תמלול
הרב דניאל ציגלמן
- - - לא מוגה! - - -
אז אנחנו בעזרת השם ממשיכים בנושא של שווייס
בעזרת השם.
אז יש משנה למלך מאוד מעניין.
משנה למלך זה אחד מהמפרשים של הרמב״ם.
הוא היה גר בטורקיה לפני מאות שנים.
אז הוא מביא בפרק א',
הלוך א' של הלכות שמיטה ויובל.
אז הוא מביא משנה למלך דבר מאוד מעניין. כתוב בירושלמי, מפרק קמא דאורלב,
פרק ראשון של אורלב,
כתוב בירושלמי,
אילן שנטעו בתוך הבית, זאת אומרת אם אחד נטע עץ
בתוך בית,
מדובר שהקרקע של הבית היא מאדמה,
לא בלטות, אז אפשר לנטוע שם,
והוא נטע עץ,
אז הדין הוא שהוא חייב בעורלה.
העץ הזה חייבים לחכות שלוש שנים עד שיהיה אפשר לאכול מהפירות שלו, הוא חייב בעורלה.
הוא פטור מנמייסה,
אבל להסר לא צריכים.
ובשוויס צריכה.
זאת אומרת, זה לשון של ירושלמי, הכוונה זה שאלה, זה ספק.
הירושלמי מסתפק
האם בתוך בית
חייבים שם בשוויס, מה שצמח בתוך בית, האם זה חייב,
בשמיטה.
מה יסוד הספק?
בגלל שלגבי עורלה אז כתוב ארץ,
אז קרקע של בית זה גם ארץ,
זה לא משהו אחר, זה ארץ.
מה שאם כן לגבי מעשר, אז כתוב בתורה היוצא השדה,
דווקא שדה,
בית זה לא שדה,
אז לכן פטור מנמייסה.
אבל לגבי שביעית,
אז מצד אחד כתוב ושבתה ארץ,
אז אם שבתה ארץ, אז זו סיבה לחייב,
כי גם בית נקרא ארץ.
מצד שני כתוב, שדך לא תזרע.
אז מה אשמה ששביעית נוהגת דווקא בשדה, בבית לא.
אז מילא הספק של ירושלמי הוא,
כמו איזה פסוק אנחנו הולכים, איזה פסוק זה העיקר? האם העיקר זה דווקא ארץ,
אז אם ככה אפילו בבית,
או העיקר זה המילה שדה, אז אם ככה בבית לא.
זה הספק.
זה ספק אחד שכתוב בירושלמי,
ושואל המשנה למלך, לכולי הרמב״ם לא הביא את זה?
הרמב״ם לא הביא את זה בהלכות שביעית?
מה הדין בבית?
דבר אחד. דבר שני, מביא המשנה למלך,
שכתוב בתוספתא של מסכת פאה,
מה יהיה הדין אחד נוטע כרם להקדש?
יש פה כרם ששייך להקדש, לבדק הבית. בזמן שבית המקדש קיים,
אז יש דבר של קורבנות, שזה נקרא קדושת המזבח,
שמקריבים את זה על המזבח.
ויש גם קדושת בדק הבית,
שיהודים תורמים כסף, ואחר כך מזה משפצים את בית המקדש,
חומות ירושלים, כל מיני דברים.
אז ממילא עכשיו אחד נטע כרם, והכרם שייך להקדש.
אז פטור מן ההורלה ומן הרלוואי
ומן ההוללות, וחייב בשביעית.
זאת אומרת, דבר מעניין,
שאפילו דבר של הקדש, גם כן חייב בשביעית. מה ההבדל בין זה לבין עורלה וכל הדינים האחרים?
בין המשנה למלך, שבערלה כתוב לכם
יצא הקדש שינו משלכם
ואת ההלכה הזאת באמת הרמב״ם פוסק
שהקדש לא חייב בערלה.
