---

http://live.shofar-tv.com/videos/2841
7-4-13
"דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דבותה תטמא" אמר רבי שמלאי, כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. האדם נברא אחרון במעשה בראשית, אולם נשמתו קדמה להבראות כדאיתא במדרש, והוא משום שהנשמה היא חשובה בפני עצמה, אבל גופו צריך תיקון גדול בתורה ובמצוות, ורק אם תיקן אותו כראוי אז נכלל גם הגוף עם הנשמה במעלה ראשונה שנבראה תחילה למעשה בראשית.
אולם מעשי הרשעים גורמים פירוד בין הנשמה לגוף, ואז הגוף שלא בא על תיקונו עומד בפני עצמו ונמצא בשפל המדרגה. זה מה שאמרו במדרש, אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך, שלשול קדמך, שהרי הגוף כשהוא אינו נחשב עם הנשמה היה האחרון למעשה בראשית. אז רבי שמלאי אומר, כשם שהיצירה של האדם בסדר הבריאה בששת ימי בראשית הוא אחר כל בהמה חיה ועוף מעשה בראשית שהרי האדם נברא ביום השישי, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף, דהיינו קודם אנחנו לומדים, סיימנו את הפרשה הקודמת להבדיל בין הטמא לבין הטהור, בין החיה הנאכלת לבין אשר לא תאכל וכו' וכו', ואח"כ אנחנו מתחילים את הדינים של האדם, אשה כי תזריע וילדה זרע וטמאה וכו' וכו'. אז האדם נברא אחרון במעשה בראשית, אבל הנשמה שלו קדמה להבראות.
והנה הנשמה היא חשובה בפני עצמה, אבל הגוף צריך תיקון גדול, איך מבצעים תיקון בגוף? גוף הוא מעפר, מהחומר, ע"י התורה והמצוות, אם יתקן אותו כראוי אז הגוף יכלל עם הנשמה במעלה הראשונה שהיא נבראה בתחילה למעשה בראשית, אבל מעשי הרשעים הם לא מסוגלים לתקן, הם לא מתקנים, הם לא לומדים תורה ומצוות ומקיימים תורה ומצוות, ממילא הם גורמים לפירוד בין הנשמה לבין הגוף, ואז הגוף שלא בא על תיקונו הוא עומד בפני עצמו, והוא נמצא בשפל המדרגה. זה מה שאמרו במדרש, אם זכה אדם זכה מלשון זכות, זיכך את עצמו, אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית, למה כי הגוף התחבר עם הנשמה שקדמה, ואם לאו, אם הוא לא זכה, דהיינו לא הזדכך והוא רשע, אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך, שהרי הגוף שהוא לא נחשב עם הנשמה הוא היה במציאות האחרון למעשה בראשית. טוב, אולם כוונת רבי שמלאי כאן לכאורה אינה מובנת, בישלמא מה שנברא האדם באחרונה זה בא ללמד אותנו על הצורך לתקן את עצמו, כמו שלמדנו, אבל איזה לימוד נוכל להוציא מזה שנתפרשה תורת הבהמה מקודם ורק אח"כ תורת האדם, למה התורה מפרשת לנו קודם את פרשת טמאים הבהמה, החיה, העוף בפרשת שמיני, ואח"כ בפרשת תזריע היא מסבירה לנו את תורת האדם, למה צריך היה להקדים?
