מה מונע מאדם לעשות מאביו ואמו שטיחים? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ,

החולד והעכבר והצב למיניהו,

וההנקה והכוח והלטאה והחומץ והתנשמת.

אלה הטמאים לכם בכל השרץ,

כל הנוגע בהם, במותם יטמא עד הערב.

הזכיר הכתוב שמונה שרצים,

ואמר בכל אלה במדרש,

בקהלת רבה,

פרק ג' יא.

רופא אחד היה בציפורי,

היה בידו שם המפורש.

זאת אומרת, היה יודע את סוד השם המפורש

ולהגות אותו.

לפני מותו רצה למסור אותו לאחר.

אמרו לו, ישנו כאן אחד

ורבי פנחס בר חמא שמו הראוי לכך.

זאת אומרת, מכל המקום

היה בן אדם אחד מפורסם לטובה,

וקוראים לו

רבי פנחס בר חמא.

שלח אחריו.

שאל אותו.

כלום לקחת דבר מימיך מאדם אחר?

פירושו, נזדקקת לקחת

מאדם אחר?

אמר לו, לקחתי מעשר.

לא הסכים הרופא למסור בידו את השם המפורש.

אם הוא נהנה משל אחרים ולקח משל אחרים,

ונזקק לשל אחרים,

לא הסכים למסור לו את השם המפורש.

אמר,

שמא יבקש דבר מה אצל אחת הבריות,

והלא לא ייתן לו,

ויכעוס עליו, ויהרגנו בשם.

מה מפורש?

שמעתם דבר כזה?

תן לי בבקשה מברג.

אני עכשיו עסוק, אל תבלבלי את המוח.

אל תבלבלי את המוח.

נתראות.

אומר, דרררררם,

והוא הלך

בגלל מברג.

אז הוא לא נתן לו.

ובמי מדובר?

באדם גדול שכולם מעידים עליו.

רבי פנחס בר חמא.

היה מעשה עם רבי שלום שבזי,

זכר צדיק וקדוש ברוך הוא.

מקובל אלוקי.

בעל המחבר.

15,000 שירים על פי הסוד.

נותרו רק 1,500 בדיוואן.

קדוש עליון.

שהיה יודע הסוד השם המפורש.

והיה קופץ מתימן כל ערב שישי לארץ ישראל.

פעם לצפת, פעם לחברון, פעם לירושלים.

לא שובט בתימן, רק בארץ ישראל.

וחוזר מוצאי שבת.

והוא היה מקובל אלוקי.

היה לו בן, קראו לו, רבי שמעון.

והוא גם היה יודע.

יודע שמות.

ויום אחד הוא שמע שרמי שמעון הגיע למקום שיושבים בטחזינה.

אתם יודעים, יושבים, אוכלים גת.

תימן היו מעשנים נרגילה.

הוא הגיע לשם, ואף אחד לא הזמין אותו. בדרך כלל שמעשנים נרגילה, אחרי כמה דר, דר, דר,

מעבירים לו עוד מישהו, גם כן, שעושה דר, דר, דר.

ולא הזמינו אותו.

והוא כעס עליהם.

וכתב איזה שם על הציפורן.

וכל הגסבה

הפך להיות נחשים.

והם כולם נבהלו, וואו, וואו, וואו, וואו, והיה בלאגן.

כשהגיע רבי שלום,

אביו, סיפרו לו את הסיפור.

כתב שם והרג אותו.

את הבן שלו.

כיוון שהוא השתמש בשמות הקודש

למטרות אישיות.

זה מה שחששו פה.

הוא הרג גם את הבת שלו עם שם.

למה?

היא הייתה יפת תואר.

ואחד מהסולטנין

הגדולים בתימן חמד אותה.

והוא הפציר בו שלא, וזה לא דרכם, וזה נוגד את הדת, וזה, וזה, וזה. לא עזר.

בדרך שלקחו אותה בכוח, ולקחו אותה לעיר סרעה,

כתב שם,

נפלה מהגמל, ומתה.

מה?

מהורג תומן.

צריך רשות לזה.

ומה מביא לדבר שעל אף היותו אדם קדוש

הראוי

שימסרו בידו את השם המפורש?