עכשיו מה שאם כן לגבי שביעית
אז כתוב במקום אחר בירושלמי כתוב בפרק זין של מסכת פרעה כתוב
רבי זעירא בשם רבי יחנון ושבתה הארץ שבת לשם
אז דורשים מהמילים האלה שבתה הארץ שבת לשם
אז גם מה שלשם, זאת אומרת דבר שהוא קדוש,
אף על פי כן קדושת שביעית חלה עליו.
קדושת שביעית חלה על דבר שהוא לשם.
זאת אומרת איך זה יכול להיות?
רק באופן הזה שיש שדה ששייכת לבדק הבית
אז השדה הזאת ששייכת לבדק הבית גם בזה יש דיני שביעית.
מה פתאום להגיד כזה דבר?
בגלל שכתוב בתורה שבת לשם אז אפילו דבר לשם גם
שייך לבדק הבית, גם נוהגת בזה קדושת שביעית.
עכשיו השאלה, מה יעשו עם הפירות האלה?
הרי הפירות האלה זה שייך להקדש,
אז אי אפשר לאכול אותם,
רק חייבים לעשות פדיון.
עכשיו, אם יעבדו את הפירות, עכשיו מה יעשו עם הכסף?
הרי אמרנו זה הולך לבדק הבית.
מה בדק הבית עושה? קונה בזה כלים לבנייה,
קונה קורות, קונה אבנים,
ברגע שהוא יפדה פירות שביעית
שהם שייכים לבדק הבית, אז אומנם על ידי הפדיון הוא יפקיע את הקדושה של בדק הבית,
אבל הוא לא יפקיע את הקדושה השביעית.
אז יוצא דבר מאוד מעניין, יוצא שמצד אחד זה כבר לא קדוש בקדושת בדק הבית,
אבל מצד שני הדמים,
הכסף שבזה הוא פדה מבדק הבית,
הכסף הזה יהיה קדוש בקדושת שביעית.
אז כסף שקדוש בקדושת שביעית,
אסור לקנות בזה דברים של בניין, חייבים לקנות בזה רק אוכל.
אז מה יעשו?
אז כתוב בירושלמי שהגזבר יצטרך להחליף את זה עם מישהו אחר. זאת אומרת, צריכים לחפש מישהו יהודי צדיק שיתנדב
וייקח את הכסף שלו ויחליף את זה עם הכסף של בדק הבית,
ואז הקדושת השביעית תעבור על הכסף שלו,
והוא יצטרך לאכול את האוכל שהוא יקנה מהכסף בקדושת שביעית.
והכסף של בדק הבית יישאר לו רק קדושה של בדק הבית ולא קדושת שביעית.
על כל פעם נמשיך למשנה למלך שהרמב״ם לא הביא. הרמב״ם לא הביא את שתי ההלכות האלה, לא את ההלכה של הקדש בשביעית
ולא את ההלכה
של אחד שזורע בתוך בית בשביעית, מה הדין? הרמב״ם לא הביא את זה לעניין שביעית.
אבל,
לגבי הלכות מעשר, הרמב״ם כן הביא את זה. לגבי הלכות מעשר,
אז כתוב ברמב״ם,
בפרק א' מהלכות מעשר, הלכה י',
אז אומר הרמב״ם, אילן שנטעו בתוך הבית
פטור מן המעשרות,
שנאמר, אסר תאסר את כל תבואת זריך, יוצא השדה.
אז כמו שדיברנו,
שבתוך בית זה לא נקרא שדה, ואם לגבי מעשר כתוב דווקא שדה,
אז בתוך בית זה פטור.
אבל,
מוסיף הרמב״ם, ויהי רואי ל...
שהוא חייב במעשרות מדבריהם.
זאת אומרת, הכל יוצא לפי הרמב״ם, שכל הספק הזה שדיברנו,
שהגמורה הסתפקה,
מה הדין שנוטע בתוך הבית, אם הוא חייב באורלה,
במעשר, בכל הדברים האלה,
לכאורה כל הספק הזה, מה יהיה מדאורייסה?
