הרגשת החסרון שוללת הגאוה | הרב אמנון יצחק שליט"א

בוקר טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח 

בפרשת השבוע פרשת 'שמיני'

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ" (ויקרא ט ז) 

רש"י מפרש: 'שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה: 'למה אתה בוש? לכך נבחרת!' זאת אומרת אהרן התביש לגשת אל המזבח כיוון שהיה רואה דמות של שור כמו העגל שנזכר בו, והיה ירא בוש וירא לגשת. אמר לו משה: 'למה אתה בוש? לכך נבחרת!' פרושו של דבר, זה שאתה מתביש זו המעלה שבגלל זה נבחרת. 

וכתב על זה הרמב"ן: 'כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל'. אהרן היה קדוש כזה שלא עשה שום חטא מימיו, ורק מעשה העגל היה חטא בנפשו, 'היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו כענין שנאמר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נא ה) והיה נדמה לו כאילו צורת העגל מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו: 'הגס דעתך!' שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה א-לקים את מעשיו'. אז משה רבנו הרגיע אותו ואמר לו: 'אל תהיה יותר מידי שפל רוח בגלל שאתה זוכר את המעשה של העגל, אלא כבר רצה א-לקים את מעשיך'. 

כידוע, אין היום את קורבנות התמיד שהיו מכפרים על עם ישראל, קורבן השחר וקורבן בן הערבים, תמיד של שחר תמיד של בן הערבים. אבל היום יש לנו תמידים כנגדם; יש "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז ח) "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד", זאת אומרת אלא שני התמידים שאדם ישים לנגד עיניו תמיד; "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" וגם יזכור: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" שני השמירות האלה אין הצלה יותר גדולה מהם. 

מתבאר מדברי הרמב"ן: שאהרן קדוש ה' לא נכשל בכל חייו בשום חטא ועון, ולא היה בידו שום מכשול אחר חוץ מזה של עשיית העגל, וגם זה עשה רק כדי להציל את בני ישראל מכיליון. זאת אומרת גם מה שהוא עשה במעשה העגל אומרים חז"ל: שלמעשה, כל זה היה בשביל להציל את עם ישראל מכיליון! מדוע? כמו שאמרו חז"ל: 'שראה אהרן את חור שעמד כנגדם – הרגוהו! 

באו לחור ואמרו לו: "עשה לנו עגל!" 

והוא לא הסכים הרגו אותו. ידע אהרן: שאם גם הוא יסרב לעשות את העגל - יהרגו גם אותו. ואז לא החשש שהוא ימות, אלא יקויים בהם הכתוב: "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא" (איכה ב כא) ואז ח"ו לא תהיה להם תקומה! ולכן עשה את העגל. מה זה עשה את העגל? הוא לא עשה את העגל, הוא רק אמר להם: 'פרקו נזמכם' והוא התכוון שאולי הם יסכימו להוריד כל כך מהר זהב מעליהם את התכשיטים, הוא עיכב אותם כמה שיותר למשוך זמן, והוא גם לא יצר אותו אלא הוא השליך אותו והוא נוצר מעצמו "וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות לב כד) אז זאת אומרת עם כל זה שהוא עשה הכנות כאילו וכביכול, כל זה היה בשביל למנוע! ולא בשביל לעשות, אבל מכל מקום בסוף יצא והוא תלה את הדבר בעצמו. 

אז היה מישהו שאתמול הקשה: אז אם הוא לא עשה, אז הוא לא עשה, אז למה הוא צריך כל פעם לראות את זה מול העינים שלו? אמרתי לו משל לאחד שנסע באוטו והזמין את הבן של החבר שלו בוא נקחך לטיול והיתה תאונה והילד הזה נהרג הוא אשם? הוא הרג אותו הוא היה אשם בתאונה? לא! אבל הוא יכול לשכוח את הילד הזה?! למה, מי הזמין אותו? מי הביא אותו?מי שכנע אותו לבוא? בסופו של דבר הוא מרגיש רגשי אשמה על זה שבגללו קרה הדבר, אותו דבר אהרן לא התכוין לא רצה שיצא העגל הפוך! רצה שלא יצא שימתינו עד שיבוא משה אבל בסוף היתה תאונה וזה מה שקרה ולכן זה כל הזמן מול עיניו ולא יכול לצאת מזה. 

ואצלנו מה היינו אומרים? 'מה אני אשם?... מה עשיתי? מה קרה? מה, לא קורים דברים כאלה?'.... אבל מכל מקום אהרן לא יכל להסיר זאת מנגד עיניו וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד היה נגד עיניו.

