ספר חוכמת המצפון | פרשת חיי שרה חלק ד

--- אין זה הדרשה, אלא עיקרי הדברים מהספר 'חכמת המצפון' פרשת חיי שרה---

מאמר תנט

והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת ליצחק (בראשית כ"ד י"ד).

וברש"י ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם, והיינו שעשה אליעזר בחינה לידע מי האשה הראויה להנשא ליצחק ולהכנס לבית אברהם, והבחינה היתה שתהא גומלת חסדים ורק זו ראויה להנשא ליצחק, שזו הנקודה העיקרית הנדרשת מן האדם, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך (מיכה ו' ח'), מבואר דחסד אינו כהבנת אנשי העולם שעושה פעולות חסד, אלא דרוש לכך אהבת חסד ורק זו ה' דורש מעמך.

וכתב רבינו יונה (שע"ת ג יג), ע"כ אמרו על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, והנה הצדקה בממונו וגמילות חסדים בין בגופו בין בממונו, כי חייב האדם לטרוח בדרישת טוב לעמו, ר"ל שחייב האדם לטרוח בעשיית חסד, וכשם שמי שאוהב ממון אינו מסתפק בממון שיש לו, אלא טורח ומתיגע ומחפש עצות ודרכים להגביר ולהוסיף ממון, כן האוהב חסד טורח ומחפש את החסד.

ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר, וזו מדרגה נוספת כאדם השוקד על תלמודו, שאהבת התורה מביאתו לשקוד על התורה, כן אוהב החסד שוקד ואינו מסתפק בעומד לפניו, אלא כל הדרכים והאופנים כשרים בעיניו להוסיף ולעשות חסד, זוכה במעלת החסד ונעשה לקנין בטבעיו ששואף לעשיית חסד וזו ממעלות הנפש.

ביאור הענין שהרי חייב אדם להתדמות לבוראו, וכשם שהקב"ה ברא נבראים בעולם כדי להיטיב עמהם, כן חייבת להיות הדרישה והתאוה לעשיית חסד, והוסיף רבינו יונה וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם, ומכיון שזו מן החמורות חייב להתיגע ע"ז עד כדי מסירות נפש ממש.

והנה כאשר נעיין בבחינת אליעזר את רבקה, נוכל להבין עד היכן מגיע מדרגת אהבת חסד, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, היינו שיאמר לה הטי נא כדך ואשתה בעצמי, והיא תאמר שתה וגם גמליך אשקה, ולכאורה הרי עומדים לפניו עשרה עבדים, ומ"מ דורש אליעזר מנערה צעירה שבעצמה תשקה את הגמלים ולא העבדים, והרי זו דרישה שבפשטות לא היתה צריכה כלל לעשות, מ"מ כך היא הבחינה האמיתית של אוהב חסד, ורק מי שיעמוד בבחינה זו ראוי להכנס לביתו של אברהם.

והיינו כנ"ל שכשם שאוהב ממון מבקש דרכים לאסוף עוד ממון, כן אוהב חסד אינו מביט על שום דבר, ואין נוגע לו אם יכולים בעצמם לעשות כן, כי עשיית החסד זה רצונו ותאותו, שהרי היתה רבקה צריכה לבקר את העבדים העומדים בחיבוק ידים, ומחכים שנערה קטנה תגמיאם מים, אוהב החסד אין לו ענין בבקורת, מפני שאין מטרתו רק למלאת חסרון השני, אלא זה צורכו ותאותו הפרטית, ומאי נפק"מ אם המקבל יכול לעשותו באופן אחר, וראה עוד שהוסיפה ולא הסתפקה בנתינת המים לאליעזר, אלא השקתה אותם בעצמה, שאף בזה יש תוספת ענין הנובע מכח אהבת החסד.

וזו היתה מדת החסד של אאע"ה, ביום שלישי למילתו והוא כואב וחולה, ויושב בפתח האוהל ומבקש אורחים כדי להיטיב עמם, והקב"ה הוציא חמה מנרתיקה ואין עוברים ושבים כדי להכניסם, מ"מ אאע"ה אינו מסתפק בכך ומצטער שאין בידו אורחים, עד שראה הקב"ה שצערו של אאע"ה באי קיום מצות החסד, גדול יותר מהצער והטרחה בהכנסת האורחים על אף מחלתו, ולכך זימן לו שלושה מלאכים בדמות אנשים שיוכל להיטיב עמם, מפני שאוהב חסד עושה החסד לא רק להיטיב לאחרים, אלא צורך פנימי ונפשי שלו היא עשיית החסד, ומעתה מובן הבחינה שעשה אליעזר לרבקה שהיתה אף היא בדרך זו.

