים, סכנת חיים.
גם היום, תלך למדינות אפריקה,
יש הרבה מקומות בעולם, אין גשם, יש בצורת,
האדמה לא מצמיחה, אין מה לאכול,
אין מים לשתות, ואנשים מתים בצמא וברעב.
בממוצע,
מה שהמדענים אומרים היום,
20,000 בני-אדם כל יום בעולם מתים ברעב ובצמא כתוצאה מהדברים האלה.
ולכן גם לנו, גם לעם ישראל,
חלילה, שמר, יקרה דבר כזה,
ולכן אנחנו צריכים לומר את הברכה הזאת.
שם, בתוך נשמת, כתוב, מחרב הצלתנו. גם את זה אתה אומר.
מה הקשר בין מחרב הצלתנו לבין הנושא של הגשם?
שוב,
כשיש עצירת גשמים, אין מה לאכול,
אנשים יוצאים להילחם כדי לשדוד,
כדי לקחת את הלחם של השני,
אבל כשיש, ברוך השם, שבע בעולם,
מחרב הצלתנו,
לכן גם זה חלק מברכת ההודעה ומה שהיו אמורים לומר בזמנם, בדורותם. אבל מתשכ״ה והלאה אנחנו מנועים מלהזכיר שם שמים.
צריך לומר את הכול, צריך לומר תודה לדורי העולם,
אבל בלי חתימה.
מה קרה בתשכ״ה? אתם זוכרים את ההיסטוריה?
באותה השנה חיברו את נהר הירדן והכינרת לצנרת של המוביל הארצי.
זה מה שהיה באותה השנה.
ממילא,
ברגע שחיברו,
הצנרת הזו פתרה הרבה בעיות.
לא יורד גשם, אנחנו יכולים לשאוב,
יש לנו ממטרות,
יש לנו טפטפות,
ויכולים להמשיך להשקות את הפרדס.
הפרדס לא התייבש.
גם אם אין הרבה גשם, מים לשתות, יש, יש בברס מים.
אז הוא יגיד לך, אותו המדען,
זה ירד למטה מהקו האדום, זה ירד למטה מהקו השחור. בסדר, יעשו את הקווים עם כל הצבעים שהם רוצים,
אבל יש בפועל מים, אנשים לא ימותו ברחב.
זאת ועוד.
מאז ועד היום לא רק שיש לנו את מי המוביל הארצי,
אלא הקימו לנו גם הרבה מתקנים, התפלת מי ים.
המתקן הראשון הקים אותו בזמנו אלכסנדר זרחין באילת.
הוא היה מדען עיר השמים. כבר לפני חמישים וכמה שנים הוא הגה את הרעיון והקים שם באילת.
בזכותו העיר אילת התפתחה,
אחרי זה הקימו באשקלון,
אחרי זה בחדרה ועוד ביד נטויה.
הכמות של המים שהם מוציאים משם,
שלוקחים את המים המלוחים של הים התיכון ועושים אותם מים מתוקים,
הכמות הזו היא יותר ממה שלוקחים את מי הירדן והכנרת. כל כך הרבה הם מתפילים אל המים.
ודאי שאנחנו צריכים גשם.
אם לא, חלילה, אם לא היה גשם,
כדי לקנות את המים האלה שמתפילים מי ים זה עולה כסף.
הגשם יורד מהשמים בחינם, מלא מופת.
בוודאי שאנחנו צריכים את המים של הגשם,
ובוודאי שחייבים לומר תודה לבורא עולם.
אבל,
האבל הגדול בזמנם, שזו היתה ממש סכנת חיים, בלי הגשם אנשים היו מתים ברעב ובצמא.
ממילא גם החתימה היתה צריכה להיות,
שם השם, ברוך אתה השם, אין רוב ההודעות.
היום הזמן הזה שאין סכנה זה רק עניין של מחיר.
אם יש גשם, תשלם על חשבון המים 500 שקל.
אם אין גשם,
אז המים יהיו יותר ביוקר,
תצטרך לקנות את המים מהתפלת מי ים, אז במקום 500 שקל תשלם 800 שקל. נו, יהיה לך הפסד,
אבל זה לא חלילה סכנת חיים.
מים בברז כן יש לנו ויהיה לנו.
ולכן המהפך הזה, שחל מאז תשע-קפה,
הוא שמונע מאתנו מלומר ומלהזכיר שם שמים.
זה לא מוסכם. יש חלקים,
הם מבינים שגם אם אין סכנה מותר, אבל, כמו בכל מחלוקת,
גם פה צריך לומר ספק ברכות לעגל.
כשאנחנו בירכנו,
כשלמדתי אצל חכם יוסף עדס,
תשכ, תשכ עדיין לא היה מהמוביל הארצי,
ולכן בצורת, אם היתה אז, היתה משמעותית מאוד, היה עדיין חשש סכנה.
אבל, ברוך השם,
בשנים האחרונות המציאות השתנתה,
ולכן בדרך כלל לא אומרים שם שמים בחתימה.
יכול להיות דוגמה יוצאת מן הכלל,
שגם כעת, בזמן הזה, נאמר שם שמים.
רק כיצד?
בצורת, חשוון, כסלו, אין גשם.