מה הדין מהתורה?
אבל מדרבנן, אפילו שנוטע בתוך בית, גם חייב במעשר.
ככה סובר הרמב״ם.
הרייבד חולק עליו, הרייבד אומר, זה לא נכון.
יש גמרה בירושלמי, בפרק
חמישי של מסכת מעשרות,
ששם כתוב שיש מחלוקת,
רבי עקיבא בחחובים בעניין הזה.
אז הכסף, מישהו מביא את הגמרה,
אז שם כתוב ככה.
מה יהיה הדין? דבר מאוד מעניין. אחד זרה בתוך חורבה,
ועכשיו התבואה שהוא זרה שם, זה הביא שליש, זה גדל שליש.
אחר כך הוא הלך
והוא כיסה את החורבה עם תקרה.
אז מה יהיה עכשיו?
אז יש בזה מחלוקת, רבי עקיבא וחכמים, האם אנחנו הולכים אחרי השליש הראשון או אחרי השליש האחרון?
יזמין אלי יוצא נפקא מינא.
אם התבואה כבר צמחה שליש, בלי תקרה,
אז יש מאדומה שסובר שזה כבר התחייב,
אפילו שאחר כך הוא כיסה, זה ממשיך להיות חייב.
ואם זה הפוך,
אחד, בהתחלה הוא כיסה, ואחר כך בסוף, בשליש האחרון,
הוא גילה, הוא הוריד את הכיסוי מהיה הדין.
משמע מזה,
מהגמרה הזאת, משמע שזה ודאי לכול עלמא, כל השאלה היא האם השליש היה בהתחלה או בסוף.
אבל מה? באופן שזה מגולה.
אבל באופן שיש תקרה,
אז מפורש בגמרה שזה פתור.
אז איך הרמב״ם אומר שאומנם יש כזה ספק בירושלמי,
אבל כל הספק הזה זה דווקא מהתורה, ומדרבנן זה חייב.
הנה גמרה מפורשת שכתוב בגמורה שבזמן
שהבית הזה היה מכוסה עם תקרה,
זה פתור מנע מייסר.
אבל אומר הכיסף מישתי, טוב,
הרמב״ם כנראה ילמד שגם שם הכוונה רק מהתורה, אבל מדרבנן בכל זאת חייב.
כמו שיש הרבה מקומות כאלה שכתוב פתור, הכוונה פתור מהתורה,
אבל מדרבנן בכל זאת חייב או אסור.
הקורפונים, יש לנו פה מחלוקת בין הרמב״ם לבין הרייבת,
מה יהיה הדין בתוך בית לעניין מעשר.
עכשיו, לפי זה אנחנו צריכים לדון מה יהיה הדין באמת
לגבי שביעית.
כי מצד אחד,
אז אמרנו שהגמורה מסתפקת בזה,
אז מספיק שזה ספק.
מצד שני,
אם נגיד, אם אנחנו רואים שהרמב״ם סובר שאפילו במעשר זה חייב מדרבנן,
אז אולי גם בשביעית זה יהיה חייב, על כל פנים מדרבנן.
אם נגיד שכל הספק שדיברנו עד עכשיו, מה יהיה דין זורר בבית לגבי מעשר, זה רק בדאורייתא, ומדרבנן חייב,
אז אולי גם לגבי שביעית.
אומנם זה נשאר ספק,
אבל אולי ספק זה רק בדין דאורייתא,
אבל מדרבנן יהיה חייב.
אז באמת...
ספר פאת השולחן,
דיברנו פעם שפאת השולחן היה מתלמידי הגאון מווילנה,
שאז הייתה איזו תקופה שבאו הרבה תלמידים
של הגאון
כאן לארץ, הם גרו בצפת,
אז הוא כתב ספר שנקרא פאת השולחן, זאת אומרת,
מה שלא כתוב בשולחן ערוך, תוספת.