וכתוב: שאהרן הכהן היה כל כך חשש מהענין הזה של 'החטאת הרבים' מה שנתגלגל מזה, הרי בסך הכל עד היום אנחנו סובלים את עון העגל הזה! מכל מקום הוא הלך ועשה תיקון, היה הולך אוהל-אוהל אוהל אוהל; מי שלא יודע להניח תפילין - עוזר לו להניח תפילין. מי שלא יודע לקרוא "קריאת שמע" מלמד אותו לקרוא קריאת שמע. וכך היה עושה 'זיכוי הרבים!' כנגד החטאת הרבים, ולא נח אהרן הכהן כל הזמן עד שבא אליו משה רבנו ואמר לו: 'כי כבר רצה א-לקים את מעשיך'. 

ומצינו, שבגלל שמסר את נפשו על עשיית העגל (בילקו"ש רמז שצ"א),כמו שאמרנו, "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא" אם שנים יהרגו ח"ו לא תהיה תקומה, אז לכן הוא מסר את נפשו, וכיון שהוא מסר את נפשו על ישראל בעשיית העגל - זכה לכהונה גדולה ולעשרים וארבע מתנות כהונה! אם הוא חטא מקבלים ע"ז פרס? 

יש טיפשים שאומרים: 'דוד חטא', ואומרים: 'דוד חטא עם בת שבע, אז איך יצא ממנו שלמה מבת שבע אם בנה את המקדש וישב על כיסא ה'! ולא היה מלך כמוהו בכל העולם?' אלא מאי, חילול ה' נוצר רק מהענין שמדברים עליו אבל לא עצם החטא עצמו, כי היא היתה 'מזומנת לו מששת ימי בראשית!' ואעפ"כ היה בזה גם כן צד עברה! היה בזה גם כן צד עברה, אע"פ שהוא מסר נפשו והכל 'צד עברה' לא עברה כמו שאמרנו עם הנהג... ועל כך הרבה בתשובה ובתפילה, ועדין היה עומד לנגד עיניו החטא של העגל. עם כל זה היה עומד לנגד עיניו החטא של העגל, עד כדי כל שלא היה יכול לגשת לעשות את הקרבנות. 

ומשה רבנו אמר לו בשם הקב"ה: 'קרב אל המזבח, הגס דעתך שכבר רצה א-לקים את מעשיך!' 

גם אחרי דבריו של משה לא נרגע אהרן, שהרי נאמר:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט כג) 

ופרש רש"י: 'כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות, ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר: 'יודע אני שהקב"ה כועס עלי! ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל'. 

אמר לו למשה: 'משה אחי! כך עשית לי שנכנסתי ונתבישתי', אני ראיתי שהעגל מעכב בכפרות, כך עשית לי שנכנסתי ונתבישתי. 

בטוח היה אהרן שעיכוב ירידת השכינה וכפרתם על חטא העגל זה רק בגללו. לא תלה את החטא באף אחד מישראל רק בגללו ע"ז נאמר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד!" וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" 

אמר להם משה: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" אהרן אחי! כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו: שהמקום בחר בו!' 

ללמדך: שדוקא על ידי מעשיו של אהרן שרתה השכינה בישראל, ואכן זכו אז לגילוי שכינה. "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט כג-כד) 

אמר לו משה: 'למה אתה בוש? לכך נבחרת!' 

דוקא בגלל זה שאהרן בוש מפני שחטאתו נגדו תמיד, דוקא זה גופא היא המעלה הנותנת שהוא ראוי להשרות שכינה בישראל. 

בשבעת ימי המילואים ששימש משה רבנו - לא ירדה שכינה לישראל! וביום השמיני, ביום השמיני בשמחה הגדולה מאוד שהיתה לקב"ה מכל מקום באותו יום נאמר למשה: 'שהוא לא יהיה כהן גדול אלא אהרן אחיו!' אז כתוב: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט א) והיתה שמחה גדולה להשי"ת אבל היה צער למשה רבנו! מה היה הצער? כיון שלקחו את התפקיד ונתנו אותו לאהרן אחיו, אבל זה יכול להיות צער? תכף ננסה להסביר את זה. 

