סליחות וספר בני ציון על פרשת כי תבוא הרועה בשושנים

6-9-12
"אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים".
ידוע הענין ומפורסם הדבר מה שכתבו הקדמונים, כי חודש אלול רמוז בפסוק בשיר השירים, "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול, חודש התשובה. ועל כן מתקשרים הקב"ה וישראל בבחינת "אני לדודי ודודי לי", אני זה כנסת ישראל חוזרת בתשובה לדודי - הקב"ה, ודודי לי - הקב"ה משפיע עלי חסד ורחמים.
הענין הזה מובא בספר הקדוש אדני יששכר, אלול מאמר א'-ט"ו. אמרו דורשי רשומות, האבודרהם בתפילת ראש השנה אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול שאז ה' יתברך פותח יד לקבלנו בתשובה, ונשמות ישראל עורגות לו, משתוקקות אליו. אחרי ה', מה זה אחרי ה', סופי תיבות ארבע תיבות הללו אני לדודי ודידי לי הן ארבע יודין, בגימטריא ארבעים, מרמזים לארבעים יום שהיה משה בסיני לקבל לוחות אחרונות, מר"ח אלול עד יום הכיפורים, והם ימי רצון.
כידוע בדרך כלל הקב"ה הוא בבחינה של אבינו, ואנו ישראל בבחינת בנים, אולם בחודש אלול חודש הרחמים והסליחות הקב"ה לא בבחינת אב אלא בחינת דוד. מה הטעם? גם אב שאוהב את בנו מאד מאד, לעיתים גוער בו וכועס עליו, אפילו לפעמים מכהו בדרך חינוך, מה שאין כן הדוד, הוא תמיד מרעיף טובות ומתנות על בני המשפחה. והרמז ברור, הקב"ה בחודש אלול בבחינת דוד, משפיע עלינו מתנות נפלאות של חסד ורחמים, כי אם הוא יהיה בחינת אב יכול גם להכות, אבל דוד - מתנות.
הפרי צדיק להגאון הקדוש רבי צדוק הכהן זיע"א העיר, בפסוק אני לדודי ודודי לי מקדים הקב"ה את ישראל לפני הקב"ה, כמו שכתוב אני - כנסת ישראל, ורק אח"כ כתוב ודודי - הקב"ה, אז מי קודם? אני לדודי זה אני כנסת ישראל, לדודי זה הקב"ה אז אנחנו קדומים לפני. במקום אחר בשיר השירים פסוק אחר, שם מקדים הפוך, דודי לי ואני לו, ביאר הפרי צדיק בדברי קדשו ואמר, לפעמים מקדים הקב"ה לעורר את ישראל בהתעוררות מלמעלה, כדי שיעשו תשובה, ועל ידי כך אנחנו מתעוררים לעשות תשובה ולמטה, על זה נאמר דודי לי ואני לו, הוא מקדים ואני אחריו. לפעמים אנו מקדימים להתעורר בתשובה מלמטה, ועל ידי ההתעוררות מלמטה יש התעוררות למעלה לסייע לנו בעבודת התשובה, על זה נאמר "אני לדודי ודודי לי".
נמצא כי בחודש אלול נוטריקון אני לדודי ודודי לי, הרמז הוא שלא להמתין עד שהקב"ה יעורר אותנו מלמעלה, בבחינת דודי לי ואני לו, אלא עיקר העבודה שאנחנו נתעורר מלמטה לשוב בתשובה. אני לדודי, ועל ידי זה יהיה דודי לי יסייע לנו.
על פי זה מבאר הרב הקדוש והנורא רבי נפתלי צבי מרופשיץ בספרו זרע קודש פרשת תולדות, את הויכוח הידוע בין כנסת ישראל לבין אבינו שבשמים על התשובה. הקב"ה אומר לישראל "שובו אלי ואשובה אליכם", קודם תעשו צעד ראשון בתשובה ואשובה אליכם. כנסת ישראל אומרים לקב"ה, "השיבנו ה' אליך ונשובה" אתה תעשה את הצעד הראשון, תעורר אותנו בתשובה, ואחרי כן נשובה אליך.