אז שם הוא כותב שאילן בתוך הבית הזה נשאר בגמרא שזה ספק.
עכשיו, בזמן הזה,
זה דיברנו כבר פעם, שיש נידון, מה דין שביעית בזמן הזה?
כל מה שיש, דין שביעית,
אולי זה דווקא בזמן שכל ישראל נמצאים בארץ ישראל והכל קדוש בקדושת הארץ.
אבל בזמננו, כשהבטל ליובל,
אז גם השביעית בטל,
אז ממילא ייתכן ששביעית בזמן הזה דרבנן.
ובאמת, ככה משמע לכאורה ברמב״ם, והרבה אחרונים גם הכריעו ככה,
ששביעית בזמן הזה זה רק מדרבנן.
אז ממילא יוצא ככה, יוצא שיש לנו ספק
האם זה חייב או לא,
ובזמן הזה שביעית מדרבנן,
אז אם ככה,
תמיד יש לנו כלל, סופק מדרבנון,
אז זה לקולה.
אז ממילא גם פה אפשר להקל.
ככה כותב פיית השולחן.
אבל מה הבעיה? הבעיה לכאורה,
שהרי לגבי מעשר,
הרמב״ם פסק שזה בכל זאת מדרבנון חייב.
אז ממילא אומר החזון איש,
שאולי נחלק,
אולי פיית השולחן מחלק ככה,
שהנה חינמי לגבי מעשר,
אז הרמב״ם החמיר, מדרבנון.
אבל בשביעית ייתכן שלא גזרו. למה? מפני חיי נפש.
מה פירוש חיי נפש? שבסופו של דבר בשביעית יש פחות פירות,
יש פחות ירקות, אז ממילא אנחנו צריכים לדאוג שלכל הפחות, אחד שזרה בבית,
אז שיהיה לו.
אף על פי שכתוב בתורה וצוויתי לברכתי,
אז לכאורה צריך להיות מספיק לכולם, אבל מצד שני אין סומכים על הנס.
נכון, הקדוש ברוך הוא יעשה נס, ובאמת השם עושה נס.
אבל מה אנחנו צריכים מצדנו לדאוג? אז לכן יכול להיות שכל הדין הזה של הרמב״ם זה רק לגבי מעשר.
אבל לגבי שביעית
לא גזרו מפני חיי נפש.
אז אולי ככה נסביר את הפסק של פירת השולחן.
וגם, ראינו שהרייבד חולק.
אז יוצא שמצד אחד יש פה מחלוקת בין הרמב״ם לרייבד, אז אולי צריכים לפסוק מהרייבד.
והרי כל הנושא זה דרעבונון, כי שביעית בזמן הזה דרעבונון.
אז יוצא שיש לנו שלוש סיבות להקל.
אולי לגבי שביעי יסיכלו בגלל שזה חיי נפש,
וגם הרייבד חולק,
וגם כל עניין זה דרעבונון, סופק דרעבונון לכולי,
אז אולי זה הפשט בפסע שולחון, לכן הוא יקל.
אבל החזיונאין שעצמו סובר שאי-אפשר פה להקל, כל כך פשוט.
למה?
כי הרי עיקר השאלה, מאיפה מתחילה השאלה? השאלה לא מתחילה פה מדרעבונון.
השאלה מתחילה מדאורייסא, מה תורה. מה דין תורה לגבי אחד שזורע בתוך בית?
אז מילא, השאלה מתחילה בדבר שהוא דאורייתא.
עכשיו, בדאורייתא ספק לחומרא.
אז יכול להיות שברגע שנפשט, שמעיקר הדין
זורע בבית חייב בשביעית,
אז מילא גם עכשיו, שבזמן הזה זה רק דרעבונון,
זה ממשיך להיות עדיין אסור.