אבל אם נעיין בזה נעמוד על דבר מופלא. הקדמת הבהמה לאדם בסדר הבריאה, זה באמת מראה את הצורך לאדם לתקן את עצמו, אבל הקדמת תורת הבהמה לתורת האדם, מורה על אופן התיקון של האדם, איך יתקן את עצמו, איך יתקן את עצמו? האדם נולד בכוחות שונים הנוגדים זה את זה, וגם בכל מיני כוחות טמירים אשר קשה בכלל לעמוד על מציאותם והשפעתם, וכבר העיר יודע תעלומות, עקוב הלב מכל ואנוש הוא, מי ידענו, ואם כן איך אפשר שהאדם יתקן את עצמו אי פעם אם עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו. על כן רמזה התורה, הצעד הראשון צריך להבין את תורת הבהמה האמורה בפסוק. "זאת תורת הבהמה והעוף, להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. בראש ובראשונה צריך לדעת את ההבדלים בין טמא לטהור, זאת תורת הבהמה והעוף להבדיל בין הטמא ובין הטהור, אז קודם כל אנחנו צריכים לדעת את המציאות, מה זה הטמא מה זה טהור, שבבהמות הם חלוקים, אצל הבהמות זה חלוק, באדם זה משמש זה עם זה בערבוביא, יכול להיות טמא וטהור ביחד. אבל זה לבד אינו מספיק, אינו מספיק, שכבר דרשו חכמים ז"ל שהכוונה בפסוק הזה הוא בין נשחט חציו של קנה לבין נשחט רובו, שהרי טמא וטהור כבר נאמרו למעלה וההבדל בין נשחט חצי לנשחט רובו, מה ההבדל ביניהם - הוא רק חוט השערה, ז"א אם נשחט חצי קנה אז זה לא בסדר, צריך שרובו, ואם לא, אז זה טרף, אז מה יהיה פה? יהיה שצריך פה שיעור כמה זה בין חצי לרובו, כמה זה? זה חוט השערה. וסוף הפסוק בא ללמד על סימני טריפה, שלפעמים עושה רק בנקב משהו, נקב משהו, אם יש נקב משהו בריאה יוצא לנו אפוא שתורת הבהמה באה ללמד תורת משהו ותורת חוט השערה, ז"א הקדימו לנו תורת הבהמה החיה והעוף, שנלמד את הדברים האלה שיש טמא ויש טהור, שנלמד את שיעור חוט השערה עד כמה הוא מטריף, וגם שנקב משהו גם כן מטריף. זה אנחנו צריכים לדעת, קודם כל ללמוד על הבהמות ולדעת מה הופך אותם בין טמא לטהור, אח"כ נלמד עלינו.
כבר אמרו חכמים ז"ל, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר "הליכות עולם לו" אל תקרי הליכות אלא הלכות, כאשר אדם משנן לעצמו את הלכות התורה ויתבונן בהם ללמוד מהם לקח לעצמו, הצלחתו בטוחה. הצלחתו בטוחה, אם ישנן לעצמו הלכות התורה ויתבונן בהם ללמוד מהם לקח לעצמו הצלחתו בטוחה.
לפני מספר ימים הגיע לפה רב חשוב, והוא מספר לי אחרי השיעור שהוא למעשה חזר בתשובה דרכי לפני שנים, הוא 14 שנה הוא היה בתיכון חילוני, אורט המילטון, ואנחנו חילקנו פעם שמה קלטות זה נקרא פגז קומפוט, שמנו 12 קלטות שהם מיקס שמי שישמע את זה לא יכול לא לחזור בתשובה, יש שמה את כל ההוכחות וכל הדברים מה שצריך, וכשהיו יוצאים תלמידים מבית הספר היו עומדים שמה החבר'ה מחלקים להם פגז קומפוט, והם היו לוקחים ושומעים וככה מתעוררים ושמנו להם גם פתק על הזה שיש הרצאה, בתאירך כך וכך, ז"א אם הוא שמע את הקלטת והתרשם הוא ירצה לבוא להרצאה. הוא הגיע להרצאה. מנהל בית הספר מנע מהם ללכת להרצאה, ולמרות זאת הם באו, והם סיפרו לי שמנעו מהם וכו', אז שאלתי בהרצאה, מי נמצא פה מאורט המילטון? ואז קמו כמה עשרות ופה ושם, אז הכרזתי למנהל בית הספר מה שהכרזתי, ואחרי זה ביקשתי מהם אם הם מוכנים ללמוד שתי הלכות בכל יום, שתי הלכות. הוא החליט שכן, ויצא לדרך. כל יום הקפיד על שתי הלכות. הוא מספר לי שהוא היה לומד בשיעורים שולחן ערוך מתחת לשולחן, בבית ספר חילוני, הוא לומד שולחן ערוך מתחת לשולחן, והוא לא למד שתי הלכות רק, הוא לא יכול היה להפסיק, התחיל ללמוד ללמוד ללמוד. היום הוא כבר דיין, תלמיד חכם מזכה הרבים, הוא הביא לי תשורה את הספר הזה שזה הספר השמיני שו"תים על ארבעת חלקי השולחן ערוך, משתי הלכות. כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן העולם הבא, משתי הלכות, יש אנשים יושבים בישיבות והם לא מגיעים לזה, והוא משתי הלכות בתוך בית ספר חילוני מתחת לשולחן עם שולחן ערוך למה מגיע. איי.
