מה ענין חמין בשבת? | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

עידן כפיר עדני בן שלמה והוא ויזכה הוא וכל משפחתו לחזרה בתשובה שלמה ואמיתית

לגאולה ברחמים ולקבלת פני משיח צדקנו ולראות בבניין בית המקדש וזיווגים הגונים אמן

אורי ישראל בן ארגיטו

רפואה שלמה בפרט בכליות השם יעביר את המחלה לביל ולמלינדה גייטס ויבכה פרתו

והוא יצא לחיים טובים ושלום אמן ואמן

עלקה בן אמרץ'

יזכה לרפואה שלמה בכל רמות חבריו ושסה גידיו

ויעלמו כאבי הראש ויעברו לראשו של בילי הדבילי

ובשיחתה תשמע יהוא אשתו וילדיו אצלנו בתורה ויראת שמיים

והרנסה טובה בכל הישועות מהרה אמן ואמן

ביעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת

במראות הצובעות

המחתם אליהו אומר אנחנו רגילים במאמרים של חכמים זיכרונם רחב

שהם אומרים שמתוך שלא לשמה בא לשמה

אבל טועים בפירוש

מה מבינים?

שמתחילים בלא לשמה עד שמגיעים לשמה

מתוך שלא לשמה בא לשמה

הוא אומר טועים בפירוש

לא השלא לשמה מביא ללשמה

אלא נקודת הלשמה מרככת את הבחינה של לא לשמה

עד שנקל אחר כך להתגבר עליה ולגרשה

מה הפירוש הוא אומר? הוא אומר, אלא נקודת הלשמה מרככת

את השלא לשמה

אבל מה שמענו?

מתוך שלא לשמה בא לשמה

והוא אומר, זה לא הפירוש

הפירוש של נקודת הלשמה

היא מרככת את הבחינה של הלא לשמה

איפה זה כתוב?

כתוב

מתוך שלא לשמה.

יש תוך.

בתוך של הלא-לשמה יש לשמה.

אז מתוך

השלא-לשמה בא לשמה.

התוך שבלא-לשמה הוא מרכך

בעצם את השלא-לשמה.

עד שיהיה לו קל לגרש

את

הלא-לשמה.

עכשיו נביא דוגמאות שיסבירו.

מצינו

חובה לאכול ולשתות בשבת

משום מצוות עונג שבת.

חובה

לאכול ולשתות

בשבת

משום מצוות עונג שבת.

וידועים דברי בעל המאור, צריך לדעת את זה בעל פה.

בפרק קירה, הוא אומר,

בדבר החיוב של אכילת חמין בשבת.

וזה הלשון.

וכל מי שאינו אוכל חמין,

צריך בדיקה אחריו אם הוא מין.

ואם מת,

יתעסקו בו עממין.

להזמין, לבשל, להטמין

ולענג את השבת ולהשמין.

הוא המאמין

וזוכה לקץ הימין.

מה זה, הוא חיפש להגיד חרוזים? מה הוא אומר?

הוא אומר ככה

כל מי שאינו אוכל חמין

צריך לבדוק אחריו אם הוא מין.

אפיקורסות, כל מיני דברים וחשבונות.

יש כל מיני קרעים וכל מיני צדוקים ויש כל מיני חשבונות. לא לבשל, כן להטמין, אסור להטמין. זה ככה, כל מיני קשקושים, לא אוכל חמין.

ואם מת, יתעסקו בו עממין. זאת אומרת, יקברו את הגויים,

כאילו הוא לא שייך לישראל, נחמנא נצלן.

אז מה צריך, הוא אומר? להזמין, לבשל, להטמין.

לא לפחד, להכין הכול ולעשות כמו שצריך ולהטמין,

ולענג את השבת ולהשמין.

צריך להתענג, עונג שבת מצווה.

ומי שעושה כך הוא המאמין

וזוכה לקץ הימין.

אז מה הוא התכוון עכשיו?

להסביר לנו שחובה, ולא לשמוע בכל אלה שמחמירים על עצמם סתם ומתרחקים מכל מיני דברים.

