שמחת בית השואבה ילפינן בגמרא מהפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה". סוכה נ'.

והנה הרמב"ם בסוף הלכות לולב לא הזכיר כל ענין בית השואבה, אלא שעשו שמחה יתרה, כמו שכתוב "ושמחתם לפני ה' אלהיכם", וצריך עיון לדבריו, מפני מה אמרה תורה ושמחתם לפני ה' אלהיכם רק בחג ולא בשאר המועדות, למה רק בחג הסוכות ולא בשאר המועדות? כיון שאין זה ענין לניסוך המים, אז למה אומר את זה?

נראה שזה מפני שהמעלה של ענני כבוד היא מעלת "לפני ה' אלהיכם" דהיינו תחת כנפי השכינה. אז המעלה שאנחנו יושבים בסוכות כנגד ענני כבוד, זוהי מעלה לפני ה' אלהיכם, ממש לפני ה' אלהיכם, דהיינו תחת כנפי השכינה, ושאיבת מים בששון נראה שזוהי עליה בלי עמלות, בחינת לעתיד לבוא שיתקיים "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך", ז"א לא נצטרך לעמול הרבה באחרית הימים, ה' ימול את לבבנו ושל זרענו. זה נקרא עליה בלי עמלות, וזוהי בחינה שתהיה אבל בעתיד לבוא. ופירש הרמב"ן ז"ל שתתבטל הבחירה אז, וכך פירש מה שנאמר על אחרית הימים, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, דברי שלמה המלך בקהלת י"ב, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, וכמו שאמרו ז"ל, אלו ימות המשיח דהיינו ביטול הבחירה. למה לא יהיה לי חפץ? כי יתבטל הבחירה, אז ממילא אני כבר לא פועל בבחירתי כלום.

וכבר נתבאר לעיל כי לעולם שולטת מידה זו בבעלי תשובה באיזו שהיא בחינה, שבהם העליה היא לא בהדרגה אלא בהתערותא דלעילא, כלשון רבינו יונה בשערי תשובה, שהבעלי תשובה עם זוכים למה שאין יד טבעם משגת, על פי טבע אי אפשר להשיג את המדרגה שבעל תשובה משיג, זה רק עזר אלוקי. וזה דרגה של בעלי תשובה שהם לא עולים בהדרגה אלא בהתערותא דלעילא, וכבר הביאו התוס' בסוכה שם מהירושלמי שיונה הנביא, יונה הוא זכה לנבואה בשמחת בית השואבה, ומינא? שבלאו הכי לא היה זוכה עדיין, אם הוא לא היה נוכח בשמחת בית השואבה לא היה זוכה לנבואה, משום שכתוב שיונה זכה לנבואה, איפה? בשמחת בית השואבה, אז מי גרם? השמחה שהיתה בבית השואבה. ומינא, מזה אנחנו לומדים שבלי זה לא היה זוכה עדיין, ולפיכך נקרא בית השואבה על ששואבים משם רוח הקודש. כלומר, בקל, בלי עמלות, בדוגמא שלעתיד לבוא, וזוהי שמחה יתרה על מעלת השמחה עצמה. על זה נאמר, "ושמחתם לפני ה' אלהיכם", שאלנו למה זה נאמר דוקא בחג ולא בשאר המועדות? "ושאבתם מים בששון", מה זה הענין? אז אומרים לנו ששמה היו שואבים רוח הקודש בקלות ובלי עמלות כדוגמא שתהיה לעתיד לבוא. זוהי שמחה יתרה על מעלת השמחה עצמה. מה זה שמחה יתרה על מעלת השמחה עצמה? יש שזוכה על ידי שמחה של מצוה למה שאינו זוכה בדרך אחרת.

שאלו את הארי הקדוש, איך הוא זכה למעלות שהוא זכה, לדעת דברים שלא נשמעו כמותם מאות בשנים, לדעת סוד הגלגול של כל אחד ומה התיקונים שלו ומה היה בגלגולים קודמים ומה הוא צריך לתקן וכו' וכו', ורואה על כל בן אדם מי  חטא ומי לא חטא, מה זה, איך הוא השיג את זה? שאלו אותו איך הוא השיג את כל המעלות? הוא אמר בזכות מצות השמחה. כל מצוה הוא היה שמח בה כמוצא שלל רב, איך מוצאים שלל רב, שמחים? כמוצא שלל רב.