כי כל הדינים שהיו בזמן התורה,
עכשיו אומנם בזמננו זה לא מהתורה,
זה רק מדרבנן,
אבל כל ההלכות שהיו אז,
העבירו לעכשיו.
זה מילא, ייתכן...
שחייב.
אז המסקנה של החזון איש
במקום אחר, בסימן קוו,
הוא אומר רק כזה גדר,
שמי שסומך על הפיית השולחן,
אבל בתוספת לעוד דבר,
לא לזרוע ממש בקרקע של הבית,
אלא בעציץ שאינו נקוב.
זאת אומרת, עציץ שאינו נקוב,
אז אנחנו אומרים, בגלל שהצמחים לא יונקים מהאדמה,
עציץ לא נקוב,
יש חציצה בין הצמחים לאדמה, אז מילא לא יונקים מהאדמה,
אז מילא פה זה יותר קל.
אז לכן, רק אם נצטרף שניהם ביחד, גם עציץ שאינו נקוב וגם בתוך בית,
אז אין לנו כוח למחות.
זאת אומרת, מי שעושה ככה, לכתחילה משמע בחזון איש אסור,
אבל מה, מי שסומך על פיית השולחן
בצירוף, שזה בתוך בית,
וגם עציץ שאינו נקוב,
אז אין לנו כוח למחות בזה,
כי יש להם על מי שיסמוכו.
למה?
בגלל שאומנם לגבי הציץ שאינו נקוב, אז יש הרבה דברים שגזרו מדרעבונו,
אבל גם פה לגבי שביעית לא כתוב.
אז באמת אומר החזון איש יסוד, שכל דבר כזה שלא מפורש בגמרא,
אז הרבה פעמים הפוסקים יכולים לקחת את זה לסניף לקולה, אפשר להקל בזה. דבר שלא מפורש בגמרא,
אז ייתכן שאפשר להקל. אבל קופונים,
אף על פי שלכתחילה אסור,
אבל אין לנו כוח למחות נגד מי שיסמוך על זה.
בגלל שיש לו את פיית השולחן, נסמוך עליו,
וגם בתוך בית, גם הציץ שאינו נקוב,
אז מילא יש מקום להתיר.
עכשיו, יש פה קושייה גדולה מאוד.
מה אמרנו?
שבתוך בית, לכאורה זה מותר, אבל יש משנה מפורשת
בפרק ד', מסכת שביעית,
שמשמע במשנה, שאסור לעשות בתים לאילנות.
ככה זה לשון המשנה.
בתים לאילנות,
אז לכאורה זה ממש הנושא שלנו,
זורע בתוך בית,
ומפורש במשנה, לכאורה, שאסור.
אז אומר החזיוני שהיא סוד עצום. אומר החזיוני שצריכים להגיד
ששם מדובר, שאומנם זה בצורה כזאת של בית, אבל זה בצורה כזאת שזה נועד לשמור על העץ.
להגיד, שלא תבוא איזה רוח מדי חזקה וכדומה.
אז ימלא הבית הזה הוא מגן על העץ.
עכשיו, מה יהיה עם גשם וטל ואוויר?
אז צריכים להגיד שיש שם איזשהו חלון בצורה אלכסונית וכדומה,
שזה לא מונע את הגשם,
זה רק מונע שהעץ לא יתייבש מהשמש מדי ושלא יזיק לו הרוח.
אבל מצד הגשם והטל וכל הדברים שמועילים לצמחים ולעצים,
אז כל הדברים האלה לא חסרים.
עכשיו, לכן, דבר כזה ודאי פשוט שאסור.
אבל מה שאנחנו דיברנו, שאחד שזורע בתוך בית, פה מדובר באופן שהבית מפריע לעץ,
או שכמו הלשון שלו זה לרועץ.
זה מפריע, העץ צריך בשביל הגדילה הנורמלית של לרוצח גשם,
טל, אוויר,
צריך מקום.
