אגרופה של חנופה | הרב אמנון יצחק שליט"א

טו' חשוון תשע"ה - פרשת וירא {העקדה}  - אגרופה של חנופה 

"ויהי אחר הדברים האלה ואלוקים ניסה את אברהם", אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק, שמל בן 13 שנה ולא מיחה,

אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני? מפחידני? מזה אתה מתפעל}אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב, אני את כל רמ"ח אבריי ושס"ה גידי הייתי נותן להקב"ה, זבוח על גבי מזבח.

על זה נאמר: "ויהי אחר הדברים האלה" הדיבורים האלה, שהיו בין ישמעאל לבין יצחק, "והאלוהים ניסה את אברהם" בניסיון העקדה:

ישמעאל מתפאר על יצחק, ליצחק עשו ברית מילה בגיל 8 ימים, אבל ישמעאל עשה מגיל 13 מרצון ולא מיחה היתה לו ברירה לעכב ואף על פי כן הוא הסכים אך אצל יצחק לא היה מצב של בחירה נימול ל-8 ימים, על כן יצחק משיב לו: אם זה תלוי בבחירה אני מוכן למסור את כל כולי למען השם ולא רק באבר אחד. 

תרגום יהונתן בן עוזיאל מוסיף: שכל מטרה של הויכוח היה על עניין הירושה, ישמעאל הרגיש שאליו מגיעה ירושה של אברהם, בגלל מעשה הגבורה שעשה מבחירה. ואילו יצחק עונה לו: שהירושה מגיעה לו בגלל היותו הבן של שרה הגבירה. ולא לישמעאל שהוא בן שפחת שרה אמו. ואם רק עניין הבחירה מעכב, הרי הוא מוכן למסור את כל נפשו. 

והנה אם אנחנו מתבוננים בויכוח אז נדמה לנו חס ושלום שיצחק אבינו מתנהג בזחיחות הדעת ובגאווה, ומתפאר על ישמעאל שיש באפשרותו להשיג יותר ממנו להיות גדול ממנו, והרי זה פלא: היכן הענווה נדרשת מיצחק אבינו היכן הבושה? אתה הבן של מי שאמר "ואנוכי עפר ואפר" אברהם ביטל את עצמו בתכלית הביטול, למה לא יבטל את עצמו ויכנע לפני אחיו הגדול. והרי הורונו חכמים זכרונם לברכה: "מאוד הווי שפל רוח בפני כל אדם" התבטלות של אדם לפני חבריו, ואפילו לפי יהונתן בן עוזיאל שהייתה הכוונה בכדי לזכות בירושה ובחלק פי שניים, וכי מה ערכה של ירושה כשמדובר על ערכים רוחניים, על הישגים גבוהים בעבודת השם,

אלא שאנו צריכים לומר: כמו שיש שני סוגי ענווה, יש שני סוגי גאווה: יש ענווה כשרה וטובה הענווה של אברהם אבינו שרואה את עצמו כאין וכאפס וכעפר ואפר, ויש שאנו מגדירים כשפלות שזו מידה גרועה ביותר, שהאדם במציאותו הוא שפל וחסר ערך, ומתנהג כיצורים השפלים והבהמיים ואינו מכיר בחלק של אלוק ממעל שבו. זה אדם שפל. זו ענווה פסולה, במידת ענווה אמתית השתבח משה רבנו.

"והאיש משה עניו מאוד" וזו אינה מידת השפלות הגרועה, כל זאת אף על פי ששתי המידות הם קרובות זו לזו והאבחנה בניהן דקה ועדינה. וכדי להבדיל ולהכיר בינים אנו צריכים לבדוק את המקור ממנו יונקות המידות הללו.

על מצב זה אמרו חכמים זכרונם לברכה: שמים שגברה אגרופה של חנופה פסקו לומר, מעשי גדולים ממעשיך" זו היא ביקורת של חכמים זכרונם לברכה שאין אומרים יותר מעשי גדולים ממעשיך אבל בגלל חנופה של אגרופה זה בטל. ואנחנו לכאורה היינו אומרים הפוך: מי משאומר מעשי גדולים ממעשיך מתפאר הוא. ויש כאן סימנים של גאווה. ואיך חכמים זכרונם לברכה מיחסים את זה למקור טוב? לומר מעשי גדולים ממעשיך, ורק אגרופה של חנופה גרם לביטול הדבר? אצלנו גם קשה לשמוע ביטויים כאלה, מעשי גדולים ממעשיך וחכמים משבחים זאת.

