כפיות טובה של דור המדבר | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום רפואה שלמה במהרה ברמח איברים שסה גידים ליוחאי בן אסתר ובנימין,

שהקדוש-ברוך-הוא יהפוך לבבו לתשובה שלמה אמיתית,

ושזכות הרבים תעמוד לו למשפחתו לעד, אמן.

ולא נתן אדוני לכם לב לדעת ועיניים לראות, באוזניים לשמוע,

עד היום הזה.

תנו רבנן,

מי ייתן והיה לבבם זה להם?

אמר משה לישראל,

כפויי טובה בני כפויי טובה.

בשעה שאמר הקדוש-ברוך-הוא לישראל,

מי ייתן והיה לבבם זה להם?

היה לכם לומר, תן לנו אתה.

כפויי טובה הם.

ככתוב,

ונפשנו קצה בלחם הקלוקל.

בני כפויי טובה.

דכתיב האישה אשר נתת עימדי.

עד כאן גמרא בעבודה זרה.

על הפסוק מי ייתן והיה זה להם?

אומר משה רבנו לישראל, אתם כפויי טובה, בנים של כפויי טובה.

כי הקדוש-ברוך-הוא אמר לכם,

מי ייתן והיה לבבם זה להם?

נראה אותי כל הימים.

היה לכם לומר,

תן לנו אתה.

לא אמרתם. אז אתם כפויי טובה? בני כפויי טובה.

למה אתם כפויי טובה?

כי אתם אמרתם, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. אני מוריד לכם מן מן השמיים, שיש בו את כל הטעמים שבעולם ואתם קוראים לו לחם מקולקל.

ואתם בנים של כפויי טובה. האדם הראשון

שאמר האישה אשר נתת עימדי,

היא פיתית עניבה אוכל.

כופר בטובה נתתי לך אישה עזר כנגדך ואתה מאשים אותי שנתתי לך אישה.

ולזה מתייחסת הפרשה שלנו.

ולא נתן אדוני לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה.

ויש להבין

איך הקדוש ברוך הוא כביכול מקפיד

על מידת כפויי טובה.

השם מקפיד שאנחנו בני האדם כפויי טובה?

זה מתאים יותר לבני האדם שהם מקפידים

על זה שאדם מקבל טובה ולא מחזיר טובה כנגד, כפוי טובה.

כל אחד רוצה ואוהב שיכירו לו טובה על חסד שהוא עשה,

והוא כועס אם לא מכירים לו טובה.

זה טוב בשביל בני אדם.

בישיבה מתמסרים בשביל התלמידים, עושים הכול בשביל התלמידים.

אז טובעים מהם הכרת הטוב,

אבל הקדוש ברוך הוא,

יש לו טענות יותר חזקות

וטביעות יותר גדולות

מאשר טענת כפויי טובה,

שכל הטענה היא

על מה שלא אמרו, תן אתה.

מי ייתן והיה לבבם זה להם לירה אותי כל היום? תן אתה!

למה לא אמרתם תן אתה?

אחרי שהם ראו את כל המחזה הגדול והנורא והשיגו השגות נוראות,

היה להם לבקש להמשיך באותו מצב רוח גבוה ולרצות ללמוד ישירות

מה' יתברך.

תן אתה!

לא על-ידי שליח.

והם פחדו מהאש הנוראה.

פחדו מהאש הנוראה,

ונשאלת השאלה,

אז איפה פה כויות טובה?

איפה פה כויות טובה?

אז הרייף,

בפירוש האגתות בעין יעקב שואל,

איך היה שייך

שבני ישראל יבקשו, תן אתה?

הלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

אז מה שייך להגיד לו, תן אתה, מי ייתן והיה לבבם זל? ייראה אותי כל היום. תן אתה! מה תיתן? ייראה?

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. זכר אפשר היה להגיד תן אתה.

אלא הוא מסביר כך.

אמר הקדוש ברוך הוא, מי ייתן?

כלומר,

אילו הייתי נותן את התורה לישראל,

פה אל פה אדבר בם

ולא על ידי שליח,

הרי הם פחדו מהאש הגדולה ואמרו, דבר אתה עמנו,

ונשמע.