וכל זה נכלל בכלל 'אהבת חסד' שהיא המעלה הנדרשת מן האדם, ומעתה יש להתבונן ולראות ענין המלאכה מרובה, שהנה לנו רק מעלה אחת של אהבת חסד, ודומה בעינינו כאילו מבינים אנו מהותה של מעלה זו, וסבורים כי נמצאת בנו ואיננו חייבים לטרוח להשיגה, והנה לנו דוגמא בביאור מעלה אחת, וממנה יש לראות כמה רחוקים אנו מהבנת שלמותה, וכמה עמל וטורח ויגיעה מרובה חייבים אנו להשתדל כדי להשיגה.

והנה יש להתבונן מדוע הספיקה לאליעזר עבד אברהם הבחינה במדת החסד, והרי היו באברהם אבינו ע"ה מעלות נוספות מלבד מעלת החסד, כיראה ובטחון ובפרט אמונה, ומדוע לא בדקה אליעזר אף במעלות אלו, ואף אם במדת החסד מושלמת מכל מקום אולי חסרה לה מעלות אלו, והיאך תכנס לביתו של אברהם ושאר מעלותיו של אברהם אין בה, וממהלך הכתובים משמע שהסתפק אליעזר במדת החסד, חזינן מהכא יסוד גדול בדרכי העבודה, שבשעה שיש באדם מעלה אחת בשלמות, יש בכח המעלה הזו לבדה להביאו לכלל השלמות בכל המעלות, ובפרט מעלת החסד יכול על ידה להגיע לשאר המעלות, ובפרט למעלת האמונה בהשי"ת.

בעת שביקש הקב"ה להפוך את סדום ועמורה, עמד אאע"ה והפציר בתפילה ובתחנונים להקב"ה ולא נענה, מ"מ בשעה שלוט ביקש הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער, אמלטה נא שמה הלא מצער היא ותחי נפשי, ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר כאשר דברת, והועילה תפילת לוט מה שלא הועיל תפילת אאע"ה, וכתב הרמב"ן וברור הוא שהיו המלאכים יודעים דעת עליון בזה כי גם צוער בתפלתו נמלטה, ויתכן שיהיה זה לכבוד האכסניא כי דרך מוסר לשלוחים להציל בעל ביתם וכל אשר לו.

כיון שלוט הכניס את האורחים לביתו וכיבדם, חייב האורח משום רגש הכרת הטוב להחזיק טובה לבית המארח, ולכן אמרו המלאכים ללוט שיוציא את בני ביתו, וכן שמעו לבקשת לוט אודות צוער, וזה כוונת הרמב"ן שזו מדרכי המוסר, והביא ראיה לזה משלוחי יהושע שהתארחו אצל רחב הזונה, והצילו אותה ואת כל משפחות בני ביתה, וכן איתא במדרש על ידי שכיבד את המלאך נשא לו פנים, כן דרכי המוסר בגודל חובת הכרת הטוב, שכיון שקיבל טובה מאת חבירו חייב לטרוח עבורו ולעשות לטובתו כל מה שאפשר.

וכן יש להתעורר גבי משה רע"ה, איתא במדרש בשעה שאמר לו הקב"ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, א"ל רבון העולם איני יכול מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו (שמו"ר ד ב), נוראות הדברים לראות חיובי התורה עד היכן מגיעין בענין הכרת הטוב, שכאשר מקבל טובה מחבירו חייב להכיר לו טובה עד כדי מסירות נפש.

ומעתה יפלא הלא האדם מקבל כל ימיו וחייו טובות עד אין סוף מהבורא ית"ש, ועל זה מברכים בכל יום ברכת השחר שבו כוללים את טובות הבורא עלינו, והמעיין בחובות הלבבות שער הבחינה יראה נפלאות בגודל הטבת הקב"ה, ומדוע לא נשאל איך אנו גומלים ומכירים טובה להמיטיב הגדול הזה, והלא הפותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו, שעל פעם אחת שקיבל טובה מזולתו, חייב להכיר לו טובה עד כדי מסירות נפש.

ומדוע לא נכיר טובה לכל הפחות באותה מידה להקב"ה, שבכל עת ובכל שעה מלאים טובותיו עלינו, והסיבה לזה נובעת מכח המדות הרעות הנמצאות בנו, שאינם נותנות לנו מקום למחשבה כאילו אנו מקבלים, ומחשבתינו היא שכל הנמצא בעולם הוא רק שלנו ועשינו זאת במו ידינו, אדם אזיל בהאי עלמא וחשיב דיליה הוא ולדרי דור, ואינו רוצה להכיר טובה כלל לזולתו. 

אמנם בשעה שמתנתק מאהבת עצמו ומיטיב לזולתו, אזי אותה המדה מביאתו אף לידי ההכרה שמקבל מחבירו, כי הרי מרגיש את הארחים ואינו חושב רק על עצמו, ממילא מרגיש את ההטבות שמקבל וחש בזה נהמא דכיסופא שזו ממעלות הנפש, ומשו"ה מכיר טובה לזולתו עד אין שיעור. (אור יחזקאל).