עצלותם של הנשיאים | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: להצלחת ההרצאה בטבריה!!

- אמן!!

"רוקנבי רוקנבי..." 

"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות לה כז) 

רש"י אומר: "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח תחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? 

אלא כך אמרו נשיאים: "יתנדבו ציבור ומה שמחסרין אנו משלימין" כיוון שהשלימו ציבור את הכל שנאמר (שמות לו ז): "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם" 

אמרו נשיאים: "מה עלינו לעשות?" הביאו את אבני השוהם. לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה, ולפי שנתעצלו מתחילה - נחסרה אות משמם "והנשאם" כתיב חסר יוד'. אז כאילו כתוב "הינשאם". 

מזה אנחנו לומדים כמה גדול הפגם של עצלות, הנה הנשיאים אמרו דבר בטעם, 'יתנדבו ציבור מה שיתנדבו ומה שמחסירין - אנו משלימים אותו'. ולא היתה כוונתם להשתמט חס ושלום, אפילו אם הציבור היו משלמין חצי סכום בלבד, הם היו מוכנים לשלם את החצי הנותר! אבל בוחן לב וחוקר כליות, יודע שכל החשבון שלהם נבע מעצלות, בבחינת 'הקב"ה שהוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה!' ונמצא אצלם חוט השערה של עצלות, שמזה נובע כל הסברות של 'אנו משלימין'. 

כל מה שאמרו יתנו הציבור מה שיתנו וכל מה יחסרו אנחנו נשלים - כל הטענות וכל הצידוקים וכל הסברות האלה, בעצם בעצם בעצם התחילו ונבעו מעצלות, במקום לקום ולהזדרז ולתת כמו שכתוב בפרשה (שמות לה כ): "וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה" אז כתוב שהם יצאו מהר! מהר, מזה שכתוב ויצאו מלפני משה? לפני שמשה נתן להם רשות לצאת. יושבים אצל הרב שומעים דרשה, לא קמים לפני שהוא נותן רשות! ככה הדרך ארץ. והם יצאו לפני שהוא יתן להם רשות למה? לרוץ לרוץ לרוץ להביא להם מהר נדבה. 

ועוד פירוש מביא "אור החיים הקדוש" ולמה הם הזדרזו מאוד מאוד בני ישראל לצאת מהר מלפני משה? הם פחדו שמשה ירוץ מהר לאוהל להביא כסף והוא יתן את כל הכסף, ואז הם לא יספיקו לתת נדבה! אז הם יצאו לפני משה, לפני שהוא להקדים אותו. אבל הנשיאים הם השתהו, הם השתהו! זאת אומרת: במלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה רק עכשיו בחנוכת המזבח הם התנדבו! למה? כי הם כבר הבינו מהפעם הקודמת מה קרה, מה היה עונשם? הקב"ה החסיר מהשם שלהם "הנשיאים" החסיר את האות יוד, כמו שבעפרון החסיר לו את ה- ו' וקרא לו עפרן. גם פה החסיר להם אות יוד שזה אות משמו של הקב"ה החסיר להם את זה! תכף נראה מה זה אומר. 

עכשיו בדרך זאת מבאר ה"מסילת ישרים" בפרק ו' וזה לשונו: "והוא אינו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה גוברת בו, מטה דעתו בשכלו אל הטענות האלה, והוא מה שאמר שלמה וצווח (משלי כו טז): "חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם" ובכל זאת קיבלו עונש חמור שיחסר אות יו'ד משמם מהתורה הנצחית שלא תהיה מוחלפת, קיבלו קנס לעולם ועד! על עצלות של דקה אחת!! 

אז בואו נראה ה"מסילת ישרים" אומר אדם טוען טענות והוא לא רואה שהטענות שהוא טוען וכל הטעמים שהוא מסביר למה הוא טוען את הטענות - הוא לא רואה שהם נולדים לו מפני שיקול דעתו, הוא חושב שהם משיקול דעתו, אבל בעצם ממקור עצלותו הם נובעים. זאת אומרת אין הטענות משיקול הדעת ולכן ההכרעה היא נכונה, אלא זה נראה כאילו שיקול דעת, אבל בעצם זה נובע מעצלות! למה? היות והעצלות גוברת עליו אז היא מטה את דעתו ושכלו לטענות האלה, מה הוא יגיד, הוא צריך להגיד איזה טעם למה הוא לא עושה למה הוא לא עכשיו למה לא? כאילו יש טענות מוצדקות... אבל בעצם זה נובע ממידה פחותה של עצלות. 

ועל זה אומר שלמה וצווח "חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם" זאת אומרת העצלן חושב שהוא חכם כי יש לו שבעה טעונים למה הוא עצל, אבל הוא לא אומר שהוא עצל, הוא מביא אותם למה הוא לא עצל, אבל הוא בעצם עצל. וכל הטעונים האלה הן נובעים מעצלות, ובכל זאת הם קיבלו עונש חמור והשם חיסר להם משמם בתורה הנצחית, ו'התורה לא תהיה מוחלפת!' אז זה לעולמים!! וקנסו אותם על עצלות דקה מן הדקה ואפשר שהעצלות היתה דקה. כל שכן, כמה מסוכנת עצלות שהיא פשוטה וגדולה, 

כשאדם אומר "לא! אני עייף..." 

עייפות בעבודת השם זה מורה שאין יראת שמים! עייפות מורה על חוסר יראת שמים, אם יש יראת שמים - אדם זריז במלאכת שמים, אבל אם לא - זה מראה שאין יראת שמים. 

