המסתפקים בעבודת שמים | הרב אמנון יצחק

המסתפקים בעבודת ה'

"ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו".

חייב אדם לומר: "מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי אברהם, יצחק ויעקב". הנה יש לדעת שמכל מה שכתוב בתורה הודות האבות הקדושים, עדיין אין לנו שום מושג בגודל מעלתם וקדושתן. רק מאחר שנכתבו הסיפורים בתורה, אז יש לנו בזה הוראה במה ששייך לנו. וזהו מה שחייב אדם לומר: "מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי". הפירוש יהיה מעשנו שלמים בשלמות האפשרית כמו האבות. ולא שיש לנו חלילה שום הבנה במעשיהם. אז במה יגיעו מעשיי למעשה אבותיי? הפירוש שהמשעים שלנו יהיו שלמים בשלמות הכי אפשרית כמו האבות הקדושים. כי להבין במעשיהם אנחנו לא מבינים. אנחנו רגילים לחשוב שמישהו סר מרע וכל התוקף והשלמות כבר הגיע לרום המעלה ואין למעלה ממנו. זאת אומרת, הוא לא נכשל בשום דבר עבירה, חלילה. "סר מרע בתוקף השלמות. אז הוא סבור שהוא כבר ברוב המעלה ואין למעלה ממנו. ואומנם, אף זוהי מדרגה גדולה שהרי אין לבוא אל בית המלך בקופת שרצים של עבירות וחטאים. אבל מכל מקום, אין זה סוף המדרגות והמעלות. שהרי מצינו באליעזר עבד אברהם שהיה במדרגה גדולה של "סור מרע", ואם כל זה היה רק עבד אברהם. ככתוב: "ויאמר אל עבדו זקן ביתו המשול בכל אשר לו". מובא במדרש: "המושל בכל אשר לו"- שהיה שולט ביצרו כמותו. כמו אברהם. ממושל ביצרו. הרי שאליעזר, עבד אברהם, הייתה מדרגתו בשליטת היצר הרע שווה למדרגת אברהם אבינו. אבל מכל מקום, לא היה, רק עבד אברהם. ולא כאברהם. מוכח מכאן, שמדרגת "סור מרע" למרות גדולתה, עדיין אינה שלמות האמיתית והשלמות האמתית היא רק ב"עשה טוב".  וזוהי מדרגת האבות. שהיו רצים לפניו כסוסים בין בצעי המים. אבל אליעזר אף על גב שהיה גדול מאוד, מכל מקום, רק ב"סור מרע" היה גדול, ולא ב"עשה טוב". אל השלמות האמיתי צריך גם מדרגה גדולה מאוד של "עשה טוב".

מה למדנו עד כאן? ש"סור מרע" זה לא מספיק. אפילו תהי שלם בשלמות גמורה ותשלוט ביצרך הרע והוא לא ישפיע עלייך לרעה ולא תעשה שום עבירה ולא תתפתה אחריו, ותהיה נקי מכל זה, אז ייתכן שאתה שלם בשלום זה. אבל צריך להיות שלם גם ב"עשה טוב". שלום ב"עשה טוב" זה לא לעשות את החיובים, מה שאדם חייב. זה לעשות כמו אברהם אבינו. אברהם אבינו לא תיקן את עצמו ועשה את החיובים שלו. הוא חייב את עצמו ואת כל העולם כולו. הוא עשה טוב בסדר עולמי. הוא דאג לכלל. הוא המציא מצוות בשביל לגרום לאחרים שיכירו את הבורא, שיעבדו את הבורא. הוא לא הסתפק בעבודתו.

אליעזר היה עבד אברהם. מה שאמר לו אברהם הוא עשה, מה שצריך אברהם הוא עזר. הכל 100 אחוז. אבל הוא היה אברהם? הוא יזם? הוא פעם? הוא המציא? הוא חידש? הוא עשה משהו כזה? לא. לכן הוא נשאר עדיין עבד אברהם. ולא כאברהם.