מה לדבר השם איתנו? הם פחדו מהאש הנוראה, מעמד הר סיני.

אמר הקדוש ברוך הוא, מי ייתן?

אילו הייתי נותן אני את התורה, פה אל פה,

אדבר בם ולא על ידי שליח,

היה נמשך להם מזה מעלה ויתרון גדול.

למה? כי היה לבבם זה פונה

מאחורי השם

והיה נהפך להם למחדש ורוח נכונה ליראה אותי כל הימים.

אז הלב שפונה היום מאחורי השם

לא היה פונה מאחורי השם,

אלא היה נהפך ללב חדש

ורוח נכונה ליראה אותי כל הימים.

כמו שמשה רבנו

נאמר עליו

שאצל משה רבנו יראה זה זוטרתא, זה דבר קטן, אצלו זה דבר קטן.

הוא זכה פנים אל פנים, אדבר בו.

הם לא זכו, הם לא רצו.

אז אם הם היו זוכים כמוהו,

גם אצלם יראת שמיים הייתה קבועה בליבם.

אבל הם לא אמרו תן אתה.

תן אתה את התורה באופן ישיר.

וכפי חשיבות הנותן יחול השפע על המקבלים.

תלוי ממי אתה מקבל.

אם אתה מקבל ישירות מהשם,

זה משהו אחר. אם אתה מקבל על ידי שליח, זה משהו אחר.

ואז אם היה הנותן הקדוש ברוך הוא,

היה חל השפע על המקבלים באופן כזה שלא היה כוח בייצר הרלכתי את האדם.

זה כמו אדם שמקבל

ידיעה מאדם גדול ומקבל ידיעה מאדם פשוט.

אם הוא מקבל ידיעה מאדם גדול,

אז כמובן שזה משפיע עליו מאוד לקיים את הדברים כמות שהם.

אבל אם הוא מקבל מאדם פשוט,

אז אם יש לו נגיעות אז הוא מסתפק,

אולי הוא לא הבין טוב,

אולי הוא לא ככה,

אולי כל מיני צדדים יהיו לו.

יצר הרע יכול בקלות לחדור

ולהפר את הידיעה.

אבל אם זה בא ממקור נאמן,

אם זה בא מנותן חשוב,

ככל שהנותן יותר חשוב,

ככה ההשפעה על המקבלים.

והם קיבלו את התורה על ידי בשר ודם.

אם כן, כששמעו בני ישראל דברי הקדוש ברוך הוא,

ורמז להם את התועלת,

שתימשך להם

בשמיעת התורה והמצוות, דווקא מפיו,

היה להם לומר תן אתה.

ולפי זה תן אתה,

זה לא חוזר

על היראה, תן אתה יראה.

אלא היראה היא בידי האדם, לא בידי שמיים,

אלא הכוונה תן אתה את התורה.

וזהו, ולא נתן השם לכם לב לדעת. כלומר,

בשבילכם שכפרתם בטובתו של הקדוש ברוך הוא,

שהוא רצה לתת לכם את התורה בעצמו בשביל שזה יועיל לכם,

שתוכלו להתגבר על אצלכם הרע,

אתם במקום להסכים לקבל אותה ממנו,

מהיראה שלכם, מהאש הנוראה,

מה גרמתם?

גרמתם שהפסדתם, וכוח היצר יכול לשלוט בכם, ואתם תשובו מאחריי.

אז אתם נקראים כפויי טובה. רציתי לתת לכם כל כך יותר טוב, כל כך הרבה,

בשביל שלא יהיה לכם שום בעיות ושום ניסיונות קשים,

ותוכלו לעמוד בכול,

ואתם כפרתם בטובה הזאת.

זו טובה שאני רוצה באופן אישי לתת לכם.

לפי זה יש לנו מושג חדש בכפויי טובה.

אין פה קפידה מהשם על כבודו כביכול,

כמו שבני אדם מקפידים על כבודם,

כשהם מרגישים שכופים על הטובה, מתעלמים, כאילו לא קיבלו שום דבר, אין שום הנאה, אין שום טובה,

אלא יש כאן בירור ותביעה

על כל ההרגשה של כלל ישראל.

