כיצד יצאו בני ישראל מלפני משה? | הרב אמנון יצחק

"וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה" (שמות ל"ה כ')

למה מספרת לנו התורה שיצאו מלפני משה? וכי בכל מקום מספרת התורה איך נכנסו ואיך יצאו? אפשר לומר שבני ישראל התעוררו כל כך מהציווי להשתתף בנדבתם במלאכת המשכן, עד שמרוב התפעלות ותשוקה יצאו תכף להביא נדבתם, וכאילו כולם בחדא מחתא, ביחד, נתכוונו באותו רגע לצאת, ולא יצאו בזה אחר זה, אלא כולם נפגשו ממש על מפתן הבית ונדחקו לצאת ביחד. "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה". זאת אומרת, מהפסוק ניתן לדייק שהם יצאו כולם ביחד מלפני משה. זאת אומרת, הייתה התלהבות עצומה ללכת להביא את הנדבות מיד לבנות את בית המקדש. אז לא המתינו, מיד יצאו כולם ביחד. ולכן סיפר הכתוב על סדר היציאה, כדי להדגיש לנו את גדלות הנפש שהתעוררו ביחד בהתרגשות, ומיהרו לעשות את המעשה בחיפזון, למנוע מעצמם החמצת המצווה. איזה החמצה יש? אם הם יצאו אחד אחרי השני למה שהם יחמיצו את המצווה? ילכו יביאו את הנדבות לאט לאט, הכל. אז מה זה החמצת המצווה? כמו חמץ. חמץ זה עניין של שיהוי. אם משתהים יותר מ-18 דקות זה מחמיץ, נהיה חמץ. אז זה נקרא להחמיץ. לא להפסיד, להחמיץ. אז הם הלכו בחיפזון למנוע החמצת המצווה. זה פירוש אחד.

פירוש שני "וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת [בְּנֵי] יִשְׂרָאֵל" פירוש שיצאו כולם בזריזות להביא נדבתם, ולא היה אחד מהם שנתעכב מחברו. אז מה זה שכתוב "מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה"? ברור שהם היו לפני משה. אפשר היה להגיד ויצאו כל עדת בני ישראל ויביאו נדבתם וכולי וכולי. למה צריך להגיד מלפני משה? איפה הם היו? מאיפה הם יצאו? מלפני משה, למה צריך להגיד? אלא בא לומר קודם שייתן להם רשות לעמוד מלפניו. כשאתה נכנס אל חכם אתה נכנס ברשות וכשאתה יוצא אתה יוצא ברשות. לא יוצאים בלי רשות. הוא צריך לאפשר לך לצאת. פה הם לא חיכו, מלפני משה, עוד לפני שמשה ייתן להם רשות הם כבר יצאו. הגם שאנחנו אומרים בגמרא ביומא שאין רשות לתלמיד לעמוד מלפני רבו, אלא עד שייתן לו רשות, אפשר מפני אהבת הדבר קלקלה השורה. אור החיים הקדוש אומר זאת. זאת אומרת, מרוב אהבת הדבר, התשוקה שלהם להביא את הנדבות כבר כבר כבר, זה כמו הילדים שאומרים להם "ילדים, לחפש את האפיקומן". טארררר כולם רצים בחדרים טררר. זאת אומרת, התשוקה ללכת להביא את הנדבות קלקלה את השורה. שורה זה הכוונה את היושר, על פי היושר היה צריך שימתינו, הרב ייתן אישור ללכת, ואז תרוצו אם אתם רוצים. אבל הוא עוד לא נתן. לכן כתוב ויצאו לפני משה, זאת אומרת מלפני שמשה רבנו ייתן להם רשות, אז הם קלקלו את השורה. אבל זה היה מרוב אהבתם ורצונם להביא את הנדבות שלא יכלו, לא יכלו לחכות. זה כמו שאמרנו עם האפיקומן, אז עוד לפני שאומרים "ילדים..." "אני אני אני אני!" מתחילים לרוץ. עוד לא אמרנו מה! כבר כולם רצים. זה פירוש שני.

"וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שמות ל"ו ו'). מה כתוב? משה ציווה והעבירו קול במחנה, מה אמרו? איש ואישה, די! תפסיקו. אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש. די! יש יותר מדי, הבאתם יותר מדי נדבות, די. וייכלא העם מהביא. זהו. הפסיקו לתת את התרומות. היה צריך צו, ציווי, בכדי לעכב את ישראל מלהביא עוד. כל כך השתוקקו להביא, והביאו והביאו בלי הגבלה. כי תשוקתם לקיום המצווה הייתה עזה ונמרצת, נשמתם התלהבה באור נצחי, כמו להבה שעולה ומיתמרת, ואהבת ה' הסתערה כמו רוח סערה בתוך ליבם, עד שיצאו מתוך גבולות הטבע. והם נמשכו לעלות למעלה למעלה ללא גבול ומעצור, והיו מוכנים לנדב ולהביא בלי הפוגה, כי אין גבול לאהבת ה'. ובלי הצו של משה היו עדיין עומדים בנדבתם ובתשוקתם להביא. עד כדי כך הייתה להם תשוקה ואהבה לקיים המצווה הזאת. כך פירש אור החיים הקדוש בפרשת פקודי על הפסוק "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות ל"ט ל"ב). פירוש לא הם כילו, לא הם הפסיקו, שאם היה ה' מצווה עוד בעבודתו יתברך, היו עושים בני ישראל בכל אוות נפשם. אלא שכלתה המלאכה אשר ציווה ה', זהו נגמר, מה שהיה צריך הביאו.

