"ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן". משה אומר אל אהרן, זה מה שאמר לי הקב"ה "בקרובי אקדש" זה שמתו נדב ואביהו הבנים של אהרן הכהן, אז הוא אומר שהוא כבר שמע את זה מפיו של הקב"ה והוא חשב שזה או שמשה או אהרן, אבל אלה גדולים מאיתנו, בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, לשון כבוד, ואהרן שומע "וידום אהרן", שני בניו נפטרים לעיני כל ישראל ביום גדול מאד שהוא מתכהן "וידום אהרן". 

מה שכר קיבל על שתיקתו, ומה שכר קיבל שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין. יין ושכר אל תשת, ז"א הוא זכה לקבל את הדיבור מאת ה' יתברך לבדו, לא למשה אלא לו לבדו, כל מה שכתוב בתורה בפרשת שתויי יין נאמר לאהרן הכהן לבדו. אז נתייחד עמו הדיבור. וכידוע בשביל שיתייחד הדיבור זה נבואה, צריך שיהיה האדם בשמחה, ז"א למרות שנפטרו שני בניו, הוא היה בשמחה, שאם לא כן אם הוא היה בעצבות לא היתה שורה עליו שכינה ולא נבואה, אז הוא היה בשמחה. מה זה "וידום אהרן"? אומרים חכמים, יש דומם צומח חי מדבר, מדבר אדם אתה פוגע בו - מחזיר לך, הוא לא שותק. חי בועט בך, צומח משתנה צורתו, הוא נשבר, נכפף, בולה, זה עושה שינוי, בכל אחד זה עושה שינוי, אין דבר כזה שהוא נשאר במצבו, אבל דומם - תעליב אותו תכה אותו הכל, נשאר אותו דבר על מצבו, דומם, דומם, דומם, וידום אהרן - כמו דומם, כמו דומם שום השפעה שלילית, מה כן? וישמח, שמח, הקב"ה החליט שהוא לוקח את שני הילדים ביום אחד, ביום כזה, בזכות זה מה שכר קיבל? בזכות "וידום", מה שכר קיבל - שנתייחד עמו הדיבור. 

הנה הוראת הדיבור בנידון דידן היא התגלות אלהית שנטפלת לראוי לה, והיא מופיעה בהתאם למדרגת המקבל. יש והדיבור הוא כללי, היינו השראת האלוהות נאצלת על כל הכלל, דיבור כללי אל כל ישראל, ויש והדיבור מתכוון ומצטמצם ומתייחד אל היחיד בייחוד. הארה והשראה מיוחדת ומסוגלת דווקא ליחיד ולא לאחר. ז"א נתייחד הדיבור לאהרן, פירושו רק לו היה ראוי להתייחד הדיבור ולא לאחרים. זו מין התגלות ההולמת את אפיו ושיעור קומתו של היחיד הנבחר למגמה דו, דוקא ליחיד זה ולא לזולתו, והדגשת התורה בכגון זה היא שההופעה הזו ניתנת כביכול לאותו יחיד דוקא והוא נעשה ממונה לכל ההשגות הנובעות מהופעה זו לטובתו ולטובת כלל ישראל, הכל מושפע, הוא הצינור שפע עכשיו של זה. כעין מה שאמר הקב"ה כשאברהם קפץ לכבשן האש, אז גבריאל רצה לרדת ולהציל אותו, המלאך גבריאל רצה לרדת ולהציל אותו, מה זה, אברהם אבינו בתוך האש, גבריאל אחראי על האש, רוצה לרדת להציל אותו, אז ה' אמר לו לא, לא נאה שאתה תצילו, אלא כיון שאברהם הוא יחיד בעולמו ואני יחיד בעולמי אין ראוי אלא ליחיד לטפל ביחיד. זה התייחדות מיוחדת. 