אבל יום שבת החזן התחיל,
כי לאשר מנוחה הוא מושב בגויים. יום שבת בבוקר, והתחיל גשם שוטף.
עכשיו כאן,
יש לך פתרון קל מאוד.
בלאו הכי אתה חייב לומר שירת נשמת קול חי.
על זה אין ספק,
אתה חייב גם לומר שם שמים.
אלא מאי?
לפני שאתה מתחיל נשמת,
קודם כול תעשה הקדמה.
מודים אנחנו לך, השם אלוהינו, על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו.
ימשיך החזן וישיר להם את נשמת קול חי,
ואז הוא יכול גם לחתום,
אז אין חשש, חלילה, של ברכה לבטלה.
בלאו הכי הוא צריך חתימה.
יש כאן השתבח, סמוכה לברכת ברוך שאמר,
ולכן אין הווה אמנה כאן למחלוקת הזו.
אבל זה דבר נדיר, שבדיוק כשיגיעו לנשימת קול חי,
אז הקדוש-ברוך-הוא ישלח להם את הגשם, זה דבר שהוא לא מצוי.
אבל אם בא בשעה אחרת, בימים אחרים,
יאמרו את הכול. גם אם הם באמצע לימוד התורה יפסיקו את השיעור,
יאמרו את הכול,
ישירו את הכול, יאמרו תודה לבורא עולם,
אלא שבזמן הזה אנחנו לא יכולים לומר את הברכה בשם השם.
כל זה לאדם שאין לו שדה.
אבל אדם שיש לו שדה לבד יכול לומר גם בזמן הזה את שהחיינו בשם ומלכות.
זה לא קשור לברכה, מודים אנחנו לך.
והסיבה היא,
ברכה שהחיינו על כל טובה שהקדוש-ברוך-הוא נותן לנו,
גם אם הטובה הזו היא טובה כספית,
לא רק אם נתן לך חיים,
לא רק על דברים של חיי נפש,
אלא גם על כל דבר טוב.
אדם זכה בפיס, אדם רווק, זכה בפיס.
מה, בלי הפיס הוא היה מת?
גם בלי זה, גם כן היה חי.
אפילו, אחי, זכית, הרווחת מיליון שקל, אתה אומר תודה לבורא העולם, אתה אומר שהחיינו.
גם פה, גם בגשם הזה,
במקום שישלם הרבה כסף בשביל ההשקעה, הנה הגשם הזה, השקע לו את כל השדה בחינם.
ולכן, לגבי הברכות
שהחיינו והטובה מטיב, אין שאלה.
ודאי שעל זה כן צריך לומר גם בזמן הזה.
כל הוויכוח הוא,
אדם שאין לו שדה, לא לבד ולא בשותפות,
וצריך לומר את מודים אנחנו לך על כל טיפה,
אבל לא יאמר בחתימה השם שמים,
בגלל שהיום, בזמן הזה,
אין לנו חשש של סכנה בפועל.
אלה הדברים, נקווה שלא נצטרך לומר.
נאמר תודה לבורא העולם,
נאמר תמיד נשמט קול חי,
נאמר תודה בהרבה דברים אחרים,
ולא נצטרך לומר על הדבר הזה שלא תהיה עצירת גשמים.
אבל בארץ-ישראל קורה,
פעם בשלוש-ארבע שנים בממוצע קורה שיש גם עצירת גשמים,
ולכן ברגע שהגשם מתחיל צריך לומר את ההודאה האמורה.
חבר הכנסת רובק מברך שחילנו על פייס,
שאני בעזרת השם ארוויח.
קודם כול, מי הרשן לך ללכת ולקנות פיס?
קיבלת יותר מהרבנים ללכת ולקנות?
אם הקדוש-ברוך-הוא רוצה שתהיה עשיר גדול,
מה, דווקא בפיס, דרך הכרטיס זוכים, אם הקדוש-ברוך-הוא רוצה, יש הרבה דרכים למקום שתהיה עשיר גדול. מי אמר דווקא בפיס?
הרי למדת את הגמרא מסכת ראש שנה כב וגם בסנהדרין כד.
שתי המקומות, הגמרא עוסקת על מה שהיה בזמנם, בדורותם, מה שהיה מצוי יותר,
המשחק בקובייה.
לא רק שהדבר אסור, אלא גם פסול העדות מדי רבנן.
ולכן יש אומרים שגם אדם שקונה כרטיס פייס, גם בזה יש את אותה הבעיה.
הגמרא שם מביאה שני טעמים.
למה אסור לשחק בקובייה על כסף?
טעם הראשון לא עוסק ביישובו של העולם.
במקום ללכת לעבוד, האדם הזה קם בבוקר,
הולך לבית-קפה, הולך לחמרה, שם, משחק.
טעם שני,
האדם הזה גוזל.
יש כאן איסור גזל מדי רבנן.
האדם הזה שבא לשחק,
הוא לא בא בשביל להפסיד, הוא בא בשביל להרוויח.
אם הוא היה יודע מראש שהוא יפסיד, הוא לא היה מסכים.
הוא נותן את הכסף בלי רצון, בעל כורחו,
שלא יצחקו עליו החברים, יגידו, זה טמא, זה קמצין,
זה קמצן, לא משלם.