מה היו יכולים להשיג,

באיזה גדול הפסד ההפסד שהם הפסידו,

אז כמה יש להם להצטער על זה?

כל זה בגלל מה? פחד מדומה.

שמא תאכלנו האש.

מה,

הקדוש ברוך הוא עשה אש על הר סיני בשביל לשרוף את היהודים, את הבנים שלו?

מה אתם נבלים? אז מה אם יש אש?

החכמים, התנאים הקדושים, היו לומדים תורה והייתה אש מלחכת

סביבם כמו במעמד הר סיני,

והם לא נבהלו מהאש.

מה אתם נבהלים מהאש?

כל זה מפחד מדומה של שמא תאכלנו האש.

הפקירו

כזה מצב של התעלות

עם תוצאות

לעולמי עולמים.

וזה היה הבירור על הלב שלהם, היכן הם עומדים.

למה הם קשורים לגופניות ולעולם הזה?

למה הם כל הזמן חיים פחדים של שווא?

למה הם חוברים עדיין לחומר ולטבעיות

וקשה להם לפרוש? אוי אוי אוי, פוחדים. מה אתה פוחד?

מה אתה פוחד?

מה, שתפגע בגוף?

שתשרף? מה אתה פוחד?

תחשוב, השם ישרוף אותך? על מה ישרוף אותך? הוא מקבל את התורה? למה שישרוף אותך? אז איך תקבל את התורה אם הוא ישרוף אותך?

זאת הטענה והתביעה.

הרבה אנשים פוחדים, יואו, אם אני אהיה חיים גבוהים, אם אני אצטרך לחוות את השם בדרגות גבוהות והכול, אני אפסיד את הכול, לא יהיה לי זמן לזה ולא יהיה לי ככה ולא אוכל להיענות, לא אוכל ללכת, לא אוכל לטייל, לא אוכל לשבת,

ואז מה קורה? הבן אדם כל הזמן, אז הוא מחובר לחומר,

הוא לא רוצה לדבק בשם וכולי.

זאת התביעה יותר גדולה בגלל ההזדמנות שהוחמצה.

מאחר ואז הם עמדו במצב כל כך גבוה,

במעמד של נעשה ונשמע,

וזה מצב מיוחד שהם נפגשים בו תמיד,

זה מצב חד-פעמי שהיה בהיסטוריה.

ואם לא מנצלים את זה,

כמה גדלה האבדה.

זה נוגע לכל האנושות

ולכל הדורות.

כפויי טובה,

בני כפויי טובה.

זה לא מקרה.

זו המשכיות.

ההתקשרות של האנשים לחומר ולטבע משאירה את הרושם שלה למשך הדורות.

לכן כולם מחוברים לטבע,

והם לא רוצים להתעלות.

הם לא רוצים לפרוש

מענייני העולם הזה כמה שיותר ולהסתפק במינימום הנצרך כדי לקיים את רצון הבורא בדרגה הגבוהה ביותר.

אנשים טיפישים.

יש לך עולם 70-80 שנה בסך הכול.

אתה תכף יוצא.

כל מה שתנצל פה יותר ויותר את החומר זה בא על חשבון הרוח.

זה ההפסד הנצחי שלך.

ואתה יודע את זה, ואתה מבין שתצא מפה ולא תיקח כלום. וההנאות, לא יהיה להן שום זכר. גם היום אתה לא זוכר את הפלאפל של שלשום ואת הסטייק של לפני החודש.

אתה לא זוכר.

זה אין לך את הטעם כבר. נגמר. שום דבר.

אז למה אתה כל כך משקיע בזה, מחובר לזה, לא רוצה להפסיד את זה, וכאילו, כאילו, מה זה? כל הנאות של רגעים.

רגעים שחולפים בין רגע.

אבל כל מאמץ,

כל עלייה,

כל פרישה

שאתה פורש מאבלי העולם הזה, זה עלייה, עלייה נצחית לדורי דורות.

זה מדרגה. אתה קונה מדרגות, קונה מדרגות.

והתביעה הזאת שאנחנו לומדים היא מתאימה לנו מאוד.

מאוד.

ברוך השם, זוכים ללמוד מוסר כל יום.