אלא מאי "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" למה דוקא בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי? למה כתוב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, למה לא כתוב וַיְהִי ממחרת? שבעת יום המילואים נגמרו (ויקרא ח לה) וַיְהִי ממחרת ככה וככה קרה...? אלא הקב"ה שילם למשה רבנו 'מידה כנגד מידה'; בסנה הקב"ה הפציר בו שבעה ימים! שבעה ימים הפציר בו 

ומה אמר לו: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד יג) 

אמר לו: 'אין בעיה! חכה...' שבעת ימים אתה תהיה ב'מילואים' מכין את הכל חונך את הכל, ואז בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי... 

אמרתי לי: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח"- בקשה רצית שאהרן יהיה? הנה אהרן! אז מה הצער? חשבנו לתרץ: מה הצער? אם משה נצטער שנלקח ממנו התפקיד וניתן לאהרן, יוצא שהוא פחות מאהרן, כי על אהרן נאמר, בשעה שמשה קיבל את התפקיד: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד) אז איך משה לא רואה וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ? אלא מה, 'מידה כנגד מידה' הוא הבין: שהוא ציער את הקב"ה כל כך שהחזירו לו במידת הצער. היה לו צער מזה שהוא ציער את ה' שבוע ימים כשהוא אמר "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" כשהוא ראה את המידה כנגד מידה אז הוא הבין: איזה צער הוא עשה! וע"ז הוא הצטער. 

הקהל: (לא שומעים) 

הרב: כן אבל זה נשאר עד ל... עד שהוא ראה את זה בפועל ב'מידה כנד מידה', כשאתה רואה שהקב"ה זה... אז אתה אומר: 'בסדר אבל אני הכי פחות אני לא מתאים כל אחד מתאים בשוק יותר מתאים ממני...!' אז כאילו הטיעון הוא מוצדק, אבל כשאתה רואה אח"כ שמשלמים לך 'מידה כנגד מידה' פתאם אתה מבין חוזר אליך הכל. 

מכל מקום אנחנו רואים: שאהרן הכהן רואה שהכל זה בגללו, ואנחנו רואים שאהרן הכהן רואה שהכל זה בגללו, פרושו של דבר: כל אחד תולה בעצמו! דהיינו; שהוא לא מתאים הכל לא בסדר והכל בגללו. אז יש לנו פה מצב מדהים! הרי בטבע של אדם עם שני שותפים, שותפים בעסק מסוים והעסק לא מצליח אז כל אחד תולה את הכישלון בשני, אחד מאשים את חברו שאי ההצלחה היא המקור בכישלון או בהעדר הכישלון של חברו. ולהפך! בעסק מצליח מה קורה? כל אחד תולה את ההצלחה בעצמו ולא בזולתו. ואילו כאן אצל אהרן ומשה וישראל, כאשר לא שרתה השכינה במעשה ידיהם - כל אחד תלה את הכישלון בעצמו; 

אהרן אמר: שהאשמה תלויה בו כי הקב"ה כועס עליו ורק בשבילו לא ירדה שכינה. 

בני ישראל היו נכלמים ואומרים למשה רבנו: שהאשמה תלויה בהם מפני מעשה העגל. 

ואילו משה אומר: כי אם השכינה יורדת - זה רק בזכות אהרן שהוא חשוב ויותר כדאי ממנו! כל אחד מייחס את הכבוד והחשיבות לזולתו, ואת אי ההצלחה תולה בעצמו. ממש מדהים! איזה מדרגות, איפה אנחנו מוצאים דברים כאלה אצלנו?

- "אני אמרתי לך! לא, לא אמרתי לך? מה, אז הכל בגללך...!" 

זאת אומרת, אף פעם... "בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ" (קהלת ה י) כשיש טובה 

- 'זה אני! לא אני אמרתי? לא אני זה.... הרעיון היה שלי! אם לא הייתי אומר להם את זה אוי ואבוי כמה היו מפסידים...' 

הכל זה האדם רק מצליח והשני רק נכשל... 

מסופר בגמרא: 'ההיא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דהוה מפסק כרען בתרייתא, בדקיה רב בצומת הגידין ואכשריה, סבר למיכל מיניה באומצא, א"ל שמואל: 'לא חייש מר לניקורי?!' (שמא נשכיה נחש ואסורה משום סכנת נפשות רש"י), א"ל: 'מאי תקנתיה?' – 'נותביה בתנורא דאיהו בדיק נפשיה', אתביה בתנורא נפל תילחי תילחי (מתפרק ונופל חתיכות חתיכות), קרי שמואל עליה דרב: "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (משלי יב כא) קרי רב עליה דשמואל: "כָל רָז לָא אָנֵס לָךְ" (דניאל ד ו) (חולין נט).