כיוון שלקח מימיו דבר מה מזולתו,

ייתכן שכל כך הורגל לכך

שאם יסרב אדם לתת לו מבוקשו,

הוא עלול לרוצחו נפש

על ידי השם המפורש שנמסר לו.

ואף על פי שהוא לא נטל,

אלא רק ממון השבט,

מכל מקור, כבר טעם הנאה יש לו מן הזולת.

זאת אומרת, אם הוא כבר טעם ממון,

אפילו שזה בהיתר וזה מצווה,

אבל זהו, מי שטעם, זהו.

לכן הפוליטיקאים מוכנים לעשות הכל אחרי שהם טעמו.

מעיין במאירי בברכות, יוד,

על מה שאמרו שם,

הרוצה להנות

ייהנה כאלישע.

יש כאלה שהם כמו שמואל הנביא,

שהוא לא נהנה מאף אחד.

אבל אמרו, הרוצה להנות,

ייהנה כאלישע.

כשאלישע כן היה נהנה מאנשים, דהיינו הולך לאיזשהו מקום,

אז הוא היה לן במקום פלוני, לן במקום פלוני, מכבדים אותו, נותנים לו, כמו שידוע מהכתובים.

שמואל הנביא הולך הוא ותו.

הוא לא נזקק לאף אחד.

לא נזקק לאף אחד.

אז המאירי בברכות אומר, מה הכוונה,

הרוצה להנות ייהנה כאלישע?

עכשיו שמענו שמי שרגיל להנות אפילו מהיתר, זה בעיה למסור לו שם במפורש.

אז מה זה הרוצה להנות ייהנה כאלישע?

אז אומר המאירי פירוש

שהיינו על מנת לגמול לנותן, למה הוא נהנה?

כדי לגמול לנותן,

אחר שיודע שיש בידו לגמול לו.

כיוון שהוא רוצה את ההזדמנות להחזיר לו.

הוא מוכן לקחת,

אבל לא בשביל להנות ולא לתת.

להנות על מנת לתת.

כי לפעמים אתה רוצה לתת למישהו

והוא לא מוכן לקחת.

שונא מתנות ייהנה.

אז מה הוא עושה?

הוא נוטל,

ואז ממנה אי אפשר להגיד לו לא לתת. אני קיבלתי ממך, אז תקבל גם ממני.

באברהם אבינו נאמר,

בשעה שביקש מלך סדום לתת לו את הרכוש שהגיע לידו בנצחו את המלכים,

אמר אברהם, הרימות ידי

אל אדוני אל עליון,

אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך.

קשה להבין למה היה צריך להישבע על כך.

וכי ניסיון כה גדול היה זה לאברהם שהשם ברחו בכל?

אברהם לא חסר כלום, הוא צריך להישבע בשביל זה. ואם הוא לא רוצה לקחת, מה מפריע לו? מי הכריח אותו?

וכי ניסיון כה גדול אל אברהם,

השם ברח אותו בכל.

וכי חסר לו חוט או שרוך נעל משל מלך סדום?

והיה נראה בטעם הדבר כי ודאי בין כך וכך לא היה נוטל.

אלא אילו לא היה נשבע, למה הוא היה צריך להישבע?

אילו לא היה נשבע,

הטעם שלא היה נוטל זה היה מצד הכרעת השכל.

השכל אומר, אני לא רוצה להיענות, שלא צריך, אני לא עשיתי מלחמות בשביל לקחת שלל.

ומי שנשבע,

הרי הוא מושבע ועומד שלא ליטול.

פה יש מצב אחר. אין שכל, אין כלום. נשבעתי שאני לא נוטל, עכשיו אני עומד ומושבע, אני לא יכול לקחת.

זאת אומרת, עכשיו זה נובע מחמת

האיסור שהחלתי על עצמי,

ולא מצד הכרעת שכלי,

שהשכל אומר, לא רוצה להיענות.

ולא תאמר אני העשרתי את אברהם.

וזה על פי מה שאמרו, זיכרונו לברכה, במכות כג,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.

לפיכך, הרבה להן תורה ומצוות.

פרש רשי שם.

שלא היה צריך לצוות

כמה מצוות וכמה אזהרות

על שקצים ונבלות.

למה צריך לצוות על זה?

שאין לך אדם

שאינו קץ מהם.

אלה שאוכלים אותם זה לא בני אדם.