וכך מצינו דיבור ה' מאהל מועד אל משה, אל משה, בהדגשת המילה אליו, כשאנחנו שומעים שהקב"ה מדבר אל משה מאהל מועד אז אנחנו רואים שכתוב אליו, אליו מה פירוש אליו - למעט את אהרן, שהדיבור היה מיוחד רק למשה ולא לאהרן. ויש שהיה גם למשה וגם לאהרן, דיבור שהתייחד לשניהם. רבי יהודה אומר שלשה עשר דברים נאמרו למשה ולאהרן וכנגדם שלשה עשר מיעוטים, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. אז בשלשה עשר הם היו שווים, ובשלשה עשר נאמרו רק למשה, ומשה יאמר לאהרן, היינו שאע"פ שהופעת הדיבור עם הבהרת תוכנה ומהותה נמסרה אח"כ גם לאהרן, מכל מקום ההתגלות הראשונה היתה דוקא לזה שהיה רואי ומוכשר מצד מדרגתו לגילוי הראשון, ואינו דומה המקבל הראשון של ההתגלות האלהית בכל מהותה ומשמעותה שהוא בבחינת כלי ראשון לאותו המקבל השני מפי הראשון שהוא בבחינת כלי שני. הראשון - אצילותו של המלך שורה עליו, אור בלתי אמצעי שורה עליו, מה שאין כן השני המקיים את מצות המלך באופן בלתי ישיר, זה אינו דומה כלל. לא נאצל אליו האור ולא הדיבור ממלך מלכי המלכים הקב"ה. הראשון אצלו ההתגלות והמצוה כרוכים בשלמות החידה, והשני אפילו שמקיים הוא את דבר המלך נעדר הוא את קולו של המלך, זה לא דומה, זה מהדהד, זה רושם בלתי נשכח, זה מעמד הר סיני. 

ומצינו עוד כמה דוגמאות של שלבים בתפיסת קול ה', כמו שאומרים ז"ל, יכול שמעו את קול הקריאה? תלמוד לומר קול, קול לו, קול אליו, משה שומע וכל ישראל לא שומעים, מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל מועד. היינו שיחוד הדיבור כאן היה מרוכז דוקא אל משה, ולכל ישראל לא היתה תפיסה בו, וההדגשה היא גם כן על יחוד המקום, ז"א שהקול נתייחד רק אל משה ורק באהל מועד, שלא יצא הקול חוצה לו, שדוקא האהל הוא היה מתוקן ומוכשר להופעת ה', ובהגיע הקול הזה לתחום האחר הוא נפסק. 

היחוד לאהרן דווקא בא לו בתור שכר על שתיקתו, עכשיו אנחנו חוזרים לפרשת שתויי יין שזה הדיבור שנתייחד לאהרן בגלל "וידום אהרן", הייחוד לאהרן דוקא בא לו בתור שכר על שתיקתו, היינו ששתיקתו של אהרן הוכיחה את עומק אמונתו, אהבתו ובטחונו בה', שהתגברו אצלו על הצער והיגון במיתת בניו, שלא הפליט מפיו דבר של תלונה ולא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה, והזיכוך הזה בנפשו של אהרן הכשיר אותו ליחוד הדיבור בדין של שתיית יין לכהנים. ואף שציווי זה הוא לדורות לכל הכהנים, אבל המובן הוא שהצד ההלכתי הוא לדורות ולתמיד, אבל ההתנוצצות האלהית ביצירת הדין הזה הוענקה רק לאהרן בגלל שתיקתו. 

ומצינו שהיה גם יחוד הדיבור לבני אהרן, רבי פנחס ורבי ירמיה פתח, אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, אלו בניו של אהרן, בקרב חכמים תלין זכו ונתייחד הדיבור עליהם ועל אביהם ועל אחי אביהם בחייהם, הדא הוא דכתיב "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה" מהו דרוש דרש - שתי דרישות אמר להם, אם שחטתם למה לא אכלתם, אם לא הייתם עתידים לאכול למה לא אכלתם? מיד דרש אהרן קל וחומר למשה ואמר, ומה מעשר הקל אסור לאונן חטאת שזה חמור אינו דין שיהיה אסור לאונן? מיד "וישמע משה וייטב בעיניו", הוציא כרוז לכל המחנה ואמר, אני טעיתי את ההלכה, ואהרן אחי בא ולימד לי, יבבי. אלעזר ידע את ההלכה ושתק, איתמר ידע את ההלכה ושתק, זכו ונתייחד הדיבור עליהם ועל אביהם ועל אחי אביהם בחייהם, הדא הוא דכתיב "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור אליהם", תנא רבי חייא לאמור אליהם - לבנים לאלעזר ולאיתמר. רואים שהיה להם להעיר לו הערה למשה על זה שהוא טעה בדין, ועל זה שהם שתקו הם זכו ונתייחד אליהם הדיבור, כיען מה שכתוב "וידום אהרן" גם פה השתיקה שלהם נתייחדה.