ואי ואי ואי ואי הגמרא בחולין מביאה מעשה, שהביאו צבי לפני ריש גלותא, רב, שנפסקו הרגלים האחוריות שלו, בדק אותו בצומת הגידים וראה שהגידים שלימים והכל בסדר והכשיר אותו. סבר לאכול ממנו אומצה, סטייק, רצה לאכול ממנו סטייק. אמר לו שמואל, שמואל ראה את רב הולך לאכול את זה, אמר לו: 'לא חייש מר לניקורי?!' אתה לא חושש שמא נשך נחש את הצבי והוא אסור משום סכנת נפשות? הרי בכל אופן נפסקו הרגלים האחוריות שלו, אז ממה הם נפסקו? אז הוא כשר מצד צומת הגידים אבל אולי הכיש אותו נחש ואז זה סכנת נפשות! 

אמר לו: 'מאי תקנתיה?' מה התקנה שלו? נשים אותו בתנור והוא יבדוק את עצמו, שמו אותו בתנור והתחיל ליפול חתיכות חתיכות! כל הבשר היה מקולקל מורעל והתחיל להתפרק חתיכות חתיכות. קרי שמואל עליה דרב, שמואל שהציל את רב אמר על רב באותו רגע: "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" אַי אשריך! אתה צדיק בזכות זה שאתה צדיק הקב"ה לא אינה שיהיה לך שום נזק. שום נזק, הוא תלה את מי? את הזכות הזאת שהוא לא אכל ומת - תלה את זה בו, אמר לו: 'בגלל שאתה צדיק, אז ככה היה!' ומה רב אמר על שמואל שהציל אותו? אמר לו: "כָל רָז לָא אָנֵס לָךְ" אין סוד ואין דבר בתורה שנעלם ממך, אין דבר, אתה חכם גדול אתה, אני אומר לך אם לא אתה אני הייתי מת עכשיו! אז כל אחד משבח את השני. 

אף אחד לא תולה בעצמו: "ראית? איזה מזל שאמרתי לך אם אני אומר לא הייתי אומר לך מה היה קורה פה..." 

זאת אומרת שמואל שרב ניצל על ידו ממות ומאיסור, ואילו היה קורה המעשה הזה אצלנו, כמובן שהיינו מיד מיחסים את ההצלחה אלינו וזוקפים את זה לחוכמתנו, ויש כאלה שבמקרה כזה היו אומרים על עצמם: 'שהם בעלי רוח הקודש!' 

היו אומרים: "ראית? איך אני... אני אומר לך השכינה שרתה עלי באותו רגע! ואי ואי ואי...." 

ואילו שמואל הלא תלה את ההצלחה של המעשה רק ברב, שרק בצדקתו הוא נצל, ואילו רב התרחק מלהטעות את עצמו שהוא כאילו צדיק ובזכות שהוא צדיק לא קרה לו, אלא יחס את הנס לא אליו אלא לשמואל - שהחוכמה שלו הצילה אותו, ושכל זכות קיומו והצלת חייו תלויים בשמואל וחכמתו העליונה שכל רָז לָא אָנֵס לה. אבל אצל הרשעים אנחנו מוצאים הפוך! הרשעים וגסי הרוח כמו בלעם, בלעם הרשע! 

"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי: וַיִּקָּר אֱ-לֹקִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" (במדבר כג א-ד)

יא מכריט! יא רשע יא שקרן יא כזבן! איך אתה לא מתביש? אתה עושה לקב"ה ככה בלפ'ה כזאת מה זה? אתה לא מתביש. רשע זה בלעם, כל מעשיו היו לרע ולגאוות לב. שניהם העלו את הקורבנות כמו שכתוב: "וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם" אז מי העלה? בָּלָק וּבִלְעָם, וכל המזבחות בלק היה עורך אותם, וזה הרשע היה משבח עצמו ואומר: "אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי" אני! – יא מכריט. "וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" רק אני! ולא שיתף את בלק, כאילו הכל זה הוא. 

אמר הקב"ה: 'יא רשע! הכל אני יודע, ככה אתה עושה...' 

('אור חדש').

איי איי איי כתוב: "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ" (ירמיה יז יא)

 יש עוף זכר שקוראים לו קֹרֵא. קֹרֵא דָגַר ממתי קֹרֵא דָגַר? זכר דוגר? נקבה דוגרת, "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד" הוא לא יָלָד ראה ביצים הלך התיישב עליהם, זהו יושב, "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד". 