אין לו ברירה, בעל כורחו הוא נותן, אבל זה גזל מדי רבנן. אלה הם שני הטעמים.
דפקא מינה בין הטעמים לגבי הפיס.
האדם הזה כן עוסק ביישובו של העולם.
הוא פקיד, מנהל, חקלאי, הוא עוסק ביישובו של העולם,
אלא חמש דקות בשבוע הוא קונה את הכרטיס, או שהוא מגרד או שהוא קונה.
אז אם נלך לפי הטעם לא עוסק ביישובו של העולם,
הוא כן עוסק.
אבל לאידך גיסא צריכים לחשוש את העם השני.
אולי אסמכתה לא קניה ואולי יש בזה חשש גזל.
התוספות שם מחלקות בין אם האדם הזה לא נתן את הכסף מראש או שנתן, כגון
אני רוצה לשחק אתך ואני מוסר ליגאל את הכסף. אנחנו משחקים על מאה שקל.
גם אני נתתי את המאה שקל וגם אתה.
אז כאן אדם מראש, לפני שהתחיל,
נתן,
בזה אין את הבעיה של אסמכתה ובזה, לפי דברי התוספות,
אם הפסדתי אז אני אומר לא כן, תיתן לו. זהו זה.
כשהשליש את המעות מראש,
כשאדם קונה כרטיס,
לא אחרי הגרלה הוא משלם.
מי משלם אחרי הגרלה? מי שהפסיד, אלא מראש הוא קצץ, כי אם קצץ מראש, לפי דברי התוספות אין בעיה.
זה לא מוסכם.
הדברים שנויים במחלוקת.
מחלוקת לא רק בראשונים ובאחרונים,
מחלוקת גם בדעת מרן, חושן משפט, סימן ר״ז,
גם בדעת מרן יש מחלוקת.
תראו את שהוא שומע ביבי עמר אבא שמה לוקט,
שאליבא דמרן עשו.
אבל מראש הוא חכם בן-ציון, הוא אומר שיש מקום להקל בדבר.
הגאון רבי שמעון שקופ הוא שהוסיף עוד סברה שגם אם נאמר שמרן אוסר,
בפיס יהיה מותר.
ולמה? הוא מסביר ואומר.
על מה מרן דיבר?
מרן דיבר על משחק בקובייה.
כשאני משחק אתך,
אז לפי הקובייה יש לי 50% סיכוי שאני אזכה או שאתה תזכה. זה 50% 50%. ולכן, בזה אתה אומר, אם היה יודע מראש, לא היה מסכים, ולכן אסמכתה לא קניה.
בכרטיס של הפיס זה אחד במיליון.
אז כשאדם יודע מראש,
ולא שהוא זורק את הכסף,
הוא מתייאש מהכסף כמעט מראש.
לכן הוא אומר,
1 מ-36 מיליון. 1 מ-36 מיליון. זו המציאות.
הם צוחקים על האנשים. אנשים חושבים שברגע שהוא קנה,
יש אנשים שמדעים לחלום לא רק בשינה, גם בהקיץ. הוא כבר חולם, אני כבר נהייתי עשיר, הוא גם מתחיל לתכנן. מה הוא יעשה במיליון?
צריך לקנות רכב, עוד דברים אחרים.
אבל, כמו שאמרנו, הסיכוי רחוק מאוד,
ולכן האדם כאילו התייאש מראש מהכסף הזה.
זו הסברה שאומר הגאון רבי שמעון שקופ,
העתיקו אתו התלמידים שלו,
ולכן יש לנו כאן ספק ספקה בידי רבנן,
והאדם שקנה אנחנו מעלימים עין.
אבל מלכתחילה,
אדם מראשמים בן תורה,
לא כדאי שיתעסק בדברים האלה,
לא הגרלה של פיס,
לא הגרלה של הוועד למען החייל, מגן דוד אדום וכיוצא מהם.
כל הדברים האלה,
אדם בן תורה, משתדל לא לעסוק בדברים האלה, גם לא כרטיס אחד בשנה.
כמו שאמרתי, אם נגזר עלינו שיהיה האדם הזה עשיר,
אז יש הרבה דרכים למקום.
פעם באה לגאון הרב אוהרבך,
באה איזו אשה,
פתיחה לבכות בדמעות של איש.
הרב שואל אותה, מה קרה?
אומרת לו, ראיתי חלום לא טוב, חלום, השם ישמור.
אמר לה הרב, מה החלום?
אמרה לו, ראיתי בחלום שהבן שלי יהיה משוגע.
אמר לה, זה חלום טוב, את לא מבינה את החלום.
אמר לה, הבן שלך יהיה עשיר, כל העשירים משוגעים.
אמר לה, תראי, הם אוכלים צהריים?
אני אוכל צהריים בזמן.
אני גומר את השיעור, אני בא ואוכל בזמן.
העירים עסוקים בביזנס, פעם הוא בא, פעם הוא עסוק.
איזה מין חיים אלה? לא אוכלים בזמן, גם לישון. לא תמיד הוא ישן בזמן. הוא צריך לפעמים לטלפן לארצות-הברית,
אז הוא צריך ללכת לפי השעון שלהם וכן הלאה.
אמר לה, אז הפתרון הוא שהבן שלך יהיה עשיר,
אז היא נרגעה.