הרי שבגלל ההבלגה על יצר ההתנשאות, הרי כל בעל גאוה הוא ישר רוצה להגיד את דעתו, ישר רוצה להגיד דעתו, ישר רוצה להגיד דעתו, לא יכול להבליג, אין לו סבלנות, אז הרי שבגלל ההבלגה על יצר ההתנשאות להיראות בשערי ההלכה כפוסקים נגד אביהם ודודם, הנה סוף סוף הם יכולים להוכיח שהם יודעים משהו יותר מהם, ובחרו להשאר כחבויים וצנועים אפילו במקום שהיה להם נימוק להופיע כיודעי דבר, אלא מפני כבוד אביהם ודודם הם שתקו. בגלל המדרגה הזו הם זכו ונתעלו שנתייחד להם הדיבור, הם בני אהרן ששתקו וקיבלו תוכחה עוד וגערה מצד משה, כאילו הם הטועים, בה בשעה שהם היו הצודקים והם ידעו את ההלכה, הם שלטו בנפשם לקבל הערה ותוכחה בטעות, ועל ידי זה הצניעו את מדרגתם וכוונתם הטובה, גילו את עומק כשרונם לדעת להבחין מתי ולפני מי יש צורך לדבר, בגלל הבחנה דקה זו זכו לפרשת ההבחנה וההבדלה בין טמא לטהור ובין איסור להיתר. 

וכמו שאמרו ז"ל, כל מי שרבו כועס עליו פעם ראשונה, שניה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, ובין דיני ממונות לדיני נפשות, אז רואים שהקב"ה מעניק לאנשים חכמה והשגות לא בגלל שהם למדנים או חריפים או שפיצים, אם יש להם מידות טובות ומתוקנות, דרך ארץ, אז ה' מעניק להם, הענקה, מתנה. וגדולה מזו מעלת בני אהרן, שהם שתקו וכבשו את פניהם אפילו בשעה שקפידתו של משה יכולה היתה להתברר בבת אחת, בברם לו את ההלכה שהיו יודעים אותה, אלא שקיבלו עליהם את נזיפתו של משה בתור אמצעי של מרוק וזיכוך הנפש, אה, לשמוע תוכחה מהלב, מהלב הרגש של משה רבינו, איזה הזדמנות. ולכן שלטו בנפשם ושתקו, ובשביל זה זכו לפרשת ההבדלה פרשת הבינה העליונה, כמו שכתוב "כי ה' יתן מפיו חכמה ובינה". 

גם בני ישראל זכו לדיבור מיוחד, כתוב "דברו אל בני ישראל", את כולם השוו להיות שלוחים בדיבור זה, לפי שגם הם הצטיינו במידת השתיקה. אה, איזה מעלה זה שתיקה. כמו שכתב רש"י, לפי שהושוו בדמימה, בדמימה - דממו וקיבלו עליהם גזירת המקום באהבה. 

במה התבטא נסיונם של בני ישראל שהוכיחו את מדרגתם? בזה ששתקו וקיבלו גזירת המקום באהבה, ולא הרהרו אחר מידותיו אפילו למראה המאורע המדהים והאיום של מיתת צדיקים בתוך חצרות ה' במשכן, כי בודאי היה מקום ליצר להכניס ארס התרעומות על הנהגת ה' יתברך, אבל הם נשארו ברום מדרגתם, ולמרות מחזה הפורענות הנורא שקרה נגד עיניהם לא הרהרו, לכן נתייחד להם הדיבור ונמשכה להם אצילות מיוחדת של "דברו אל בני ישראל". אז זה דוגמאות מה הכח של הדמימה, "וידום אהרן", בשתיקה של הבנים ושל עם ישראל. ונהפוך הוא, מי שאינו שולט בנפשו ואינו כובש את יצרו לעת מצוא, והוא מגיב בשטף דברים במקום שהשתיקה יפה, מתדרדר ממדרגתו, הבועט בתוכחה והמורד בדברי מוסר, אף בינתו הישרה הקודמת יאבד וכשרון ההבחנה יטומטם ויקולקל. כי בד"כ אדם שהוא מגיב הוא קצת כועס גם בתוך זה, לכן הוא גם מרים את הקול, וממילא כל הכועס תורתו משתכחת. 