אומר המכתב מאליהו,

זוהי העלאת ניצוצות הקדושה שמתוך הטומאה.

האוכל זה חומר.

בחומר הגוף נמשך אליו.

וכשהגוף נמשך אל חומר זה טומאה.

ואנחנו צריכים להעלות את ניצוצות הקדושה מתוך הטומאה.

אמרנו, מתוך

שלא נשמע.

לרכך את הכול ולהביא את זה לנשמע.

להעלות את הפנימיות שנפלה אל החיצון.

ואז אנחנו לוקחים בעצם את כל מה שירד לכיוון החיצוני ומחזירים אותו אל הפנימיות.

זאת אומרת, מעלים את כל החומר ומביאים אותו אל הרוח.

דהיינו, להעלות את נקודת הלשמע מתוך השלא-לשמע.

קשה מאוד שהאדם יוכל

ויצליח להעלות את כל ניצוצות הקדושה למעלה ולא יהיה לו הנעת הגוף כזאת שהיא לגמרי הנעת הגוף בלי שום כוונה, בלי שום עניין.

וכאן היא הסכנה שלא יבטל אותם חס ושלום מתוך הטומאה לגמרי,

שניצוצות הקדושה יתבטלו לגמרי בתוך הטומאה.

אבל אם יעשה בנאמנות, יצליח.

אכן, משתדלים להגיד לכבוד שבת קודש,

לכבוד שבת קודש, כשאוכלים, להזכיר לעצמו לכבוד שבת קודש. למה אנחנו אוכלים? מצוות עונג שבת, לכבוד שבת קודש.

לא אכילה פרועה בשביל

למלא את הקרס,

אלא פה יש עבודה.

העבודה היא

לבשל, להטמין ולענג את השבת ולהשמין,

הוא המאמין וזוחל קץ הימין.

מצוות עונג שבת

זה גורם שהשבת תיכנס

לכל ענייני הנאות העולם הזה של האדם

ותקדש אותם. כמו שדיברנו השבוע,

שאדם יכול במשך השבוע, ככה אומר הרב שטיינמן, גם כן

לקיים זכירת

השבת ולקיים מצוות שבת.

כל דבר, הוא אומר, זה מותר בשבת או זה אסור בשבת?

זה אם היה בשבת לא הייתי עושה ככה, ואם זה ככה, או זה טוב לשבת, זה מתאים לשבת,

זה ראוי לשבת.

כל הזמן, נכניס את השבת לתוך החול.

זה מרכך את החומר.

אז כאילו החומר הוא לא בפני עצמו, אלא הוא צורך לגבוה, צורך לקדושה,

צורך לשבת.

ועל ידי זה השבת תשפיע לכל ימי השבוע לגרש את התאוות ולשבר אותם.

והדבר הזה הוא נפלא מאוד.

נפלא מאוד.

העניין הזה מפורש

במה שאמרנו בפסוק הראשון, ויעש את הכיור נחושת ואת קנו נחושת במראות הצובעות,

אשר צבעו פתח אוהל מועד.

הרב אברהמי בן עזרא אומר,

כי משפט כל הנשים להתייפות,

לראות פניהן בכל בוקר במראות.

אשר יקבע, איך היא נראית, מחשיפה לרעה או הכל בסדר.

ולתקן הפערים שעל ראשיהן.

את הקובעים,

פערי מגבעות כתוב,

פאר,

הכיסוי ראש לאישה נקרא פאר.

אז בודקות לתקן את הפערים שעל ראשיהן.

אומר אבר עזרא,

והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם,

ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להן צורך עוד להתייפות.

רק באות יום-יום

אל פתח אוהל מועד

להתפלל ולשמוע דברי המצוות.

וזהו אשר צבאו,

צבאות-צבאות, צבאו,

כי היו רבות.

צבאו פתח אוהל מועד. צבאות באות, נשים, כמויות, עם כל המראות שלהן, נותנות אותן תרומה.

כל זה היה כמצוות התרומה למשכן לתת בכל הלב.

