ברוך אומר ועושה | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור לטהרו או לטמאו.

הראשונים, זיכרונו לברכה, העריכו בעניין הנגעים

והעולה מדברי כולם כלל גדול.

כי על האדם לראות בייסורים הבאים עליו כנביאים ושלוחי מרום,

שנשלחו אליו ישר מן השמיים להוכיחו על פניו ולהעיר למוסר אוזנו.

ואנו עומדים וצמאים על עצמנו עד כמה אנו רחוקים מידיעה זו.

הלא מוטל עלינו לעמוד לחקור זאת על מה ולמה נתרחקנו כל כך.

אז כל הראשונים העריכו בנושא הנגעים.

אבל מה שעולה מדברי כולם זה כלל אחד גדול.

כשאנחנו צריכים לראות שהייסורים שבאים עלינו

הם כמו נביא שבא ואמר לנו מה אנחנו לא בסדר.

וכמו שליח ממרום,

שנשלח ואומר אני נשלחתי מן השמיים להגיד לך שאתה חטאת בכך וכך ולקית בגלל כך וכך.

ואנחנו עומדים וטמאים על עצמנו כמה אנחנו רחוקים מהידיעה הזו.

צריך להבין למה אנחנו רחוקים מזה.

במכוניות היום

יש נורות שנדלקות ומסמנות לך איפה הבעיה באוטו.

הגוף שלנו,

יש רמח איברים שעשה גידים כנגד רמח מצוות עשה ושעשה מצוות לא תעשה.

איפה שכואב זה נורא מהבהבת.

העבר הזה לקה בגלל חסרון שמן.

ושמן על ראשך על יחסר.

יש פה איזה חסרון במצווה.

או שיש עבירה.

אז העבר צריך לבדוק מה המצוות התלויות בעבר

ולראות אם עברת עליהם או לא.

מה זה לתקן?

כן, אז פשוט מאוד

מאוד תתאים לך.

יש אנשים שהולכים לרופא,

מקחים כדור או זריקה

וגומרים את הבעיה.

משל, אם הדבר דומה

לאחד שהתחילה לצפצף לו הנורית.

הלך חבר מעשה טובה, הנורית הזאת מפריעה לי.

תבטל אותה.

ביטל לו אותה.

והנורית אמרה שחסר שמן בלמים.

יום אחד הוא יורד בירידות של ירושלים, בא לתת ברקס, אין ברקס.

הידרדר במדרום

ולא צריך לספר מה היה אסוף.

בקיצור, הוא חשב

שהבעיה זה הנורית.

והנורית מטרידה אותו.

והנורית הייתה אמורה להציל אותו.

אם הוא היה מתייחס אליה ומברר מה הנורית הזאת אומרת,

והיה נכנס למקום שהיו אומרים לו, תשמע, חסר לך שמן בלמים,

היה מלא, לא היה קורה לו אסון.

הנורית

נבהבה.

הייסורים באו.

אה, אה, כואב לי הראש, כואב לי זה, כואב לי, כואב לי, כואב לי, כואב לי, כואב לי, לך לרופא נפשות,

שיגיד לך מה צריך לעשות ומה צריך לתקן

תקן וזה יעבור

זאת אומרת, מה צריך רופא נפשות?

אנחנו היום בעולם המודרני הולכים לרופא

הולכים לרופא,

פחד כדורים,

מוריד לו את הנורית,

אחר כך בירידה מירושלים,

נתראות

כי הוא לא שם לב, לאזהרה,

האיסורים באו לאותת

שאתה במצב לא טוב

אמרו חכמים זיכרון לברכה בברכות סא'

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה

היה זמן של קריאת שמע

היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים

אמרו לו תלמידיו רבנו עד כאן

אמר להם כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך ואהבת את השם בכל נפשך