אמרו ז"ל, בסנהדרין צ"ו, ומסליק נבוכדנצר לירושלים, והא כתיב ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה, ואמר רבי אבהו זו אנתוקיה, רב חסדא ורבי יצחק בר אבדימי, חד אמר דמות דיוקנו היתה חקוקה לו על מרכבתו, דמות דיוקנו היתה חקוקה לו על מרכבתו של נבוזראדן ודומה לו כמי שעומד לפניו, וחד אמר אימה יתרה היתה ממנו, ודומה כמי שעומד לפניו. הרי אנחנו רואים שכח הציור ומאמץ כח הדמיון ההתרשמות הנטוע באדם, יש בהם עד כדי המחשה של דמות חברו או אדונו לממשות מוחשית, והמרחק מסתלק מהאישיות המתוארת כאילו היא עומדת לפניו, כך צריך אדם הכוסף למעלות הרוחניות העילאיות להתאמץ בבחינת הלב ובמורא ובאימה להדבק בתורת ה', עד שיצליח לקרב ולהעמיד נגד עיניו ממש את פני כל הדמויות הנפלאות של הדורות הקודמים, להתדבק ולהתייחד ולהרכין את ראשו לפניהם, וממילא יזכה לאותו הדיבור הראשון, מה שאמרנו הדיבור הראשון שנתייחד לו הדיבור, הדבקות התוארה תורממהו מדרגה לדרגה ומשלב לשלב עד שירגיש שכל חידושי תורותיו, כל רוב לימודו ששים ושמחים. 

כשאדם יושב ולומד רמב"ם, אז יש אחד שמעיין באותיות וקורא רמב"ם ממש ככה וככה, יש אחד שרואה לנגד עיניו את הרמב"ם יושב ומלמד אותו, איזה לימוד זה, זה כבר אחר לגמרי. פה הוא מנסה להבין את הרמב"ם, ופה הרמב"ם מסביר לו, זה אותו דבר? לא אותו דבר. ואיך ההתייחסות להבנה? אז ז"א יש אנשים אומרים, איך רמב"ם אמר ככה וככה, הוא מתחיל לעשות השוואות, יושב בן אדם ומצייר לו עכשיו, עכשיו יושבים עם הגמרא, רבי שמעון בר יוחאי אומר, רבי יוחנן אומר, פששששש איזה חבורה אתה יושב פה, אם בן אדם מצייר לו שהוא יושב פה עם התנאים, ורש"י פתאום אומר, רגע, שתבין מה הוא אמר אז הוא אמר ככה, זה עולם אחר כשלומדים בצורה כזאת, כשבן אדם מרגיש וחש ויש לו ציור ממעלתם, דמותם הוא לא ראה, אבל מעלתם של מי שבעצם פה מוסרים לו את המידע הזה, זה מתקבל אחרת. זה מתקבל אחרת. כי אנשים נחותים הם מסתכלים בשוה כאילו על הכתוב, כאילו הוא אומר וגם אני אומר, הוא אומר ואני מבין מה הוא אומר, ככה זה צ'יק צ'ק הולך. ז"א, אדם צריך לצייר לעצמו את הדברים. אלמלא, אלמלא אהרן לא היה מצוייר לפניו כבוד הדר גאונו של הקב"ה, איך יכול לידום? איך? יש טבע, טבע מתפרץ, טבע מתפרץ הוא לא כאילו לא נשלט, אדם שיכול לשלוט בטבעו וברוחו זה אדם שרואה "שיויתי ה' לנגדי תמיד" אם הקב"ה לידו הוא יכול להתנהג איך שהוא רוצה, אפילו שהוא כועס, אם ה' פה אני יכול לכעוס? מה אני יכול לכעוס. "וידום אהרן", אם רואים הבנים של אהרן, אלעזר ואיתמר, את משה רבינו גוער בהם, יש לך דמות יותר מדהימה מזה? הוא עומד, אז מה אתה יכול לענות לו? אפילו אתה צודק אתה יכול לענות לו? פששששש מה זוכים - נתיחד אליו הדיבור. עם ישראל אותו דבר. אז אפילו דמות דיוקנו של נבוכדנצר היתה רשומה לפניו, ז"א מרוב או מפחד או בתמונה אבל זה כבר מספיק בשביל שהדמיון הזה יהיה נגד עיניו. אז כשלומדים למה כתוב "והיו עיניך רואות את מוריך"? זה לא דומה שאדם רואה את הדמות החיה של הרבי שלו, הרב שלו לא משנה, זה נכנס אחרת לגמרי, לכן זה פלא גדול ומופת גדול שאנשים מושפעים מקלטת מדיסק, זה בלי לראות את האיש, בלי להכיר את האיש, בלי לראות שום דבר, ומשמיעה שבן אדם מתרשם איפה נשמע דבר כזה? איפה נשמע דבר כזה? לא היה דבר כזה, שבן אדם ידבר אז מה אם הוא דיבר? שומעים איזה חכמה מישהו דיבר, שבן אדם ישתנה ויהפוך את חייו ופתאום יקום, מה זה? זה לא מובן בכלל. אנשים מול הרב שלהם לא מושפעים, איך זה יכול להיות? 