אז מילא אחד שזורע בתוך בית,
אז ממילא זה מפריע לעץ,
אז לכן יש מקום להגיד שלא חייב בשבית.
אבל מה שכתוב במפורש, שזה אסור,
אז זה אומר החזון איש, מדובר באופן שהדבר הזה עוזר לעץ.
עכשיו, אחרי שהגענו לכל זה, אז ממילא
אחרי כל ההקדמות האלה,
יש פה דבר שמאוד מאוד נוגע למעשה.
כולנו יודעים שיש כזה דבר
שמגדלים בתוך חממות.
אז מצד אחד יש מקום להגיד שחממות זה כמו בית.
הרי יש לזה קירות ויש לזה תקרה.
איזה מילא זורע בתוך בית,
יכול להיות שמותר.
והאלכוהולפונים החזוניים שטיר באופן כזה שיוצאים להציץ שלא נקוב, גם את זה אפשר לעשות.
אפשר לעשות כלים גדולים, עציצים ענקיים,
שאפילו ממתכת,
ואז יהיה הפסק בין האדמה לצמחים,
ויש לך בבקשה עציץ שלא נקוב, וגם בתוך בית,
אז יכול להיות, יש עצה לגדל בתוך חממות, מה שאתם רוצים.
ואז זו כולה גדולה, וזה יעזור הרבה לאנשים, בגלל שאלה שרוצים לשמור שביעית, אז בקרקע אסור,
אבל יש להם עצה לגדל בחממות בתוך עציץ שלא נקוב.
אבל פה זה שונה.
לכאורה, לפי ההסבר של החזיוני, שהוא אמר
שכל מה שמדובר כאן על בית,
פה מדובר דווקא באופן שהבית הזה הוא מזיק לצמח.
ברגע שהבית מזיק לצמח, אז שם אני יכול להגיד שבאופן כזה לא נוהג בזה שביעית.
זה לא כמו ששדה שהתורה מדברת עליו.
אבל פה בחממה, הפוך,
כל המטרה של החממה זה לעזור לעץ.
זה אופן כזה שזה מגדל את הצמחים עוד יותר טוב.
אז זה יוצא עם ככה שהחממות האלה לא מזיקים לצמחים, אלא הפוך, חוזרים.
אז מילא זה דומה למה שכתוב במשנה, שסוג כזה של בתים לאילנות זה כן אסור.
למה?
כי זה עוזר לצמח.
אז דבר כזה שעוזר לצמח, אז אין סיבה לעכל.
אז לפי זה, זה תלוי.
אם הבית הזה עוזר לצמחים, אז זה אסור,
ואם הוא מזיק לצמחים אז זה מותר.
אז לכן, למשל, בחורף,
שוודאי שחממות מועילות לצמחים,
אז ודאי שבחורף יהיה אסור.
ואין פה יתר של בית אפילו בתוספת להציץ שלא נקוב.
בגלל שאדרבה, בחורף ככה מגדלים.
אז הפוך, זה יהיה אסור.
עכשיו, בקיץ, פה יש לדון. כי בקיץ, אפילו אלה שמגדלים בחממות,
אז בקיץ הם מורידים את התקרה.
אז עכשיו, אחד שישאיר את זה,
בגלל שהוא משאיר את זה, בגלל שזה דיני שביעית,
אז עם אלה יש מקום להגיד שפה,
אז היא נחנה מפה, זה כבר לא כמו הגידול הרגיל וזה מפריע לצמחים,
אז אולי פה זה יהיה מותר.
אז זה נפקמין האחד לגבי גידול בחממות.
נפקמין הנוספת לכאורה יש, מה שלפני שבוע פה כולם נזעקו מאוד,
מה יהיה עם העציצים?
כל העציצים שיש בבית,
כל השנים מגדלים אותם,
מה יהיה בשנת שמיטה?
מה יהיה עם כל העציצים?
על זה דיברנו באופן כללי, זה ודאי.