טוב, אנחנו לא מחפשים, לא את הצרות לי אתך מצד זה או לצד זה, אבל ברור הדבר,
אין ספק בדבר שאדם נבון, לא כדאי שייכנס למערבונת הזו.
אני הכרתי אנשים,
כמעט כל המשכורת שלהם היתה הולכת לזה.
היה מביא לבית כמה פרוטות, אולי לכבוד שבת,
אבל כל המשכורת היתה הולכת לזה.
היה אדם שניסה להיגמל מזה,
ניסה, ניסה ולא הצליח,
בסוף הוא יתאבד,
שלח יד בנפשו ויתאבד בגלל הדבר הזה. זו מחלה נוראה,
ולכן אדם בן תורה,
ייזהר לא לנגוע בדבר הזה. אבל כל הוויכוח הוא בלכתחילה, לקנות או לא לקנות.
אם אדם כבר קנה וזכה,
כאן אין מחלוקת,
אף אחד לא יגיד, תשאיר את זה אצל מפעל הפיס, אל תיקח.
אין שום פוסק שיגיד כך.
הליבה דקול עלמא יכול לקחת,
כי מפעל הפיס לוקחים את הכסף לא רק מהיהודים.
יש גם גויים.
יש גם שלוש מיליון גויים שגם הם קונים את הגרנות האלה.
אז אצלנו יש הבעיה של אסמכתה לא קניה, לא אצל הגויים.
ולכן, בדיעבד אמרנו, בוודאי שכן. ולכן אמרתי, רווק שזכה יברך שהחיינו. אין בעיה, בדיעבד, סוף-סוף האדם הזה קיבל את מה שקיבל.
יש התשובות של ילדים, תקנה לו.
למה? לאשכנזים מותר לסייע על-ידי עוברי העבירה? גם לאשכנזים, גם כן, יש סימן שאלה.
מה הם עושים ברווחים של מפעל הפיס? נניח הם מרוויחים בכל שבוע 50 מיליון, 70 מיליון, מה הם עושים בכסף הזה?
הם בונים בזה בתי-ספר לחילונים,
בונים בזה מועדונים,
וכן, זה הדרך.
חלק לא קטן מבתי-הספר של החילונים זה בא ממפעל הפיס.
לפעמים הם זורקים גם כמה פורים ובונים גם איזה בית-ספר לדתיים,
אבל הרוב הגדול, 99% הולך להם.
אז בכסף שלי אני אתן שיבנו בתי-ספר לאותם המקומות שגם קריאת שמה לא אומרים אותם בתי-ספר,
השם ישמור.
היה בית-ספר בראש-העין,
שהמורה שמה קו שהילדים לא יודעים כלום,
שהם עמי ארצות.
יום אחד הוא הביא סידור לכיתה,
הוא רוצה שלפחות הילדים ידעו מה זה תפילה,
אנחנו יהודים, לא?
אז הוא לקח את הסידור והוא הסביר יפה לילדים. הילדים מאוד נהנו.
שמעו מזה, משרד החינוך,
שלחו לו התראה, עוד פעם תעשה ככה, אתה מפוטר.
זהו.
אצל החילונים לא רק שלא צריך, אסור להזכיר שם שמים.
אז בכסף שלי אני אתן שהכסף של הפיס הזה ילך ויבנה את המולך הזה,
את אותה עבודה זרה?
בוודאי שלא.
כך גם הגרלות אחרות,
אותה הגבר בשינוי הדרת, עברת למען החייל, מגן דוד או דברים אחרים.
כל הדברים האלה, דברים שאין רוח חכמים נוחה מהם,
ולכן גם אשכנזי שיבוא וישאל,
בדעת הרמה אין מחלוקת. ודאי שאין כאן את הבעיה מצד דיני אסמכתה לא קניאה ומצד הדברים האחרים.
אבל מצד מסייע על-ידי עוברי העבירה,
ודאי שיש לנו כאן סימני שאלה,
ולכן מן הראוי שאדם בן תורה ישתדל להתרחק מהדברים האלה.
אלא אם כן,
אם הגבאים שלנו יחליטו, ירצו לעשות,
לקראת עשרת ימי תשובה יעשו הגרלה.
כל אחד קונה כרטיס ב-50 שקל,
ואחד מהם זכה ב-10,000 שקל.
אז בזה,
אם אני מפסיד, אני יודע מראש שהכסף הולך לבית-הכנסת.
אני יודע מראש שהכסף הולך למקום טוב,
אז אדם נותן את זה מרצונו הטוב.
עכשיו, כשאני משחק אתך קובייה,
מה פתאום שאתה תיקח את הכסף שלי?
שם האדם לא נותן את זה מרצונו הטוב, אסמכתה לא קניאה.
אבל כשהמטרה היא מטרת קודש,
ישיבה, בית-כנסת וכיוצא בזה,
שם הדבר קל יותר,
שם בוודאי שיהיה צד להתיר.
אז אדם שיש לו את התאווה הזו,
אז שיחפש איזו ישיבה עושה הגרלה, איזה בית-כנסת, יקנה שם את ההגרלה,
ואם הידברות עושה הגרלה על איזו דירה, יקנה מהידברות את הכרטיס וכן הלאה.