אז עכשיו אנחנו שומעים שיש שזוכה ע"י שמחה של מצוה למה שאינו זוכה בדרך אחרת, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם, מה זה ילכו בם? בדרך כדרך ההליכה, צעד אחרי צעד, יש דרכי ה' הם ישרים, והצדיקים הולכים בם צעד אחרי צעד. אבל ע"י השמחה עולים ומתרוממים אל על בדרך של קפיצה, כמו יונה שהגיע לשם, לבית המקדש, בשעת השמחה, וזכה לנבואה מכח השמחה. זה נקרא דרך קפיצה, לא דרך הולכים בדרך רגילה שלב אחרי שלב, בחינה של יש קונה עולמו בשעה אחת, יש קונה עולמו בשנים הרבה זה הדרך הרגילה.

ואולי זה הביאור בהא דגרסינן בירושלמי, פרק ה' הלכה ד', בן יהוצדק היה משתבח בקפיצותיו, הזקנים והצדיקים, אנשי מעשה והחסידים, ראשי ישיבות היו רוקדים, רק הם היו רוקדים, לא כל אחד, וכל אחד היה עושה להטוטים וכל מיני דברים, אז בן יהוצדק היה משתבח בקפיצותיו, כנראה עושה סלטות ודברים כאלה ואחרים וכו' וכו', למה הוא עשה את זה? אז מסביר כלומר שהחסידים ואנשי המעשה היו מלמדים את ישראל שאפשר להגיע לדרגות ולמעלות גם בדרך של קפיצה, ולא רק בדרך של הליכה רגילה. לפיכך כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות לולב, השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן, עבודה גדולה היא. מה אומר הרמב"ם? השמחה שאדם שמח בעשיית המצוה, איזה מצוה? הוא לא אומר, השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן, אז אהבת האל שציוה בהן במי? בשמחה ובמצוה, במצוות, במה? עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" ועבדת את אויביך בעירום ובחוסר כל ברעב בצמא...ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'". כלומר, שאין השמחה רק כפרט של מצוה במצוה אחרת, זה לא פרט במצוה אחרת, שמחה כאילו צריך לעשות מצוה וצריך לדבק אליה שמחה וצריך לדבק אליה זריזות וצריך לדבק אליה יראה וצריך לדבק אליה, לא פרט של מצוה במצוה אחרת, אלא היא עצמה השמחה עבודה גדולה.

ונראה שהרמב"ם פירש, מאי דאמר קרא, תחת אשר לא עבדת שהכוונה היא על עבודת השמחה, תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, אין הפירוש שלא עבדת עבודת מצוה אחרת בשמחה, ועבודה זו לפני האלהים, איזה עבודה - ששמה שמחה היא גדולה מאד, ופירותיה מרובים עד רוח הקודש ונבואה. אז ז"א, הפירוש של הרמב"ם שהעבודה הגדולה היא זה עצם השמחה ואהבת הבורא בעשיית המצוות אבל גם המצוה עצמה של שמחה בפני עצמה. שמצוה לשמוח בעבודת ה', לא נחשוב שזה פרט אלא זה מצוה בפני עצמה, היא מתלווה לכל מצוה. לכן אם תראו את הברטנורא, הוא אומר מצוה גוררת מצוה, אז הוא אומר מה זה מצוה גוררת מצוה - שכל העושה מצוה בשמחה זה עוד מצוה. והוא מקבל שתיים על כל מצוה, מצות השמחה ומצות המצוה, קיום המצוה. ז"א עצם המצוה היא שמחה, השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן, עבודה גדולה היא. כלומר שאין השמחה רק כפרט מצוה במצוה אחרת, אלא היא עצמה עבודה גדולה, ונראה שהרמב"ם פירש מה שאמר הפסוק, "תחת אשר לא עבדת" שהכוונה היא על עבודת השמחה, בזה לא עבדת, בזה לא עבדת את ה', בעבודת השמחה, לא עבדת אותו בשמחה, אין הפירוש שלא עבדת עבודת מצוה אחרת בשמחה, ועבודה זו לפני האלהים שקוראים לה שמחה, היא גדולה מאד, ופירותיה עד לידי רוח הקודש ונבואה.

