למה כופים את הדת?

 - לא מוגה! - 

ערב טוב לכולם. א', קול, ב', קול. אני בחורה חילוניה, כפי שרואים. לא קשורה באיזשהו אופן לדעת, חוץ מזה שאני מאמינה איכשהו. מה שקורה זה מבלבל אותי, כי יש לנו עולם מאוד מאוד מאוד מפתה. כאילו, בא לך הכל ככה לקחת עם היד, זה שלי, זהו. אף אחד לא ייקח את זה ממני. למרות שידוע ששום דבר בעולם הזה הוא לא שלי, ובסופו של דבר הכל הולך. ומצד שני, יש את הקטע הרוחני. אי אפשר לשלב בין השניים. זאת אומרת, זה או שאתה שם ואתה משקיע במאה אחוז את עצמך שם, או שאתה כאילו בעולם הסמרטוטי הזה, לא יודע, את העפר הזה, שבאמת אתה כאילו משקיע את עצמך שם, וזה רקענות בסך הכול. זה לא באמת משהו. השאלה היא אם באמת אפשר לשלב את זה ברמה של באמת כאילו להגיע, לא יודעת מה, לשביל הזהב. קודם כל, את צודקת במאה אחוז, זה לא הולך עם זה. וזה שני ההפכים. אבל אפשר לשלב. למה? כי התורה אומרת שכל מה שאנחנו רוצים ליהנות מהעולם, היא נותנת לנו את זה בדרך של תורה ומצוות. לדוגמה, שבת. זה אושר שהם כדוגמתו לא רק רוחני, שזה ודאי, אלא גם גשמים, מחייבים אותנו לאכול בשבת, וחייבים להוסיף תבשיל נוסף ממה שאנחנו רגילים, ולכבד את השבת במאכלים, וטועמיה החיים זכו. ומכינים תבשילים כמה שיותר לשבת, וזה עונג שאין כדוגמתו. ויושבים כל המשפחה ביחד באווירה חגיגית, וכולם מאוחדים, שרים ושמחים כל שבוע, כל שבוע אמיתי. לא הולכים לאיזה מועדון עם עשן ואורות ותזמורת ודקירות והכול. לא. בבית נקי, מסודר, בלי הוצאות. כי את הכסף שמשקיעים בשבת מקבלים בחזרה. אבל אתה שמעת, סליחה שאני כותבת. כן. אתה שמעת מה אמרת? השבת מחייבת. זה אומר שהדעת ברמת העיקרון מחייבת. כאילו, זו כפייה. נכון, נכון. חוק זה כפייה, נכון. חוקי המדינה כופים עליי, מה עליי לעשות? החוקים בבית ספר שלמדת מחייבים אותך איך להתנהג. החוקים במטוס מחייבים אותך מתי לשבת, מתי לחגור וכולי. כל החיים שלנו זה מלא חוקים. את נוסעת ברכב הביתה, יש חוקים, איך את נוסעת ואיך את לא נוסעת. איך את מעשנת ואיפה? יש חוקים. כל מקום שתזוזי, יש חוקים. את עולה במדרגות, יש חוקים. שילם בוועד הבית או לא? יש חוקים. כל דבר זה חוקים. כפייה מימין ומשמאל. עשית טוב, לא כל כך ישלמו לך, עשית רע, תשלמי על זה. אצלנו, לא. עשית טוב, תקבלי שכר, עשית רע, אפשר לחזור מזה. ואפשר לא להיענש. אתה לא הבנת את מה שאמרתי. הבנתי. לזה שכל... כפייה. כל התורה כפייה, כן. לא, אני רוצה להגיד משהו. בבקשה. אני קראתי לפני איזה חודש ספר בשם הצופן התנכי. כן. על זה שכאילו הכל כתוב. כתוב מראש. יופי. אבל כל מה שהיה כתוב שם זה רק מלחמות, רעידות האדמה, רצח, רצח אבי, רצח ביבי. אני אגיד לך למה. לא, כתוב גם דברים טובים, רק מה? רק פספסו אותם נראה לי. לא, הם יגידו לך את הדברים טובים. עוד פעם, הם יגידו לך את הדברים טובים. הם כתובים ברור. כתוב, הבטחות בתורה בלי סוף ואין ספור. ומי שקרא היסטוריה יהודית יודע מתי היו התקופות האלה. אבל איפה מלמדים אותך שהתורה יודעת מראש מה יקרה לפי מעשיהם של האנשים? בדברים טראומטיים, בדברים בומבסטיים, בדברים