תופעה זו היא מראה התגלות הנפש שבאדם שהיא חלק אלוק ממעל, שאין לו הגבלה, בשעה שבאמת הוא מחובר לה' אין לו הגבלה. ולדבר שממעל לדברים שאדם רוצה לעשות ברוחניות כזאת, בחשק והשתוקקות כזאת, אין קצבה ועמידה, אין הגבלה, הוא לא מרגיש שהוא רוצה להגביל את עצמו. אין סוף ואין תכלית להתדבקות באור הגדול. וניצוץ שמפיחים אותו, הרי הוא נעשה שלהבת י-ה. הניצוצות הרוחניים האמיתיים כאשר נוגעים בהם רק נגיעה בעלמא, פורץ מהם זרם אור עליון שמשתפך והולך ללא מעצור. ועל זה אמרו חכמים זכרונם לברכה אם מתקדש האדם מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה. אתה צריך רק להתחיל לקדש את עצמך מעט, ומן השמים כבר מקדשים אותך הרבה.

ומה נחוץ לאדם? רק לנגוע בנקודת האור, ואז אין גבול לאור. זה כמו תראו כמה יש פה שנדלירים וכמה מנורות. מה שאתה צריך זה רק את הכפתור, להגיע לכפתור, להדליק אותו ונהיה אור גדול ועצום. זאת אומרת, נגיעה רק בנקודת האור הרוחני, ואז אין גבול לאור. כי לאור הרוחני אין אמצע, אין סוף, נצחי. כמו שאומר הפסוק "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" (שיר השירים א' ד') ברגע שהקב"ה מושך אותי טיפה, כבר מאחרי זה אני רץ בלי הפסקה. רק רמז, ואז נמשכת היא ועולה כאור נוגה. הנשמה של האדם מטפסת ועולה ומיתמרת. כמו שאמר רבי טרפון שהוא כמו גל של אגוזים. אם לוקחים אגוז אחד, אז מתגלגלים הרבה. זאת אומרת, נגיד שיש עכשיו גל גדול של אגוזים, ואני לוקח מפה אגוז, ברגע שמשכתי אחד, טררררר. כשאתה מתחיל לינוק מהצדיק מהחכם איזה משהו, טרררררר, נשפך עליך הכל, אתה לא מפסיק, כבר אתה רוצה עוד עוד עוד עוד, ואין לזה גבול.

וזה העניין של מצווה גוררת מצווה. כי אין רווח בין הדבקים, מצווה גוררת סימן שהן קשורות כמו בטבעת. אז אם משכת מצווה אחת כבר נגררות אחריה כל המצוות אחת אחרי השנייה, אין רווח בין הדבקים. השנייה, המצווה השנייה היא המשך טבעי מהראשונה. אור פנימי אי אפשר לחלק. כשברא הקב"ה את עולמו, העולם היה נמתח והולך, נמתח והולך, עד שגער בו ונעלם. לא נפסק ונעלם. ההפסק שלו זה רק העלמה וכיסוי. סתם בציור בשביל שתבינו, כמו חור שחור שהמדע משתגע, יש חור, חור שחור שזה לכאורה חלל ריק, ונבלעים לשמה כוכבים ונבלעים, והם לא יודעים לאן זה הולך. הם רואים חור, הם לא רואים איזה שרוול או משהו ככה, מקום בית קיבול, הם רואים רק חור. והחור הזה בולע. אז זאת אומרת שהקב"ה מתח את עולמו עד שגער בו ונעלם. מה זה לשון 'ונעלם'? החלק שהוא גער בו שיותר לא יימתח, לא שהוא לא קיים, אלא הוא נעלם, ההפסק שלו זה העלמה וכיסוי, כי החכמה העליונה היא נצחית וקיימת, רק מאיתנו יש העלמה.