אפילו נוטל את נשמתך אפילו בשעה שהוא נוטל את נשמתך צריך לאהוב את הקדוש ברוך הוא

אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו

אם אנחנו מסתכלים עכשיו ומציירים את המעמד הנשגב והנורא הזה של רבי עקיבא

איך רבי עקיבא מקבל עליו עול מלכות שמיים בקריאתו את שמע

בשעה מרה כזו שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל

הלא נשתומם ולא נדע את נפשנו מרוב התפעלות

על בן אדם יילוד אישה שהגביה חוף

עד מתחת כיסא כבודו יתברך

כלבנת הספיר זיכך וצירף את ליבון השמיים

ויצאה נשמתו באחד

ואומנם כאן תלמידיו ראו ואמרו ותמאו

רבינו עד כאן

אבל מה נשתומם ונתפלא עוד יותר

כי רבי עקיבא בתשובתו טמאה על תמיהתם

הוא אומר להם כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה

מתי יבוא לידי ואקיימנו

ועכשיו שהגיע לידי לא אקיימנו

פה נעוץ הסוד הגדול

שבקרב האדם הגדול ואנו לא ידענו

כל ימיי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו

והרי הפסוק אומר ואהבת את ה' אלוהיך בכל נפשך אפילו

בשעה שהוא נוטל את נשמתך

ולא רק רבי עקיבא נצטווה על זאת

כי אם כל אחד ואחד מישראל אפילו הפשוט והאדיוט ביותר

באיזה מצב שהוא עומד בו אין הבדל לא במצב לא בזמן לא באדם

כולם כולנו נצטווינו ואהבת בכל נפשך

אז למה באמת ההבדל כל כך גדול בינינו לרבי עקיבא?

זה מה שאמרנו שאדם הנלבב,

בעל לב,

שבא לעשות את רצון קונו ולקבל עליו עול מלכות שמיים בשלמות,

בתום ובכנות

אחד הוא אם מבין מעט או מבין הרבה

עיקרו של דבר, שמע ישראל

השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך

אל תסתפק ותצא ידי חובה בקריאה בעלמא בדיבור ובמחשבה

אלא הכל הולך לפי רוב המעשה שאם אתה אומר ואהבת

ראה להגיע לקיים את זה במעשה לאהבה את אדוני אלוהיך

כשאתה אומר בכל לבביך

השתדל לבוא בשני צריך

לנישא את לבבינו אל כפיים אל אל בשמיים

וכן כשאתה אומר בכל נפשך ובכל מאודיך

בזה כל ימיי הייתי מצטער,

מתי יבוא לידי ואקיימני אם אדם היה מתרגל לחפש

כל דיבור שהוא מדבר, הלכה למעשה,

אין לך שלמות גדולה מזו.

נקום מהספר לקיים את מה שלומדים.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

הלל מחייב את העני.

רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים.

ולכאורה איך יבואו כל העניים בכל הדורות

שהם ודאי שונים זה מזה במצב חייהם,

בכישרונותיהם, בחברים שלהם, במשפחותיהם, באנשי דורם.

הרי כל אחד זה מבחינה אחרת.

שכידוע שכל אלה משפיעים על הלך רוח האדם לתו אלמותיו.

כל שכן,

שיש הבדל רב מאוד הנשער בין עני שהוא גם בדעת, בדור שפל ונבזייהם,

לבין הלל הזקן שהיה גדול בדורו,

בדור של תנאים קדושים.

אשר עליהם אמרו האמוראים עם הראשונים כמלאכים אנו כבני האדם.

מה, איך הלל מחייב את כל העניים לפי מה שהם?

אותה תמיהה היא איך יחייב רבי אלעזר ונחרסום את כל העשירים ואין יוצא מן הכלל?

היה לו אלף מדינות ביבשה ואלף אוניות בים.

אבל אין הכוונה שהילן יחייב את העניים, למה הם לא עלו ברעב ובצמא אל הגג כמוהו בבית המדרש השבעיה באבטליון

וכיסה אותה מטר שמונים שלג בשביל לשמוע תורה מליל שבת עד שבת בבוקר.

וזה עוד בחודש טבת,

עד שהוא לא ירגיש שנתכסה כל גופו ונסתכן.

כי מי יוכל להידמות אל הלל הזקן בשכלו הגדול?

ברוחו ונשמתו הגבוהה מאוד מאוד.

אבל בדבר אחד

יבוא הלל לחייב את כולנו ומי ישיבנו.