אומר על כך הרב הקדוש מרופשיץ זיע"א, למעשה בויכוח הזה הצדק והאמת הם גם עם הקב"ה וגם עם כנסת ישראל, שכן בלי התעוררות מלמעלה של הקב"ה על ידי הבת קול ש יוצאת כל יום מהר חורב ומכרזת, שובו בנים שובבים, לא היינו יכולים להתעורר בתשובה. כמו שאמרו חכמים ז"ל בגמרא בקידושין ל', יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו לאדם אין האדם יכול לו, לא יכול על יצר הרע, שנאמר "ה' לא יעזבנו בידו". על כך אנחנו מתפללים אל ה' יתברך, "השיבנו ה' אליך ונשובה" כלומר, אתה ה' עשה את הצעד הראשון לעורר אותנו בתשובה ורק אח"כ "ונשובה אליך".
אבל הפלא הגדול של מצות התשובה היא, שע"י שאנו עושים תשובה למטה בעולם הזה אנחנו מעוררים כביכול את הקב"ה שיעשה תשובה בפמליא של מעלה. זה דבר נשגב מבינתנו, איך שייך מצות תשובה בפמליא של מעלה אצל הקב"ה, הרי הוא יתברך שלם בתכלית השלמות.
כדי לבאר זאת נקדים להביא את דברי הקב"ה לנביא מיכה, פרק ד' פסוק נ"ו, "הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי" הצולעה והנדחה זה ישראל, אקבצה ואשר הרעותי, פירש רש"י, ואשר הרעותי - הקב"ה אומר, אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע. הרעותי זה מה שבראתי את יצר הרע. כלומר הקב"ה אומר כביכול הרעותי - עשיתי רע על שבראתי את יצר הרע וגרמתי צער לבני - בני ישראל.
מוסיף על זה הזרע קודש בלשון קדשו, הקב"ה כביכול מתחרט על היצר הרע, ובזה הקב"ה מתיש את כוחו של היצר הרע שיהיה כח ביד האדם לעשות תשובה, וזהו העזר מאיתו יתברך. במה עוזר הקב"ה לנו לעשות תשובה? בזה שהוא מתחרט על היצר הרע. וכשהוא מתחרט על היצר הרע הוא מתיש את כוחו.
יש פה דבר מדהים, מדבריו הקדושים של הזרע קודש למדים, כמו שאין מחשבותיו של הקב"ה כמחשבותינו, לכן החרטה שלו היא החרטה שלנו. לכן כמו שעל ידי מחשבותיו של הקב"ה נבראו עולמות רוחניים אין מספר, כך על ידי החרטה של ה' יתברך על שברא את היצר הרע נחלש כח הטומאה של היצר הרע, ועל ידי כך יכול האדם להתגבר על יצרו ולשוב בתשובה. מחשבה של ה' בראה את העולם, התחרטות של ה' כביכול מבטלת את הכח של הבריאה, אז אם הוא מתחרט על יצר הרע, מתיש את כוחו של יצר הרע שהוא חשב לבראתו הוא נברא, כשהוא מתחרט עליו אז כביכול הוא מתיש את כוחו, ממילא אין לו כח אז אנחנו יכולים להתגבר עליו.
זה מה שמבקש הקב"ה מאיתנו, "שובו אלי" תשובו אלי בתשובה שלמטה מלמטה, וע"י כך "ואשובה אליכם" גם אני כביכול אעשה תשובה על שבראתי את היצר הרע, ועל ידי החרטה הזו הוא יחלש מכוחו ולא יוכל לפתות אתכם לדבר עבירה.
וכדברי קדשו של הזרע אמת, "ושב ה' אלהיך את שבותך" שאדם שב בתשובה הוא מתחרט מאד על מעשיו הרעים שעשה עד עתה, גורם גם כן למעלה בעולמות העליונים. כמו שפירש רש"י, "ה' צילך על יד ימינך" כביכול ה' הוא כמו צל, כי גורם האדם במעשיו כביכול לו - לה' יתברך, אז אם הוא שב בתשובה פה, מה הצל עושה כביכול לקב"ה צילך, גם שב בתשובה, מה זה שב בתשובה אצל הקב"ה? כמו שאתה מתחרט על העבירות הוא מתחרט על יצר הרע, הוא מתחרט על יצר הרע ומתיש את כוחו, הוא מתיש את כוחו אין ליצר הרע כח עליך. אז ממילא ה' מבקש תתחילו, בשביל שאני אהיה צילך, ואז ממילא מה שאתה עשית חרטה גם אני יעשה חרטה, ואז אני אתיש את כוחו וממילא אתה תוכל לגמרו עליו. איזה פטנט זה, משהו מיוחד.
