יום השנה לרבי עבדאללה סומך זצ"ל י"ח אלול

- לא מוגה! - 

הזכרנו שהלילה היורצייט של הגאון רבי עבדאללה סומך, הוא היה הרב של בגדד ורבו של רבנו יוסף חיים. הרב היה גדול, עצום ורב, והנחיל לנו מורשה. יש לו את הספרים, זבחי צדק, גם על יורה דעה ועוד גם בשאלות ותשובות. היה לו כוח גדול בפסיקת ההלכה, היה מגדולי הדור, ובעיקר, כמו שאמרתי, היה להם את הכישרון לעשות את זה. ובאותה השיטה שהרב למד, כך גם לימד את תלמידו רבנו יוסף חיים, שהמשיך את המסורת של רבו בכל מקצועות התורה, בפשט, בקבלה וכיוצא בזה. הרב היה גדול לא רק בתורה, היה גדול גם בענווה. כשהיה תלמידו, רבנו יוסף חיים היה דורש, היה בא הרב בכבודו ובעצמו היה בא לשמוע את הדרשה. כשאנשים רואים, רבי עבדאללה סומך בא לשמוע, מי לא יבוא לשמוע את הדרשה? זה משך את כל ההמונים וליכד את כולם. איך קוראים לזה היום בעברית, לפרגן לתלמיד? כך עשה הרב הלכה למעשה. לא מצאנו את זה אצל אחרים, הרב עשה את זה בפועל הלכה למעשה. כשהרב נפטר, הם רצו לקבור אותו במקום שעל פי החוק שלהם היה אסור. ואז הייתה מגפה, מגפת חולירה, והיהודים היו בצער נורא על פטירת רבם. כשהגיעו למקום, היו שם כמה בחורים צעירים ולא פחדו מאף אחד. מיד טיפסו על השערים, פתחו את השערים וקברו אותו. עשו את הגבורה והלכו לביתם. אחר כך באו, הלשינו לפחה של בגדאד. כך וכך היהודים עשו, קברו בלי רישיון, קברו את הרב שלהם, כך וכך היה. טוב, אחרי דין ודברים, אחרי כמה ימים, יצאה הוראה לפתוח את הקבר ולהוציא את הרב משם ולקבור אותו במקום אחר. היה רעש גדול, תסיסה גדולה, אבל לא יכלו כנגד הממסד, כנגד השלטון. אז טורקיה שלטה בכל המרחב, כולל גם בבגדאד, לא יכלו לעשות כלום. אבל כיוון שהייתה מגפה נוראה, אז משרד הבריאות שלח את האנשים שלו כשיפתחו את הקבר, יש לו עלינו, יש ריחות לא טובים. הרי אחרי שלושה ימים, המת מתחיל להירקע ולהסריח. הקרס מתבקעת והשם ירחם. ולכן הם שלחו את האנשים שלהם כדי לחטא את המקום שלא חלילה אנשים יינזקו מזה. אבל לתדהמת כולם, כשפתחו את הקבר, הרב היה עם התכריכין, היה עטוף כאילו הכניסו אותו לפני דקה לקבר. כל כך היה, גדול, עצום ורב, ורכב עצמות קנאה. אדם שיש בו קנאה נרקב. אדם שאין בו קנאה, כמו הרב הקדוש הזה, ולכן היה שלם. הפחה, סיפרו לו את זה, ירד מהסוס, ובעצמו ליווה את הרב יחד עם האנשים בכבוד הראוי לו. כך היה הרב, גדול, עצום ורב.

אנחנו נהנים מתורתו, לא רק מהזבחי צדק, אלא גם מהספרים שחיברו תלמידיו. המשיך את המסורת הזו רבנו יעקב חיים סופר בעל כף החיים. כף החיים למעשה זה כמו העתק של הזבחי צדק. העתיק את מה שיש שם, והוסיף על זה. אבל אף טיפוס, מי שנתן את הכיוון, זה היה הזבחי צדק. תלמידו עצי היער התחיל בעשייה של אורח חיים. ושוב, רבנו יעקב חיים סופר המשיך את המסורת גם בכף החיים. יש לנו עשרה כרכים כף החיים, שמונה מהם אורח חיים ושניים יורי דעה. כמו שאמרתי, הראשון שהתחיל בדבר הזה היה רבי עבדאללה סומך, שכתב לנו את ההלכות. אסף לנו את כל דברי הפוסקים, בעיקר את דברי האחרונים, בהתאם לסדר של השולחן ערוך, הלכה אחרי הלכה, בצורה מסודרת, כדי שנוכל להבין, לדעת ולזכור כל דבר ודבר. בעבדאללה סומך, כמו תלמידו רבנו יוסף חיים, הם קבורים שם בבגדד, אבל רבנו יעקב חיים סופר קבור כאן, בהר הזיתים. המעשה שהיה, הוא בא לארץ ישראל כדי להשתטח על קברות הצדיקים, מה שנקרא בערבית זיארה. אז הם תכננו להיות כאן כמה ימים ולחזור. הגיע לירושלים, ראה את חכמי בית אל, ראה את הישיבות כאן, מצא חן בעיניו, הודיע לכולם, אני לא חוזר. אשתו הייתה שם, אשתו והבן היו שם בבגדד, אני לא חוזר. פה אשב כי הבאתיה. הגיעו לשם, ואז סיפרו לה לאשתו, ברוך השם בעלך חי וקיים, אבל הוא לא רוצה לחזור, הוא נשאר לירושלים. מה היא תעשה? בצר לה פנתה מיד לבן איש חי, רבנו יוסף חיים. הוא אמר לה, תראי, כתוב במשנה, במסכת כתובות ק.י. הכול מעני לירושלים. כך מרן פסק בוועזר סימן ע' סעיף ג. הוא צודק. את רוצה, תישאי אליו. הוא אמר, אבל הוא לא השאיר לי כסף בשביל נסיעות, הוא היה עני מרוד. אז הרב אמר לה, תראי, יש לו הרבה ספרים הוא השאיר כאן, יהיה לך כסף לנסיעות. וכך היה, היא באה לכאן, וכמו שאמרתי, כאן הוא חיבר לנו את הספרים. מי שמכיר את בית הכנסת של שנים לדוד בקומה השנייה, שם באותו בית הכנסת, זהו המקום בית היוצר. זה הבית חרושת הרוחני, ששם הרב ישב מהבוקר עד הערב וחיבר לנו את החיבורים האלה, שאנחנו נהנים מאוד לאורם, זכותם יגן עלינו.