בזה שכל מי שהיה בהבנתו,

כל מי שהיה בהבנתו לא השאיר אותו ריק בלי כי הוא מעשה.

הבנת?

כן.

עשית?

לא.

פה מחייבים אותך.

מה שאתה יכול להבין והבנת, למה לא עשית?

וכן היה רמיל עזר בן חרסום וכן כל החכמים זיכרונו לברכה.

וכך יטבעו את כל באי עולם בכל דור על מה שלא ראו לשמור ולעשות. קיים את כל דברי תורתם שלמדו הם בעצמם, לפי כוחם, לפי שכלם ולפי הבנתם.

לא יותר מזה.

מתי יגיעו מעשי אל מעשי אבותי אברהם יצחקו יעקב כמו שהם קיימו הכל בשלמות?

אנחנו במדרגתנו צריכים לקיים בשלמות.

מה הבעיה?

מה שהבנת?

תעשה.

וכך יתבאר גם כן בזה המאמר הידוע בתנא דבי אליהו. חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי אבותי אברהם יצחקו יעקב.

אבל שאלו רבים איך אפשר לזאת.

ואפילו להגיע בקצה המטה.

אבל לפי מה שאמרנו הכוונה מתי יגיעו מעשי כלומר שכשם שאבותינו קדושים עליהם השלום כל תורתם הנפלאה שלמדו

מכליותיהם הם הפעילו למעשה בכל פסיעה ופסיעה במשך כל ימי חייהם.

ובזה אמנם גדלו מעשי אבות מעל שמיים ושמיע שמיים.

כך חייב כל אדם להשתדל שכל מעשיו יתאימו ולא יחסרו מהבנת שכלו.

זהו חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחקו.

אז מדברים לא על המדרגה, על המעשים.

הם עשו את המעשים בשלמות, גם אתה יכול לעשות את המעשים בשלמות.

וכן בכל דבר אשר אינו נוגע דווקא למעשה ידיים ופועל כפיים.

וזה ביראת השם, באהבת השם וכדומה, וכל המצוות תלויות בלב.

כי אם אין לב, לא כי אם כלל את המצווה.

ולא מספיק מה שיודע בשכלו ומשיג בהבנתו,

אלא צריך גם להרגיש כן מלבבו.

תדע שאין הכתוב אומר, ואהבת את השם אלוקיך בכל שכלך,

אלא בכל לבבך.

וכן וביראה,

וכן ובכל המידות הטובות.

כמו שכתוב, על עובדו בכל לבבכם.

על זה נטבע אדם.

שיהיה ליבו שומע

אל מה ששכלו יודע.

זה מה שביקש לומר מלך מת השם שנראה אליו בגבעון.

ונתת לעבדך לב שומע.

עכשיו נחזר מה שהתחלנו.

רגילים אנשים לומר, איסורים הם מן השמיים.

וכך הם חוזרים לפיהם תמיד ואומרים,

אין אדם נוקף אצבע מלמטה,

אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה.

ובכל זאת, כשאומנם הוא נוקף רק את האצבע,

הוא שוכח את הקול,

הוא מתחיל לצעוק בקולי קולות ובועט ברגליו ונשך בשפתיו,

כאילו מתאבק עם גזלן אשר לפניו שבא לבולעו חינם.

ובצבח שוב,

בצבח שוב,

אילו יצויר שהקדוש ברוך הוא כביכול עומד על האדם,

וחובט אותו במקל על ראשו.

מה היה עושה האיש?

היה בורח.

אפשר לברוח מהקדוש ברוך הוא.

ודאי היה נשאר עומד כפוף,

מקבל באהבת המכות ואומר, חטאתי עוויתי פשט.

נו, אז מה הפירוש איסורים באים מן השמיים?

האם לא חן וממש כמו המשל שהבאנו, שהקדוש ברוך הוא עומד והמקל נותן לו איסורים בראש?

אז מה, אתה בורח לדוקטור?

נו, אז זה הפתרון, אם תלך לדוקטור, אז מה, אתה עקפת את המקל של הקדוש ברוך הוא?

אתה הולך לכבות את המנורה.

אתה לא רוצה לדעת מהצפצופים.