ימצא דרכים שהן בוודאי מותר לכתחילה לבד לכולם.
אבל לא ייקח דברים שיש לנו עליהם ספק וסימני שאלה גדולים.
אפילו אם לא זרועה, ברגע שירד הגשם הוא יכול מייד לבוא לנצל את הגשם הזה.
ולכן, בכל מקרה, צריך לבוא ולבהר.
מייד, מייד הוא יכול. היום עם הטרקטורים שיש היום הוא יכול מייד לנצל את הגשם הזה, לזרוע.
מאיזה תאריך? מרן שמדבר, היו בצער מחמת עצירת גשמים.
הכוונה היא שמגיע התאריך שקרוב לחג החנוכה.
חשוון עדיין לא נורא, כסניו לא נורא,
אבל מגיע כבר תבת ועדיין אין גשם,
בוודאי שצריך היה להודות בדרך הזאת. או ירד גשם בחשוון כסלו.
אחר כך,
שבט,
תבת שבט, חודשיים אין גשם. פתאום הכול נעצר.
גם על זה ייתכן ויצטרכו לברך את ברכת ההודעה הזאת.
אבל כמו שאמרתי, השנה, ברוך השם, היתה שנה גשומה, הכול היה בסדר.
השנה לא הוצרכנו לכל הסימן הזה.
האמת היא שבמדינת חלם יש עוד תועלת בימי הגשם,
דבר שלא הבאנו עד עכשיו בחשבון.
מי שזוכר, הייתה שרפה בכרמל.
מי קיבה את השרפה הזאת?
ביום שני בבוקר, ב-4 לפנות בוקר,
ירד גשם, והגשם קיבה.
הם הזמינו מטוסים מחוץ-לארץ,
אבל,
ברוך השם שהגשם קיבה לפני כן.
אם הגשם היה בא לפני כן,
השרפה היתה נמנעת,
אולי אלה שהלכו,
אותם המסכנים, לא היו הולכים לעולמם.
אבל במדינת חלם התועלת בגשם לא רק כדי שאין לנו לחם לאכול ומים לשתות, אלא במדינת חלם צריך את הגשם גם לכבות את השרפות.
אבל גם זה דבר נדיר, גם את זה אנחנו לא מביאים בחשבון כדי להזכיר שם שמים, ולכן אמרנו, יאמר ברוך אתה, יהרהר שם השם ויחתום אל רוב ההודאות.
אני עובר בסימן רכב.
נחלקו האחרונים עד מתי יכול לברך.
נניח בדוגמה שלנו,
ירד גשם ולא בירך מייד, יש לו שדה לבד והוא לא בירך מייד.
האם הוא יכול אחר כך לברך או לא?
אם זה באותו יום, כן.
עדיין השמחה,
עדיין הוא מרגיש טוב-טוב את הבשורה הטובה, את השמחה, ולכן יכול לברך.
אבל למחרת לא.
יש אומנם דעות בפוסקים,
יש שרצו לדמות את זה למה שלמדנו למעלה ברש יט סעיף ו' לגבי סוף זמן ברכת הגומל.
אם שמה אמרנו למאן דאמר שלושה ימים,
אז אולי גם פה שלושה ימים ולא פחות,
או שנאמר יותר מזה.
אבל האמת היא שאין מקום להשוות את הדברים.
שם היה צריך להביא קורבן תודה, במקום קורבן תודה אנחנו אומרים,
הגומל החייבים טובות שקבלן יקולטו.
קורבן תודה אתה יכול להביא גם אחרי חודשיים, גם אחרי שישה חודשים.
ולכן גם הגומל אתה יכול בדיעבד לומר, אחרי זמן רב, וככה מנהג.
אבל כאן אצלנו זה לא כנגד קורבן תודה. אתה אומר תודה לבורא עולם, אתה אומר, שהיינו הטוב והמתי,
ולכן אשל אברהם, הגאון רבי אברהם בבוטשארץ' הוא אומר שרק באותו יום,
עבר אותו היום, פגה השמחה. לא רק בזה, גם בדברים אחרים.
אתה הבאת דוגמה,
קנה רהיטים חדשים, או כל דבר אחר. שוב, אותו היום הוא שמח ומרגיש טוב-טוב את השמחה.
הלא וכי, אחרי יום-יומיים לא יוכל לבוא ולברך. דוגמה לדבר,
מרן ממשיך בראש כב, סעיף ב' על שמועות רעות אומר דיין האמת.
גם זה, שוב, שייך לאותה הגדרה.
כך כותב הגאון חידה,
גם בספרו חיים שעל וגם בספרו שיעורי ברכה.
רק באותו יום,
עבר אותו יום,
אם לא ידע ולא ברך את ברכת דיין האמת,
נכנס חכם להגיד להם דברי תורה.
ביום החמישי לאבילות הוא שואל, לא אמר, הוא לא עמד דיין האמת.
אמרנו, אם עבר אותו היום,
אדם ישן נרגע.
השאלה נותנת לאדם הרגוע כשהוא קם
בצורה אחרת, הוא עצוב, בלי מצב רוח,
אבל הוא לא באותה שערה כמו הדקות הראשונות, אחרי שהאמא שלו הלכה לעולמה.
ולכן, אם עבר יום, לא יברך.