כי אין לך אדם שאינו קץ מהם.

אלא כדי שיקבלו שכר עד שפורשים מהם. אז למה השם

אמר עליהם הרבה מצוות?

כמו שמנינו בהתחלה.

למה?

בשביל ליתן שכר.

כל כך אוהב אותו, הרבה תורה ומצוות לזכות את ישראל.

שלהם שכר.

צריך ביאור.

עדיין, למה מקבלים שכר על כך? אז למה אנחנו מקבלים שכר?

בהרי נפש האדם קצה מהם, או בין כך וכך.

הוא היה נמנע מלאוכלם, אז למה מגיע לו שכר?

אתה בלבד הכי לא תאכל את זה אף פעם, אז למה מגיע לך שכר?

וכבר אמרנו במקום אחר לבאר הדבר.

והנה אם יהיה מונח לפני אדם מאכל מאוס,

ועם זאת יהיה מעורב בתוכו גם סם המוות.

וכל מי שאוכל אותו מיד הוא מת.

הרי האדם שהוגש לפניו המאכל נרתע לאחוריו ופורש ממנו.

האם הוא פורש בגלל המיאוס של המאכל?

הוא פורש בגלל סם המוות שבו.

אף על פי שגם לולא סם המוות

גם היה פורש מן המאכל, כי הוא מאוס.

אבל עתה, למה הוא פורש ממנו?

בגלל הטעם העיקרי שהוא סכנת מוות.

הרי שאתה עם תפל

של המיאוס

בדבר וכבר התבטל מחושו ומרגשתו.

אז אותו דבר,

הוא הדין באיסור אכילת שקצים ורמסים שאסרה התורה.

אף על פי שגם לולא האזהרה שבתורה,

גם כן היה אדם פורש מהם, בגלל המאיסות שלהם.

אולם מאחר שהתורה אסרה אותם,

האיסור אצל אדם מישראל כסם המוות.

וכל מה שהוא פורש מהם,

הרי זה בגלל החשבון הגדול שהוא בוחר בחיים.

בוחר בחיים, והתורה אסרה זה לבחור בחיים ולא במוות.

וחשבון המיאוס

אינו נחשב אצלו כלל.

על כן מן הדין שייטול שכר על כך,

כי הוא בחר לפרוש

מהמאכל האסור,

לא המאוס.

אז על זה שהוא בחר בזה מגיע לו שכר.

על כן מן הדין שייטול שכר על כך.

וכמו שאמר רש״י, לפי כך הרבה להם תורה ומצוות כדי שיקבלו שכר עליהם.

נו, ומה שכתב הרמב״ם בשמונה פרקים, פרק ו',

שמה שאמרו חכמים זיכרונם לך, על יאמר אדם,

אי אפשי לאכול בשר בחלב,

אלא יאמר אפשי.

ומה העשב שאבי שבשמיים גזר עליי?

אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב. אפשי, אם מצידי אני אין לי בעיה לאכול בשר בחלב, מה הבעיה?

אבל למה אני לא אוכל באמת בשר בחלב?

משום שהקדוש ברוך הוא גזר עליי.

כל זה במצוות הטמאים.

כל זה במצוות הטמאים.

כל זה במצוות הטמאים לכם.

כל זה במצוות של הטמאים לכם.

והנחש, הנחש אינו בכלל, אם שמתם לב, לא מנינו אותו.

מנינו את החולד,

וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על האדמה. החולד, והעכבר,

והצב, למיניהו.

והנקה, והכוח, בלטה, והחומץ, בתנשמת. איפה הנחש?

אבי אבות הטומאן, למה הוא לא פה?

אז הוא אומר, הנחש אינו בכללה.

ויש לטמוע בזה.

כי ראוי היה בוודאי שיהיה נחש טמא ומטמא.

כי הוא שורש הטומאה והזוהמה, כידוע, מן הנחש הקדמוני.

ואם כן, למה לא הכניס אותו הכתוב בכלל, את שרצים הטמאים?

אבל העניין הוא,

מכללי דרכי התורה,

שכל נתיבותיה השלום,

שלא רצתה לטמא הנחש במגעו.

שאם כן,

אם התורה הייתה מטילה עליו טומאה במגע, כשנוגעים בו,

היה אדם נמנע מלהורגו כדי שלא יטמא.