אותו דבר אומר שלמה המלך: "עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט" מישהו עשה קופה - הוא הלך ולקח אותה. "עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט" מה עונשו? "בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ" או שהעושר יעזוב אותו או שהוא ימות ויעזוב את העושר, אבל "בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ"! זאת אומרת חוצפה שאין כדוגמתה, בן אדם בא ומתהדר מה שלא שלו. 

יש אדם גזלן, אתם יודעים גם בתורה יש גזלנים בתורה, מה זה גזלן בתורה? אחד שאמר דבר בשם חברו, זאת אומרת לקח משהו, רעיון של חברו והלך ואמר את זה בשמו. 

פעם הגיע אחד לרב עובדיה יוסף והביא לו ספר וביקש: חתימה, הסכמה. 

אז הרב עלעל ככה בספר ראה את זה,

אמר לו: 'רק רגע! נגש לספריה הוציא את הספר 

ואמר לו: יא מכריט אתה חושב...' 

- ספר ישן שהוא חושב שלא מצוי בכלל! 

יש פה גם מישהו בשכונה שכתב ספר על השם שלו "כל זה כתבתי אני" ופה ושם, וזה ספר של ה'חיד"א!' לא יאומן כי יסופר, איך אנשים... 

שאלה: (לא שומעים) 

הרב: מה זה 'זקן' ואי ואי ואי, אנשים מתהדרים בנוצות של טווס. אתה מבין, לא להם ה' ירחם! 

בכל אופן בשולחן ערוך אורח חיים סימן א' כותב הרמ"א, את ההלכה שבגללה חזרתי בתשובה, בסימן א' ב'אורח חיים' איך שמתחילים ללמוד בשולחן ערוך כבר חוזרים בתשובה! אבל אם מבינים מה כתוב. אם מבינים: 'מה כתוב?' מה כתוב, הלכה אחת מספיק! לא צריך יותר, אחרי זה - זה לקיים, כבר זו הלכת הפתיחה. אומר הרמ"א (רבי משה איסרליש), אומר כך: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא-לקים. 

זאת אומרת לשוות את ה' לנגד, שאני אראה תמיד שה' לפני שהוא רואה במעשי, "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" תמיד! תמיד בלא הסחת הדעת, זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא-לקים, הם הולכים והא-לקים  לפניהם תמיד. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו. כשאדם יושב בבית אז התנועות שלו והעסקים שהוא לבדו בביתו, זה לא דומה כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול! 

לדוגמא: בבית אדם יכול לשבת עם רגלים קדימה כמו 'משלחי רגל השור...' ויכול לשבת ככה ויכול לשבת ככה. אבל אדם שנמצא בבית הכנסת לפני ה' לא משלח את הרגלים ולא שם רגל על רגל, ולא עונה לפלאפון ולא שום דבר! ולא עונה לפלאפון בבית הכנסת... למה? כי הוא לפני מלך גדול! זאת אומרת אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. כל שכן כשישים האדם אל לבו: שהמלך הגדול אשר: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו ג) עומד עליו! ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיה כג כד) מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד, 

מיד! מיד! מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד - זה מה שקרה לי; מיד חזרתי בתשובה! מיד!! אני מה לעשות אני. זאת אומרת כתוב פה שמיד יגיע אליו, מיד למה? כי המלך הגדול אשר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ עומד עליו! ורואה במעשיו. עומד עליו ורואה במעשיו. יא וואי וואי וואי 

יש אדם שאומר: 'מה, אני אחזור בתשובה מה אתה דואג?' 

- 'מה תחזור... עכשיו הוא עליך הוא מסתלק עליך, הוא יכול להפסיק לך את הנשימה הרגע עכשיו השניה על המקום על השניה...!' 

כשאתה רואה מישהו רוצה לתת לך סתירה מה אתה עושה? אינסטנקטיבית אתה עושה ישר ככה מנסה לבלום. נו, כשאתה בא לחטוא נגד השי"ת - הקב"ה לכאורה היה צריך להיות אינסטנקטיבי טזזז. מוחק אותך, טנג. 

זאת אומרת פעם עשינו קלטת שנקראת 'אולסי פרי והנמלה' מה היחס בין אולסי פרי והנמלה? זאת אומרת נמלה זה מ"מ ואולסי פרי זה שני מטר עשרים! אז מה היחס בין אולסי פרי להנמלה? 2.20 מטר. תארו לכם שאולסי פרי נכנס לשכונה של נמלים 

ונמלה אחת אומרת לו: 'ואלק' אתה לא עובר פה...' 