נדיב ליבו הביאה,

כי אנחנו מאתיכם למדנו.

היינו לתת את הלב עצמו עם התרומה.

אין לך לב יותר מאשר לתת את המראה,

שבעצם זה מה ששומר כאילו על היופי של האישה, שהיא כל הזמן, זה משפט הנשים,

אומר אבן עזרא,

כך משפטן,

שהן תמיד

מתראות לפני המראה לראות

כיצד הן נראות,

והן ויתרו על זה.

זה נקרא נתינה מהלב.

ועוד אומר הרמב״ן שם,

שאין חשבון מידה ומשקל לכיור.

לא נאמר בזה.

לא נאמר משקל ולא נאמר מידה,

ואין חשבון כמה צריך להביא, כמו בשאר הדברים שנאמר.

אלא שמכל מראות הצובעות שהביאו

נעשה כיור.

ברמב״ן, זאת אומרת לא,

אם היו מביאים לפי משקל, אז היו כאלה שאומרים, די,

יש מספיק. אז כמה היו מפסידות?

לא היו זוכות

שישמש הכלי שלהן במשקל.

פה הקדוש ברוך הוא לא אמר, לא מידה, לא משקל, לא חשבון, לא שום דבר.

כל מה שהביאו, עשו מזה את הכיור.

וברמב״ן

אומר צבעו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח או אל מועד לתת מראותיהן בנדבת ליבן.

והיה הנחושת המראות יפה מאוד,

ועל כן ייחד אותו מתחילה לכלי הזה.

דהיינו שהנחושת תהיה מיוחדת לכיור.

והנשים ברעותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן.

והנה,

נשות דור דעה היו גדולות מאוד,

כי הקטנות אפילו שבהן זכו לראות מה שלא ראה יחזקאל הנביא.

והן שמעו במו אוזניהן את שתי הדיברות הראשונות מפי ה' יתברך.

אבל גילו לנו במה הגיעו לידי כך שיהיה להם חלק מיוחד במשכן,

בזה שהם הביאו את המראות.

ויותר מזה,

הרמב״ן אומר,

בטעם והטעם במדרש היה שבכל מלאכת המשכן

קיבלו תכשיטים מן הנשים.

עכשיו, נותנים תרומה.

התכשיטים זה ליפוי, זה כאילו שייך קצת ליצר הרע.

תכשיטים וזה.

קיבלו מהם את התכשיטים.

חח ונזם טבעת בחומאז.

אפילו קומאז לקחו מהם, שהוא יותר נמאס.

מה זה הקומאז?

קומאז

זה חגורת צניעות.

הם היו חוגרות את עצמם בצורה כזאת שהמצרים לא יוכלו

לעשות שום דבר.

זה נקרא קומאז.

אז זה נמאס, הדבר הזה נמאס. כאילו, מה, להביא דבר כזה?

משה רבנו לא רצה לקבל את זה.

מה זה, השמר החיים לקחת דבר כזה ולעשות במשכן?

אבל שם נתערבה כל הנדבה והיה משה מואס בהם מפני שהיו עשויים לייצר הרע.

אבל הקדוש ברוך הוא אומר לו, קבל,

כי אלו חביבין עליי מן הכול,

שעל ידיהן

העמידו אנשים צבאות צבאות רבות במצרים.

הם שמרו על עצמם.

לא נגע בהם מצרי אחד חוץ מהאחד שהוא למד בדברים.

והם העמידו צבאות.

זאת אומרת, היו מיועדות לבעלים בנאמנות שלמה והיו דואגות שיפרו וירבו,

למרות שהפרידו ביניהם ועשו את הכול, כמו היום.

להפריד, שיהיו עקרים ולא יוכלו ללדת ושלא יתרבו וכו' וכו'.

ההיסטוריה חוזרת מכל הכיוונים.

בהם העמידו צבאות צבאות.

אמרנו, בזכות נשים צדקניות עתידים להיגאל,

שעכשיו צריכות להרבות בלדות נגד התוכנית של ביליה דבילים,

מה שמו וזכרו,

וגם ביבי דיקי.