אתה שומע עד איפה התורה הולכת?

אומרת אדם יפחד מהטומאה ולבן נחש.

אז לכן היא לא אמרה עליו טמא, כדי שתוכל להרוג אותו.

התורה ירדה לעומק כוחות הנפש לאדם

ולאור הכרתו החלשה.

יש לאדם הכרה חלשה בחומר העוון.

אדם כל כך לא מבין את חומרת העוון

ואת הזוהמה של הרע.

והיה אדם מניח את הנחש,

שהוא סמל הרע ושורש הטומאה,

והוא לא מפחד מהפסד והיזק של הנחש וטומאתו בעצמו,

מזה שהוא עצמו טמא והכל והכל, לא מפחד.

ממה כן הוא יפחד?

מהנגיעה בטומאה.

עצמו של הנחש הוא טמא,

אבל לגעת בו נגיעה שטמא,

זה יותר מפחיד אותו.

בעלו הרע והשחטה זה טומאה בלועה בנפשו שמשחיתה את הנפש והגוף, פוגם בנשמתו ומחריף את העולם.

אדם בעצמו,

שהוא עובר עבירות וכו' וכו'.

אבל כך היא המציאות, בכוחות הנפש שמושרשים באדם שעשירה לו הכרה,

בטומאת החטא ובהשחטת המידות לא מבין האדם.

לא מבין.

לא מבין בן אדם בכלל.

לא מבין מה זה טומאת חטא,

מה זה השחטה במידות.

עכשיו תשמעו משהו מזעזע שקשה להאמין.

קשה להאמין,

אי אפשר להאמין, אי אפשר להאמין,

אבל חכמים

קבעו את זה במשנה.

חולין פט,

אלו שעורותיהן כבשריו.

עור האדם,

זה אחד מאלה שעורותיהן כבשריו.

מה הדין שבהן?

כולן שעיבדן אם עיבד את העור

או שילך בהן,

ילך בעור,

כדי עבודה טהורים.

אז עורות כאלה

של בהמות,

כן?

הם טהורים, חוץ

מעור האדם.

אה, הוא דומה אבל לכמה בעלי חיים

למה הם טהורים ועור האדם לא?

אמר עולה,

דבר תורה מן התורה, עור אדם טהור.

ומה טעם אמרו טמא? למה חכמים גזרו טומאה על עור האדם?

גזירה.

שמא יעשה אדם

עורות אביו ואימו שטיהן.

אדם יכול לקחת את אבא ואימא שלו שנפטרו,

לקלף מהם את העור ולעשות מזה שטיח,

כמו נמר, באמצע הסלון.

רש״י אומר,

שטיחין למיטה ולקתדרה,

לשב עליהן,

ששוטחין עור על גבי מיטה במקום חבלים.

זהו.

למה לקנות עור?

יש את העור של ההורים, לא חבל? במקום שיאכלו את זה תולעים, אמו הוא אדם חסכוני.

הוא ייקח את העורות של ההורים שלו ויעשה לו שטיח,

יעשה לו קתדרה.

הדבר מבהיל ממש.

אלמלא הגזירה של טומאה שגזרו חכמים על עור שלו, אביו ואמו,

של אדם,

היה אדם מסוגל להפשיט את עור אביו ואמו ולהשתמש בהם.

לכן תקנו חכמים גזירה שהעור שלהם מטמא,

ורק מפני גזירת הטומאה הוא מפחד.

מבהיל.

אדם

עלול להגיע להשחטה באכזריות כזו,

בהלוא אפילו המגונה ביותר והנבל שבנבלים,

יש לו רגש הכרת טובה ויחס של כבוד לאלה שהביאו אותו לעולם בצער,

וגידלו אותו בייסורים ובסבל.

וגם הלוא בחייהם יקרים וקדושים ההורים אצל בני משפחתם, כל שכן לאחר מותם.

איך ייתכן לבזות בצורה כזו את הוריו לאחר מותם?

איך יכול הוא להתענג ולשבת על מיתה שהיא עשויה מקלסתר עור פניהם של אביו ואמו?

הלוא זה שיא בהשחטה, גסות וקלות ראש.