לפיכך, כמו שהעבודה במקדש אסורה לזרים ואינה אלא בכהנים, לא כל אחד יכול לבוא, אני רוצה להתנדב לעבוד היום בבית המקדש, אין דבר כזה, אתה נקרא זר, אם אתה לא כהן אתה לא יכול להכנס, עבודה בכהנים ולא בזרים. אז כשם שהעבודה במקדש אסורה לזרים ואינה אלא בכהנים, כן עבודת השמחה אין כל יד אדם ממשמשת בה. לא כל אדם זוכה לעבוד את העבודה הגדולה הזאת של השמחה, ואינה נעשית במקדש אלא ביחידי סגולה. כמו שאמר הרמב"ם בהלכה י"ד מצוה להרבות בשמחה זו, בשמחת בית השואבה, "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", ולא היו עושים אותה עמי הארץ בכל מי שירצה, לא נכנס למעגל או לריקודים מי שרוצה, אחד יודע לעשות להטוטים ריקודים רקדן קפצן או משהו, לא, לא יכול להיות, לא כמו היום שמביאים ליצנים לחתונות והולכים על חמור והולכים על זה ורוקדים מרימים שולחן עם השיניים, לא, ולא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל, כמו הלל הזקן, שהיה אומר, אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן מי כאן? הלל העניו היה אומר את זה, צריך להבין מה הוא אמר, יש על זה כמה פירושים נפלאים, נפלאים. אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, מי היה שמח בשמחה זו? חכמי ישראל, ראשי הישיבות, הסנהדרין, החסידים, הזקנים ואנשי המעשה. הם שהיו מרקדין ומנגנים ומשמחים במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם, האנשים והנשים, כולם באים לראות ולשמוע, עד כאן דברי הרמב"ם. לא כמו ציון ג'לג'לן שהופיע אתמול בראש העין והחטיא את הרבים בתערובת אנשים ונשים רוקדים ביחד, זה נקרא עמי הארץ, הם לא יכולים לשמח בשמחת בית השואבה, לא יכולים, זה אסור. כעין מה שנאמר בהקהל, האנשים ללמוד והנשים לשמוע, כי תורה עמוקה היא וללמוד היא  צריכה, כדי שיתעלו ויטהרו לפני ה', לא יחטאו, לא יחטיאו את הרבים. אחרי יום כיפור, אחרי תשובה, לפני ה' "ושמחתם לפני ה'" ה' מסתכל, זה שמחה? זה שמחה? זה העבירות, זה עריות. זה ושעירים ירקדו שם, המשנה ברורה קוצף על זה קצף רב, בני בלי תרבות הוא קורא להם. אלה מכניסים נעורת בתוך האש, גיהינום הדלוקה מחכה להם. שלא לדבר על המחטיאים עצמם ששרים עוד שירי קודש ושירים של שמחת תורה, בושה וחרפה.

ולכן, גם אנו כשמקיימים את המנהג של שמחת בית השואבה בחג, אפילו שאין לנו שמחת בית השואבה שבמקדש, עלינו לקיים אותה מתוך כובד ראש, ואין הדבר נמנע שגם עכשיו נזכה למעלות עליונות בדרך זו בנקל, אם נעשה שמחה לשם שמים, לא כדרך הליצים והפוחזים הללו, אז יכולים לזכות לאותה מעלה שבדרך הרגיל מגיעים אליה רק בעמלות רבה מכח שמחה אמיתית אמיתית, שמחת המצוה לפני ה'. לא אם מסתכלים עליך או לא, או שאתה יודע לעשות כל מיני תרגילים, אלא בכובד ראש, ורק שמחה מעין זו ראויה להקרא שמחת בית השואבה.

הזכרתי ואזכיר שוב, ששאלתי לפני שנתיים את הרב שטינמן שליט"א, לגבי הקפות שניות, אז אמר קודם כל אין מצוה כזאת, ואם יש כאלה שנוהגים זאת ויש להם סיבה להגיד דברי תורה ולעשות כל מיני דברים שבאמת יהיה דברים חיוביים מזה, לא סתם כאילו הוללות, אז זה בבתי כנסת ולא ברחובה של עיר בשום אופן, לא במקום פתוח, וכשיש עזרה מוסדרת ולא נכנסות הנשים בין הגברים, ואם תהיה חלילה, או אם יהיה חלילה חשש, חשש לתקלה, אין לעשות כלל. ואנשים ממציאים להם מצוות, העיקר חפלות, מחפשים חפלות.