יש חולקים, אבל אנחנו קיבלנו הוראות הגאון חידה.
זאת ועוד,
יש כאן כלל ספק ברכות להקל,
כמו לגבי דיין האמת,
תלמד בצורה הפוכה לגבי ברכת שהחיינו,
ולכן הרבה מהאחרונים חששו,
ולכן אדם שצריך לברך,
יברך מייד ולא ישהה את הברכה,
כי למחרת כבר, ספק גדול אם יוכל לברך, אולי הברכה, חלילה,
ברכה לבטלה.
נכון, באותו רגע.
אבל כשאתה קונה את הענבים או את המישמיש, באותו רגע אתה מברך?
כתוב בגמרא, אדם שרואה, לפי דין הגמרא אתה עובר בשוק, אפילו אם לא קנית,
צריך לברך.
אפילו אחרי,
המנהג שלנו, אנחנו מחכים עד שנטעם.
אז בתאימה יש לך את השמחה המושלמת.
זה מה שאנחנו עושים מלכתחילה.
אז גם פה, גם בדבר הזה,
אנחנו עושים את הנאה המושלמת.
היינו, כשאדם מהנה,
קנית רכב או רהיטים, כשאתה בא להשתמש בפעם הראשונה,
אז יברך,
אבל יעשה את זה כבר באותו יום ולא יאחר,
כי אם הוא מאחר למחרת,
הוא קם בבוקר וכבר התרגל שיש לו מכונית או התרגל שיש לו אהרון,
והשמחה היא כבר לא שלמה וספק גדול אם יוכל לברך לאחר מכן את הברכה שהחיינו,
או הטוב והמתי.
אם הערבינו יהיה תלוי בתער, מי היה נשקר בשום שלך?
בזה שאמא שלו נפטרה, מי היה נשקר במקום להשאיר ערך,
ואז זה נפטרה ביום שבת? אין לכם מה, מעיקר הדין, זה מנהג, מנהג שמאחרים את זה,
שיש אפשרות לאחר, אבל אם הוא ירצה לברך מייד, כן, הוא יכול לברך,
אפילו אם האסון קרה בשבת.
הגאון הרב אוירבך שיקל את אשתו, היא נפטרה ביום שבת, הקבורה היתה למחרת.
אבל הוא מייד בירך, בשעת יצאת נשמה,
וליד הוא אמר את הברכה דהיין האמת, אף-על-פי שזה היה יום שבת.
הלילה ירצה היא של מורנו ורבנו הגאון רבי עזרא עתיה,
היה ראש ישיבת פורת יוסף,
רב רבנן.
הרבה מחכמי הדור זכו ליצוק מים על ידו,
הרבה מגדולי הדור הספרדים זכו ללמוד אצל החכם דברי אלוקים חיים.
הרב היה גדול, עצום ורב.
היה עמקן גדול.
את הסוגיות הקשות ביותר היה מפצח,
היה מסביר יפה לתלמידים.
היתה לו הרבה סבלנות, הוא היה מסביר כל דבר ודבר.
יש אנשים שלומדים הרבה, לומדים מהר-מהר,
לא מתעכבים.
הוא היה מתעכב להסביר כל מלה ומילה ברשי,
כל מלה ומילה בתוספות.
הרבה פעמים אדם לומד את התוספות,
התוספות מגשים קושייה על רשי ולכן התוספות חולקים.
נו, חלילה, רשי היה עם הארץ?
מה, הוא לא ידע את זה?
רק התוספות ידעו? רק הנכדים שלו ידעו להקשות?
אז הרב היה אומר לתלמידים,
תחזור עוד פעם, תקרא את רשי.
תקרא לאט.
קורא מלה במלה, לפעמים רשי,
במלה אחת או שתיים,
הרגיש בקושיית התוספות,
והוא זורק לך את התירוץ על-ידי מלה אחת או שתיים.
וכן, על זה הדרך.
זה מה שנקרא העיון הספרדי.
הרב היה אלוף, אלוף העולם בנושא הזה.
השיטה הזו שלמדו בה כל גדולי הדורות אצל חכמי הספרדים,
פעם גם אצל האשכנזים היה,
רק שבדור האחרון הם סטו ימינה, שמאלה, אני לא יודע איך לקרוא לזה,
אבל חכמי הספרדים המשיכו בדרך הזו.
איך היה לומד את בבבא סאלי? אותו דבר.
גם הבבבא סאלי היה לומד באותה השיטה.
כך למדו גם גדולי חכמי תימן.
היו לומדים לאט-לאט, לא היו ממהרים.
וכל מלה ומלה של רשי, של תוספות, היו מדקדקים בה.
לומדים על זה את פני יהושע, מהרשם, מהרם-שיף,
שגם הם, השיטה שלהם,
לשים לב, להדגיש את המילים הנכונות שהתוספות אומרות.
שום מלה מיותרת אין בתוספות.
התוספות, לא היה להם דיו מיותר שיכתבו ולא היה להם זמן מיותר לכתוב מילים מיותרות. כך גם בראשי או בשאר הראשונים.
זה מה שהוא היה מתווה את הקו הזה לתלמידים שלו.
פעם בא אליו איזה תלמיד ישיבה מישיבה אחרת,
הוא רצה להיכנס לישיבה.