"שיר המעלות", כל ה-15 שיר זה בה', המעלות, יש שיר למעלות אחד, "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים". אז שיר לא כתוב, לא כתוב שיר לַמעלה, "שיר למעלות", כשישראל עולין אינם עולים מעלה אחת, אלא למעלות הרבה הן עולין, ככה אומר הילקוט בתהילים ק"כ. ישראל נשמתם חלק אלו-ה ממעל, הם דומים לקב"ה, כי ישראל ואורייתא וקודש בריך הוא חד הוא. לכן אם נגע היהודי באור העליון, אי אפשר להסתפק בצעד אחד בלבד, אלא זה מושך אותו גבוה עד אינסוף. אחרי שנדלק האור, הולך ומתפתח לשלהבת י-ה, וכל חלקי האור אינם אלא אור אחד גדול. מי שנוגע בקצה האחד של רוחניות, הוא יגיע למעלות רבות שכולן מקשה אחת.

אחרי שאומרים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו' ד'), אומרים מיד "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו' ה'). האהבה הגמורה היא רק באחד, כי אין אהבה בשניים. ככה אומר בעל העיקרים. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד", אחד, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ", יש לך שני לבבות, אחד יצר הטוב ויצר הרע. האהבה הגמורה היא רק באחד, כי אין אהבה בשניים. "בְּכָל לְבָבְךָ" שלא יהיה לבך חלוק על המקום, כל הלב צריך להיות מסור לקב"ה, כל הלב.

שומה על האדם לכוון ולמצוא את נקודת המגע של האור הנצחי, לגלות את הכיסוי שהאור מסתתר תחתיו, ואם ימצא את הכיסוי הוא יגלה את כל העמוקות. ייגע באור, ויימשך אחריו בלי הפוגות ובלי עמידה, עד שיגער בו ה', דהיינו שיתכסה באור העליון. זאת אומרת, זה אזהרה מארבעה שעלו לפרדס שייזהרו כשנמצאים למעלה, שלא יתבלבלו ויגידו דברים שלא שייכים, כי לכל אדם יש גבול בהשגה, לא כל מוחא סביל דא, לא כל אחד עם מוחו יכול להגיע לאותה דרגה של השני. אז יש אנשים שנעשה להם כיסוי, כביכול ה' גוער 'עד כאן, לא לעלות יותר'. קורח רצה לעלות יותר ממדרגתו, הוא היה לוי ורצה להיות כהן, שמה הוא נפל. ירבעם רצה יותר לעלות, שמה הוא נפל. זאת אומרת, לפעמים אדם רוצה לחרוג.

אחד הדברים שכתוב שבאחרית הימים מה יהיה? כתוב שיהיה סרך יצר הרע. יצר הרע ה' ישחט אותו, אבל יהיה סרך, סרך זה עדיין משהו כמו צל של היצר הרע יישאר, האווירה עדיין יהיה בה את השרך הזה. אז מה מה מה מה, מה זה ישפיע על האדם? שאנשים ירצו כמו שאומרים לקפוץ יותר מהגובה שלהם, פירושו להיכנס לרמות שהם לא שייכים, לא הכינו את עצמם. וזה מה שהייתה האזהרה שלא יעפילו בהר, ואלה שהעפילו מתו. אז זאת אומרת, אל תעבור יותר מהמדרגה שלך. אז יש מקום שה' עוצר את האדם, גוער בו כביכול, ומתכסה ממנו האור העליון, כמו שעשה בהתפשטות העולם הזה, עד שגער בו ונעלם, נהיה מכוסה.

אז זאת אומרת, מה אנחנו רואים? שהתורה אומרת לנו בפסוק הזה כמה דברים, שהם יצאו כל עדת ישראל, בבת אחת, כולם הגיעו למפתן, ולא יצאו אחד אחרי השני מרוב ההתלהבות וההשתוקקות. למדנו שהם יצאו מלפני משה שנתן להם רשות, כי האהבה מקלקלת את השורה, מרוב שאהבו את המצווה אז הם רצו לצאת, ולא המתינו עד שהוא ייתן להם את הרשות כמו שכתוב, ואם לא היו כולאים אותם מלהביא, ויוצא צו מאת משה רבנו שייכלא העם מלהביא, היו מביאים עוד עוד עוד עוד בלי הפסקה כל מה שהם רק יכולים מרוב אהבתם את המצווה, וזה עניין שהנפש שלהם השתוקקה לדבר הזה, והנפש הישראלית כשהיא מרגישה את האור, היא כבר הופכת לשלהבת י-ה, ואם אדם מתקדש מעט מלמטה, מקדשים אותו הרבה מלמעלה, "משכני אחריך נרוצה", וכמו שאמר רבי טרפון שהוא דומה לגל של אגוזים, אם לוקחים אחד כולם מתגלגלים, ומצווה גוררת מצווה, וה' מתח את העולם עד שגער בו ונעלם, ו"שיר למעלות" לא למעלה אלא למעלות, כי ברגע שעולם במעלה אחת, אחר כך כבר מטפסים במעלות למעלה, עד שהקב"ה יגער באדם ויאמר "עד כאן מדרגתך' וכולי וכולי, וזה תמצית הדברים ועליכם לחזור על זה ולשנן ולומר כראוי.

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).

לשמיעת שיעור זה ושיעורים נוספים:

02-3724787