כחו של בצלאל | הרב אמנון יצחק

- - - אין זו הדרשה! אלא עיקרי הדברים מספר 'חכמת המצפון' מאמר תתנז - - - 

ויאמר משה ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור (שמות ל"ה ל').

הרמב"ם במו"נ ח"א בדברו על ביטוים גשמיים הנזכרים בתורה על הבורא ית' שאינם ח"ו כפשוטם, אלא כל השמות הינם ציורים לענינים רוחניים בתכלית, ולמשל ישיבה ענינה הוא השקט והמנוחה ואי השתנות,  וכן עמידה הענין הוא קיום כמו למען יעמדו ימים רבים, לידה ענין תולדה כמו כי לא תדע מה ילד יום, קימה מענין ויקם שדה עפרון, עליה וירידה ענין העמקה והתרוממות כמו וירד ה', מלא ענין שלמות המעלה, וכן איש ואשה מורות לכל דבר מזומן להתחבר עם אחר, כמו חמש יריעות תהיינה חוברות אשה אל אחותה, ועוד הרבה מושגים אשר הרמב"ם ז"ל מונה שם לבארם.

הנה לפנינו דברים אשר עצם מציאותם אינו הדבר כשלעצמו אלא ההוראה המונחת בו, ובאמיתות הענין הנה הגשמיות הדבר אמנם צרור כל אשר מורה עליו, ולמשל מעשה הישיבה בפשוטו, הנה בו צרור כל ענין השלוה השקט והמנוחה, אשר הן בו גם מקודם עשיית הפעולה של הישיבה, אלא שבפעולת הישיבה באה לידי ההתגשמות איכות הישיבה, אשר היתה בה גם מקודם עשיית הפעולה, וכן כזאת כל שאר המושגים שמונה שם הרמב"ם ז"ל, שענינים הכי רמים מונחים בהפעולות הגשמיות ההן.

זהו ענין הציור שבו אמנם צרורים כל ההוראות אשר הציור מורה עליהן, והוא ממש כמו בענין מעשה הצדקה וכדומה, שאמנם כל ההטבה והחסד ישנן בו גם מקודם, ובפעולת ההטבה באו כל אלה לידי מעשה, אלא שגדלות הענין הוא במה שאמרו ז"ל (ברכות י'.), בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, והקב"ה אינו כן צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, והיינו דאמרה חנה ואין צור כאלהינו, אין צייר כאלהינו.

פלאות הקב"ה הוא היכולת להטיל כל רוממות שבעולם, גם רוח ונשמה במעשה קטן וזעיר, והוא סוד הציור וסוד כל הבריאה, שהינה כולה ציורים מצוירים מורים לפסגת מרומים, ואין צייר כאלהינו! כי כל הרוממות מוטלות ממש בהציורים! וגם יש בהם חיים ברוח ונשמה! בחוטי ציצית כמצותן מצויר תכלת דומה לים עד דומה לכסא הכבוד, הנה כל הכסא הכבוד הוטל בהציור של ציצית.

וזה ג"כ מה שאמרו ז"ל (בר"ר כ"ז א'), גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, בדמות מראה אדם ראו דמות הכסא הכבוד, בדמות מקל שקד ראה ירמיה את שוקד על דברי, בסיר נפוח ופניו צפונה ראה כל החורבן מצפון תפתח הרעה, כל העולם מלא מהציורים המראים ענינים עצומים ורמים, כולם מסבבים את האדם, אבל מי המה הזוכים להבינם ולהסתכל בהם? זהו גדול כוחן של נביאים, שהם מדמים על אמתתן צורה ליוצרה!

ובדברינו אלה נבין ביותר ענין קריאת שמות שנשתבח בזה אדה"ר ביתרון על המלאכים, כמו שאמר להם הקב"ה (בר"ר י"ז ד'), חכמתו מרובה משלכם, כי ענין של שם הוא הוראה על נקודת כל הענינים הנמצאים בהדבר, בכל צדדיהם ואופניהם לכל פרטיהם, שמתוך כל הענינים ההם נקרא הדבר בשם הזה, והשם הוא ציור תולדה מאותם הענינים שהוא מורה עליהם, וכדמיון מה ששאלו הקב"ה לאדה"ר ואתה מה שמך? ואמר לו אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה.

ולכאורה היה יכול לקרוא לעצמו בשם שמים, שהרי גם ענינים שמימיים ישנם בו למרבה, וכן נאמר ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ובתרגום לרוח ממללא, אלא בחר בשם אדם כי השם של אדמה נאות ביותר, מטעם שבשם זה יותר מצויר כל האדם, וכשקוראים שם של אדם מציירים בזה כל מהותו של האדם, וכן כששאלו הקב"ה ואני מה שמי? א"ל לך נאה להקראות אד' שאתה אדון לכל בריותיך, נורא הדבר מאד שלפי דברינו הנה בשאלת הקב"ה מה שמי ר"ל מה מהותי, והיתה התשובה אדון.

היינו שדוקא בשם זה של אדון מצויר כל מהותו כביכול של הקב"ה, פירוש שבכל השמות הקדושים שנאמרו על הקב"ה, עדיין לא מצוירים בהם כל הענינים כביכול, עד שנקרא לו שם זה ובזה דוקא הוא ית' מצויר, נורא מאד! והנה מלאכים לא ידעו לקרוא שמות כי אם האדם, כי בסוד הציור מתייחד הוא האדם דוקא, כי כל מציאותו הוא בסוד הציור, הוא ציור כל העולמות והמשלים אותם מראשית ועד סוף, והוא היכול לקרות שמות!

ראה קראתי בשם בצלאל, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם, והרמב"ן מבאר הפלא הזה, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים לא למדו כלל אומנות, ועם כל זאת הוא חכם גדול להבין סוד המשכן וכל כליו למה ציוו ואל מה ירמוזו, ועוד אמרו יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, והענין כי המשכן ירמוז באלו, והוא היודע ומבין סודו עי"ש.

ביאור הענין כי בצלאל היה בסוד השם בסוד הציור, הוא האומן הנפלא היודע ויכול לארוז דברים ענקיים ולצייר אותם בקוים הכי דקים, ויודע לדמות צורה ליוצרה, כי כל מלאכת המשכן רומזים הם לענין של ושכנתי בתוכם, כולם הם ציורים על כל הענינים והוא ודאי יודע ומבין סודם, וממנו ודאי יצאו כל  הציורים מכוונים ליוצרם, וזה סוד יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ!

 ( דעת תורה).