אז הביאו אותו לפני ראש הישיבה, שיבחן אותו.
טוב, הוא הכין איזה פלפול,
בישיבות היום קוראים לזה חבורי,
ואמר את החבורה הזו, התחיל להגיד כל מיני חידושים.
טוב, הרב שואל אותו,
תסביר לי את המשנה.
אתה אומר את כל הפלפולים האלה, פלפול יפה מאוד,
תסביר לי מה כתוב במשנה.
את המשנה הוא לא ידע להסביר.
הוא ידע להגיד חידושים, וורטים,
אז הוא אמר לחכם יהודה, זה לא מתאים לישיבה שלנו, תשלח אותו, שילך למקום אחר.
אם הוא לא ידע לפרש את המשנה,
אז זה אחד שעדיין צריך ללכת לכיתה ז', לכיתה ח',
כדי ללמוד את המשנה.
עד כדי כך. היום יש הרבה תלמידי ישיבה שיודעים ללמוד פלפולים,
יודעים קהילות יעקב או כל מיני פלפולים אחרים,
אבל את האלף-בית, את היסוד ללמוד יפה את המשנה, להבין טוב את המשנה,
הרבה פעמים יש את החיסרון הזה.
הרב, שהיה גדול, עצום ורב לא רק בהבנת הגמרא עם כל הראשונים,
אלא היה גדול, עצום ורב גם בפסיקת ההלכה,
לא רק בענייני אורח חיים וראי דעה,
אלא הרב היה יושב קבוע גם בבית הדין.
הרב בית הדין היה הגאון רבי יהודה אשכו,
הוא היה יושב יחד בבית הדין עם חכם שאול שרבני או רבנים אחרים.
השלישי היה בדרך כלל,
הדיין השלישי היה מתחלף,
אבל הרב היה קבוע גם בבית הדין,
וגם שם היה נותן את הפסיקה בהלכה,
אם זה בענייני אבן-העזר, אם זה בענייני חושב-משפט,
הדברים הקשים, הדבר הקשה הביאון אל משה.
ולכן,
הרב היה סולד מכל מיני פלפולי הבל, מכל מיני דברים,
דברים שהם נכונים, אליבא דהלכתה.
דבר כזה הרב היה מעביר גם לתלמידים.
דברים שהם כל מיני פלפולים שאין בהם שום תועלת, פלפולי סרק, כמו שאומרים,
אז בזה הרב לא היה דעתו נוחה ללמד את התלמידים דברים שכאלה.
לא פעם היו התלמידים אומרים לו, רבנו,
מה שלימדת אותנו, אחר כך בדקנו, ראינו שהפני יהושע אומר את זה,
או אמר רם שיף אומר את זה.
הרב היה צוחק.
הרב היה אומר להם, תראו,
אדם שטועה ביער,
מקום שאף אחד לא הלך,
מי יודע אם הוא הולך בסדר או לא.
ברגע שהוא מוצא כביש,
סימן שהכול בסדר, הגעתי למקום שצריך.
גם פה,
כשאני אומר דבר וגם האחרים אומרים את זה,
פני יהושע, מהרשע, מהרם שיף,
סימן שאני אומר אמת.
אבל אם חלילה אף אחד לא אומר את זה,
מי יודע אם החידוש שלי אמת או לא אמת.
אדם שמח שהוא מחדש, שאף אחד לא אמר את זה.
אבל מי אמר בכלל שהחידוש שאתה אומר הוא נכון עליבה דהלכתה?
הרב היה תמיד מחפש את האמת עליבה דהלכתה.
זה מה שהרב היה עושה גם בישיבה,
היינו גם לאברכים.
היו לומדים בישיבה עד גיל החתונה,
לומדים גמרא עם ראשונים וכו',
אחרי הנישואין בבית ההוראה היו לומדים שם גם אבן-עזר, חוש-המשפט או אור-החיים וירדיעה.
היו מתעתדים להיות או רבנים או דיינים או שניהם ביחד,
ולכן היו לומדים על הסדר גם את בית-יוסף.
תמיד הרב היה מעודד שילמדו היטב את בית-יוסף, שהוא היה היסוד, התשתית בהלכה,
ומשם יצאו מורי הוראה, משם יצאו פסקנים.
היום קל מאוד, יש היום מחשב להשיג את הידיעות,
לדעת כמה ספרים אמרו כך וכמה ספרים אמרו כך.
היום זה לא קשה. פעם היה מחסור בספרים,
היה קשה מאוד לדעת,
ואם הרב היה אומר זה היה חידוש גדול שהרב יודע.
היום במחשב אתה משיג הכול.
השאלה היא, היסקת את כל הפוסקים,
אלה אומרים כך, אלה אומרים כך.
נו, מה המסקנה?
צריך לדעת איך לנווט ולפסוק את ההלכה למעשה. זו גדלותו של הפסקן.
כשראש הישיבה הוא בעצמו פסקן,
הוא גם היה מתווה את הדרך לאותם האברכים,
שגם הם יצאו פסקנים מורי הוראה בישראל.
לצערנו, בדור החדש יש ראשי ישיבות
שהם עצמם לא יודעים פסק הלכה. תשאל אותו.