על דרך זה פירשו הצדיקים פירוש, דע מה למעלה ממך, דע, הכל תלוי באדם, מה למעלה - זה ממך, לכן כשאדם עושה תשובה גורם תשובה למעלה, דע מה למעלה ממך, על דרך שאמרו שהקב"ה מתחרט על בריאת יצר הרע, ואומר ואשר הרעותי, על ידי זה שה' יתברך אומר כן ומתחרט על בריאת היצר הרע מתבטל כוחו של היצר הרע ונמחה מן העולם. כמו שאדם ע"י חרטה מוחה פשעיו וחטאותיו, כן נמחה היצר הרע ע"י החרטה של ה' יתברך על בריאת יצר הרע. זה מה שאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך" על ידי תשובתך יעשה הקב"ה גם כן תשובה כנזכר לעיל, ויגאלנו מיצר הרע, ומתחת יד אומות העולם שהם כוחו של הסטרא אחרא, ואז זוכים אנחנו לעבדו יתברך ומתפטרים מאומות העולם.
אני לדודי ודודי לי, דודי לי ואני לו. שובו אלי ואשובה אליכם, השיבנו ה' אליך ונשובה, אז מה שאנחנו מנסים לעשות כל ערב בהרצאות - לעורר שתהיה התערותא דלתתא, ממילא אנחנו מתחרטים פה ה' מתחרט על יצירת היצר הרע, ומתיש את כוחו ואין כח ליצר הרע לשלוט באדם אז התשובה שלו מתקבלת והוא יכול להמשיך אותה, ואלמלא ה' עוזרו לא יכול לו, מה עוזרו - מתיש כוחו של היצר הרע, על ידי מה? "והרעותי" ז"א מתחרט על הרעה שברא את יצר הרע. זה מתוכנן ככה, בשביל שיהיה את הבחינה של חרטה שכמו שבבריאה המחשבה בוראה גם מחשבה יכולה הפוך, חרטה זה מחשבה לאפוקי מ, אז היא מצליחה להוריד את הכח של הבריאה. הבנתיוכם? אפשר להסביר פה את המבול, שהמבול נאמר "וינחם ה' על הרעה" אותו דבר, וינחם ה' על הרעה, הקב"ה ניחם, מתחרט כביכול על הרעה ממילא הרע מתבטל, כמו שאמרנו בשיעורים הקדומים, רק רע כל היום, מוציאים משקר ומרשע את הש' והש', מה נשאר? משקר נשאר רק ומרשע נשאר רע, ואז רק רע כל היום, ממילא אם אין קדושה מאיפה לינוק אפשר לבטל את הכל ואז בא מבול. יו? יופי.
"והיה כי תבוא אל הארץ" פרשת כי תבוא תמיד נקראת בחודש אלול האחרון בחודשי השנה. רמז לדבר מוצאים במאמר המבואר במסכת מגילה ל"א ע"ב, עזרא הסופר תיקן להם לישראל שיהיו קוראים קללות שבמשנה תורה צ"ח קללות, 98 קללות שבפרשה פרשת כי תבוא קודם ראש השנה, עזרא תיקן, כדי שתכלה שנה וקללותיה.
במאמר הזה טעון הרעיון, שאם חלילה גזרו מן השמים גזרות על ישראל, אז יהיה קיומן והתגשמותן ע"י קריאת 98 הקללות שבפרשת כי תבוא, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו", ע"י שאנחנו אומרים את הקללות יצאנו ידי חובה של הקללות. ואז כשאומרים את זה בשפתיים הם לא יתקיימו בפועל, וכך יקוימו בנו בפרוס השנה החדשה דברי הפייטן, תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה. לכן עזרא הסופר תיקן להם לישראל שיהיו קוראים קללות שבמשנה תורה, כמו שאדם קורא פרשת עולה עולה לו כעולה, פרשת חטאת עולה לו כחטאת, מה שאדם קורא בפיו עולה לו כאילו, גם כאן קורא ועולה לו כאילו הוא נתקלל, ממילא ע"י הקריאה נפטרים מן הקללות. יפה או לא יפה?
