מסירים את האלוקים כדי לעשות כסף
תאריך פרסום: 06.03.2013, שעה: 07:17
http://live.shofar-tv.com/videos/2779
6-3-13
"וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה'", מהו ענין חכמת לב שהדגישה התורה כמה פעמים? ולכאורה החכמה מצויה במח יותר מבלב. נחזור עד שתתאפסו. מהו ענין חכמת לב? התורה מדגישה כמה פעמים חכמת לב, לכאורה החכמה מצויה במח יותר מבלב, אבל זאת טעות שטועים בה רוב בני האדם, כי אנו קוראים חכם למי שמתחכם במוחו אפילו אם ליבו בל עמו, האדם המדבר לפי דברי חכמה הוא החכם בעינינו, גם כי הוא עצמו ינהג שלא כחכמתו וכל מעשיו מעשי בהמה, בכל זאת לא נסתרה חכמתו בעיני האנשים, כמורגל בפומא יהודאין אינשין, מה לנו לדקדק אחר מעשיו של זה, על כל פנים נהנים אנו ממנו עצה ותושיה כיד חכמתו הטובה עליו, מה אכפת לנו אם הוא נוהג על פי חכמתו? יש לו חכמה, בא נשמע מה יש לו להגיד, ככה בני האדם רגילים לומר. ועד כמה סכלים הם באמת עמי הארץ האלה, שאין מבדילים בין אדם הנושא חכמה לאיש דעת ותבונה אשר הוא חכם. היתכן שאדם היודע ומכיר בחכמה במיני העשבים וכדומה, אם טובים הם למאכל, או אם הם סם המוות, והוא בוחר לאכילתו דוקא אותם אשר מוות בתוכם? אם נראה אותו מתנהג כן, האם אפשר שנעשהו לרופא ביתנו ולהרכיבו אלוף לראשנו? הלא מקומו חולה בבית חולי רוח, אם אתה יודע ככה אתה עושה אחרת, זה מעיד לא על חכמה, על טפשות.
כן הדבר הזה ממש, מי אשר מעשיו ומנהגיו סותרים דעתו הרי הוא נמשל כחמור נושא עליו ספרי חכמה, וכל מה שתוסיף עליו כרכים יותר לא יחכם מזה מאומה, רק ירבץ תחת כובד משאו, אלא על כרחך מהו חכם? המשתמש בחכמתו לטוב לו, לטוב לו לא לטוב מה שהוא אוהב טוב, לטוב לו על פי האמת, וכמאמר הכתוב במשלי י"ד, חכם ירא וסר מרע, אז חכם הוא ירא והוא גם סר מרע, והיכן טמונה היראה? הוי אומר בלב, שהוא מרגיש דעת בינתו, ומוציא לפועל כח שכלו, וזהו וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו, ז"א חכם ירא, חכם הולך עם ירא, ויראה זה בלב, לכן מדבר הפסוק על חכם לב, ז"א הוא מרגיש דעת בינתו בליבו ומוציא לפועל את כח שכלו.
אמר הכתוב, הן יראת ה' היא חכמה, וחכמים ז"ל בשבת ל"א כתוב, הן אחת שכן בלשון יווני קוראים לאחת הן, הרי שהיראה היא חכמה, היראה היא חכמה והיא לבדה חכמה, וכשם שהחכמה יסודה רק ביראה, כן היראה אינה באה אלא מתוך חכמה ואחד הם, וממילא אתה צריך לומר גם כן כי לא שהחכם מתיירא והירא מתחכם, כאילו זה דברים נפרדים שמביאים אחד את השני, אלא אחד הם ממש, הן יראת ה' היא חכמה, זה יחדיו, מקשה אחת. נמצא אתה למד, שאין לומר על הראש והמח שהוא חכם, אלא הלב הוא זה הראוי להקראות חכם, וזהו הנאמר כאן חכם לב. ז"א יראת שמים שיש באדם היא ממילא חכמה, אפילו אם אתה לא רואה שהבן אדם מקיף את כל הש"ס והפוסקים והכל, עצם זה שיש לו יראת שמים זה התכלס', מה שאדם צריך. הרי אם אדם לומד ולא עושה מה שהוא לומד זה שטות והבל, הוא סותר לחכמתו. חכמתו מראה שצריך לעשות ככה והוא לא עושה. אז מה כן מראה חכמה? יראה, אם יש לויראה והוא מקיים את מה שצריך לקיים כמו שהקב"ה ציווה, כאשר ציוה ה', ממילא זה החכם האמיתי.