אז זאת אומרת,

זאת זכות גדולה להוריד את הנשמון מהאוצר כדי שיבוא מלך המשיח.

מכל מקום, גם התכשיטים נתקבלו ואפילו הקומז,

והקדוש ברוך הוא אמר, חביבין עלי מנה כל.

למה?

זה נתערב עם כל הנדבה,

וכך היא הדרך אל השלמות הענקית של בניין המשכן,

לערב את הקודש

אל החול.

וככה מכחישים, מכחישים,

מלשון החלשה,

כוחש,

את כוח החול ואת השלא לשמה.

מכחישים אותו והופכים אותו לקודש.

עד שיקל להם לעלות אל נדבת כל הלב,

ואז מצליחים להעלות

את הנדבות למצב שזה יהיה מכל הלב.

ובעל הטורים,

הוא מדבר על המראות.

אז הוא אומר, אלו הנשים סרו מתאוות העולם

ונטלו מראותיהן לנדבת המשכן,

תקשיבו טוב,

ונחה עליהן רוח אלוהים.

ראיתם מה זה?

פרשו מהתאוות,

מהייפוי,

מהיצר הרע,

ונחה עליהן רוח אלוהים.

כך בונים את הלב,

שהלב יהיה המקדש הפנימי כמו שלמדנו השבוע.

ככה בונים את הלב,

מפנים את כל ההבלים של היצר הרע, כל התאוות והתשוקות והחמדות,

וככה בונים את הלב,

שהוא המקדש הפנימי האמיתי.

על ידי זה זוכים לבנות את הכלים,

את המשכן

ואת בית המקדש שלמטה.

זאת אומרת, אם אנחנו רוצים לבנות את בית המקדש עכשיו, החיצוני,

שיהיה בירושלים,

זה אם נצליח לבנות את בית המקדש הפנימי בלב שלנו, שנאמר ושכנתי בתוכם.

אז אם אנחנו נבנה

את המקדש הפנימי אצלנו,

ייבנה בית המקדש החיצוני בירושלים.

למה חרב בית המקדש? למדנו.

בגלל שנחרב בית המקדש הפנימי.

אז אם אין בית מקדש פנימי, בשביל מה צריך את החיצוני? החיצוני הוא רק כלי עזר לפנימי.

כשהיו באים לירושלים,

היו מקבלים יראת שמיים מעבודת הכהנים ושירת הלוויים בישראל עם המעמדות,

והיו רואים את כל זה,

הייתה שורה עליהם שכינה והלב היה מתמלא כל כולו ביראת שמיים.

אז בית המקדש הפנימי בלב היה מתמלא.

השכינה הייתה שורה בתוכה.

אז זה היה מסייע.

אבל אם כבר אין לב פה,

אז בשביל מה צריך את הכלי החיצוני? הוא לא משפיע בכלל. אין לאן להשפיע.

אז אותו דבר צריך לעשות בהפוך.

צריך לבנות עכשיו את הפנימי,

לרוקן אותו מאבלי העולם הזה ותשוקותיו,

ואז אנחנו נגרום לבניית בית המקדש החיצוני בירושלים.

אומר המכתב מאליהו, והעירו לי דבר נפלא.

אמרו זיכרונם לברכה שבצלאל הקשה למשה רבנו עליו השלום.

אם יקדים לעשות ארון למשכן,

להיכן יכניסנו?

זאת אומרת,

צריך לכאורה קודם להכין משכן.

ואחר כך צריך להכניס את הארון. לעשות ארון, נכניס אותו.

אבל אם אתה עושה קודם את הארון,

איפה תכניס אותו? איפה הוא יעמוד בינתיים?

והסכים לו משה,

ואמר לו, בצל אל היית?

איך אתה יודע בדיוק מה אמר?

וצריך עיון, אם כן, למה נאמר בנבואה להקדים מעשה ארון?

אז אם הוא צדק בקושייה שלו בצלאל,

למה משה רבנו לא אמר לו כסדר?

