פרפראות וחידושים לפרשת כי תצא חלק ג' תשפ"ו

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

אוריאן בן סעדיה אבי אפית ומטל בת אורן ורוחמה זרע בר קיימא

עושר לטובה בריאות איתנה בנפש וגוף תמיד אריכות ימים שנים

יראת שמיים שלום בית

חוכמה ושמחה ממתנות חינם מהרה מאת השם יתברך

אמן אמן לעילוי נשמת בן ציון בן סיפרו

מנוחתו עדן אמן

אמן

פרפראות ועדושים לפרשת כי תצא חלק ג'

שנת תשפו

וכי אני איש חטא משפט מוות והומת ותלית אותו על עץ

לא תלין נבלתו על עץ כי קבור תקברנו ביום ההוא

יש להבין מה הכפילות הזו קבור תקברנו קוברים בן אדם פעם אחת מה זה קבור תקברנו מה זה עמוק עמוק אלוהו מה זה קבור תקברנו

בסנהדרין מו כתוב שהרוגי בית דין לא היו קוברים אותם בקברי אבותם

כל אלה שהיו נהרגים בארבע מיתות בדין

לא קוברים אותם בקברי אבותם אם יש להם חלקת קבר משפחתית וכו'

אלא היו להם שני בתי קברות מיוחדים

אחד לנהרגים ולנחנקים

ואחד לנסכלים ולנשרפים

לא קוברים רשעים קלים אצל רשעים חמורים

אלה שנהרגים

בנחנקים הם יותר קלים מאלה שנשרפים ולנסכלים

אז יש שני בתי קברות שונים

וכשמתעכל הבשר

נגיד שנה

היו מלקטים את העצמות ואז

אז קוברים אותם במקומן אצל קברי אבותם.

לפי זה מה שכתוב בפסוק קבור תקברנו לרמוז שיש שתי קבורות.

קבורה ראשונה בתור נהרגים מאחר שהם לקטים את העצמות

קוברים אותם פעם שנייה בקברי אבותם.

אז הדין הזה רמוז בפסוק כי לי כמידי דלא רמיזה בורייתם.

מעשה שבא רבי יחזקאל אברעמסקי לבקר את הרב שלו הגאון רבי חיים מבריסק זכר צדיקים לברכה.

והוא היה נוכח כשנכנס אחד מתושבי המקום להתלונן על החברה קדישי

מה הסיפור?

אימא שלו נפטרה באותו יום בשעה מוקדמת

לאחר מכן נפטרה אישה אחרת

ואנשי החברה קדישי קברו את האישה השנייה לפני אימא שלו.

זה לא כמו שנפסק בשולחן ערוך יורד דעה סימן שנד שם כתוב בעיר שיש בה שני מתים קוברים את הראשון

ואחר כך קוברים את השני.

כששמע את הדבר רבי חיים מבריסק

לקח את הרמב״ם בעלקות אבלות

דפדף בו

מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה

סגר את הספר ואמר למתלונן

אני כבר הוכיח את אנשי החברה קדישי

אבל לך אין זה שייך

רבי יחזקאל אברמסקי השתומם

ושאל את הגאון הרי זה דין פשוט שיש לקבור את הנפטר הראשון

מה הפסק הזה שכבודו נתן לטוען את הטענה ויותר מזה

מה נאמר ברמב״ם שכבודו ראה בהלקות אבלות

שהביא את כבודו לפסק התמוה הזה

הסביר לו רבי חיים מבריסק

שבא טוען לפניי

אז התעורר לי ספק

האם יסוד הדין שהמת ראשונה מצווה לקוברו תחילה הוא מצד זכות הנפטר

או שזה מדין שאין מעבירין על המצוות שזה עניין כללי בכל המצוות

לכן בדקתי האם הרמב״ם בהלקות אבלות מביא הלכה זו שיש לקבור את המת הראשון

אם ההלכה הזו הייתה מופיעה ברמב״ם

ראיה שזה דין מלקות קבורה ואז זכות הנפטר היא

שיקברו אותו ראשון

ואז נחשב הבן של הנפטרת כבעל דבר ויכול לתבוע את אנשי החבר'ה קדישי לדין

כי זה נוגע לנפטר מדין אבלות

מלקות אבלות שם ב...