אבל נשאלת השאלה: איפה 'מידה כנגד מידה'? הם התעצלו מלהביא נדבה, אז המידה כנגד מידה שהורידו להם את היו'ד? על פי ה"מסילת ישרים" אפשר לומר, בפרק יא' הוא אומר בעניין הגאווה וזה לשונו: "הנה ימצא גאה אחד, או ימצא גאה אחד, שיחשוב בלבו 'שכיון שהוא ראוי לתהילה', ככה הוא חושב שהוא ראוי לתהילה, והוא מיוחד ורשום במעלתו כפי מחשבתו, 'חכם בעיניו' מה שנקרא. 

ראוי לו גם כן הוא חושב 'שיתנהג בדרך מיוחד בכבוד רב!' בין בלכתו, בין בשבתו, בין בקומו, בדיבורו ובכל מעשיו, לא ילך אלא בנחת עקב בצד גודל, לאט לאט מרוב חשיבות, לא ישב אלא אפרקדן, הוא לא ישב או ככה בהכנעה, מתרווח ביוהרה, בגאווה, חשוב. לא ידבר עם הכל אלא עם נכבדי עם, 

פונים אליו מדברים... 

הוא כמו דוקטור לא עונה, ואם אתה לוחץ יותר מידי 

אז הוא עונה: 'תדבר עם האחות...' הוא חשוב. 

וגם ביניהם לא ידבר אלא מאמרים קצרים, גם עם הנכבדים והחשובים שראוי לו שרק אתם הוא ידבר - הוא גם מדבר רק מילים קצרות, ובכל דרכיו יתנהג בכבדות גדולה כאילו כל בשרו עופרת!". זה אומר בעל "מסילת ישרים" גאה! שהוא חושב בלבו שהוא ראוי לתהילה, ולכן הוא מתנהג ככה בזלזול! כאילו הוא אדם הכי חשוב בעולם. וכל עצמיו אבן או חול. זה בעניין הגאווה. לומדים מדבריו: שאדם יכול להתנהג כעצלן בכבדות וזה בא לו ממידת הגאווה. 

ואפשר לומר שלזה רמזו חכמים שנתעצלו הנשיאים, אז התורה החסירה להם את האות יו'ד משמם, כשאתה מחסיר את האות יו'ד - מה נשאר? והינשאם! זאת אומרת רומזת התורה שזה נבע מהגאווה וההתנשאות! כל העצלות נבעה מההתנשאות. בעל גאווה לא ממהר, ואם אומרים לו לעשות משהו, 

אז הוא אומר 'מתון מתון', אומר: 'רק רגע, תכף עוד מעט', העיקר שלא יהיה בעקבות מה שביקשו ממנו הוא יחליט מתי, ולכן הוא לוקח את הזמן שלו... וכו'. זה נובע מגאווה, העצלות הזאת היא נובעת מגאווה. והם התגאו בזה ולא רצו לתת יחד עם הציבור, אלא פרשו מהם, זאת אומרת הם חשובים, מה הם, ימהרו כמו כל העם? הם כל כך חשובים! 

'שמה בוער? אנחנו פה! אם יחסר אנחנו נשלים, גם כמה שצריך אנחנו נשלים. אין שום בעיה!...' 

גם זה גאווה, כי אם אתה אומר שאתה תשלים וזה יכול להיות גם חצי, מכל מה שכולם יתנו, אז אתה מראה כאילו 

"אני לא נותן צדקות קלות, אני אם צריך אני אתן אין שום בעיה". 

והם אמרו: "יתנו הציבור ומה שמחסרין אנחנו משלימים", 

הם התנהגו בעצלות ולא קיימו בעמם "זריזין מקדימין למצוות". והתורה מרמזת שזה בא לה מגאווה, וגורמת לאדם שיתנהגו בכבדות וכעופרת. עוד ביאור למה הורידו להם את היו'ד: אז ידוע שאנחנו מתייחסים לאנשים בחשיבות אז אנחנו מבטאים את שמם כמות שהוא במלואו בכבוד ובהערכה. אבל לפי הביטוי איך שקוראים לאדם, לפי זה יודעים כמה כבוד רוחשים לאותו אדם, אדם חשוב ומכובד לא מקצרים את שמו, אבל אחד שלא מכבדים אותו, אז מקצרים בשמו, 

נגיד שקוראים לו אביגדור, אבל אם הוא לא חשוב קוראים לו ביגדור, אחד קוראים לו יוסף - קוראים לו יוסי. אחד קוראים לו יצחק - קוראים לו איציק (הרב יצחק יוסף), אחד קוראים לו דוד - קוראים לו דודי (הרב דוד יוסף), אחד קוראים לו דניאל (הרב דניאל זר) - דני צעקני. אחד קוראים לו 'רון קובי' קוראים לו 'רוקנבי!' אז זאת אומרת בזה שהורידו להם אות - זה מזלזל בכבודם ובמעמדם!! אז התורה הורידה להם אות! וזה מראה שהייחוס שלהם נפגם. 

אז זאת אומרת זה מידה כנגד מידה, אתם זלזלתם במצווה - לא מיהרתם לעשות אותה בזריזות, אז גם אחרים לא יזדרזו להגיד את שמכם כראוי ויקראו אותו ככה בכפיף דליל, והייתי אומר "ואתם תשלימו את היו'ד. אם יחסר לכם יוד אתם תשלימו, הם יגידו לכם הינשאם 

ואתם תגידו: 'הנשיאים'. 

יגידו לכם 'דודי'

ואתם תגידו: 'דוד', 

אתם תשלימו, כמו שרציתם להשלים את הכסף אתם תשלימו את האות החסרה. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".