ואנחנו עומדים בצד ושומעים את זה, ואנחנו לא מתעלפים מצחוק! נמלה אומרת לאולסי פרי: 'אתה לא עובר פה'? 

אז הוא אמר לה: 'תזוזי אם את לא תזוזי אני אפע'ס אותך'. 

אז היא לא זזה: 'שמעת מה אמרתי? אני אפרק אותך....!' 

ויש שמה חבורה של נמלים שאומרות: 'תשמע, זאת אני מכירה אותה היא משוגעת על כל הראש! הוא לא יודע עם מי הוא מתעסק...' 

נו, כמה זמן אתם חושבים שיש לו סבלנות? נעל 58 מוציא את הבוהן הבומבילה שלו ומועך את כל השכונה, אתם מתעסקים עם אולסי פרי?! נמלים, מה קרה לכם? 

אבל היחס בין אולסי פרי לנמלה זה 2.20 מטר! מה היחס בינינו לבין הקב"ה? ומה היחס?! אם מלאך הגובה שלו 75 מיליון ק"מ!!! מלאך, והוא עומד ורועד ככה - זע וחל מלפני ה', ואנחנו מה?! מהלך 500 שנה - כל גובה של מלאך, 500 שנה תכפילו 40 ק"מ הליכה ביום כפול 365 כפול 500 = 75 מיליון ק"מ! אולי 7.5 מיליון - כמה שאתם רוצים, לא חשוב, מיליונים! אבל זה קטן עלינו אנחנו יותר גדולים מהם, לא? אנחנו לא מפחדים: 

- 'למה מה יכול להיות? למה מה יכול להיות? לא בא לי עכשיו, מה אגיד לך, כשיבוא לי אני אחזור בתשובה...' 

אז אדם שהוא ירא א-לקים, אז ברגע שהוא יודע: שה' עומד מעליו איי איי איי - ורואה במעשיו, מיד! יגיע אליו ההכנעה! והיראה! והבושה! מפני הדר גאונו. 

מי אומר את הלשון הזה במקור? הרמב"ם ב'מורה נבוכים' הרמב"ם ב'מורה נבוכים' איי אשריהם, אשריהם ישראל! 

ביאור הגר"א אומר: 'ומיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד, כמו שכתוב: "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ טז) זו הבושה'. מה זה יראת ה' עַל פְּנֵיכֶם? זו בושה, מה עוצר אותנו מכל עברה? זה הבושה ברגע שמסתלקת הבושה - אדם עובר עברה. אדם עובר עברה! זאת אומרת אדם יכול להיכנס לחדר לעשות עברה, יכול להיכנס לחדר לעשות עברה מה מעכב אותו לעשות עברה? 

- 'האם יש מישהו בסביבה? והאם יכולים לראות אותו?' אז הוא נכנס לחדר סוגר על מפתח וזהו, 

ומה עם הקב"ה שמסתכל: מה אתה עושה עכשיו? זה הוא לא רואה בכלל! אבל אם ישמע מישהו נוגע בדלת - או... הוא יברח מהחלון! מה הוא יעשה... זאת אומרת מה' - הוא לא ירא ומאדם הוא ירא... - או ואבוי! עד כמה אדם שוכח את א-לקיו שעומד מעליו, רואה מצלם: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא" אז אם הוא חושב ש: אֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ, אז אני אַראנו אני אראה לו בסוף! וואי וואי וואי 

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב יג) סוֹף דָּבָר, בסוף כל המעשים יתגלו ישמעו הוקלטו צולמו יתועדו וגם מחשבות הלב - הכל יֵראה לפני האדם, יראו לו את הכל! ובפרהסיא, איזה בושות!! איזה בושות, צבעוני בתלת מימד יא וואי וואי וואי. 

ועל מה שכתב שם קודם הרמ"א: ""שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" - הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים", כתב על כך הגאון: "כמו שכתוב: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים אֶת הָאֱ-לֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו ט) זאת אומרת נֹחַ הלך אֶת הָאֱ-לֹקִים אתו ביחד, תמיד היה לנגד עיניו, לא העתיק את עיניו מהשי"ת. וכן האבות כתוב: "אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו" (בראשית מח טו) זאת אומרת האבות תמיד הלכו לְפָנָיו, הם הרגישו שהם הולכים לְפָנָיו, הוא רואה אותם בכל מעשיהם, אומר הגאון מוילנא: "וזהו כל מעלת הצדיקים!" מה מעלת הצדיקים? זה כל מעלת הצדיקים! שהם כל הזמן: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" שהם רואים כל הזמן שה' הוא לנגד עיניהם. 