אתה לא רוצה להרגיש את האיסורים להבין מה הם אומרים.

אז מה זה יוען?

אחר כך יש מדרון מירושלים.

אז לכן

אנחנו מאמינים באמונה שלמה,

וגם חוזרים על זה אפילו תמיד כאיסורים לשמיים.

ואם כן, מה איתנו?

ויש עוד שאומרים,

איסורים מכפרים.

כן, אבל אם לא תעשה עבירות, לא תצטרך איסורים לכפר.

עוד יש לתמוה על עצמנו,

שגם החשבון הפשוט,

להבין את הרחמים שבייסורים אנחנו לא יודעים.

כי הנה כל מה שאנחנו מוצאים בעולם הזה, שאין אדם רוצה להיטיב לחברו,

ומפני שעל ידי שהתעסק בטובת חברו,

אז יחסר לו בטרחת גופו או בזמן שהוא צריך להשקיע או בממון וכדומה.

אבל אם יצויר שאדם היה יכול לעשות טובה לחברו ולא יחסר לו כלום,

וגם לא יצטרך להטריע עצמו במהומה,

בוודאי לא היה איש בעולם אפילו האכזרי ביותר שלא יעשה טובה לחברו.

כי מה אכפת לו בזה?

וקל וחומר אדם טוב,

הרי אין שום ספק שיצמיד בכל זמן ובכל מקום

במצב כזה להיטיב לאנשים בלי סוף.

ומעתה גם איש בער לא יבין את זאת,

שהקדוש ברוך הוא נקרא מלא רחמים.

ודאי שכל מה שהוא עושה זה רחמים לחסד.

מלא רחמים פירושו שאין מקום פנוי בו כביכול שלא מלא רחמים.

מראה הקדוש ברוך הוא אין סוף.

אם כן, גם לרחמיו אין סוף.

מה אדם יודע זאת?

אך מה מוזר ומטמיע הדבר שעל אף כל זאת,

אם מרגיש אדם איזה כאב כלשהו בציפורן האחת,

מתחיל להתענח מראה וחושך.

חושך.

עולם חשב בעדו.

למה זה כך?

מפני שאין פי וליבו שווים לעולם.

ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר.

כי לא התחנך

והוא לא התאמץ להיות בן איש חי

שלבבו ירגיש מה ששכלו מבין.

והנה, בעניין הנגעים,

ברמב״ן וספורנו זיכרונם לברכה כתבו

כי נגעי בגדים ונגעי בתים

אינם בטבע כלל.

זה רק בחמלת השם על עמו שומרי מצוותיו בארץ הנבחרת, בארץ ישראל.

ובעת שיהיו שלמים לשם,

שהם ראויים בכלל שיעוררו אותם,

שהם שלמים, מחפשים שלמות.

אז יעיר השם יתברך למוסר אוזנם באם יחטאו,

בדברים שהם למעלה מן הטבע,

להורותם שנטו מן הדרך הטובה.

מה שאין כך אותם בני אדם הנרדמים,

אשר לא התעוררנו לדעת כלל מזה.

הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע כשאר בעלי חיים.

אז זה רק עם סגולה בארץ סגולה לאנשי סגולה שהם השלמים שמבקשים את השם.

והרי עוד כמה החסד והרחמים

במוסר של הנגעים,

שלא זוכים לזה אלא בעלי מדרגה בארץ הקדושה.

ואמרנו שהאיסורים הם כנביאים

ושלוחי מרום.

פעם היו הולכים לנביא, היה אדם חוטא, לוקה,

הולך לנביא,

אומר לו מה עליי לעשות, אומר לו אתה חטאת וכך וכך,

תתקן כך וכך.

זה היה הנביא, לא היה צריך דוקטור.

היום אין נביאים, יש איסורים,

האיסורים הם נביאים,

הם שליחי מרום, באים להגיד לאדם אתה לוקה בעבר זה, תתקן את העבר, מה שקשור בו, וכל אם בסדר.

כי האיסורים באים להוכיח אותו על פניו.

נמצא שהאיסורים הטבעיים,

כאב ראש, כאב זה, כאב פה,

כל זה הם כמו נביאים אשר בארץ אימה.

