ספר חוכמת המצפון על פרשת כי תבוא מאמר תמו'

- - - שימו לב!

אין זו הדרשה, אלא עקרי הדברים מספר 'חכמת המצפון' על פרשת 'כי תבוא' מאמר תמו - - - 

(נ.ב. לצערינו יש תקלה והוידאו מתחיל מהמילים "עשי לי משם..." - דברי אליהו הנביא ע"ה לצרפית)

ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם (כ"ו ב').

כבוד רב ופרסום גדול עשו למביאי ביכורים, ויש להבין למה דוקא במצוה זו הכל נעשה בגילוי כה רב של כבוד ופרסום, בזמן שבמצוות אחרות הכל נעשה בצינעא, ודוקא כל המרבה להצניע הרי הוא משובח? וכה מתואר המעמד במשנה (ביכורים ג' ב'), כיצד מעלין את הביכורים, כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, לעלות יחד, ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים, ולמשכים (כשהאיר השחר) היה הממונה אומר, קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו, הקרובים מביאים את התאנה והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים, והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו.

החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים, הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם (שלוחים להודיע ביאתם) ועטרו את ביכוריהם, הפחות (שרי הכהנים) הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם כשעוברין לפניהם, אע"ג דאין בעלי אומניות חייבים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעת מלאכתן, הכא משום חביבה מצוה בשעתה היו צריכין לעמוד, ושואלין בשלומם, אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום, החליל מכה לפניהם, עד שמגיעין להר הבית, הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה, הגיעו לעזרה, ודיברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. 

ונראה כי התשובה על הפומבי שעושים למצוה זו היא, כי כל דבר שהוא ראשית הוא חביב מאד ויש לו חשיבות מיוחדת, הבכור חביב מאד אצל אביו ואמו שעל ידו נעשו אב ואם, בבן הראשון רואה האב את צורת עצמו, לפני בנו הבכור לא תיאר מעולם כיצד נראה בן שלו, בבנו הוא רואה בריאה חדשה ומופלאה, ומפני שהוא חביב לו מאד, והוא יוצא חלציו הראשון, הוא מקדיש אותו להשי"ת להראות את חיבתו ואהבתו לו, שהוא מקדיש ומעביר על אהבתו מפני אהבת השי"ת.

וכן הפרי הראשון, שהוא מאד חביב ואהוב על האדם שנטעו והצמיחו, הוא פרי עמלו אחרי שחרש זרע נטע ושמר, ובכליון עינים הוא מחכה ומצפה לגידול הפרי, עד שהוא זוכה לראות שהפרי הבשיל ונגמר וראוי לאכילה, אין זה פרי הקנוי לו מן השוק, ולכן איננו מגלה בו ענין, שונה הוא הדבר אם הפרי נתגדל בעמל כפיו, כי אז ההנאה מן הפרי אינה מתחילה מן האכילה, אלא משעה שחרש את האדמה, מהיום ומהרגע שבו זרע והשקה.

לא פעם יעמוד בעל השדה או הפרדס והכרם, ויתבונן שעה ארוכה בעינים עורגות על הפירות, קשה לו להינתק מהם, הוא רואה בעיני רוחו כיצד הם גדלים מרגע לרגע, ואף בשעה שהוא פורש מהם הרי הוא חוזר על עקביו ונפנה שוב להתבונן בהם, הוא מצפה כל העת מתי יגיע הפרי לגמר בישולו, ואף על משכבו הוא הוגה בזה, וכאשר הוא מגיע לשעת האכילה, הוא חש בו טעם כפול, טעם הפרי וטעם היגיעה, היינו חדוות היצירה.

והנביא (ישעיה כ"ח) מתאר, והיתה ציצת נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים כבכורה בטרם קיץ, ופירש"י עת בישול שאר התאנים, אשר מתוך שהיא בכורה קופץ עליה ובולעה בעודה בכפו, ובפי' רד"ק ומצודות, מיד שיראה אותה יבלענה בעוד שהיא תלויה על הענף, ואינו ממתין עד שיתלוש מרוב חמדתו אותה, כזה הוא תיאור חמדת האדם לפרי בתחילתו, וכן הוא בכל דבר שהראשית שלו מתחבבת על האדם, ולכן אמר הקב"ה על הבכור קדש לי כל בכור, שיעביר האדם את אהבתו לבנו הבכור לאהבת השי"ת, היינו שיקדיש לו את אהבת הראשית שלו.

אליהו הנביא אמר אל האשה מצרפת (מלכים א' י"ז), עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי, ולך ולבניך תעשי באחרונה, ופי' הרלב"ג ובזכות שתקדים לי בראשונה יביא הקב"ה הברכה בקמח ההוא, מסיבה זו עשו כבוד ופרסום כה גדול למביאי הביכורים, כי הם נתנו את הראשית והקדישו את נקודת החביבות שיש בה.

רב הונא בשם ר' מתנה אמר, בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות ביכורים, ומה הטעם? בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא חלה, שנא' ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשר, כדאיתא ראשית דגנך, ואין ראשית אלא ביכורים, ראשית ביכורי אדמתך (ב"ר א' ד'), וזה יהיה משפט הכהנים מאת זובחי הזבח אם שור אם שה, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, אומר הרמב"ם ז"ל כי הלחיים ראשית הגוף, והזרוע ראשית האברים, והקיבה ראשית המעיים, כי הראשית בכולם יתנו למשרתי ה' לכבודו ית' (מו"נ פ"ג).

פעם שאל אחד התלמידים את הסבא מנובהורודוק זצ"ל עצה, איך להסיר ולבטל את הנאת הכבוד שהוא חש בשעה שהוא קונה בגד חדש, בשעה שחבריו לבושים בגדים משומשים במשך זמן רב? השיב לו הסבא, כי יתן את הבגד במשך השבוע הראשון לחבירו שילבשנו, ורק אח"כ ילבש אותו לעצמו, מפני שכל הנאת הכבוד הוא בראשונה, על האדם לכוון את חשקו הראשון, את הראשית ואת המובחר לזולתו ולמשרתי ה', וימשוך ידו שלא ליקח לעצמו את החלק היפה הראשון, אלא לכבד בו אחרים.

 (מעייני החיים).