ומכיון שכן זכינו לדין למה אין חכמה אלא זו? כי כולם לא יבואו ממקור הלב, וגם לא יחזרו אליו, ורק במשכן המח הם נמצאים, משום כך בטלים הם ביסודם ולא נחשבו כלל, כי כל שהלב פנוי... בא מיראת שמים זה החכמה וממילא זה משפיע. וכמו שאמר החכם, סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם, שאין אדם אלא מי שירא את האלהים. עוד פעם, הפסוק אומר, "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ... כי זה כל האדם" אם הוא ירא זה האדם, אם הוא לא ירא זה בהמה. ואין יראה אלא בלב, לכן רחמנא ליבא בעי, אז הקב"ה לא מסתכל אם יש לך מח, אם יש לך שכל, אם יש לך אינטליגנציה, הוא מסכל אם יש לך לב ומה יש בלב.
יוצא מזה שהכתוב אומר "את ה' אלהיך תירא" היינו כאומרים לו לאדם - הוי חכם, "את ה' אלקיך תירא" פירושו מה זה תירא - תהיה חכם, כי יראה זה חכמה וחכמה זה יראה. ונפקא מינא גדולה היא למשכיל על דבר אמת. זה הפירוש של "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה'", כי באמת הם לא היו חכמים כאלה, חכמים באומנות, אומר הרמב"ן לא היה מי שילמד אותם במצרים מלאכה ולא הורגלו בזה ולא שום דבר, אלא כל אשר נשאו ליבו במלאכה, בא, אמר אני יכול, כל אשר תצווה אותי אני אעשה. מאיפה זה נובע? מהיראה שהיתה להם. שהם רוצים לקיים את רצון הבורא על הצד הטוב ביותר, ואז הקב"ה ממלא את לבם בחכמה וממילא כל מה שצריך יקבלו.
ש. גם הראשונים לא ידעו מלאכה
הרב: איזה ראשונים?
ש. בזמן אדם הראשון, ... בחרשות בברזל
הרב: כתוב שדוקא הם כן ידעו
ש. לא היה מי שילמד אותם
הרב: בסדר, אבל הוא היה אבי, הוא היה המקור, הקב"ה נתן לו את החכמה.
"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" האור החיים הקדוש שואל, מדוע צריכה התורה לכתוב "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה", הרי בידוע שהם היו בפני משה, אז איפה הם היו? כמו שכתוב בתחילת הפרשה "ויקהל משה" תירוץ האור החיים הקדוש, התלמיד היוצא מרבו אסור לו ללכת ואחוריו כלפי רבו, לכן כתוב שיצאו מלפני משה, ז"א עם הפנים אל משה, זה תירוץ אחד. עוד תירוץ, מתרץ דבני ישראל חששו שמא משה שהיה עשיר יקדים ויתן את כל הדברים הצריכים לתרומת המשכן ורק אמר להם כדי לקיים את ציווי הקב"ה שציווהו לומר לבני ישראל, לכן מיהרו לצאת מלפני משה, לפני שהוא יצא ומיהרו להביא את תרומת המשכן, שלא להפסיד את המצוה. ושלשום כמדומני, למדנו מלפני משה, "ויצאו כל עדת בני ישראל" ז"א כולם עוד לפני שהוא גמר לדבר יצאו בבת אחת, כולם היו בפתח הדלת לצאת, ויצאו כל עדת, כולם ביחד קמו עוד לפני שמשה סיים את הדברים ללכת להביא מיד את התרומה, ממש כמו היום.
אתם יודעים, כתוב שבדור המדבר בני ישראל הסירו מעליהם את הזהב והכסף והכל לעשות אלהים, הסירו את הכסף, את הזהב בשביל לעשות אלהים. היום בדור שלנו מסירים את האלהים בשביל לעשות כסף.
הסבא זצ"ל מקלם מתרץ, שאף לאחר שבני ישראל יצאו מלימודם אצל משה, היה ניכר עליהם שהם למדו אצל משה, בני ישראל כשיצאו מלפני משה ראו את זה עליהם, "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה", כל מי שראה אותם ידע שהם יצאו מלפני משה, לא רק בשעת לימודם אלא בכל מקום שהם היו אפילו לאחר שיצאו ניכר עליהם שהם למדו תורה אצל משה רבינו. לכן כתוב "מלפני משה" כל מקום הוא קרא להם, והם התנהגו כאילו הם עכשיו לפני משה. וזה לימוד גדול לתלמידים העומדים בבין הזמנים, שידעו שבכל מקום שיהיו צריך שיוכר עליהם שהם בני תורה, "ויצאו" אע"פ שיצאו כבר, כל מי שרואה אותם זה כאילו הם לפני משה. הסבא מקלם.