"והיה כי תבוא אל הארץ" אומרים חז"ל, צא וראה שלא נאמר בכתוב והיה כי תבואו, אלא והיה כי תבוא, בלשון יחיד. בכך באה התורה ללמד שמצות העלייה לארץ ישראל וההתנחלות על אדמתה חובת גברא היא, חובת הגבר, ומוטלת על כל אדם בישראל, וכל המקדים לקיים מצוה זו בגופו הרי זה משובח. אז יש מצוה על כל יחיד ויחיד לבוא אל הארץ ולהתנחל אותה, והתנחלתם אותה.
ועוד אומרים חכמי ישראל, בתחילת הפרשה נאמר "והיה כי תבוא אל הארץ" ואח"כ משתמש הכתוב ביחס הקנין אשר תביא מארצך" לפני שהאיכר מתיישב על האדמה ולפני שהוא מעבד אותה בזעת אפו אין זו אלא סתם ארץ, ארץ. משחרש וזרע בה והרווה אותה בזעת אפו - נעשתה האדמה שלו, ומאז והלאה היא ראויה להקרא ארצך. לכן כתוב "והיה כי תבוא אל הארץ" סתם ארץ, עוד לא עשית כלום, מתי שהתחלת לעבד את האדמה ולהזיע עליה היא נקראת ארצך.
בדומה לכך מצינו גם בתחום הרוחני ככתוב בתהילים, "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" בהתחלה נקראת התורה, על שם הקב"ה, עוד לא למד אותה, עוד לא עשה כלום - זה תורת ה', אבל אחרי שהוא הגה בה, הזיע בה, קרויה על שמו של הלומד - תורתו, "ובתורתו יהגה יומם ולילה" אז גם פה ארץ - ארצך, תורה - תורתו, אחרי העמל והיגיעה נקראת על שמו.
אומרים חכמים ז"ל, כשנכנס דור המדבר לארץ ישראל נאלצו בני ישראל לחכות 14 שנה עד שעלה בידם לקיים מצות הבאת ביכורים בשלמותה. לקחת מראשית פרי האדמה להביא אל הכהן. כמו ששבע שנים ראשונות הקדישו ישראל לכיבוש הארץ, ושבע השנים הבאות הקדישו לחלוקת הארץ ל-12 שבטים, אז שבע כיבוש ושבע שנים חלוקה, 14 שנה.
על זה נאמר, לא כך יהיה כאשר יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, שכן אז כל אחד מאיתנו יוכל להביא מיד ביכורים לכהן, ולא נצטרך להמתין לכיבוש הארץ או לחלוקתה, לא נצטרך להמתין. יותר מכך, לא נצטרך להמתין לסיום גידול הפירות, שכן יקוימו בנו דברי הנביא עמוס על הגאולה השלמה, "הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע" כלומר הפירות יגדלו כל כך מהר עד שהאיסוף של הפירות יהיה בעת ובעונה אחת עם הזריעה, כך שהחורש והזורע והקוטף ייפגשו בשעת המלאכה, ואז יתקיים הפסוק כפשוטו, "והיה כי תבוא אלהארץ" מיד אח"כ כתוב וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא, צ'יק צ'ק.