איי איי איי, למדנו מכאן: שבחינה זו של בושה, מזה שאדם חש שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי, זהו כלל גדול במעלתם ובמדרגתם של הצדיקים, ולדברי הגאון: זהו כל מעלת הצדיקים, זהו כל מעלת הצדיקים, הוא מה שנאמר אצל האבות הקדושים אשר התהלכו לְפָנָיו, שכל מעלתם ומדרגתם של האבות היתה בזה, שכל חייהם התהלכו לְפָנָיו ללא הפסקה תמיד: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד". 

אתם יודעים, היה מעשה פעם בהרב 'משי זהב' מירושלים היה תלמיד חכם גדול! ירושלמי מקובל, שפעם הוא ראה את הרב מרדכי שרעבי בצעירותו הולך בירושלים. 

הוא אמר: 'מי זה?' 

אמרו לו: 'זה קוראים לו רבי מרדכי שרעבי', 

אמר להם: זה שם "הווי"ה" במצח שלו!" שם ה'. יש אצלו "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" גם כשהוא הולך בשוק!" 

פעם אחת מישהו גנב לו כסף, היתה לו גלימה היה הולך לקח לו כסף את הארנק, אז הוא אמר 'שם' ויבש אותו! יבש אותו! בא אליו לקח את הארנק ביטל את זה, 

אמר לו: 'פעם הבאה אל תגנוב!' 

לפני כ-20-30 שנה... 

איתא ב'שמות רבה': 'אמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן: 'כשנתן הקב"ה את התורה ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו: 'קדוש!' הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, העולם כולו שותק ומחריש! 

ויצא הקול: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ!" (שמות כ ב)

השתיק את כל העולם כדי שידעו הבריות: שאין חוץ ממנו, ואמר: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ". 

בעת מתן תורה כל הבריאה הושתקה, כל היקום דמם, אפילו מלאכי מעלה פסקו מלומר: 'קדוש!' כל ברואי מעלה ומטה נדמו, אז בא לידי הגילוי "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ" "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹקִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד לה) אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ בכלל! 

ורש"י פרש: 'כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים!' 

כידוע לכם: כדור הארץ הוא כגלידי בצל, ויש שבע ארצות למטה, ויש גם בריות בעלי שני ראשים ויש שלושה ראשים - שמשבחים להשי"ת! 

וראו: שהוא יחידי בעולמו! דברים הללו ראו כולם בחוש כי "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם" (דברים ה ד) כל זה היה כדי שקבלת התורה בראיה חושית ברורה! לא סיפור, ראיה חושית ברורה, ש: אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ, וזה יביא אותם אל המטרה הנכספת "לְבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", וזו הבושה תמשך לאחר מכן. איך אתה יכול לחטוא מול מי שכל העולם כאין וכאפס לפניו?! ואתה בריה קטנה ושפלה ואתה יכול לעמוד ולמרוד בו?! 

הוא אומר: 'לעשות כך' 

ואתה מחליט לעשות אחרת?! 

זאת אומרת כל זה נעשה כדי שיוכלו לצייר ולהמחיש: שאין שום מציאות אחרת בעולם. ואע"פ שמאז שעמדנו בהר סיני עברו כבר 3,300 שנה+ בכל זאת נחרט המעמד הזה בנפשנו, ועלינו לחזור ולהחיותו מחדש! העבודה שלנו: זה לחזור ולהחיותו מחדש. זאת אומרת אנחנו צריכים לדעת: שבעצם הקב"ה עומד וצופה בכל מעשנו, וכל דבר שאדם רוצה לעשות, 

ישאל את עצמו: 'האם ה' רוצה שאני אעשה זאת או לא רוצה?' 

זאת אומרת אם הייתי שואל שאלה את הקב"ה עכשיו: 'לעשות או לא לעשות? מה היה אומר לי?' 

פעם אמרתי בהרצאה: שיש אנשים שמאמינים בצדיקים, מאמינים בצדיקים. ואז אחד הולך נגיד לרשב"י, ושמה יש לו צרה קשה מאוד, מחלה, הוא רוצה להירפא ממנה, והוא הולך ומשתטח על הקבר, ונגיד שאחרי שהוא משתטח פתאם הוא שומע קול מתוך הקבר 

אומר לו: 'אם אתה תגדל זקן, ותלמד שעתים תורה בתענית דיבור שלושה חודשים רצוף - תצא ממך המחלה!' 