אלא בודאי שחכמים זכרונם לברכה ידעו להבחין בין שני הכוחות שבאדם, מה היא הענווה הכשרה ומה היא שפלות האדם המכתיבה התנהגות הפוכה מין הרצוי ואותה אבחנה קיימת גם במידה הפוכה היא מידת הגאווה.

ישנה מידת הגאווה הנכונה והכשרה, והרצויה בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי השם" וישנה גאווה פחותה ופסולה, כמטבע שניפסל על ידי השלטונות ואין לו כל ערך.

 וכעת נבין את הגאווה המופגנת כאן על ידי יצחק ביחס לישמעאל אחיו: יצחק מרגיש כאן שמטרתו של ישמעאל בויכוח, היא קביעת עליונות הקובעת לדורות, לכל ההשקפה והעתיד של עם ישראל, ושל המסורת הרוחנית של אברהם אבינו, כאן מבין יצחק שהוא צריך לצאת גיבור כארי ועז כנמר, להעמיד על נכונותם ואסור לוותר, לא כאן המקום להיכנע ולהכניע את עצמו לפני חברו, ולקבל את קביעת דעתו של ישמעאל. פה בויכוח אסור להיות מנוצח, אפילו מול טענות שנראות חשובות וטובות, נכון שישמעאל מל את עצמו והגדיל את כוח הבחירה שבאדם, אך זה לא מספיק למסור אבר אחד, לא מספיק בשביל עבודת הבורא והוראת דרך לדורות, כאן צריך למסור את הנפש בשלמותה ללא כל שיור, את כל רמ"ח איברים וכל השס"ה גידים למסור להשם יתברך.

זו הדרך שצריך להנחיל לעם ישראל. זו היא גאווה אך ויגבה ליבו בדרכי השם, כאן צריך להתגאות ולהוכיח שהרי הוא מוכן למסור את נפשו להשם, ולמען הדורות שיבואו. ואין להסתפק בחלק מסוים ובודאי שאין להסתמך ולוותר למי שעושה דרך ושיטה, ממסירת אבר אחד בלבד, ובזה שואף להשיג את הירושה, ירושת הדורות, הנחלת הערכים האלה לדורות הבאים, הרי גם שרה אימנו הרגישה בוויכוח הזה, בעניין הירושה ועל כן אמרה לאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" כי טמון סוד הויכוח, מי ירש מי יהיה הזרע הממשיך של דרך אברהם. 

על זה גם הקב"ה הסכים עם שרה ואמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע" מה שכתוב "וירע הדבר בעיני אברהם על אודות בנו" זה בגלל שיצא לתרבות רעה, שזו היא ההוכחה האמיתית של הקשר בין אב לבנו, לא קשר טבעי לא אהבת בשרים, אלא קשר הרוחני והעברת הירושה הרוחנית לדורות הבאים, ורק יצחק מוכן להבטיח על ידי אותו דוגמא לדורות למסירות נפש ללא שיור למען השם יתברך. 

עכשיו אנחנו מבינים את התרגום יהונתן בן עוזיאל שהעמיד את הויכוח בעניין הירושה. אין הכוונה בירושה בנכסים גשמיים, אלא ירושת הערכים הרוחניים הנצחיים, שעליהם יש להילחם בחירוף נפש. לא לוותר ולא להיכנע, ואין כאן המקום לנהוג בשפלות, ולחשוד את עצמו בגאווה.

לעומת זאת גם רצה ישמעאל להוריש לבניו, הוא צחק על יצחק וראה בו בטלן, שלא יצמח ממנו מאומה לעומתו, הוא ישמעאל איש מדיני מודרני דעתו מעורבת עם הבריות "ידו בכל ויד כל בו" גם הוא רצה להנחיל ירושה לדורות, אבל השם פסק: ביצחק יקרא לך זרע. מפה אנחנו רואים "וינסה השם את אברהם" להוציא לפועל מיד את הדברים. 