והשחטה בנפש,

הרי היא טומאה בנפש של מי שעושה כזה דבר.

אבל מפני טומאה של העור, של ההורים, הוא חושש.

ונעצר לא לעבור על זה.

אבל מפני ההשחטה המגונה שהוא בהמה שאין כדוגמת הכפיות טובה להורים, זהו לא מכיר שזה טומאה.

זהו לא מכיר שזה טומאה.

הוא עוד יגיד לך, תראה,

לא היה לי מתקן, נשים את המטריה.

אז בעורות של אבא ואמא יש לי את החורים של העיניים, אני שמתי שם ארבע מטריות.

ככה יכול להיות בן אדם.

איך הייתה ביתו של הקיסר?

היא ביקשה להפשיט את עורו שרבי ישמעאל חי מהפנים שלו

בשביל לפחלץ אותו שהוא יתראה לפניה

יפה תואר.

אתם שומעים דבר כזה?

זה בני אדם.

לא מדברים על גויים.

מדברים על יהודי.

ואומרים רק בגלל חוכמתם של חכמים שגזרו טומאה על העור של אדם?

אם לא,

היה אדם יכול לעשות מאביו ואמו קתדרה,

מיתה.

עוד דבר מהסודות שגילו לנו חכמים.

הפיגול והנותר מטמאין את הידיים.

גזרו חכמים טומאת ידיים על הפיגול והנותר,

רב הונא ורב חיסדא.

אחד אמר, מה הטעם?

מפני חשדי כהונה,

ואחד אמר, מפני עצלי כהונה.

ורש״י אומר,

מה זה חשדי כהונה?

אלה שחשודים לפגל קורבן, לפסול אותו, את הקורבן,

משום איבה.

שמעתם? כהן מקבל עכשיו קורבן

מהשכן שלו, הוא בסכסוך עם השכן,

והוא יכול לפגל את הקורבן משום איבה, בגלל שהם בקסח.

אז גזרו על הפיגול שיטמא את הידיים.

אתם שומעים מה עשו?

גזרו שזה ייטמא את הידיים.

למה?

כדי שיצטרך להטביל את ידיו קודם שיגע בקודש.

בגלל שאתה פיגלת,

אז יש טומאה.

ככה גזרו, שיהיה טומאה.

ממילא בשביל לגעת בקודש אתה צריך עכשיו ללכת

ולטבול.

ואז זה טרעה.

אז הוא יימנע.

יימנע משום איבה לפגל את הקורבן של חברו.

איך עצרו אותו?

גדולה נקמה, אדם רוצה לנקום בשכן, עכשיו אני מפסיד לו 5,000 שקל.

הלך לו העגל, יאללה.

נפסיד אותו.

נגיד לו, זה יצא לא טוב.

אומרים לו, כן, אין שום בעיה, אתה רוצה לעשות לו בקשה,

אבל אחרי זה אתה צריך ללכת למקווה.

אה, ללכת למקווה? לא, לא, עזוב, בסדר. פעם הבאה נסגור לו את הרשבון, לא עכשיו.

שמעת.

או מפני המתעצלים באכילת קודשים.

אז אלה שמתעצלים לגמור את הקודשים,

גזרו טומאה על הנותר, מה שנותר אחר חצות,

גזרו על זה טומאה חכמים גם כן, כדי לטריחו עליהם.

אותו דבר, שיהיה טומאה.

גם כאן מבהיל.

איך וכיצד היטיבו החכמים, זיכרונו לברכה,

להבהיר ולהגדיר את צורת הפנימיות

של האדם עד תחתית נפשו?

איך וכיצד היטיבו חכמים, זיכרונם לברכה,

להבהיר ולהגדיר את צורת הפנימיות של האדם עד תחתית נפשו?

הם העריכו וידעו את תכונתו ומהלך מחשבתו,

כי מוסכם ומקובל אצלו

שיותר קל לטבול ולהתענק בדם חברו וצערו,

יותר קל לו.

במתוקן כמה לחיקו כדבש

מאשר לטמא את ידיו.

או לטמא או לטרוח ללכת עכשיו למקווה.

אם זה נוגע אליו, כאילו שצריך לטרוח, או זה וזה וזה,

אז הוא מוותר.

אבל

לפגל,

אין לו בעיה.