כל יום לומדים מוסר.

כל יום.

והנה ימי אלו לאלה משופעים בדרשות בבוקר, בערב,

וזוכים לרגעים של התעלות,

בהסכמה, בהשלמה עם מה שנאמר.

ואנחנו יכולים להסיר את הטמטום, אם אנחנו רוצים, ולהחליף את רוח החיים הגסה ולדבוק במקור החיים.

כמו שאמרו גדולי המוסר, לימוד מוסר זה ממש תחיית המתים.

זה להפוך בן אדם מרשע מת לחי.

אלא שאנחנו מפחדים לפרוש מן הטבע.

מפחדים לפרוש מן הטבע, וזוהי השחתה.

זוהי כפיות טובה כלפי השם יתברך.

השם נתן את כל הכלים בעולם רק בשביל שנתקרב אליו.

הוא לא נתן בשביל שנעזוב אותו ונשחק עם המשחקים האלה של העולם הזה.

הוא נתן את הכול לאפשר

שיהיה לך יותר קל להשיג את הקרבה לאלוקים.

עשו פה כיסאות יפים, מרופדים,

הכול. בשביל מה שיהיה לך נוח כשאתה מתפלל?

יש אחת באה,

מנצל את הכיסא לישון.

אז אתה מנצל מה?

נתנו לך כלים, בשביל לך קל לעבוד את הבורא, מה אתה לוקח את זה לגשמיות?

דוגמה.

זאת אומרת השם, כל מה שנותן

זה לא בשביל שתשתקע בחומר,

זה בשביל שמהחומר תוכל להפוך רוחניות.

וזוהי השחתה וכפיות טובה

כלפי השם יתברך, והתביעה היא נוראה.

אז אדם צריך להשתדל

להתמיד ברגשות הנעלות,

בלימוד המוסר עם רגשות גבוהים

ועם זכות,

ולהשתדל להתנתק כמה שיותר מן החומריות.

וזה נוגע לא רק לנו, לבנינו ולבני בנינו עד עולם. כי מה שאתה משריש, אתה משריש בילדים, בצאצאים,

ובכל הסביבה.

אומנם פה בקהילות פז, ברוך השם, אתם מנצלים את חודש אלול מצוין, כמעט ואין לכם זמן,

עוסקים בתורה ובגמילות חסדים,

אבל זה טוב.

בחלק של הגשמיות

אתם עובדים את השם,

משקיעים את הזמן וכו'.

השאלה, מה עם השאיפות?

השאיפות מה הן?

רוצים עוד להמשיך לעלות ולהידבק בשם או מספיק? די, די.

אנחנו, די, לפעמים יהיה כל השנה חודש אלול,

ונתמוטט.

לא נוכל להחזיק מעמד.

מה כתוב פה?

שזה לא נכון.

אדרבה,

כמה שאתה יותר נדבק, יהיה לך יותר קל.

הצדיקים, כשעבדו את השם, יתברך,

בתנאים הכי קשים מהכול, הם הרגישו איזה קושי?

מה פתאום?

רבי אלעזב ורבי שמעון היה קורא ליסורים,

בואו, בואו ייסורים, חביביי, בואו, בואו, בואו.

מה פירוש?

הם עבדו, עוד העמיסו על עצמם, עוד העמיסו על עצמם

ביטול הגוף

בצורה

שהיא לא נדרשת.

מישהו ביקש שהאדם יקבל בכוח ועל עצמו ויזמין ייסורים שיבואו עליו,

שיעבוד את השם מתוך ייסורים?

די לנו שאמרו פת במלח תאכל,

מים במשורה תשתה ועל ארץ תשען וחיה צער תחיה ובתורה תעמל.

אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה.

טוב לך לעולם הבא. איך יכול להיות אשריך יושן על הרצפה, בוא אוכל בקושי וכו'?

אם אתה עושה כן,

אם אתה עושה, תעשה כן.

ואז תראה שאשריך בעולם הזה.

אבל בלי שתעשה כן, לא תראה,

לא תרגיש.

אדם שיכול להסתפק במועט,

אין לו טרדות,

אין לו דאגות,

אין לו בעיות,

אין לו שום דבר, שום דבר, שום דבר, שום דבר.

עכשיו שלחו לי אס.אם.אס, אחד מבני הקהילה,

חייב קרוב לעשר אלף על שכר דירה,

ואין לו מאיפה להביא את זה.

ולפני כמה ימים אמר לו בעל הבית, ביום שישי,

חמישי בחרם,

אומר לו, תשמע, אם עד מחר אתה לא נותן לי את הכסף, תצא מהדירה.

עם הילדים, עם הכול.

עד מחר.

לא בעל, עד מחר בבוקר.

אין.

למחרת לא אמר לו כלום.

חברה שבת,

יום ראשון,

אתמול הוא מקבל טלפון,

מי שמנהל את הבניין

אומר לו, תשמע, אתה יודע כמה אתה חייב?

חודש ועוד חודש, חשמל ומים וועד הבית וכולי ועוד. אתה יודע כמה אתה חייב?

בערך עשר אלף שקלים.

בעל הבית אמר

שהוא מוותר לך על חמשת אלפים שקלים

בתנאי שאתה מביא לו את היתרה עד יום כיפור.

בעל הבית המאיים,

פתאום מן השמיים אמרו לו, הלו, טח, מה קרה לך?

מה זה, מקהילות פז, אתה רוצה להוציא אותו? מה קרה לך?

אומר לו, חביבי, אני מוותר על חמשת אלפים,

ועוד אומר לו, הכל מכוון משמיים.

הכל מכוון, ככה אומר לו,

הכל מכוון משמיים.

אז אתה מקבל ויתור על חמשת אלפים?

ביתרה תביא עד יום כיפור.

אתה תעמוד בזה, הוא שואל אותו, אומר לו, בעזרת השם, בעזרת השם.

הקב' ברוך הוא לא יעזוב ולא ייטוש.

מי שמאמין בשם יתברך, חבל על הזמן,

חבל על הזמן,

חבל, חבל על הזמן.

רק להיות דבוקים בשם יתברך.

אבל יש אנשים שמקבלים מן,

ואומרים לחם מקולקל,

כפויי טובה.

השם נותן לך, מה נותן לך?

לחם במים אפשר לחיות.

בטח שאפשר לחיות, לחם במים זה הכול.

איך אכל הגאון מווילנה?

היה משרה את הלחם בתוך המים,

והיה שולק את זה כמו ציפור.

למה? כי הוא לא רצה ליהנות מהטעם של האוכל.

רק בשביל שהגוף צריך את זה כמו בנזין,

שמכניסים למכונית ונוסעים.

למה?

הנהג טועם קודם את הבנזין?

הוא לא טועם.

מכניס ונוסע.

אותו דבר. ככה הוא היה עושה.

בשביל לא להנות, לא להתחבר, לא להיקשר לעולם הזה.

זה דרגות גבוהות.

זה דרגות של הגאון, הוא נקרא מלאך.

אבל השאיפה היא

שכל אחד יעלה ממקומו. עוד דרגה ועוד דרגה. כמו מדרגות, אתה עולה הביתה,

מדרגה, עוד מדרגה, עוד מדרגה, עד שאתה מגיע לבית.

עד שנגיע לעולם האמת, שם הבית הקבוע.

עד שנגיע,

צריך לעלות מדרגה ועוד מדרגה ועוד מדרגה.

ביחס לשנה שעברה,

בקהילות פז עלו מאוד,

מאוד מאוד עלו. זה לא אותה שנה, נכון?

מה שאתם העמסתם על עצמכם, ומה שעשיתם, ומה שזכיתם,

לאין שיעור.

לא יודע אם יש איזו קהילה שזכתה לעשות את מה שאתם עשיתם.

אבל זה השנה.

בשנה הבאה כבר צריך לעלות עוד מדרגה.

עוד מדרגה.

תמיד צריך לעלות במדרגה. עד איזה מדרגה?

ואתם הדבקים באדוני אלוהיכם,

חיים כולכם היום.

רבי חנין, אמר לי, שאומר, עושה את הדרגות לכל ישראל.

לפי כוח ירמונן תרום מסמוד,

שנה אמר אדוני אלוהיכם סלמאן סתגרנית הראויה.