כאן נבין את הביקורת של חכמים זכרונם לברכה: משגברה אגרופה של חנופה, פסקו לומר מעשי גדולים ממעשיך, כיצד זה קשור לחנופה? אלא כאשר האדם חונף או נחנף מחברו, הרי הוא מתבטל כלפיו ואינו אוזר עוז בעצמו לומר: "מעשי גדולים ממעשיך" הוא נראה כעניו גדול מבחינת ונפשי כעפר לכל תהיה, ואין לו כוח עמידה, והגאווה האמיתית בטלה ממנו.

לא כן יצחק אבינו: אינו במצב של חנופה ודעתו צלולה עליו, ועל כן הוא בהחלט "משיב מלחמה שערה" ומכריז שמעשי גדולים ממעשיך. 

מה זה אגרופה של חנופה? כיוון שנהיו אנשים חנפים, אחד מחניף לשני, ומי שמחניף זה בעצם מי שמתבטל בפני השני, או שאנשים מתבטלים בפניו, אז הוא משחק אותה עניו, ממלא אם הוא עניו אז הוא לא יכול להגיד לו מעשי גדולים ממעשיך, מה היא החשיבות להגיד מעשי גדולים ממעשך,מה כל כך חשוב, יוסף הצדיק שראה את אחיו, כשהיה מעיר להם הוא לא העיר להם כלפי מטה, הוא היה אומר להם: למה אתם לא הגעתם למדרגה שאני הגעתי? אני הקטן באחים ואני הגעתי למדרגה, אם מחלימים אותי חלומות שאני יהיה מלך עליכם, פירושו שנתעליתי מעליכם. משמע שעבודכם חסרה! למה לא תתעלו ואתם האחים הגדולים שלי? למה רק אני ברחקים לאבי ומלמד שם ועבר? למה? ורצונו היה לעורר אותם כדי שיעלו יותר ממה שהם, זה נקרא מעשי גדולים ממעשיך לא בכדי שאני אתנצח ואומר שאני טוב ממך אלא, יש לך עוד מקום לעלות. 

יש ויכוח במקרא כביכול בן משה רבנו לאדם הראשון לנח לאברהם ליצחק וליעקב, שהוא אומר שאני גדול ממך, איך מבינים את זה משה האדם העניו מכל האדם, יכול להתווכח ולהגיד אני גדול ממך? אלא זה אותה בחינה ממש, אמנם זה לא היה ויכוח ממשי כי הוא לא היה בדורותם אבל זו טענה שיש למשה לטעון, פירושו יש מקום להשתפר, להשיג יותר ממה שהשגתם. ויצחק לא חשש ואמר את זה בבחינת ויגבה ליבו בדרכי השם והשיב מלחמה שערה והכריז: מעשי גדולים ממעשיך.

וראיה לכך אנו מוצאים בפסוקים הבאים: אחרי שכתוב וילכו שניהם יחדיו לעקידה, בא אחרי זה הפסוק "כי ברך אברכך והרבה הרבה את זרעך" איפה המידה כנגד מידה? איך הגמול הזה תואם? אלא ודאי מסירות הנפש שעשה אברהם אבינו, שהיה מוכן לא רק לעקוד את יצחק בנו, אל היה מוכן לוותר על בנו יחידו אלא היה מוכן לוותר על כל מה שטיפח במשך שנים רבות, השקפת עולם וכתורה לדורות, הרי גירש את ישמעאל רק כהבטחה שביצחק יקרא לך זרע, ופתאום גם את יצחק הוא מפקיר ושוחט כביכול ומה ישאר? ומה כל היעוד של עם ישראל לדורות? 

אז לאחר שהוא וויתר וגרש את ישמעאל, ונשאר לו רק יצחק כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו הוא נידרש להפקירו ולשוחטו, אז מה ישאר? ומה עם כל היעוד של עם ישראל לדורות, לכן שילם לו הקב"ה מידה כנגד מידה, אברהם היה מוכן להפקיר אפילו את הרוחניות של העתיד עבור השם יתברך, הרי לפניו רוחניות לעתיד עד סוף כל הדורות,

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך, יען אשר עשית ולא חשכת את בנך את יחידך, כי ברך אברכך והרבה הרבה את זרעך".