בזכות שלשה דברים נברא העולם, חלה מעשרות ביכורים. מה החשיבות במצות ביכורים שבעבורה נברא העולם? אומר על כך הדרכי מוסר, כדי להבין שהקב"ה ברא את השמים ואת הארץ לא צריך להיות חכם גדול, שכן כל אחד מבין שלא יתכן בירה בלא מנהיג. אבל יש קושי גדול לאדם להבין שכל הדברים שנעשים על ידו, מעבד את השנה, בונה, עושה, יוצר, הם בעצם כוחו של הקב"ה בלבד, זה קשה לאדם להבין. אני זורע, אני שותל, אני קוצר, ככה הוא מבין, אני משקה, ככה, לא מבין שזה ה'. יכול לטעות ולחשוב כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה. על כן חייב האדם להאמין שהקב"ה בעל כל הכוחות כולם והוא מחיה את הכל וצריך להודות לו על כל נשימה ונשימה ובכל רגע ורגע הקב"ה משפיע חיים לאדם, כל מה שאדם עושה הכל מכוחו של ה' יתברך. תיאטרון בובות ראיתם, רואים בובה רוקדת על הבמה, יש אצבעות בתוך הבובה מבד, ומי שמניע את האצבעותכ ביכול הבובה זזה. מה מניע אותנו עכשיו? אם לא הקב"ה עם רוח חיים שנפח באפינו אנחנו יכולים לעשות משהו? אם הוא לוקח את הנשמה טרח חתיכת בשר על הרצפה, שניצל, אין פה כלום. אז מי פועל כל רגע? חיותו יתברך. הרי אם הוא רוצה אתה פתאום לא יכול להזיז את היד, פתאום אדם מתייבש. אז מי מניע אותך? גם מה שאתה עושה זה הסכמה ואפשרות של ה' יתברך שתוכל לעשות את זה. אתה יכול לבחור מה שאתה רוצה לעשות והוא מחליט אם תצליח או לא, והוא מסכים או לא מסכים. אדם רוצה להספיק לאוטובוס, הוא מספיק תמיד? לא תמיד, ה' החליט שהוא לא יספיק. אדם הולך פתאום אחד מעכב אותו, הוא לא רצה לפגוש אותו, תקע אותו הפסיד את הפגישה. אז לא כל מה שאתה רוצה לעשות אתה עושה, מה שה' מאפשר. אז מי פועל בעצם? הקב"ה.
לפי זה מובנת חשיבות של מצות ביכורים כי אדם חרש וזרע וקצר ועשה את כל המלאכות, בסוף בזמן קיום מצות הביכורים הוא אומר, מה הוא אומר "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" זה לא אני עשיתי, לא אני זרעתי לא אני נטעתי, אתה נתת לי. עתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה', אתה נתת לי את היבול הזה, על ידי זה אדם מבטל את כוחו ועוצם ידו, ומכיר בעובדה שה' עשה את הכל. אז הוא צריך לעלות עד ירושלים. בין אם אתה נשיא בין אם אתה אדם פשוט בין אם אתה עשיר בין אם אתה עני, אין מצות ביכורים ע"י שליח, אתה בעצמך תעלה למעלה ותגיד את הנוסח, קדימה.
אומרים חכמים שבמצוה הזו של ביכורים אדם שובר את מידת הגאוה, שהרי אפילו אם הוא שר גדול ויש לו כמה עיירות וכפרים, אפילו אם הוא מלך בישראל בכבודו ובעצמו, חייב ליטול את סל הביכורים על כתפו, לשאת אותו מהר הבית עד העזרה עד חצר המקדש. הוא בעצמו ולא שליחו, מביא אותם לכהן שבאותו משמר ואע"פ שהכהן הזה הוא עני, ופרנסתו ממנו, מהמלך או מהשר, מכל מקום השר או המלך בא ועומד אל הכהן העני שמתפרנס ממנו בענווה ובשפלות רוח וקורא לפניו פרשת הביכורים. שולל את ה"כוחי ועוצם ידי" בפני הכהן התפרן שחי על חשבונו. בכך הוא משבר את מידת הגאוה שבו ונעשה עניו ושפל רוח שזה מידות יקרות מאד שבהם נשתבחו גדולי עולם, אברהם משה אהרן ודוד המלך.
11 הפסוקים הראשונים של פרשת כי תבוא מיוחדים למצות ביכורים, שישראל היו מקיימים שבית המקדש היה קיים. חכמי ישראל הדגישו את המטרה החינוכית שגלומה במצות ביכורים, שהיה בא האיכר עם טמא לכהן הגדול בבית המקדש, כותב רבי אהרן הלוי בספר החינוך מצוה צ"א, משרשי המצוה הוא כדי להעלות דבר ה' יתברך על ראש שמחתנו, ונזכור ונדע כי מאיתו יתברך יגיעו לנו כל הברכות בעולם. מצות הביכורים נועדה לפי זה לעקור מלב האיכר את התחושה של כוחי ועוצם ידי בשעת אסיפת יבולי השדה והגן אל ביתו. ז"א אתה לא יכול ביכורה שביכרה, שאתה מחכה לה כבר כל כך הרבה שנים, ואתה צופה רוצה לחטוף אותה ולאכול, אומר לא לא, קודם כל לך תודה של מי זה, לך סע לירושלים תגיע ותודה שמה של מי זה? איפה זה? איפה זה? תגיד תגיד תגיד, ונתת לי, או, עכשיו אתה תוכל לאכול.