את המדרגה הזו מצינו אצל אברהם. כתוב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא", ורש"י מפרש: "שלישי למילתו היה". הרי שאם גודל חולשתו מחמת מילה, נצטער שלא היו לו אורחים. זאת אומרת, הוא רוצה "עשה טוב" אפילו במצב של סכנת נפשות. עד שהוצרך הקב"ה לשלוח לו מלאכים בדמות אנשים כדי שיוכל לגמול עימהם חסד. אחרת הוא יושב כחום היום, פתח האוהל, וממתין שה' מוציא חמה מנרתיקה, אין אף אחד בחוץ ואין ברחובות, והוא עושה הכל רק בשביל להשיג "עשה טוב". עשה טוב. איך אני אעשה טוב? אבל אתה פטור. אין פטור אצל אברהם אבינו.

וזה הביאור במה שמובא במדרש לפי שהיה אברהם אבינו, עליו השלום, מפחד ואומר: "אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים הניח חביב והלך לו לעת זקנתו". אמר לו הקב"ה: "לך אני פוטר מכיבוד אב ואם". כי הוא עזב את אביו והלך לכנען, ואביו נשאר בחרן. ואז יגידו שהניח את אביו זקן והלך. לכן גם שינתה התורה וכתבה שתרח מת, למרות שהוא המשיך לחיות עוד עשרות שנים. בשביל שהמלעיזים והליצנים לא יוכלו להגיד שהוא הניח את אביו. והביאור הוא שכל כך התעלה וראה מאבינו ב"עשה טוב", עד שהוא יצא מכלל הייחוס שלו לתרח אביו. לא שייך אתה בכלל לתרח אביך. מכח התעלות שלו ב"עשה טוב", הוא יצא מכלל הייחוס. וה' פטר אותו מכיבוד אב ואם. ולכן "לך אני פוטר מכיבוד אב ואם.

וכן מצינו בשעת עקדה: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו". אדם שהולך לעקוד את הבן שלו,  הוא יודע שהבן שלו חלילה יוצא להורג, יש לו את החשק הוא בעצמו להכין את הדברים? הוא לא רוצה לראות מכל זה מאומה. יש לו עבדים שיכינו את החמור ויארגנו את הכל. הוא בעצמו! הרי אדם צריך להיות תפוס בסרעפיו מה הולך להיות עכשיו. ופירש רש"י: "ויחבוש הוא בעצמו"- שהאהבה מקלקלת את השורה. אהבה שלו להקב"ה הוציאה אותו מקו היושר. זאת אומרת אם אנשים באופן נורמאלי מתנהגים כך, הוא בגלל אהבה שלו עבר את השורה. כל כך התעלה במילוי רצון ה' יתברך עד שהוא בעצמו חבש את חמורו ולא הניח דבר זה לעבדיו.

כתב ב"שערי תשובה", רבנו יונה, בשער ב', ט', וזה לשונו: והנה אנשים צדיקים וישרים בלבותם שהגה לבם כלביא תמיד במחשבותם. וינהמו על חטאיהם כנהמת הים ועל אשר קצרה ידם מעבודת ה'. כי על זה יפשע הגבר והרבה שמה, כמו על העברות החמורות". כאין שאמרו חכמים זכרונם לברכה: וויתר הקב"ה על גילוי העריות ושפיכות דמים ועבודה זרה, ולא וויתר על ביטול תורה.

רבנו יונה אומר פה יסוד גדול מאוד, שאין הרבה שמבינים את מה שכתוב פה. הוא אומר שאנשים שהם צדיקים וישרים בלבותם, באמת, יש להם לב ישר, לא כלפי חוץ, אלא, הם צדיקים וישרים בלבותם ממש, יש להם שאגה כלביא תמיד במחשבותם. הכפירים שואגים לטרף, ולבקש מאל אוכלם. הם רוצים לאכול. נם רוצים לאכול. הם רוצים לאכול. למה הם שואגים? הם רוצים לאכול. למה הוא מגדיר אותם, את הצדיקים וישרים בלבותם שיש להם שאגה כלביא? תמיד במחשבותם הם רוצים עוד לעשות, הם רוצים עוד לפעול, הם רוצים עוד, עוד, עוד, עוד. יש להם שאגה "לא עשיתי מספיק", "עדיין לא מה שצריך". עוד, עוד, עוד, עוד. "מה אני אעשה עוד?", "מה אני אעשה?".