ראינו עורך דין

שרצח את שני ההורים שלו

בלי שום בעיה בשביל לקחת ירושה,

כי הוא מהמר כפוי.

מתכנן איך הוא רוצח, לומד באינטרנט איך רוצחים, מה עושים, איך מחביאים את זה, את העובדות, איך מאשימים מישהו, הכול.

עורך דין, עורך דין, עורך דין.

ואחר כך מאשים את אחיו, והוא רצח, הוא רצח, לא אני, הוא רצח, זה פה. עוד אחד הוא רוצה לרצוח,

עוד אחד.

לא רק אותו, גם את המשפחה שלו. למה?

שיסבלו, שלא יהיה להם בעל, הוא יהיה בכלב,

זה פה ושם.

את הילדים, את כולם, מה אכפת לו? העיקר בשביל טובת הנאה.

שאוכל להמר.

יש כאלה שקיצצו את האימא שלהם, חתכו אותה ושמו אותה בפריזר.

יש כאלה שלקחו את הילדים שלהם, הטביעו אותם בירקון.

הפריעו להם קצת בחיים, מפריעים, הם יותר מדי בוכים, צועקים, זה פה, שם.

יש כל מיני דברים כאלה. כן, אתם מכירים.

יש, בלי סוף, כן, יש בלי סוף.

אין זה כלום, שום דבר.

אין מקום בעיתונים. יש דברים שאי אפשר אפילו לכתוב.

אבל חכמים ידעו את כוחות הנפש לבן אדם. בן אדם יכול להיות הכי מושחת בעולם,

אבל טומאה, לא טומאה,

אני לא נורא, הטומאה, אוי אוי אוי, הטומאה.

הטומאה היא חמורה, לא מפחד ממנה.

אבל הדם של חברו, קלונו וצערו קלים בעיניו.

ואפילו שהטומאה היא דרבנן,

דרבנן,

שהרי יודע שגזרו כך רבנן, זה רבנן, זה לא התורה.

כדי שלא יפגל קורבן חברו ולא יזיקו,

ולא יפסידו בממון על ידי שעכב את קורבנו שעליו עמל ויגע לאביהו ברצון טוב.

בכל זאת חושש ומטומאה גם ממדרבנן.

ולעומת זאת, שפיכות דם חברו, אין לבו דופק כלום,

וזילה שפיכות דמים מטומאה.

זילה.

שפיכות דמים מטומאה.

והנה ראיתם, ש״ס, שפכו את דמי

במשך חודשים.

ולאף אחד זה לא מפריע.

אבל אם חס ושלום הוא לא נטל ידיים עד פה,

אז יעירו לו.

אוי, אוי, צריך לעשות נטילה מחדש.

אף אחד לא אמר למישהו שדיבר נגדי, צריך לעשות דרשה מחדש.

צריך לעשות דרשם מחדש.

מה שאתה אמרת עכשיו זה פסול?

אתה צריך לעשות דרשם מחדש.

אף אחד.

אנחנו לא עשו שלום ולא רציצו אותך,

בטח, עושים שלום עוד מעט עם הפלסטינים,

אבל עם ש״ס, זה... לא, מערב, לא ביקשו משהו. אז הם מבקשים מלחמה.

בכל אופן, אתם מבינים? זה המצב. זאת אומרת, שפיכות דמים זילה, לעומת

טומאת רבנן.

טומאת רבנן, לא יאומן כי יסופר.

אפשר לשחוט בן אדם, לגמור עליו מפעל חייו, מיליון בעלי תשובה, הכול.

אפשר לשחוט לגמרי בלי שום בעיה.

חס ושלום לגעת בטומאה, חס ושלום, טומאה,

טומאה נטילת ידיים,

מה זה צריך לטלם, וינשאים, וילטלם,

המזלזל,

המזלזל בנטילה נעקר מן העולם, אוי ואבוי, זה שולחן על מפורש.

ומה עם שולחן על מפורש?

שמוע בין אחיכם, שפטתם צדק,

ומה עם זה שם בזתר מן חכם,

או אפיקוירס,

ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק לעולם הבא.

זה עזוב, זה אנחנו נסתדר, הכול בסדר.

זה אין בעיה, אבל אוי, טומאה, נטילת ידיים, אוי ואבוי, נטילת ידיים.