כאשר ישנן האדם לעצמו הלכות התורה ויתבונן בהם ללמוד מהם לקח לעצמו, הצלחתו בטוחה. הצלחתו בטוחה אם יקנה לנפשו בגודל חשיבותו, אייי, אם יקנה לנפשו בגודל חשיבותו של חוט השערה אפילו בדיני שחיטה, יהיה מסוגל לטהר את נפשו מחוט השערה של נטיה רעה. אם יבין שנקב משהו שאינו נראה לעין עלול להטריף בהמה שניה שעולה הון רב, יכול לשער בנפשו כמה יעלה לו הוא בעצמו פגם קטן בפנימיותו שהוא לא טרח לתקנו. תראה, תראה, תראה את הבהמה תראה תראה תראה, בהמה עולה חמשת אלפים שקל, תראה, נקב קטן צ'רק הלך הכל, אם בך יהיה נקב קטן - צ'רק חזרת להיות בהמה.
וכבר אמרו חכמים ז"ל, איזהו תלמיד חכם? מי שרואה טריפה לעצמו, הגמרא בחולין מ"ד, הכוונה בזה, אדם שישתחרר מכל שמץ של חמדת ממון עד שיכול להטריף את הבהמה שלו, על אף ההפסד הגדול זה מורה על היותו נקי כפיים אמיתי הראוי לשם תלמיד חכם. כי בד"כ אין אדם רואה טריפה לעצמו, ולכן לא סומכים על בעל האטליז, אבל מי שיכול להטריף בהמה שלו זה תלמיד חכם, שאין לו כבר נגיעת הממון, לא תלמיד חכם, זה תלמיד חכם שאין לו נגיעת הממון. יש תלמיד חכם שיש לו נגיעת הממון, אבל איזהו תלמיד חכם שקוראה לו הגמרא תלמיד חכם? זה שרואה טריפה לעצמו, דהיינו הממון וההפסדים והכל זה בכלל לא מזיז לו, חס ושלום יש נקב, נגמר הסיפור, הוא לא מנסה להמציא תירוצים או משהו, רואה סרכות רואה ככה, אומר אפשר לעשות כככה וככה, בלי סיפורים, רואה טריפה, זה תלמיד חכם, דהיינו המידות שלו הן מידות טובות, תלמיד חכם לא נמדד רק באצבעות, לא, הוא נמדד במידות שלו, אינו רואה טריפה לעצמו, מה זה? רואה או לא רואה? מי שלא רואה הוא לא תלמיד חכם, הרואה טריפה לעצמו הוא תלמיד חכם. ובדרך מליצה גם אפשר להסביר איזהו תלמיד חכם מי שרואה טריפה לעצמו הכוונה יש בו כח פנימי לראות טריפה לעצמו, כלומר לבדוק במכמני ליבו לחטט אחרי כל דבר בלתי טהור משום שבלאו הכי לא היה יכול להגיע למדרגה כזאת. אם אדם לא יודע לפשפש בנבכי ומכמני עצמו, לברר את המידות שלו אם הם בסדר או לא, הוא לא יכול להיות תלמיד חכם. זה גודל כוחה של התורה הקדושה לטהר וללבן ליבו של אדם, כמו שאמרו חכמים ז"ל בראתי יצר הרע אבל בראתי לו תורה תבלין. אבל זה שייך רק אם ילמד לקח מתורת בהמה, אם יהיה ער לבדוק אחרי חוט השערה ופגימה משהו, אבל אם יסמוך שמן הסתם, מן הסתם הכל על צד היותר טוב בלי להטריח את עצמו, אינו מובטח כלל, אינו מובטח כלל, וכמו שלא יוכל לשחוט בסכין שלא השחיזוה היטב מכל פגימה, כן הדבר במה שנוגע לתורת האדם, שלא יוכלו לסמוך עליו במקום שדרוש טוהר המידות ללא שום נגיעה, והוא אינו ראוי עדיין לאיצטלה של תלמיד חכם. אז במה זה תלוי? במידות.
כבר הסביר בעל החוות דעת, דברי חכמים ז"ל שאמרו, מתלמידי יותר מכולם, מתלמידי יותר מכולם, הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי, ומתלמידי יותר מכולם. למה מתלמידי יותר מכולם? שהשכל החריף בטבעו לחקור דברים הרחוקים, לפרק הרים ולשבר סלעים, להקשות מזבחים על בבא קמא, להשוות ענינים הנראים מנוגדים, כח זה עלול לגרום לאדם להעלים עין מן הדברים הקרובים והפשוטים, הוא עסוק בהררים, מה אתה מדבר איתו על מידות? מה אתה מבלבל את המח עכשיו, מסילת ישרים, מה אתה מבלבל לו את המח? ועל זה אמר מתלמידי יותר מכולם, משום שתלמידיו לא יתנו לו לשכוח את הדברים הפשוטים, זה טוב שאדם יודע לפלפל וללבן והכל, זה נפלא, מצויין, אבל מה עם המידות, מה עם הדברים הפשוטים? מה עם הא' ב' של האדם? איפה תורת האדם? תלמד מתורת הבהמה, מה מטריף, מה עושה טמא ומה עושה טהור? חוט השערה, נקב קטן, באתרוג בחלק העליון אם יש נקודה אחת שחורה כל האתרוג הלך פייפן, שיהיה מהודר ושעלה חמשת אלפים שקל, נקודה שחורה קטנה, אם יש לאדם נקודה שחורה בראש, פגם אחד קטן שחור בראש - הלך האתרוג, הלך הראש, זהו, פסול. אז לכן מתלמידי יותר מכולם, הם יזכירו לך את הדברים הפשוטים.
מצאנו בחכמים ז"ל שאמר הקב"ה לאדם הראשון, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, תן דעתך שלא תקלקל את עולמי, שהקב"ה העביר את אדם הראשון והראה לו את כל העולם, אמר לו אה, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, תן דעתך שלא תקלקל את עולמי, לכל אדם, לכל נשמה ככה אומרים לו. מה הודגש כאן? הודגש כאן תן דעתך שלא תקלקל, תן דעתך שלא תקלקל, כלומר, אין צורך לומר שלא יקלקל בכוונה, על זה הוא לא היה חשוד אדם הראשון, לקלקל בכוונה לא חשוד, אבל היות ותיקון העולם לעומת הקלקול של העולם תלוי בחוט השערה, אם כן, אם רק יסיח דעתו כבר מאליו יגיע קלקול אם לא ישים לב להתאמץ ולפקח על מעשיו בשבע עיניים מחשש של פגם כל שהוא, לכן אמר לו תן דעתך, כל הזמן אתה מבין דעתך תהיה נתונה להתבונן ולפקח על מעשיך, אחרת אתה תקלקל, תן דעתך שלא תקלקל, מה לא תקלקל? לא תקלקל את עולמי, אדם חושב הוא מקלקל הוא מקלקל רק את עצמו, מה אכפת לך מה אני עושה? מה אכפת לך מה אני עושה? אני רוצה להיות ככה, אתה מקלקל, אתה מקלקל את העולם. רבי שמעון בר יוחאי אומר, משל לאחד שעשה נקב בתוך הספינה, מה זה הוא מטביע את כולם, עושה בחדר שלו אז מה אם שכרת את החדר, אתה תעשה חור שמה כולם יטבעו, מה אתה חושב שאתה חי לבד? תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. כתב הרמב"ם בסוף הלכות תמורה שרוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים, לא יאומן מה כותב הרמב"ם, הרמב"ם כותב ביד החזקה שזה ספר הלכות כל דיני התורה, מה הוא כותב? רוב דיני התורה, רוב, אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה הקב"ה, רוב דיני התורה לתקן הדעות וליישר כל המעשים, מה התכלית? לתקן הדעות וליישר המעשים. אמרת ה' צרופה, לא ניתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות, את הבריות שיהיו מצורפים, כמו יהלום שיהיה צרוף, שיהיה כסף מזוקק, שיהיה זהב מלוטש, שהכל יהיה פיקס, שהאדם יהיה חיבור של גוף ונשמה ביחד אבל בדרגת נשמה, לא עיסה של בשר תקועה בחומר אלא להפוך את הבן אדם הזה לצדיק, להיות יהלום. אז הרמב"ם אומר, סוף הלכות תמורה, שרוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. ולכאורה ייפלא, איך לא שומעים לעצות הגדולות האלו? נו, אז למה לא שומעים לעצות הגדולות האלה?
התירוץ הוא במאמר החכם מכל אדם, אמר במשלי י"ב שלמה המלך, "ושומע לעצה חכם", "ושומע לעצה חכם", העצה הכי גדולה אינה יכולה להועיל אם היא לא תיפול על אזניים קשובות, אם האדם הוא בעצמו אינו חכם ולא הכשיר את ליבו לשמוע את העצה הנבונה, לא הכשיר את ליבו לשמוע אל העצה הנבונה, לא תצמח לו ממנה שום תועלת עד שלא יקנה לב להבין, אז ז"א צריך לב להבין, ומכיון שהוטל עלינו להבדיל בין הטמא ובין הטהור, מוכרחים לקנות דעת שנוכל להדיל, מוטל עלינו להבדיל, להבדיל צריך לב, צריך דעת להבדיל בין הטמא ובין הטהור, מוכרחים לקנות דעת כדי שנוכל להבדיל, כמו שאמרו אם אין דעת הבדלה מנין. אם אין דעת הבדלה מנין - ירושלמי בברכות. אייי. והערך של חוט השערה שאדם יכול להחריב את העולם בחוט השערה לומדים את זה מדין שחיטה, שכל ההצלחה של האדם היא תלויה בחוט השערה, שלא לעבור את חוט השערה, וכבר אמרו לנו חז"ל, אין בין גן עדן לגיהינום אלא חוט השערה בלבד, פירושו של דבר, אדם במעשים שלו, בין מעשה כזה למעשה כזה - חוט השערה מבדיל בין גן עדן לגיהינום. במעשה מצוה יכול אדם לעשות דבר שאם יטה קצת כחוט השערה במצוה לכיוון מסויים אז זה יהיה גיהינום, ואם יהיה טיפה לכאן זה יהיה גן עדן. כהן גדול נכנס לקדש הקדשים, אם המחשבה שלו טהורה הוא יוצא חי, אבל אם הוא כחוט השערה ככה גלש במחשבה לכיוון לא טוב - הוא נשאר שמה, צריך לגרור אותו ברגליים, הוא מת. חוט השערה מבדיל, אז כמה צריך ללמוד את הדינים וההלכות בשביל לדעת שלא להכשל חס ושלום. אבל זה לא יספיק, כי אם הבן אדם ישאר בהמה אז לא עשינו כלום, זה כמו לאלף בהמה בקרקס שהיא תגיד הלכות, אבל נשארה בהמה, לכן צריך ליישר את המידות, וליישר את הדעות, על זה אומר הרמב"ם שרוב דיני התורה הם ליישר הדעות, לתקן את הדעות וליישר את כל המעשים, ולהבדיל בין הטמא לבין הטהור, ובין החיה הנאכלת לחיה אשר לא תאכל.
הגאון מוילנא אומר דבר נפלא, דבר נפלא, אמרנו את זה בשבת. הגמרא מספרת על אשה מעוברת שביום הכיפורים הרגישה שהיא רוצה לאכול, אז הלכו לרבי יוחנן שאלו אותו מה לעשות, אז הוא אמר שילחשו לה באוזן שהיום יום הכיפורים, לחשו לה באוזן שהיום יום הכיפורים, והיא התגברה על תאות האכילה ולא אכלה, יצא ממנה בן צדיק. היתה אחרת וגם כן לחשו לה באוזן והיא לא יכלה, היא אכלה, יצא ממנה בן רשע. אומר הגאון מוילנא להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה, חיה זה האישה היולדת, ובין החיה הנאכלת - זאת שאכלה, ובין החיה אשר לא תאכל, זאת שאוכלת ביום כיפור או לא אוכלת זה ההבדל בין טמא לבין טהור מה שיוצא ממנה. מדהים.
ובכן רבותי, אז אנחנו רואים, ראינו עכשיו למה הקדימה התורה את תורת החיה והבהמה והעוף לפני תורת האדם, שיש לנו ללמוד משמה שנקב מטריף מחוט השערה בין חצי הקנה לבין רובו וכן הלאה, צריך ללמוד תורת הבהמה, לדעת להבדיל בין הטמא לבין הטהור, והכל זה תלוי גם בתיקון המידות, ביישור הדעות, בעזרת ה' יתברך צריך לשים לב לדברים אמן כן יהי רצון.
רבי חנניה....