"וינהמו על חטאיהם כנהמת הים". אז אם יש להם שגגות שזה חטאים, הם נוהמים על זה שנפל בידם וזה שגגה, כמו נהמה של הים. את יודעים מה זה ים? מה גודל של ים? כמה נהמה יש שמה מהגלים? ועוד דבר: "ועל אשר קצרה ידם מעבודת ה'". אז הם נוהמים על החטאים כנהמת הים. זה על "סור מרע", שאפשר שנפלה שגגה. ועל אשר קצרה ידם מעבודת ה', זה על "עשה טוב". קצרה ידם. הם מרגישים שעוד אפשר היה לעשות הרבה יותר. וקצרה ידם מעסות ה'. ועל זה אומר רבנו יונה: כי על זה יפשע גבר והרבה אשמה כמו על העבירות החמורות. אדם שיכול לפעול ולעשות וקצרה ידן מלעשות בעבודת ה', זה נחשב פשע ואשמה, כמו על העברות החמורות. כאין שאמרו חכמים: ויתר הקב"ה על גילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה, שזה "סור מרע", ולא וויתר על ביטול תורה. שזה "עשה טוב". אתם שומעים? ה' מוכן לוותר אפילו על גברים ועבירות חמורות ביותר ולא על "עשה טוב". ולא רק לא "על טוב", אלא שקצרה ידו מלעשות. מה שאפשר יותר לעשות. הרי שכתב שהתמד יקים דאגם תמיד על שקצרם ידם מעשיית הטוב. משום שזוהי עיקר מעלת ומדרגת האדם. איך קובעים מה המדרגה של אדם? מה המעלה של האדם? זו עיקר המדרגה והמעלה. מה שאדם עושה טוב.

וכן כתב בשערי תשובה, שער שלישי, י"ז: וזה לשונו: המעלות העליונות ניתנו במצוות "עשה". איך אדם זוכה למעלות עליונות? איך הוא יותר בהרבה מחבריו? במצוות עשה. עיקר מעלת האדם אינו ב"סור מרע". זה לא עיקר מעלת האדם ב"סור מרע". ובזה אפשר לוותר. אבל ביטול תורה שהוא ב"עשה טוב,, אי אפשר לוותר. שזהו עיקר מדרגת האדם. עיקר מדרגת האדם זה ב"עשה טוב".

אם בחוקותיי תלכו", פירש "רש"י: שתהיו עמלים בתורה. מבואר שבשכר עמלות בתורה, באות הברכות. והפירוש בזה הוא דעיקר מעת האדם הוא ב"עשה טוב". ואין לך עשיית הטוב כי מי שעוסק בתורה מתוך עמלות. שזהו עשיית הטוב בכל התוקף. ובזה זוכה לברכות הכתובות בתורה. דווקא בעשיית הטוב.

ודבר זה מבואר בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף מסכת מכות, וזה לשונו: מעיקרי האמונה שיקיים אדם מצווה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עימה כוונה מכוונות העולם בשום פנים. אלא, יעשה אותה לשמה, מאהבה, זכה בה לחיי עולם הבא. ועל זה אמר רבי חנינה: כי המצוות בהיותן הרבה אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו, אחת מהן על מתכונתה ושלמותה. ובעשותו אותה מצווה, תחייה נפשו באותו המעשה. ומה שיורה על זה, ממה ששאל רבי חנינא בן תרדיון: "מה אני לעולם הבא?". והשיבוהו: "כלום מעשה בא לידך?". כלומר, נזדמן לך לעשות מצווה כהוגן? ואז השיב: שנזדמנה לו מצוות צדקה על דרך שלמות ככל מה דאפשר. וזכה לחיי עולם הבא.

למדנו את זה מספר פעמים, אבל טוב לשנן שוב.