הבחינה של אושפיזין הקדושים בסוכה, נראה שהיא באה אחרי מעלת התשובה והמחילה. אחרי שעברנו את ראש השנה ויום הכיפורים, וזכינו, אני מקווה, לתשובה, ואני מקווה גם למחילה, הרי כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה בהלכות תשובה הלכה ו', התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה, לפני ששב בתשובה, שנוא לפני המקום, שנוא, אנשים שהם רחוקים מתורה ומצוות לא מבינים שהם שנואים, הם חושבים שהקב" המה זה אוהב אותם, מה זה יש להם קשרים איתו, יחסים מיוחדים, מדברים איתו בכל עת אפילו, בלי תפילות, לא צריך תפילות, מדברים איתו, שנוא, שנוא לפני המקום, זה הלכה, שנוא לפני המקום, משוקץ, מרוחק ותועבה, זה לפני שחזר בתשובה. והיום שהוא חזר בתשובה הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד. ועד היכן מגיעה מידה זאת? אומר הגאון מוילנא ז"ל, "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו", מקימי מעפר דל - היינו מי שהיה דל במצוות, ודל ממצוות אז זה מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון, היינו בעלי תשובה, בעל התשובה היה באשפות והיה אביון וה' הרים אותו, לאן הרים אותו? להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו היינו האבות הקדושים, והיינו שזוכים ישראל אחרי המחילה ביום הכיפורים לשבת עם האבות הקדושים בחג הסוכות וזוהי בחינת האושפיזין. זה מה שאדם זוכה אחרי התשובה והמחילה. נו, אז אחרי שאדם זוכה והוא יושב בענני כבוד הוא יכול להשתטות ולרקוד כמו שיכור, צריך שמחה של כובד ראש, שהוא מרגיש שהוא לפני ה', ואם הוא לא מאלה החשובים שבקהל במיוחד אז אל לו לרקוד בכלל, לעמוד ולהתבונן באלה שהם דבוקים בה' באמת, זה מה שמלמד אותנו הרמב"ם, ששמחת בית השואבה אנחנו לומדים, אמרנו ככה אומרת הגמרא מהפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" והרמב"ן אומר, לא הזכיר את כל הענין אלא שעשו שמחה יתרה, ז"א חוץ לשמחה שהיא השמחה של תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, שזו מצות השמחה הרגילה שחייב אדם לשמוח בעבודת ה' ולאהוב אותו על המצוות שציוה אותו, אלא שמח היתרה על השמחה הזאת. "ושמחתם לפני ה' אלהיכם".

לכן זה נאמר בחג, בחג הסוכות ולא בשאר המועדות שהיתה שמחת בית השואבה שהיו שואבים שמה רוח הקודש בחג הזה, ושאבתם מים בששון - שמשם היו שואבים רוח הקודש.

אז מכאן למדנו שצריך לשמוח לפני ה' יתברך, ונשאר לנו עכשיו הושענא רבה שה' יושיע אותנו ביום החמישי ואחד, ושמחת התורה שאנחנו שמחים בה ומסיימים את כל המערכת הזאת של חודש אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, ענני כבוד, שכינה, צילא דמהימנותא, ארבעת המינים וכו' וכו', נשאר לנו עכשיו הושענא רבה ושמיני עצרת שה' אומר לנו, עצרו עמדו עוד יום אחד, נלמד את זה היום בלילה, ובעזרת ה' אם נצליח לצלוח את זה טוב, ותצא פתקא טובה, ונמשיך כמובן מעכשיו את אלול כמו שהתחלנו אותו כבר את אלול הבא, אנחנו כבר התחלנו, והשאיפה היא לעלות מעלה מעלה, שלא נבוא לפני ה' ונגיד כדלים ורשים באנו לפניך, די זה כבר אמרנו שנה שעברה, עכשיו אנחנו צריכים לבוא לא כמו דלים כמו רשים, צריכים לבוא בזרוע, עם מצוות חדשות, עם עליה, עם תורה מרובה, עם חסדים, צריך לבוא לפני ה' כמו שצריך. אז עכשיו קודם כל נדאג לעבור את היומיים האלה כמו שצריך ואחרי זה תתחיל העבודה האמיתית לעלות למעלה, לנסוק אל על ולא לצלול מטה מטה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות...