העיקר הלב | הרב אמנון יצחק

יט' אדר א' תשע"ד - ספר שמות, פרשת ויקהל - העיקר הלב

"ויעשו כל חכם לב, בעושי המלאכה את המשכן, עשר יריעות, שש מושזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני כרובים מעשה חושב עשה אותם".

המדרש אומר בשמות רבה מט': "ויעשו כל חכם לב", הדא הוא דכתיב: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".

מים רבים: אלו העובדי כוכבים. שנאמר בישעיה יז': "כהמות ימים יהמיון": ואם היו מתכנסים כל עובדי כוכבים ומזלות לבטל את האהבה שבין הקב"ה לישראל לא היו יכולין.  "ונהרות לא ישטפוה": אלו הכשדים, "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז ובוזו לו": אבל בני ישראל עשו לי מקדש של יריעות "וירדתי ושכנתי בתוכם", שנאמר: "וכבוד השם מלא את המשכן".

העניין הוא כי בבנית המשכן העיקר היה כוונת הלב, כמו שמוזכר כמה פעמים: "כל נדיב ליבו יביאה וכל חכם לב בכם", מוזכר תמיד נדיבות לב, זה הוא העניין של האהבה שגרמה להשראת השכינה, אולם אומות העולם יכולים ליתן כל הון ביתו, אבל לא הון ליבו, כי חסרה אצלם פנימיות הלב וממלא בוז יבוזו לו.

מה הקב"ה רוצה? את הלב בעשייה, "נדיב לב" אבל אינו צריך נדיבות של כסף וזהב וארמונות ופאר וכד'. זה יכולים לתת הגויים בשפע, הם יכולים לתת את החיצוניות, לבנות דברים יפיפיים, אבל אין לב בפנים, הקב"ה רוצה לב, גם יתנו כל הגויים את כל הון ביתם, כל כסף וזהב שלהם בוז יבוזו להם, כי זו נתינה חיצונית בלי לב, לכן העדיף הקב"ה להיות "ביריעות עיזים", אבל עם לב! שנותנים את הלב.

בהקשר זה ראוי לציין כי גם בקרב בני תורה, ישנם כאלה שהם מסורים בכל ליבם וזוכים למדרגה גדולה מבחינת כלי להשראת השכינה, אך יש כאלה שרק נותנים את הון ביתם כלומר: רק בחיצוניות, הם אומנם עוזבים את נוחיות ביתם, הם גולים למקום תורה, אולם חסרה אצלם השלמות, השלמת המסירות עם הפנימיות, חסרה אצלם המסירות המוחלטת לדרך שהתורה תוביל אותם, לכן אין ניכרת אצלם ההתלהבות והדבקות למטרה הגבוה.

ולעניין הראשון אמרו בגמרא, אמר להן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "בני! מה הוא הכתוב: "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת", שאומר שלמה המלך במשלי יד', נענה רבי אלעזר ואמר: צדקה תרומם גוי: אלו ישראל, שהם נקראו גוי, דכתיב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", אז צדקה תרומם גוי אלו ישראל.

"וחסד לאומים חטאת" כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן. {חטא הוא מלשון חסרון, "ואני ובני חטאים", אמרה בת שבע, חטאים זה חסרים} שאינן עושין אלא להתגדל בו, כל מה שהם עושין חסד וצדקה, זה רק להתגדל בו.

והגמרא מקשה בבא בתרא י': והתניא האומר: "הסלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה לעולם הבא, הרי זה צדיק גמור", אז רואים שיש פה איזה נפקותא! לא קשייה: כאן בישראל כאן בעובדי עבודה זרה.

ישראל זה אחרת: גם אם הוא רואה שלא קיבל מה שהוא ביקש, תרם צדקה ובנו בסוף לא חי, הוא לא יבעט הוא לא יכעס הוא יקבל זאת באהבה, כמו שהוא נתן גם כשהוא לא מקבל, אבל עובדי עבודה זרה הם בועטים, הם רק עושים בשביל מטרה ותכלית שהם חפצים בה, אלמלא זאת הם לא עושים, אם אין להם נפקותא הם לא עושים.

וחזינן מכאן כי גם בחיצוניות הם עושים פעולה כמו בן ישראל בכל זאת יש הבדל ביניהם, כי אצל ישראל זה בבחינת התרוממות, "צדקה תרומם גוי" מזה יש התרוממות, אצל גוי זה חטא, "חסד לאומים חטאת", כל זאת למה? משום שישראל עושה את הפעולה אחד לחלוטין, שונה מהגוי, אין ליבו מחולק, הכל באמת למטרה שהוא עשה, וכמו שנראה מהמדרש: שגם הגויים אם הם יעשו משכן להשראת השכינה! זה יהיה מבחינת "הון ביתו", חיצוניות, הון ביתו ולא הון ליבו, לכן: "בוז יבוזו לו".

על זה אפשר להוסיף בהדגשה גם מה שנאמר אצל הנשיאים: שנחסר אות יוד משמם "בשביל שנתעצלו במלאכת המשכן".

כתוב: "והנשיאים הביאו", פרש רש"י אמר רבי נתן: מה ראו ניסים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה? ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו נשיאים: "התנדבות ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרין אנו משלימין אותו", ולפי שנתעצלו מתחילה: נחסרה אות משמם, "והנשאם" כתיב, הורידו להם אות יוד משמו של הקב"ה.

הכלי יקר פרש: שזה היה עניין התנשאות וגאווה, "והינשאם, ולא והנשיאים", אלא בהינשאם בלי יוד לשון התנשאות וגאווה.

{תגמרו מה שאתם יכולים ואנחנו נשלים, רק אם יתנו כל הקהל רק רבע מהנדרש אין בעיה נשלים גם את השלושת רבעי, אנחנו נשלים, אבל מתחילה הם לא התנדבו, מה זה מורה? זה מורה על גאווה והתנשאות, אני לא כמו כולם, תגמרו תגידו לי כמה חסר ואני יתן, אין בעיה אני לא דומה לכולם, אני לא נותן כמו כולם, אני לא נותן לישיבה אחזקה, זה לא רואים ונבלע, תגיד אם חסר לך בסוף איזה חדר חסר לך איזה קומה ואם חסר לך משהו אז אני יתן לך, אבל לתת לך שותף: אין לי עניין בזה, הוא לא אומר זאת כך "אבל בשביל דברים קטנים אתה לא צריך אותי זה אתה יכול לקחת מכולם, אבל אם יש משהוא רציני ככה אז אני יתן לך"},

לשום גאווה והתנשאות.

ראה גם מה שמסביר הסבא מקלם זכר צדיק וקדוש לברכה: "והעיקר כי יצר לב האדם רק רע כל היום ואפילו המעשים הטובים נובעים ממבועי הרצון התאווני והמושחת.

אפילו מעשים טובים, אפילו מעשים טובים, נובעים ממבועי הרצון התאווני המושחת, אם

לא שמתרגל בעמל רב להשליט את שכלו על תאוות רצונו על פי התורה דווקא, ואז כל

מעשיו יהיו ממקור השכל והחוכמה.

נמצא: כי זה שלא הקדימו לנדב הקדימה התורה בזה "שמץ התרשלות!" יש פה התרשלות, עצלות בעבודת השם,

{מי שאוהב דבר מה קופץ, תגיד לילדים: מי רוצה סוכריה? אני אני אני! עוד לא סיימת לומר אני אני אני למה אוהב סוכריות, מי רוצה להשאר ללמוד? הרב מסתכל לכל כוון אין אף אחד, לא אוהבים את זה כל כך לא מצביעים לא קופצים, מה שאוהבים קופצים אני אני אני!}.

לכן הכירה התורה בזה "שמץ התרשלות!" בזה שלא נתנו ביחד בהתחלה כבר ראתה התורה שיש פה בעיה של גאווה והתרשלות.

לפי רעיוננו הביאור הוא: שאם כי לכאורה החשבון של הנשיאים היה טוב, הם יחכו ויראו מה יתנו כולם ואחר כך ישלימו את החסר,

{כל אדם היה שמח שיתקל באיזה נדיב שיגיד לו תעשה סיבוב בכל אמריקה ואם יחסר לך משהו שהתכוונת לחזור איתו תבוא אלי אני ישלים לך, פששש... איזה יופי איזה הרגשה נפלאה הוא בטוח עכשיו שישלים את משימתו והכל נפלא מאוד כל אחד היה רוצה דבר כזה}.

התורה לא מחפשת דברים כאלה! לפי הרעיון שאנו אומרים שאם כי לכאורה אם חשבונם היה טוב, שיחכו ויראו מה יתנו כולם ואחר כך ישלימו את החסר, אבל בסופו של דבר בחשבון קר של השכל היתה חסרה להם האהבה אל הדבר, כאילו הצטיינו באהבה לוהטת לעניין לא יתכן לעשות חשבון ולחכות! כי חשבון הבא מתוך אהבה ממריץ! לעשות את הדבר תכף ולא לדחות לאחר מכן.

לאור זה אפשר להבין מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה על הפסוק: "ושמרתם את המצות" רבי יאשיה אומר: "אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות", כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות! אלא אם באה לידך עשה אותה מיד!" אל תיתן למצווה להחמיץ! לא רק שתחמיץ אותה לחלוטין אלא שהיא לא תגיע לכדי חימוץ, כמה זה כדי חימוץ שמונה עשרה דקות, לא להמתין! נזדמנה לך מצווה חטוף! גם אם תעשה אותה בסוף היא תהיה חמוצה, זה כבר נקרא חמץ זה כבר לא מצה, חמץ.

אה! אבל חמץ לפעמים זה יותר טוב כי זה טופח ורואים שיש כאילו יותר! לא! לא זה חמץ, מצה אפילו זה קצת כזה גובה {דק} לא לחםםםםם, תפוח וגדול} מצה אבל מהר בזריזות!.

לומדים מזה: כי כמו במצה שכל הזריזות היא לפני שתתחמץ, ואילו אחר החימוץ כבר לא תועיל שום זריזות, כך גם המצווה,

כך אמרו אבותינו תמיד: הנני! מוכן ומזומן הנני! כל הזמן דרוך הנני!

{לא בסדר נראה סוף שבוע צלצל אלי נראה, שבוע הבא, תשמור לי את זה לאחר כך, אל תמשיכו אני יבוא, יהיה בסדר אל תדאג},

זה חמץ, ולא מצה.

כך גם במצווה וזו היא משמעות דברי חכמים זכרונם לברכה: כדרך שאין מחמיצין את המצות, שכן אם מאחרת המצווה הגם שיעשה אותה לאחר מכן בייתר הידור הרי זה כבר גדר אחר,

וההידור היותר גדול היא ה ז ר י זו ת, זה הידור גדול. ואם חסרה אותה פנימיות שהביטוי

שלה הוא זריזות: מאחרים גם את המצווה.

לכן נחסרה אות אחת משמם של הנשיאים לנצח! וזה פגם בתורה! פגם! אין קלון יותר גדול משהחסירו אות משמו בתורה, כמו עפרון שדיבר: "ביני ובינך מה היא" יה מחריט, הורידו לו את הוו, מאותיות שמו של הקב"ה עפרן! לא עפרון כולו עפר כולו גורנישט מן גורנישט.

לכן, חסרה אות אחת משמם של הנשיאים, כיוון שאותו חסרון נובע ממש מעצם הפנימיות של האדם, שמו של אדם תוארו: זה מהותו, ואם מחסרים משמו מחסרים ממהותו, לא חסרו ממהותם מכיוון שהמהות היתה חסרה, אז אם זה נבע מחוסר אהבת המצווה או מגאווה או מהתרשלות לא משנה מאיזה סיבה התורה הכירה בזה ופגמה את שמם כפי פגימתם בפנימיות.

מכאן נלמד: שאדם שחלילה אין לו אהבה למצוות ולא רץ למצוות "הווי רץ למצווה קלה כבחמורה", אם הוא לא רץ למצוות והוא לא דרוך למצוות יש לו בחינה של גוי, כי הגויים עושים רק אם זה משתלם, אם יש להם מזה נפקותא, אבל הם לא עושים לשמה לאהבת הבורא בזריזות ראשון לכל דבר שבקדושה, לא.

נחשון בן עמינדב נתפרסם מאוד על זריזותו ועל מסירות נפשו למצווה, הראשון שבקדושה, להיות תמיד ראשון בדברים של קדושה, זאת העבודה שלנו.

לכן כתוב הרבה פעמים: "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן".

היו פה בבניית בית הכנסת ובבית המדרש הרבה חכמי לב, שליבם המריץ אותם לבוא לכאן, אבל לא להרבה נשאר לב לאורך זמן, הלב התעייף, התבגרו, לא נשאר להם כח לשאת, צריך אדם שיהיה לו לב לאורך זמן, כי לפי זה משלם הקב"ה, התורה פרסמה את עושי המלאכה ואת החכמים שהיה להם לב,

כמה התורה מזכירה: חכמי לב חכם לב, נדיב ליבו, כמה התורה משבחת אותם, מה עשו? נתנו את הלב, מה הם נתנו? לא משנה, הם שייכים לקלאסה הזאת, אלה שייכים למדור הזה, לרמה הזאת, אלה נדיבי הלב,"הנדיבים בעם" אלה נדבי ליבם, זה מה שהקב"ה רוצה, כסף הוא צריך? "לי הכסף ולי הזהב אמר השם" למה בקשתי כסף וזהב? לא בגלל שאני צריך לו, בשביל שאתם! אוהבים כסף וזהב, ואם תתנו את מה שאתם אוהבים! נתתם את ליבכם עם הדבר, זה מה שאני רוצה, אני רוצה לראות את נדיבות הלב ואת הזריזות, ישר עומדים דרוכים לעבודת הבורא, מה ניתן לעשות? איך אפשר לעשות? מה עוד ניתן להוסיף? זה נקרא נדיב לב,

בזכות האנשים האלה נבנה המשכן ורק בזכותם שרתה שכינה בישראל.

גם עתה כמו אז, מי שמשרה שכינה בישראל מי שיש לו לב מי שעושה בזריזות מי שדרוך תמיד לעבודת הבורא, "צדקה תרומם גוי" רואים זאת בחוש שהוא עולה ועולה ומתרומם בעבודת השם ולא נח וללא לאות, כל הזמן במעלות עליונות מעלה מעלה, על זה נאמר "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה".

 רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.