אבל אחרי שחיפשתי בהלכות ולא מצאתי את הדין הזה

אז ראיה היא שזה לא מלקות קבורה אלא זה דין כללי בכל דיני המצוות

ויש להקדים

את המצווה המזדמנת ראשונה מהדין של אין מעבירין על המצוות

עכשיו הדין הזה כבר לא שייך לבן של הנפטר

זה חיוב על אנשי החבר'ה קדישי שהם עברו על הדין שהעבירו על המצוות

לכן אמרתי לו אני אוכיח את אנשי החבר'ה קדישי שהם ביטלו את החיוב הזה שלא להעביר על המצוות

אבל לך זה לא שייך

אין לך תביעה בדין על אנשי החבר'ה קדישי שהם כי זה לא מדיני קבורה

מבהיל על הרעיין

טוב סיפרנו את הסיפור בהרצאה אבל אני אומר אותו שוב פעם

בשביל שנוכל לצרף גם את התמונות של מה שאנחנו נגיד

בבית העלמין העתיק בקרקוב סמוך לקברו

של בעל מגלי העמוקות יש מצבה מופלאה

מצבת יגיד עליו רעו

הנפטר שקבור תחת אותה מצבה הוא אדם נח...

אין איש יודע את זהותו.

אבל הגאון הרב שטיינמן זכר צדיק לברכה היה מספר את המעשה הזה להוכיח את האמונה בהשארת הנפש.

וכך נכתב בפנקס הקהילה של קרקוב.

זמן קצר אחר פטירתו של בעל מגלה עמוקות בשנת שצ״ג

הגיע אברך צעיר לימים לגבאי בית העלמין וביקש לרכוש חלקת קבר פנויה

ליד קברו של המגלה עמוקות לעצמו.

אברך צעיר.

ומוכן לשלם כסף נכבד עבור הקבר.

ימים הוא מפציר בראש החבר'ה קדישה מאוד מאוד

וכיוון שהוצאות בית העלמין היו מרובות

והקופה הייתה ריקה

הסכים הגבאי לבקשה אבל עם כוונות אחרות.

הוא לא התכוון למלא את הבקשה של האברך.

מה הוא אמר לעצמו?

אמר שהוא כבר זקן.

האברך צעיר.

צעיר.

בטח הוא יאריך ימים וייפטר בעוד עשרות שנים.

בינתיים הוא ימות כבר.

ואז אף אחד לא ידע מי רכש, איך רכש ומה קרה.

ובינתיים לפחות קופת החבר'ה קדישה תתמלא מהסכום הנכבד שהוא מוכן לתת.

לקח את הסכום,

הכניס לקופת בית העלמין ולא רשם את הקבר על שמו.

בבוקר,

בעל האכסניה המקומית הגיע לגבאי וסיפר לו

שאברך שהתגורר אצלו בימים האחרונים נפטר בלילה.

הגבאי נבהל

כי היה מדובר באותו אברך שרכש קודם יום אחד את חלקת הקבר ליד המגלה עמוקות.

אבל מאחר ואין איש שיודע על כך

אף אחד לא יודע שהוא רכש רק הגבאי.

אז הוא קבר אותו בקבר אחר בכלל, לא ליד הרב

מגלה עמוקות.

בלילה הגיע הנפטר בחלום לגביי,

אמר לו אני קורא אותך לדין תורה בבית דין של מעלה שלא קיימת את חלקך בעסקה.

התעורר בבהלה,

אבל הרגיע את עצמו בחלומות השב ידברו.

חזר החלום פעם שנייה וחזר גם פעם שלישית, ואז הוא פחד מאוד והלך לביתו של הרב של קרקוב הבח,

בית חודוש על בעל הטורים.

שמע את הסיפור ואמר לגביי,

אם יבוא עוד פעם הנפטר תגיד לו שאתה מזמין אותו

להתדיין פה בבית דיני.

הוא הגיע בחלום.

הגביי אמר לו לא בשמיימי, בוא לבית הדין של הבח.

קבעו יום ושעה,

בבית הדין התקינו מחיצה לקראת הדין עם הנפטר,

ואכן בשעה יעודה נשמע רעש מאחורי המחיצה,

והבינו שהנפטר הגיע לדין תורה.

אבח ביקש מהאברך לטעון את הטענות,

והוא סיפר את כל הדברים כהווייתם.

פנה אבח לגביי,

אמר לו תשיב על הטענות.

הגביי אמר שמשום כבודו של המגלה עמוקות

הוא לא קבר את האברך לצידו כיוון שהוא אפילו את שמו לא הסכים לגלות לי.

אבח ביקש מהאברך שיגלה כעת את שמו,

כדי שיבדקו אם הוא ראוי להיות קבור ליד המגלה עמוקות.

האברך עמד בסירובו לא מוכן לגלות.

פסק אבח

לכאורה חייבים לקבור את הנפטר ליד המגלה העמוקות,

כיוון שקנה את הקבר במיטב כספו,

אולם כיוון שלא יודעים מי הוא,

ואם זה יהיה לכבודו של המגלה העמוקות.

שיהיו שכנים.

לכן הציע באח לפתוח את הקבר שנותר פנוי ליד הקבר של המגלה העמוקות,

ואמר לו לנפטר,

אם אתה ראוי להיקבר לצידו,

אז תעבור בכוחות עצמך מהקבר שקברו אותך

לקבר שקנית, ותקבור את עצמך לבד.

זו הייתה ההכרעה,

והחבר'ה קדישי עשו מה שהוא אמר,

קרו את הקבר של יד המגלה העמוקות.

ומחור אז,

בתהום כל העיר,

אנשי החבר'ה קדישי הגיעו אל בית החיים ונחרדו לראות,

הקבר שנטמן שם, האברך,

היה ריק,

והקבר שהם קרו היה מלא ומכוסה בעפר.

פלא פלועס.

ואז הקימו מצבה על הקבר וכתבו עליה,

פה נטמן האברך הלא נודע מיהו,

יגיד עליו רעו.

יגיד עליו רעו זה יעיד עליו הצדיק הנטמן המגלה עמוקות,

פסוק באיוב.

זאת אומרת, אם הוא לא דחה אותו מהמקום,

כי יש מציאות כזאת,

אז הוא ראוי.

שנים עברו, פגיעה הזמן, טשטשו את נוסח המצבה,

הקימו מצבה חדשה על הקבר המופלל שמגולל את הסיפור המרטיט הזה,

כפי שמופיע

בפנקס הקהילה בקרקוב.

והמעשה הזה יעורר כל לב יהודי לאמונה, להראות מה כוח התורה הקדושה,

ומה כוח לומדי תורה לשנות את הטבע, לרדת מהעולם העליון, לעמוד בבית דין, להשמיע הכול, לטעון טענות,

וגם לקבור את עצמם.

לצאת מקבר,

עבור לקבר מה שהוא קנה בחייו.

שאלתי את ה-GPT אם הוא מכיר סיפור כזה.

כן, הביא לי את כל הסיפור

מא' עד ת'. שאלתי אותו, ומי זה האברך הנעלם הזה?

אז הוא אמר שיש אומרים שזה בנו של הרב

נתן נטע שפירא בעל מגליה העמוקות

שקראו לו יצחק שפירא.

ויש לנו את התמונות

של

הקבר של המגלה העמוקות

והמצבה של יד שכתוב על זה יגיד עליו רעו.

שלח לנו את זה טורנהיים.

מדהים.

והיה לנו פה מי שאמר,

שמפה אפשר להבין את מה שכתוב שמשה רבנו קבר את עצמו.

כתוב ויקבור אותו בגיא, ויקבור אותו בגיא.

אז

אם אברך יכול לקבור את עצמו לבד, לצאת מפה, להיכנס לשם,

אז משה רבנו על אחת כמה וכמה ואין כלל תמיהה בעניין.

עד כאן.

הכל ידוכם והכל יששמחוכם והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו.

אין קדוש כשם ישמחו במלאכותך שמרי שמרי שמרי שמרי שם בדקור איך עוני שבת.

יאמרו הכל יאמרו והכל כץ. יסמחו גם מלה יאמרו.

שמרי שמרי שמרי שמרי שם, קרעו לאיך עונש ליום.

על מקדש אשם מקדש אשם יאמרו והוא שמע שמרי שמרי שם.

הרי אני מכוון, קיימת שאת חכמים באורייתא בשמחה דאורייתא גומי נפשו שיש אסת דאורייתא כבד את אביך עד ימי כן דאורייתא לעשות דחת חומה כדאי ולכוח זמן.

שיהיו שפתותיו דומות בקברים ביחד.