אז אם רואים רב בשעה שהוא מדבר זה עולם אחר מאם לא רואים, ואם רואים אותו מהעורף זה השגות אדירות, אז אם רואים מהפנים על אחת כמה וכמה. "והיו עיניך רואות את מורך" גם כשהוא לא נמצא, גם כשהוא לא נמצא, מה הוא היה אומר? איך הוא היה אומר? אדם מצייר את זה זה מכניס לו את כל הדברים אחרת לגמרי. אם היית הולך לשאול עכשיו את הרב פלוני אלמוני, מה היה עונה לך? אז אתה מצייר לך, אני עומד לפניו ואני שואל ואני אומר, וכמו שאני מכיר אותו אז הוא היה אומר ככה וככה. כשרואים את התמונה ככה גם זה מתקבל אחרת. 

בקיצור יש על מה לעבוד חבר'ה, המידות שלנו צריכות להיות מתוקנות, מתוקנות פירושו של דבר שאדם רואה את הדברים נכוחה ויודע שהכל מנוהג ונשלט ע"י הקב"ה, וכמה שנהיה חכמים וכמה שנשען על הבינה שלנו בסופו של דבר ההכרעה באה מאת ה' יתברך בכל דבר וענין, אם הוא מוסר את עצמו להנהגת הבורא, כמובן עושה את ההשתדלות הטבעית מה שצריך כדי שזה לא יהיה נס גמור, ומאמין שזה בעצם ההכרעה של הקב"ה, גם מי שעומד לפני שופט צריך לדעת שהוא בובה, שמונחה מן השמים עם חוטים ומזיזים לה את השפתיים גם ככה צ'יק צ'יק צ'יק צ'יק מה להגיד, וגם אם מעצבנים אותו עושים לו טוז טוז אז הוא מתעצבן גם, ואם רוצים שהוא לא ישים לב אז נותנים לו כל מיני דברים, ובקיצור הכל מוכרע מלמעלה כבר מראש השנה, בכל הענינים, ואנחנו רק באים לקראת הדברים שכבר הוכרעו. אז מי שהולך בשוויון נפש כזה כמה שהוא יותר מוסר את עצמו ביד ההשגחה האלקית מצבו יותר בטוח. מה לי כך מה לי כך, שהרי אמרו חכמים שעל הטובה מברך הטוב והמטיב בשמחה ועל הרעה מברך ברוך דיין האמת בשמחה. ומי לנו יותר גדול ממי? מאהרן הכהן, ששני בניו נלקחו לו ביום אחד לעיני כל ישראל, "וידום אהרן" ולא עוד אלא ששמח וזכה שנתייחד לו הדיבור במיוחד. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....