שהכלל הוא שכל דבר
שזה נועד לשמור על הצמח, שהוא לא ימות,
זה מותר.
כל דבר שעושים כדי להשביח את הצמח, אז זה אסור.
זו הגדרה ברורה בגמרא,
שהגמרא אומרת שכל דבר שזה לאוקמיה את העץ,
זה בא לשמור על העץ, שהוא לא ימות,
אז זה מותר.
וכל דבר שעושים כדי לשפר, להשביח,
אז זה אסור.
אז לפי זה,
להשקות עציצים.
אם לא יעשקו אותם, אז ודאי שהצמחים יתלבשו וימותו.
אז נכונה באופן כזה יהיה מותר.
כמה פעמים צריכים לדעת, הלכה למעשה,
כל צמח, מתי זה נקרא שהוא כבר לא יכול יותר מזה,
ואם לא ישקעו אותו כבר עוד כמה שעות, אז הוא כבר ימות או שלא?
אז זה באמת קשה מאוד לדעת.
אבל קופונים, אם רואים שכבר האדמה התייבשה,
השכבה העליונה של האדמה היא יבשה,
אז זה כבר כמעט בטוח שעכשיו חייבים להשקות, ולולי זאת הצמחים כבר ימותו.
עכשיו, מה יעדים באמת דברים יותר מזה?
יותר מהגדר הזה, דבר שנועד להשביח, או אפילו אחד רוצה לעשות
עציצים חדשים,
האם זה הנושא שדיברנו עליו עכשיו היום?
מה הדין נזרוע בתוך בית?
אז לכאורה, אפילו לפי האופן של החזון איש,
שהוא עיקל,
אומנם בהסתייגות, שרק אי-אפשר למחות,
אבל הקופונים,
אם אי-אפשר למחות, אז יש כזה דבר.
אז אחד שיעשה עציץ שאינו נקוב
בתוך בית,
אז לפי החזון שדיברנו,
אז יהיה מותר לעשות אפילו יותר מזה.
אפילו דבר שנועד להשביח את הצמחים,
גם כן יהיה מותר,
כי זה בתוך בית,
וגם זה אצלי שאינו נקוב.
אבל מה, צריכים להיזהר פה כמה דברים. דבר ראשון,
אף על פי שאנחנו מדברים פה אצלי שאינו נקוב, אבל זה למעשה, זה מאוד קשה, כי הרי משקים,
וחייבים שהעודף של המים יצא מלמטה.
אז תמיד עושים איזה קצת נקבים למים.
אז זה החזון שאומר שהשיעור הוא
שורש קטן.
עכשיו, מה זה שורש קטן?
אז זה לא יותר מכזית.
זאת אומרת, לא יותר מכזית זה עדיין נקרא,
שזה עדיין בגדר עציץ שאינו נקוב.
עכשיו, מאיזה חומר צריך להיות עשוי עציץ?
אז יש בזה גם כן סוגיה שלמה במסכת גיטלימדף ז',
ולמסקנה, להלכה,
אז גם אם זה עשוי מחרס וגם אם זה עשוי מעץ,
אז זה נקרא עציץ שאינו נקוב.
אבל מה?
דווקא בתנאי שזה לא אילן,
כי באילן,
אז אפילו עציץ מחרס גם כן זה נקרא נקוב.
עוד דבר מאוד חשוב,
שהרבה פעמים הצמחים מתפשטים יותר מהעציץ.
החוץ
גם היום החממות, יש לה הפרדה בין הקרקע, שפתאום החממה לקרקע מחוץ, כאילו, זה ממש... איך, איך?
החממות היום, זה קרקע לא אדם במה נקבר, כאילו, מופרדת מכל כזה מלמטה.
נו, טוב, זה מה שאנחנו מדברים. אז ברגע שזה מופרד מהקרקע שלמטה,
אז זה מוגדר כעציץ שאינו נקוב,
אז זה מילא, זה יותר קל.