כיוצא בכך כותב גם הרמב"ם, עיקר הטעם במצות ביכורים זה הכנעה והשתעבדות אל ה' יתברך ושבירת מידות התאווה והגאוה הטבועות באדם.
מסביר החכם האיטלקי המופלג, רבי עזריה פיגו בספרו בינה לעיתים, התועלת שבאה ממצות ביכורים היא לשבור את מידת הגאוה וגם תאות האכילה, שכן אע"פ שעברה שנה תמימה שבעל השדה לא אכל פרי חדש, שרואה בעיניו את התאנה הראשונה שביכרה כל כך חביבה בעיניו, כובש את יצרו ואת תאות גופו ואינו אוכלה, כורך עליה גמי, קנה סוף לסימן ומקדיש אותה לשמים ואומר הרי זו ביכורים. בזה הוא מחנך את עצמו לא להיות זולל וסובא שכן התאוה היא מידה מגונה מאד. כאמרם חכמים ז"ל, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.
שנינו במשנת ביכורים ג' ח', העשירים מביאים ביכוריהם בכלתות כסף וזהב, סלים מצופים בכסף וזהב, עניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, סלים שעשויים מענפי ערבה מקולפים. הסלים והביכורים ניתנים לכהנים, סלי הנצרים של העניים ניתנו לכהן עם הפירות של הביכורים, ואילו סלי העשירים הוחזרו לבעליהם.
במסכת בבא קמא צ"ב עמוד א' מובאת מכאן ראיה לפתגם, בתר עניא אזלא עניותא, אחרי העני הולכת העניות. שדוקא עניים נאלצו להשאיר את סלי הביכורים בידי הכהנים. לדעת כמה מחכמי ישראל, טמון סימן ברכה בהבחנה הזו שבין עניים לעשירים. כשמשיבים את סלי הכסף והזהב לעשירים, נרמז להם שיעמדו בעשרם גם בשנה הבאה. לעומת זאת כשלוקחים את סלי הנצרים מן העניים, רומזים להם שהם עתידים להיפטר מן העניות, ובשנה הבאה יביא ביכורים בסלי כסף וזהב. ויש מפרשים לא כך, עשירים באים עם הכסף והזהב, קח את זה בחזרה, קח, אבל העניים באים עם לב שבור, לוקחים גם את הסלים אפילו.
עוד דבר, "וירעו אותנו המצרים" האלשיך הקדוש, תשמעו טוב עכשיו, זה ווארט חזק, האלשיך הקדוש. הוא תוהה על הלשון שכתוב לפנינו, מדוע נאמר וירעו אותנו המצרים, למה לא כתוב וירענו לנו המצרים? אלא אומר האלשיך הקדוש, וירעו אותנו משמע שהמצרים עשו אותנו רעים. לא הרעו לנו, הרעו אותנו, הפכנו להיות רעים בגלל המצרים. העבודה הקשה שהטילו עלינו המצרים בשנות השעבוד הרבות, שינתה את אורח רוחנו וסבלנותנו כלפי הזולת, ונעשינו רעים ומתאכזרים זה לזה. מפה רואים שמי שעובד אין לו סבלנות לאנשים, "וירעו אותנו" העבודה, בעבודה קשה, כן, וירעו אותנו המצרים בעבודה קשה, כשעובדים עבודה קשה היא עושה את האדם רע, שאין לו סבלנות לזולת, מקוצר רוח ומעבודה קשה, אין סבלנות, אין סבלנות. אבל אדם שלומד תורה, יש לו אורך רוח, סבלנות, מאור פנים, קבלת כל אדם בסבר פנים יפות, יש לו את כל הזמן שבעולם, אין לו לחץ, לא מדכאים אותו, העבודה לא מדכאת אותו, לא משפילה אותו, לא רומסת אותו, לא עול כבד עליו שהוא רוצה להתפטר ממנו, זה בא עוד עכשיו ומבלבל לו את המח, וירעו אותנו, אתם שומעים? זה האלשיך הקדוש.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...