הוא היה עושה או לא עושה? היה עושה או לא עושה? מה זה השאלה, היה רוקד משמחה! משתולל, היו חושבים שהוא 'משוגע', אבל לא מענין אותו 'מה חושבים' הוא שמע - רשב"י אמר! אם הוא לא ישמע - אין לו שכל! למה? בשביל מה באת עד לפה? להתפלל, והוא אומר לך מה לעשות, אז ודאי. 

תארו לכם שבשעה שהוא מבקש בקשה: שגם הילדים שלו חולים במחלה קשה, ורשב"י לא רק שאומר, הוא גם משמיע בקולו כדי שזה יהיה ודאי שזה לא דמיון ולא חלום, יוצא פקס מהקבר וכתוב בדיוק את הנוסח מה שביקש ממנו, כתוב עם חתימה! וואי וואי וואי! הוא עושה לזה 'מסגרת' היה הולך ומכריז בכל מקום "תלכו לרבי שמעון! תלכו לרבי שמעון" מה זה, נס ומופת שלא היה מימות עולם לכו תראו!! 

הוא היה אומר לו: 'אבל אתה צריך לחזור בתשובה עם הילדים!' 

הוא היה עושה או לא עושה? היה עושה. 

וה' אומר לו: 'שצריך לעשות תשובה!' 

- הוא לא עושה. 

אם רשב"י שולח פקסים - הוא עושה, אבל למה? מה ההבדל? כשאדם רואה בחוש, כשאדם מרגיש בחוש - הוא מתפעל הרבה יותר, הוא מתפעל הרבה יותר, אתם מבינים? אדם צריך זירוז בחוש. 

הקב"ה אומר לאהרן הכהן: 'שלא ישתו יין ושיכר, שלא ימותו כמו הבנים שלו!' 

למה הוא צריך להגיד לו את זה הקב"ה? בשביל לזרז אותו.

מה פרוש? 

יש רופא נכנס לחולה והוא אומר לו: 'תשמע! אתה לא תאכל ולא תשתה כך וכך...' 

לאחֵר הוא נכנס ואומר: 'אתה לא תאכל ולא תשתה כך וכך - שלא תמות!' 

ולשלישי הוא נכנס ואומר: 'אתה לא תאכל ולא תשתה כך וכך - שלא תמות כמו שמת פלוני!!' 

זה כבר עוד יותר זה מפחיד, הבן אדם כבר מצייר את הציור. זאת אומרת אנחנו הבעיה שלנו זה הציורים, לצייר את הדברים, לחוש אותם, לראות אותם בראיה חושית: אם אדם יראה שה' עומד עליו ורואה במעשיו - בטח שהוא לא יעשה עברה! אבל הוא מסלק את זה ממנו, כי מה הוא רואה? הוא רואה משהו אחר, הוא רואה את החיים, הוא רואה את מה שקורה לפניו, הוא שומע אנשים, הוא מדבר אתם, ואת זה הוא לא רואה, לכן: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" – 'זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני ה'!' 

מה זה הולכים לפני ה'? הם תמיד הולכים וה' לפניהם. וצריך לצייר את ה:"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" שם הווי"ה ברכו, בניקוד יראה כך אומר ה'משנה ברורה'. ניקוד יראה שישים לנגד עיניו. אז לא כל כך זוכרים את זה, אבל אם בן אדם יתאמץ וירצה, ואם כמה פעמים יזכר ביום - והיה זה שכרנו! 

אבל האדם יזכור תמיד: אתה מצולם אתה מתועד ואתה מוקלט, אז קח בחשבון; אם אתה לא רוצה לראות סרטים לא יפים אח"כ בעולם האמת ולפני כולם - אז תתן דעתך על הדברים עכשיו ותעשה כן. 

ולזכור עוד דבר: תמיד ללמד זכות על השני, וחובה על עצמך! ולא הפוך, "בְשֶׁלִּי הַסַּעַר" (יונה א יב) אמר יונה, היה יכול לתלות את זה במלחים הגויים עובדי עבודה זרה! והוא לא תלה את זה בהם אלא תלה את זה בעצמו, אז זה העבודה האמיתית שלנו. 

יהי רצון שנזכה לקיים זאת - אמן.

('מעדני שמואל').