אנחנו אוהבים את הרב... ובתוספות שם מקשה, ואם תאמר,

ואם תאמר כמו כן,

ואם תאמר כמו כן,

לא יחושו לעשות בטומאה,

התוספות מקשה. רגע, מי אמר?

אם בן אדם לא אכפת לו לקחת את האבא שלו ואימא שלו לעשות מהם עורות והכול, למה שיחוש בטומאה?

אולי הם לא יחושו מטומאה גם.

אז מה התועלת שגזרו חכמים טומאה?

ויש לומר, תרוצו,

כי אף לרשעים חמירה להו טומאה.

אפילו לרשעים הטומאה חמורה.

גמרא ביומא כג,

ללמדך שחמורה עליהם טהרת כלים משפיכות דמים.

הכלי טבול? לא, לא שוטה.

זה לא טבול. זה טבול?

לא, לא טבול. זה לא שוטה. לא, לא. סליחה, לא שוטה.

לשתות את הדם של בן אדם, שוטה חופשי.

כן.

זה אין בעיה.

אבל לשתות מכוס לא טבול? אוי ואבוי. מה פתאום?

מה קרה לך?

ללמדך שחמורה עליהם טהרת כלים משפיכות דמים.

והם אינם יודעים

שהעבירה והשחטה בנפש.

גורמת טומאה בעולם.

זה לא רק שהוא טמא במעשים הרעים שלו,

אלא הוא גם מטמא את העולם.

כמו שכתוב, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו עד שלא ישפך דמו שלא שופך,

האדמה לא תרגע.

ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה,

כי אם בדם שופכו

ולא תטמא את הארץ

אשר אתם יושבים בה.

אתם שומעים? פעם שמעתם דרשה כזו?

אתם בהלם, אה?

אבל זה מדובר עלינו.

מחכמים את אוהד סוד נפשו של האדם,

וירדו עד התחתית שמה להגיד לו, מי אתה?

אתה, כן, אתה מסוגל לקחת את ההורים שלך לחזור מהם,

מיטה וקתדרה,

ולשבת עליהם.

כן, אתה אומר ככה, אבל תקרא כל יום בעיתונים,

תשמע ברדיו, תראה מה קורה בעולם.

זה בן אדם. לך תראה מה הסורים עושים לאחים שלהם. לך תראה. שוחטים.

שוחטים רק? אי אפשר לתאר אפילו מה הם עושים.

כן.

אז זאת אומרת,

זאת אומרת,

היו כאלה גם שטחנו את החברים שלהם במטחנת בשר.

לפני כמה שנים בשביל להעלים ראיות.

חתכו אותם בקצבייה,

פרקו אותם בתמין, כמו בקר,

הכניסו למטחנת בשר וטחנו אותם.

כן.

אתה מבין?

מחוץ לארץ עושים לבן אדם מציקת בטון,

פררר, בנהר.

כן.

אמרנו שבאמת זה קללה, ושמענו על מישהו שיוצגו אותם.

מה?

עליו קפונה שמעתי עליו מבחינה, אבל באמת, כן, כן.

מגיע לאיפה, איפה הוא מגיע?

לא צריך להזכיר. אמרתי כמעט כמו טומאה שגורים שם בבית. בכל אופן, רבו ישראל.

אז למדנו פה דברים חשובים

שמהם אנחנו לומדים

שטומאה זה דבר לא טוב.

באמת, כולם מפחדים מטומאה.

אבל טומאת נפשו של האדם

היא פי אלף אלפים יותר חמורה מטומאת החולד והעכבר

וכל אלה.

יותר גרוע. איך אתה נגעל מעכבר?

הוא אומר פה עכבר.

אתה מפחד. כן, עכבר.

ג'וקים עולה עליו.

לא מפחד, נגעל. ייח, ייח, ייח.

אז איך אתה אומר אהלן לאחד כזה שהוא טמא יותר מעכבר?

איך אתה אומר לו? אהלן, אהלן, מחבק אותו וזה, אהלן.

מה זה שמה, אחי?

איך אתה אומר לו? הוא יותר גרוע מעכבר.

תחשבו על זה.

זו הדרשה.

רבי חנניה מרגשי אומר.

רצה הקב' ברוך הוא זכות ישראל.