אם אתה מצרף ביחד, אם נגיד
שהחממה זה באמת בית,
אבל זה תלוי, כמו שדיברנו.
אם החממה עוזרת לצמיחה,
אז זה לא מוגדר בתור בית, הפוך, זה עוזר.
אבל אם נגיד שיש כזה דבר,
שסוג כזה,
שזה מפריע לגידול,
וגם האדמה שבתוך העציצים מופרדת מהקרקע שלמטה,
אז הנה יצא לך, יהיה עציץ שאינו נקוב בתוך בית.
נכון? אתה צודק.
הלשון שלו
נקב קטן להוציא מים לא חשב נקב,
ובלבד שלא יהיה כשורש קטן
והוא פחות מכזית,
ואיננו בקיאים בו בדיוק,
ויעשו רק כפי הוצאת משקין ברווח.
באמת, אני לא יודע,
אתה אומר שכל שורש האיסור בגלל שיוצא מים ברווח.
הפוך.
לא יותר מזה.
רק כפי הוצאת משקין ברווח,
אם זה יהיה רק כשזה מוציא מים, זה עדיין בסדר.
אז זה עדיין בסדר.
שורש קטן, שזה הגודל, שלא יהיה כשורש קטן.
כמה זה שורש קטן?
פחות מכזית.
אבל כמה בדיוק,
אז אין לנו בקיאים בזה.
בגלל שכתוב בהגבורה,
כאילו יש שיעורים, יש שורק זית, אחר כך הולך שורש קטן.
לא ברור מה חזר התכוונו שורש קטן.
אז הוא אומר, מצד שני, גם כתוב למטה, הגבול למטה,
זה מוציא משקין ברווח.
אז מילא כל זמן שזה עדיין
בין שתי אלה, רק כפי הוצאת משקין ברווח,
אז זה עדיין בסדר.
זה עדיין נקרא שזה עציץ שלא נקוב.
ברגע שיוצא מים,
זה עדיין נקרא עציץ שלא נקוב.
ברגע שאתה עושה יותר,
שלא רק משקין יוצא מזה, גם חול יוצא מזה,
זה כבר לא.
אבל השאלה, מה שאתה שאלת, לגבי אם זה מצטרף ביחד,
זה באמת לא מדברים על זה. לכן למה? אתה צודק?
שאלה חשובה.
עכשיו, מה שהתחלנו לדבר, שיש עוד תנאי חשוב,
שהרבה פעמים הצמחים מתפשטים מחוץ לעציץ.
בדרך כלל זה לא כזה צמח שצומח לך ישר וזהו.
יוצא ענפים מחוצה.
אז גם באופן כזה שענפים יוצאים החוצה,
אז גם כן זה מוגדר כאיניקה.
אז לכן חייבים לעשות באופן כזה שגם הנוף
יהיה בתוך העציץ.
או יש עוד היצע, אז כתוב בפוסקים של זמננו,
שאפשר לעשות אפילו חתיכת פלסטיק או pvc או דבר כזה,
ואז שמים את זה מתחת לעציץ,
וזה ודאי חוצץ בין העציץ לאדמה,
וגם הענפים שבחוץ הם גם מעל ה-pvc הזה,
ואז הכול מסודר.
אז מילא זה יצא לנו פה
שבאופן כזה שהוא יעשה עציץ שינון עקוב ובתוך בית,
אז
איך ההגדרה?
אין לנו כוח למחות,
אבל
זה ודאי,
לעשות פעולות כאלה שזה רק גורם שהצמח לא ימות,
אז זה ודאי מותר.
זה ודאי, אין לזה שום צעד לאסור,
וכל פעם, מן החינם, צריכים לדעת, כל צמח לגופו.
מתי זה נקרא שהוא עדיין יכול להתקיים, ומתי זה כבר קריטי שכפים להשקות,
ולפי זה,
אז זה יהיה מותר.
תודה רבה.