ואיסורים בלתי טבעיים

הם כמלאכים שירדו מן השמיים לדבר איתו אישית.

ואם כן, כשנראה לו לאדם נגע

בבגדו או בביתו,

הרי זה כאילו מראים לו ניסים גלויים.

ושלחו לו מלאכים ישר מן השמיים

אליו הביתה.

להעיר אותו על חטאו ולהעיר לו את דרכו.

וכמה מקורב האדם הזה,

לשם יתברך שמזכה אותו בכך? מי זוכה כל יום למלאך שירד מהשמיים ויודיע לו משהו?

אה, אם היינו שואלים עכשיו בן אדם, תגיד,

אם אתה חוטא, אתה מוכן שמלאכים יבוא יגיד לך מה אתה חוטא,

מה צריך לתקן,

כן, כן, תעשה טובה.

נו, הנה, שולחים לך.

האיסורים זה המלאכים.

והם מדברים,

לא רק מדברים, מזמין אותך לדבר, מזמין אותך לדבר.

איי, איי, איי, מדבר.

אבל כמה זוכה האדם הזה ששולחים לו שליח מיוחד?

זה מה שכתבו הראשונים זכרונך,

כי לא זכו לעניין הנגעים, רק הנבחרים בעם,

ובדורות, ובארץ הנבחרת.

בזה נבין גם מה שאמרו החכמים, זכרנו לך בסנהדרין, ע״א.

בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות.

ולמה נחתם? וראש מקבל שכר.

כמו שאומרת הגמרא, לעולם אין הבית טמא,

עד שיראה

כשני גריסין

על שתי אבנים

ושתי כתלים בקרן זווית,

אורכו כשני גריסין

ורוחפו כגריס.

ויהיו איזה תנאים מגבילים עד שיקרה כזה דבר ויתרחש.

ולכאורה, מכיוון שהנגעים הם בין כך ובין כך שלא כדרך הטבע.

כמו שאומר הרמב״ם מספורנן, כן, מה ההבדל אם הנגע הוא כגריס

האחד על אבן אחת או כשני גריסין על שתי אבנים?

אבל לפי מה שאמרנו, הרי כל מה שהנגע מרוחק יותר מן הטבע,

הרי זה לאות על ההתקרבות היותר גדולה של האדם.

בסימן יותר טוב ממדרגת האדם.

אם כן, אחי כאמרינן בברייתא, מכיוון שעניין הנגע בבית הוא כל כך מרוחק מהעולם הגשמי,

עד שיראה דווקא כשני גריסין על שתי אבנים בקרן זווית,

אם כן, בעל הביתא לזה צריך שיהיה בעל מדרגה גבוהה מאוד מאוד,

שיכופו לו רקיעים גדולים אלו אל תוך ביתו,

ואדם כזה לא נמצא שילך בארץ.

לכן בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, אלא דרוש לקבל שכר.

איפה שאחד בעל מדרגה כזאת, שראוי שיורידו לו מלאכים, שידברו איתו ויגידו לו, אתה מבין מה הוא עטם, מה הוא לקם?

ואמרנו שאלה נגעים, זה מלאכים מהשמיים, כאילו זה,

הייסורים האלה, הסימנים האלה, כל מה שעובר על אדם,

זה התחשבות שאין כדוגמתה.

מי לא יודה לאחד שיצפצף לו לפני שהוא יעשה תאונה ויזהיר אותו? מי לא יודע?

מי לא יודע למי שימשוך אותו מהיד חזק שלא ירד לכביש לפני שתדרוס את המכונית?

מי לא יודע לזה שתלש לו את הזקן כשהוציאו אותו מהמים לפני שהוא טבע?

זה ייסורים, זה פחד,

אבל זה הצלה.

זה מושיע.

מאיפה באת לי? איך הגעת פתאום לתוך המערבולת של המים? איך הגעת לשם? איך יצא? אם עוד רגע לא הייתי פה.

מי לא מבין שזה נס ומופת שמגיע בזמן בדיוק?

אבל אנחנו רק מדברים, ייסורים לשמיים, בן אדם לא קפץ בה, אבל לא מבינים מה מדברים.