אמרו במסכת יומא פ"ו, "ואהבת את ה' אלהיך", שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, שיהיה קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהיה משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". וחלילה להיפך כמבואר שם.
אולם עלינו לבאר איזוהי הדרך, ומהי העצה אשר תסייע בידינו ותשמור צאתנו שלא נאבד חלילה ולא נאבד את השם המקודש לנו בני התורה. אז כתוב "אלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, ואלה מסעיהם למוצאיהם", צריך להבין, מה השנה, בהתחלה אמר מוצאיהם ומסעיהם, בסוף הפוך מסעיהם ומוצאיהם.
המגיד מדובנא מבאר בדרך משל, אב היה לו בן יחיד, מתה אמו של בן זה, לימים נשא האב אשה אחרת שהיתה מצערת תדיר את הבן החורג, וצער גדול היה לאב מן המוצאות אותו בביתו, והיה מצפה מתי יגדל הילד ויגיע לפרקו לשאת אשה, ימים עברו, ימים חלפו, הבן הגיע לפרקו ביום החתונה שכרו עגלון בעל הגלה ונסעו האב עם בנו למקום השמחה, בדרך זה וזה שאלו לעגלון, האבא שאל, כמה ארוכה עוד הדרך להגיע למחוז חפצנו? הבן שאל כמה דרך כבר עברנו מן הבית. מה בין שאלתו של זה לשאלתו של זה? ביאר האב ואמר, אתה הבן אינך יודע מה מצפה לך, כל השמחה שלך זה שאתה בורח מתחת ידה של האם החורגת, על כן אתה שואל כמה כבר עברנו, כמה התרחקנו, אתה ירא שמא נשוב על עקבנו, ולכן כל קברת דרך שאנו עוברים מעוררת אצלך שמחה נוספת, אבל אני מכיר באושר הצפוי לך עם הנישואין, על כן אני שואל, מה רבה הדרך אל מקום השמחה, כמה זמן עד שנגיע אל המקום.
משה רבנו ידע והכיר באושר הרב הצפוי לעם ישראל בארץ ישראל, וכפי שהוא עצמו התחנן אל ה' והתפלל אליו תפילות כמנין ואתחנן כדי להכנס לארץ, לגביו היה העיקר - למסעיהם, אבל לגבי בני ישראל עיקר שמחתם היתה יציאתם ממצרים מבית עבדים, על כן אמר הכתוב מסעיהם למוצאיהם, וכאן נתבררה לנו הדרך שבכוחה יהיה בידינו לחוש עצמנו כעומדים לפני משה. כשיוצאים לימי בין הזמנים יש יציאה ויש יציאה, אצל בן תורה אין סתם נסיעה, הנסיעה היא תורה, מטרת הנסיעה ותכליתה צריכים להיות למסעיהם, כדי לאגור כח להברות את הגוף ולהכשירו לקראת העתיד, כדי שיהיה בידו להוסיף ולהגביר חילו לאורייתא, אבל חלילה לנו שתהיה נסיעה למוצאיהם - שמחת פיטורין מן הישיבה כתינוק הבורח מבית ספר, שמחה על היותו ללא עול תורה ומוסר, לא כן יאה לבן תורה להשכיר מכוניות ולהתחיל עם החבר'ה להשתולל ברחובות ובמדינות.
אז צריך לספור את הימים של בין הזמנים כספירת העומר לקראת מתן תורה, כמה ימים יש עוד עד שנשוב אל הגמרא ביתר שאת וביתר עוז, אז לא תהיה זו יציאת חולין אלא יציאה מלפני משה. בדרך זו אפשר לשמור על הצביון, להכיר הכרה ברורה שלמעשה אין יציאה לעולם מעולמה של התורה אלא רק רענון הגוף למען יוכשר להמשך עבודת ה' באהלה של תורה, ואז יהי רצון שיקויים בנו "וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים" ויהיה שם שמים נישא על ידינו ביציאתנו ובביאתנו, ויאמרו הכל ישראל אשר בך אתפאר, אשרי מי שעמלו בתורה, אשרי מי שגדול בתורה אמן ואמן. תודה.