וכמה ערבים דברי הספורנו שאומר על הפסוק "ויתברכו בזרעך כל גויי הארץ" הספורנו אומר "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" כשיגיע זמן הגאולה ולכשיקראו כולם בשם השם לעובדו שכם אחד, יתברכו בזרעך וישתדלו להידמות להם. הרי הברכה היא ציור ודוגמא לדורות שילמדו ממנו להדמות אליו.

וכן כתב הרמב"ן זה לשונו: יען אשר עשית את המעשה הגדול הזה, שלא יגרום שום חטא שיעלה זרעו של אברהם, או שיפול ביד אויביו ולא יקום, והרי זו הבטחה שלמה בגאולה העתידה לנו.

וזו היא המידה כנגד מידה גמול רוחני למסירות נפש רוחנית. ואלה הם פירות הגאווה של יצחק אבינו, המותרת ולא הפסולה, ואם חס ושלום יצחק אבינו היה נוהג בגאווה פסולה והיה מבטל דעתו בפני ישמעאל אחיו, היה זה הפסד שנגרם לכל האנושות, הווי אומר שגאוותו של יצחק בבחינת גאווה מצווה ויגבה ליבו בדרכי השם. 

מסקנה: כמה עלינו לאמץ מידה זו? וכמה עלינו ללמוד מתי ואיך ובמה להתגאות ולא להפוך את היוצרות חלילה. שהרי גם ישמעאל לא התגרה בדברים של מה בכך אלא במסירת אבר שלם, אדם שבא להתגייר היום בגיל מבוגר זה לא פשוט כל כך.

ואילו אנו במה אנחנו מתגאים? אנחנו יכולים להתגאות במסירת נפש לכבוד השם או בדברים כעין העקדה? האם אנו מסוגלים למסור נפש ולקום בנץ להתפלל? מוכנים לוותר על השינה לכבוד השם שיראו אותך עין שמש? אלא מה אותנו מעניין? חליפה יפה, משקפיים יפים כובע מהודר, כמה רחוקים בבחינת אלה המסלפים את הפסוק "שקר החן והבל היופי" ואומרים השקר זה הוא חן, ההבל זה היופי, וחכמים זכרונם לברכה מבטלים אפילו את דורו של משה רבנו, וחזקיה המלך, ואומרים "שקר החן" זה דורו של משה רבנו ויהושע בן נון, שאמרו "נעשה ונשמע" וקיבלו את התורה. "והבל היופי "זה דורו של חזקיה המלך שתוך 3 שנים הפך את כולם ללומדי תורה מנער ועד זקן. רק דורו של רבי יהודה בר אלעאי, עליו נאמר: "אישה יראת השם היא תתהלל" שהיו שישה מתכסים בטלית אחת. עוני גמור וכולם הולכים ללמוד תורה, זה היה ביטול גמור של היש, אין יש, זה דור של אישה יראת השם היא תתהלל.

כל עוד לא מבחינים בצורה הנכונה, באיזה דרך לדבוק, ובמה להתגאות באמת, אז אנחנו בבחינת "מקור מושחת ומעין נרפש, צדיק מט לפני רשע" חייבים לחפש את מקור הגאווה האמתית, שבה כדאי להתגאות, וחייב אדם לומר: מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותי? אברהם יצחק ויעקב, שומה עלינו לעמוד נגד אגרופה של החנופה, נגד החן והיופי, שהם בבחינת שקר והבל, בזה מגעים לדרגה "ויגבה ליבו בדרך השם" זה מה שלמדנו פה בויכוח שלו עם ישמעאל.

הוא לא חסך ולא שיחק אותה עניו, הוא הבין שפה מדברים על הערך על השיטה, על המסורת על הנחלת הערכים האמתיים לדורות הבאים, אוי ואווי אם נסתפק באבר אחד כל האברים להשם יתברך, זה הנעקד זה השם יתברך, מזה אנחנו אוכלים עד עכשיו את הפירות של הדיבורים האלה, של "ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם".

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.