לא מפנימים ולא מתחשבים

ולא שמחים ורוקדים שהשם הודיע.

כי את אשר יאהב השם יוכיח וכאב את בן ירצה.

יוצא.

שרבי עקיבא למד תורה על מנת לקיים.

לכן, מה שהוא לא יכול היה לקיים,

הוא היה מצטער כל הזמן למה הוא לא יכול לקיים.

וזה ההסבר שמסבירים החכמים.

שכל התלמידים שאלו תורה, רבנו עד כאן, בשעה שסורקים את הבשר שלך במסרקות של ברזל. אתם יודעים מה זה ברזל?

לסרוק?

זה מה זה?

מה זה, לתלוש בשר ככה?

והוא אומר, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.

הוא מוציא נשמתו מהר.

אה? כל ימי הייתי מצטער

על פסוק זה.

אני שואל את השאלה, איך בן אדם במצב כזה יכול לקרוא קריאת שמע? איך אפשר?

אדם יכול במצב כזה?

בוא, אני אצפוט אותך. תתחיל להגיד שמע ואני אצפוט אותך.

נו, נראה אם תוכל לגמור את המשפט כמו שצריך.

או שאני אקח עכשיו מזלג,

אני אעשה לך ככה.

בשעה שאתה קורא קריאת שמע, אני אעשה לך בבשר ככה.

יש מישהו שיוכל להגיד, שמע את זה?

אה!

אה, אותו מה אתה אומר? אה!

איך יכול להיות שזה?

אה! אה! אז מסבירים

שרבי עקיבא צייר את הציור הזה כבר.

בכל ימי הייתי מצטער,

בדיוק

כמו שהיה בסוף.

הרי מה זה אפילו נותן את נשפתך?

אז יכול ליטול את הנשמה בשריפה.

יכול בדקירה.

יכול בתאונת דרכים, מה שאנחנו קוראים היום.

יכול בכל מיני מיטות, נכון?

אז הוא היה מצייר

שהוא הולך לעמוד עכשיו לכבוד השם.

ואהבת את השם אלוקיך ובכל ימוך.

ובכל נפשך עכשיו הוא מצייר.

והוא מצטער,

כאילו עכשיו עושים לו ממש את מה שהוא מוכן למסור לנפשו.

אז אחד שמתרגל את זה כל הזמן,

כשמגיע הרגע האמיתי, קטן עליו.

כי כל החיים הוא היה בזה.

אחד שאומרים לו, תרוץ,

אחרי מאה מטר הוא כמעט נופה על נשמתו.

אומרים לו, קילומטר?

תגיד לאדם היום רגיל, סע,

תתחיל לרוץ ארבעים ושתיים קילומטר, לראות חמרות עולם.

אבל אם בן אדם מתרגל את זה כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן,

הוא יכול אפילו להתחרות ולנסות להשיג הישגים אפילו.

לא רק שהוא יכול להרוץ, הוא יכול גם לתחרות.

זאת אומרת, ויש כאלה אצלם זה סבבה אפילו.

יש כאלה שכל יום רצים ארבעים ושתיים ולא מלא.

למה הוא מתרגל את זה?

אז כשמגיע התחרות,

זה לא קשה לו.

מישהו אחר שווק חיים.

יש כאלה ששווקים חיים אחרי שטמנו,

כמו שהיה בפעם האחרונה.

זאת אומרת, בגלל החום.

מכל מקום,

הוא כל הזמן, כל ימיי הייתי מצטער

על פסוק זה, מתי יבוא לידי ואקיימנו.

זאת אומרת, הייתי מצטער,

אבל אני רוצה גם לקיימנו.

לא רק להצטער בציור המחשבה,

אלא בהקיימנו בפועל.

אז בציור המחשבה הוא צייר ציורים מעין אלו,

וכשהגיע הרגע הוא כבר היה מוכן.

זה הכל תלוי בהכנה.

אדם לומד צריך לקום מהספר ולראות מה אני מקיים ומה שלמדתי.

אז לפחות למדנו דבר אחד עכשיו, שכל מה שקוראים ולומדים

צריך לקיים.