שאי אפשר להתעלם ולהגיד הסבר אחר. לכן אם זה כתוב ומצוין ברמז, בקוד, בתוך התורה, מי שכתב, קודם כל, ידע על האירוע, לא נתן לאירוע להתחמק ממנו וצפן אותו בתוך התורה, כדי שמי שייתקל בזה יוכל לראות שזה מתוחכם, מתוכנן ומכוון. לכן זה ניתן בצורה כזאת. דברים שהם, יש שלווה נגיד. איך תראי שלווה? את יודעת מה קורה אצל כל אחד בבית? בואי נגיד שיש שבוע של שלווה. איך תדעי שהייתה שלווה? כל אחד באופן פרטי מרגיש, אי אפשר לדעת. אבל אם הייתה רעידת אדמה, כולם שמעו. אם פרצה מלחמה, כולם שמעו. לא ניתן לראות כל כך את הטוב בחוש, כי הוא אינדיבידואלי אצל אדם. אבל בדברים האלה, כמו שציינת, הדברים ברורים. העיקר, האם זה נכון או לא נכון. אם זה נכון, הנה מה טוב ומה נעים. אז צריך לעשות. זו כפייה, אבל כפייה לטובה. גם כשתחנכי ילדים, את תכפי עליהם כללי התנהגות לטובתם. את תזהירי אותם איך להלך בקיץ ובחורף. לטובתם. אבל את יודעת שאמא לפעמים מגזימה. תיקח את הסוודר, אכלת, שתית, זה כפייה. כמה אתה יכול לשגע אותי? כל רגע רודפת אחריו. למה? לטובתו. לטובתו. הוא לא מבין את זה. הוא ילד. הבעיה היא שאנשים מתבגרים והם גם נשארים ילדים, כי הם לא אוהבים שהתורה תגיד להם מה לעשות. הם רוצים להתהלך כמו בעלי חיים. מה שבא להם לעשות, יעשו מתי שהם רוצים, כמו שהגדרת בהתחלה. בא לי, מושיטת היד, זה שלי. נכון, מותר לך לקחת מה ששלך. מה שלא שלך, צריך ליטול רשות. כל מה שיש פה הוא לא שלי, לא שלך, לא של אף אחד מאיתנו. הכול שלי. כלום. הכול שלי. מה שהתורה הרשתה זה שלי, וגם אם היא לא הרשתה, היא אומרת לי איך זה יגיע לרשותי. אתן לך דוגמה. כל הסינים שלי. כן, מה את צוחקת? אני נותן להם כמה שקלים, הם עושים מה שאני אומר להם. אז אני צריך להוליד אותם? שהם יולידו את עצמם. אני נותן כסף, עושים מה שאני רוצה. הגרמנים עובדים בשבילי, יש לי אאודי, שילמתי כסף, מה שהם עבדו, שלי. זאת אומרת, כל דבר אני יכול בדרך מותרת להשיג. התורה אומרת לי איך אני משיג דברים. עכשיו שימי לב, כשביקשת את שביל הזהב, אני אגיד לך מה, התחלתי להגיד שבת. אני, לדוגמה, לא אגיד שאני נהנה כל כך מהחיים, יש כאלה מקנאים בי. אבל אני לא כל כך נהנה מהחיים, כי אני עובד. אני כל הזמן עובד. מהבוקר עד שאני הולך לישון, וזה שתיים-שלוש בלילה, אני כל הזמן עובד. מה זה עובד? מה שאני עושה פה, כל היממה כמעט, למעט השינה, אני עובד בשביל להציל יהודים. אבל יש לי אמצעים שלא לכל אחד יש. והאמצעים האלה מאפשרים לי להשיג את המטרות שהצבתי לפניי, להציל יהודים. אז אני טס לפעמים לחוץ לארץ, יש כאלה שהיו רוצים מאוד לטוס לחוץ לארץ, בשבילהם זה עניין, בשבילי זה להתעייף. אבל אני טס במטוסים, שמים אותי בפרסט קלאס, לוקחים אותי עם לימוזינה, מעבירים אותי ממקום למקום, דואגים לי לכל מה שאני צריך, שמים אותי במלון. אני לא טורח כלום. כל העולם הזה, אני יכול להשיג אותו בדרישה קלה. אבל בשבילי זה רק כלי להשתמש, להשיג את המטרה. זה בשבילי לא מטרה, אלא אמצעי. זה שביל הזהב, שאפשר להשתמש בכל העולם כאמצעי, להשיג את המטרה נעלה, רוחניות. אוקיי, הבנתי.