קודם אוהל ואחר כך ארון. למה אמר לו קודם ארון ואחר כך אוהל?

והוא מצדיק אותו בקושייה שלו.

ועוד כלפי ארון

גם לא שייך מקום.

ארון,

כתוב שהוא אינו מן המידה.

הוא לא תופס מקום, למעט ממקום הפנוי בקודש הקודשים.

הרי ארון היה נושאיו,

וארון אינו מן המידה.

אבל לעניין המעשה,

לעניין המעשה מה קודם למה,

ודאי שהוא צודק בצלאל,

שצריך קודם משכן,

ואחר כך ארון.

אבל בפנים העניין,

בפנימיות של העניין, הארון קודם.

לכן משה אמר לו, קודם ארון. למה?

כי הפנימיות של כל העניין של המשכן זה הארון עצמו.

זה הפנימיות.

כי הנקודה הפנימית צריכה שתקדם לה לבוש.

הנקודה הפנימית

צריכה להיות קודמת

ללבוש.

כמו שאמרנו, מתוך

שלא לשמה.

הפנימיות של הלא לשמה זה התוך,

והמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ואז יהפוך את החיצוניות,

כל כולה לפנימיות.

נקודת הלשמה צריכה להיות היא, המסבבת,

להשתמש בשלא לשמה ולא להפך.

זאת אומרת, נקודת הפנימיות תשתמש

בקול הלא לשמה, בקול החומר, בקול,

לצורך התוך, לצורך הפנימיות,

ולא ההפך.

לא שהחיצוניות היא תביא לפנימיות.

הפנימיות היא תביא את החיצוניות אל הפנימיות.

ומשום כך היה ציווי שהארון

יקדים לה משכן.

לכן בציווי נאמר קודם, אהרון, ללמד שהפנימיות היא קודמת

לחיצוניות.

הפרי קודם לקליפה.

פרי בעליו קליפה.

אז זאת אומרת, ככה צריך להבין.

אז הסברנו עכשיו שבעצם מה שמבינים, שמתוך שלא לשמה בא לשמה,

כאילו מתחילים עם לא לשמה,

ואז מגיעים לשמה.

לא.

אומר המלכתב בעליו, לא.

מתוך,

צריך להיות התוך הפנימיות.

היא צריכה לסבב את כל הלא לשמה ולהפוך אותה ללשמה.

להשתמש בכל החיצוניות, בכל החומר.

אבל מתוך פנימיות,

מהנקודה הזאת,

יכולים להפוך את כל שלא לשמה לכך.

וזה ראינו במראות הצובעות,

שזה דבר חיצוני,

יופי.

וזה הפך להיות כיור, טהרה, טהרה לכוהנים שנכנסים לעבוד את השם.

בלי הטהרה הזאת אסורים לעבוד.

חייב מיתה.

וממה זה נעשה?

מהמראות הצבאות. אז לקחו את מה?

את החיצוניים, והפכו אותו ללשמה של הלשמה.

אבל הנקודה הייתה שהלב שלהם היה כזה.

זה הפנימיות.

עם לב כזה שהם נתנו בנדבת ליבם,

נתנו את המראות הצבאות. אז מתוך הלב, מתוך הפנימיות,

הם לקחו את השלו לשמה, והפכו את זה לשמה.

אז אותו דבר זה גם בעניין של אהרון,

שאהרון נאמר תחילה כי הוא הפנימי,

הוא התכלית.

וכל המשכן זה בשביל אהרון.

אז לכן צריך קודם את הפנימי,

ואחר כך.

אומנם בסדר המעשה,

צריך קודם כל מה?

משקל, ואחר כך יהיה אהרון, ולהכניס אותו לשם.

אבל משה לימד שבעצם הנקודה הפנימית היא המתחילה ביעקו בער.

אז למדנו יסוד חדש,

שלא הבנו אותו קודם.

עכשיו אנחנו מבינים שבות, שבות.

רבי חנני אומר השם אומר עוסק, ברוך זוכר עשו את עשו את עשו את עשו את עשו.