אם לא יצבעו אותנו, הלל זקן, אלעזר בן חרסום, יוסף הצדיק,

מה יצבעו אותנו? אנחנו דרגה שלהם? לא.

אבל הם עשו מה שהם למדו.

כן, לפי הבנתם, לפי הכרתם, לפי ידיעתם,

עשו.

גם אתה.

לפי זה אתה צריך קיים.

לא תקיים.

יגידו לך למה הם כן קיימו ואתה לא.

הרי הם לא עשו יותר ממה שהם ידעו והכירו, הם עשו מה שהם ידעו והכירו. גם אתה לא ביקשו ממך יותר מזה. מה שאתה יודע ומכיר, אתה עושה.

מי שרוצה להשרות שכינה בעם ישראל,

זכות גדולה, נכון?

עם ישראל רצו,

אצו, רצו,

לבנות את המשכן.

גם אנחנו עצים רצים לבנות בית מקדש מעט.

אז יש אנשים שרצים ואומרים,

מה חלקי? איפה אני יכול לעזור?

איפה אני יכול לתרום? מה אני יכול לעשות?

לא כל יום מזדמן הזדמנות לבנות בית כנסת.

לא כל אדם בונה בית הכנסת,

בית מדרש.

לא כל אדם.

אבל אם אתה נספח

לאלה שעושים,

אז אתה חלק, מה עושה המלאכה?

הרי המשכן לא קם לבד.

עם ישראל כולם נרתמו.

כל אחד נתן מהבנתו,

מידיעתו, מיכולתו, מממונו.

כל אחד במה שיכול.

אבל כולם ביחד גרמו להשראת שכינה.

אז אם אדם מזדמן לפניו מצוות בחיים,

תחטוף, כי אם לא פה, מתי תחטוף?

יחטפו אותך.

אז כל זמן שסיפק בידך לעשות, תעשה, ועל זה יש ברכה.

ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, לעשות אותה,

וענו כל העם אמין.

זו ברכה שבירכו משה, והאהרום,

והלוויים,

והכוהנים,

וכל עם ישראל נשישים ריבו,

בהר עיבל ובהר גריזים.

ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, לעשות אותם.

במי מדובר?

במי שלא למד תורה, לא שנה,

ולא היה סיפק בידו, לא היו לו נמצאים באפשרויות כותח.

והחזיק תורה,

והחזיק תורה,

והחזיק תורה, ברוך אשר יקים את דברי התורה.

אבל הפסוק שכתוב,

כתוב, ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, לעשות אותם, בענו כל העם אמין.

מי זה ארור?

אחד שלמד תורה,

שנה תורה,

שימש תלמידי חכמים,

היה סיפק בידו, הייתה לו אפשרות לעזור ולעשות, ולא עשה.

כל עם ישראל קיללו אותו.

ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, לעשות אותם.

אפילו אתה חושב שאתה תלמיד חכם, אתה גאון,

היה לך עוד אפשרות?

לא עשית?

אתה ארוך.

ההוא

לא למד ולא שנה ולא של איש ולא כלום,

ולא היה סיפק בידו, ועשה למרות שלא.

זה ברוך, כל ישראל מרחים אותו.

עכשיו זו ההזדמנות גם לעשות בפועל.

אחרי שלומדים,

מקיימים אמרנו.

אז כל אחד יראה מה הוא יכול לעשות בפועל.

אז יש לעזור פיזית,

יש לעזור בממון.

היום סגרנו

היכל קודש,

פלוס ספרייה 50 מטר רבוע,

115,000 שקל.

כיסאות,

168,000 שקל.

עוד לא נגענו ברצוף,

במזגנים,

צביעה,

שבעה שירותים, שמונה,

כיורים,

מטבח,

כל מה שצריך שם.

הרבה מאוד הוצאות,

ברוך השם.

צריך ספרי תורה?

יש רק אחת כרגע.

צריך ספרייה למלא אותה?

גמרות, שסים,

רמב״ם, שולחן ערוך,

ספרי מוסר,

מפרשים.

בית מדרש יהיה.

ברוך

אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, מענו כל העם. אמן ואמן.

רבי יחנן, אני אומר למה שאומר.

עושה הקדוש ברוך הוא את כל הספרים.