הרבה פעמים,
אפילו דברים מפורשים ודברי מרן, לא צריך לדעת איזה אחרוני אחרונים.
הרבה פעמים הם לא יודעים.
אם ראש הישיבה לא יודע, אם רבי לא שנער, רבי חיה מנין לא.
זה החיסרון, זו הבעיה של הדור שלנו.
כורת יוסף, לא היה הדבר הזה.
כל התלמידי-חכמים, כל מלגידי השיעור שהיו שם,
כולם היו גם אנשי הלכה,
היו מלמדים את התלמידים להלכה ולמעשה. כשאנחנו למדנו בכיתה אצל הגאון חכם בן-ציון או רבנים אחרים,
היינו לומדים את זהו נשך.
גמרנו את המשנה, ממשנה עד משנה,
לומדים על זה את הראש ואני מוקר יוסף.
אחרי זה,
הרב היה פותח את השולחן ערוך והיינו מסכמים את הכול עליווה דהילכתא.
היום אומרים לכם, זה לא אישיביש, כך אומרים.
היום לא רגילים בכלל לעסוק, לפתוח שולחן ערוך. מה פתאום לפתוח שולחן ערוך? מה הקשר בין השולחן ערוך לגמרא? כך הם ישאלו אותך אותם האנשים.
ולכן החיסרון הוא שהאנשים האלה חלשים ביד ההלכה.
אבל אותם הגדולים שהם עצמם היו ענקים בהלכה יכלו גם להתוות את הדרך לאחרים,
ולכן התלמידים שלהם יצאו גם פסקנים. כך היתה השיטה הפעם,
וצריך לדאוג להחזיר עטרה ליושנה לא רק בססמאות לפני הבחירות,
אלא לדאוג שבאמת בפועל התלמידים שרוצים נפשם חשקה בתורה,
שילמדו באמת לעסוקי שמעתתא על איבד ירחתא.
זה הצד של הגאונות שהיתה אצל החכם הזה שהיה היחיד בדור.
נוסף לכל זה היו לו מידות תרומיות.
היה אציל, ענוותן, עדין,
מדהים היה לראות איך שהחכם הזה היה הולך ברחוב.
כל ילד היכל לשאול אותו שאלה.
היום כל פקידון קטן,
אם מישהו רוצה,
אומר לך, לא עכשיו, לא באמצע הרחוב.
תבוא אלי ללשכה,
יבוא אליו, תיתן לו את הכבוד, הוא אבו עלי, ושם תשאל אותו, שם תבדוק.
אבל שלחכם לא היה את כל ההתנשאות הזאת, היה ענוותן,
היה מדבר עם כולם,
את כולם היה מקבל בספר פנים יפות,
ולכן זכה לקרב הרבה אנשים תחת כנפי השכינה.
סיפר לי הרב מרדכי יזדי,
הרב הזה נמצא כעת בארגנטינה.
הוא אומר לי,
אתם לומדים תורה, מלמדים,
הוא אומר, אתם לא יודעים להעריך את הציבור שיש לכם.
אמרתי לו, מה עם דפקא מינה, בשביל מה אתה מדבר?
הוא אומר, לפני 60 שנה הלכתי לראש הישיבה, רבי עזרא,
אמרתי לו, אני צריך לנסוע לתל-אביב במשרשת השיעור.
הרב מרשה לי לצאת לפני הזמן?
הרב אומר לו, ואם תלך יבואו אנשים?
הוא אומר לו, כן, יבואו עשרה אנשים. אמרתי לו, תלך, ודאי.
אומר לו, אני פעם באתי ללמד.
הוא אומר, לא באו הרבה, באו רק שניים-שלושה.
הוא אומר לי, אתם מלמדים,
בעיקר שאול באלפיו, דוד ברביבותיו,
יש לכם מאות אנשים שבאים ללמוד. הוא אומר לי, תראה, הדור שלנו, ברוך השם, איכשור דרה בקטע הזה.
אבל אתה רואה את ההסתכלות של הרב?
דאג שלא רק בישיבה ישבו וילמדו.
אם בא אחד ואומר לו,
להרביץ תורה,
מייד הרב נתן לו את הרשות,
לך ותלמד תרביץ תורה בישראל.
לא כולם ולא כל ראשי הישיבות מבינים את החשיבות של הדברים האלה,
אבל הרב דאג,
בהיבט שלו, בהיבט כללי,
הוא דאג גם לעם ישראל.
ואת התלמידים שלו כיוון כל תלמיד לפי הכישרונות שלו.
הוא יודע, זה מתאים להיות דיין.
זה לא מתאים להיות רב.
עם כל הפוליטיקאים, עם כל הערמומים, הוא לא יסתדר,
הם יסובבו אותה על אצבע קטנה.
דיין הוא יכול להיות. היה שולח, מפנה את האדם הזה, דיין, את זה רב. וכן, על זה הדרך הוא ידע גם להכיר טוב את האופי של התלמידים כדי לכוון אותם, כדי שבאמת יזכו לקרב את ישראל לאבינו שבשמים.
בכבוד, שלמה, יעלה ויבוא וימכור.
אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש,
והעבדה תשקיע תמיד היה לנו כיף. כל הזמן היה חושב על עבירה ישראל, היה חושב על עבירה ישראל, היה חושב על עבירה.