הרמב"ם אומר: רבי חנינא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפי כך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". הקב"ה רוצה לצדק את בריותיו שהם יזכו לחיי עולם הבא, לכן הרבה להם תורה ומצוות. אז מעיקרי האמונה אומר הרמב"ם: שיקיים אדם מצווה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן אחת, ולא ישתף עימה כוונה מכוונת העולם בשום פנים. לא מיראה, לא שמום כבוד, לא משום טעם. אלא ממש שהוא מקיים את המצווה בגלל המצווה, הקב"ה, עושה אותה לשמה מאהבה, אדם כזה שעשה מצווה אחת כזאת  בלי שום פנייה, זכה בה לחיי עולם הבא. ועל זה אמר רבי חנינא: כי המצוות בהיותן הרבה, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפי כן הרבה להם תורה ומצוות", אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על המתכונת והשלמות. וכשהוא עושה את אותה מצווה, באופן הזה, היא תחייה את נפשו באותו המשעה.ונפשו תחייה לעד בעולם הבא. ומאיפה לומד את זה הרמב"ם? ומה שיורה עלז ה זה ממה ששאל רבי חנינא בן תרדיון: "מה אני לעולם הבא?" ואז השיב לו רבי יוסי בן קיסמא: "כלום מעשה בא לידך?". מה זה רבי חנינא בן תרדיון היה מוסר נפש על התורה הקדושה. אומר: האם נזדמן לך לעשות מצווה כהוגן? לא מצוות, מצווה כהוגן. אז הוא אמר לו: כן, מצווה. מה? נזדמנה לו מצוות צדקה שנתחלפו לו מעות פורים למעות צדקה וכו', ואותה הוא קיים על דרך שלמות ככל מה שאפשר. וזכה בה לחיי עולם הבא. רואים שאדם שעושה מצווה כהוגן, כראוי על מתכונתה, בשלמותה, ללא שום פנייה, רק לשם ה', זוכה לחיי עולם הבא.

במדרש רבה בבראשית ס"ב, ג': כד דמך רבי אבהו אעך זולא שלושה עשר נהרי אפרסמון. אמר להוא אלין דמן אמרו לדידך. אמר אלו דאבהו? ואני אמרתי לריק יגעתי. לתוהו והבל כוחי כילתי.

מה כתוב כאן? שנפטר, רבי אבהו, הראו לו 13 נהרי אפרסמון והוא שאל של מי אלה. ואמרו לוף שלך. הוא אמר: מה?! אלה של אבהו? ואני אמרתי לריק יגעתי, לתוהו והבל כוחי כילתי. וקשה. מה עלה בדעתו של רבי אבהו לומר שלהבל וריק היה כל עבודתו? אלא הביאור כמו שלמדנו: הצדיקים שאגה לבם כלביא תמיד, אולי הם מקצרים בעבודה. בעבודה תעשה טוב. ולכן, כל ימיו אמר: "אני לריק יגעתי דאולי למרות כל היגיעה בעבודת ה' עדין מקצר ידי בעבודה. ואפשר היה לעשות יותר הרבה. עד שנדמה לו דהבל וריק יגיעתו כי זוהי מידת הצדיקים. כאילו מה עדינה? מה? יש עוד מ לעשות. אם אדם יסמוך רק על מה שהוא חושב, שהוא צריך לעשות בשביל לקיים את מצות ה', הוא לא יודע בכלל מהחיובים שיש עליו.

ותשמעו דבר מזעזע: רבנו הגדול, מרן ורבן של ישראל, רבי משה פיינשטיין זצ"ל, סיפר מעשה מאחד מריבותיו שהיה לו חבר נאמן, והחליטו בינהם מי שיסתלק ראשון לעולמו, יבוא לחברו בחלום ויגיד לו מה דינו. החבר נפטר ראשונה, והוא בא לריבו של רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בחלום, ואמר לו: בדין "סור מרע ועשה טוב", יצאתי נקי לגמרי. אין טענות. אבל בגן עדן אינו טוב לי כמו שחשבתי בהיותי בחיים. דכאן עיקר הזכות והמעלה היא (דהינו בעולם האמת) לאלה שקיימו בנפשם לעשות רצונך בלבב שלם. ולמרות שהוא היה ברוסיה ולמד ולימד תורה מתוך עוני ודוחק ובמסירות נפש, מכל מקום עדיין חסר בשלמות הלב. אין טענות עליו, קיבל ישר גן עדן. אבל הוא לא מרוצה. זה לא הגן עדן שחשב שהוא יקבל. ולמה לא? כי שמה עיקר זה כמה קיימת בנפשך לעשות את רצון הבורא בלבב שלם.

בזה יובן עכשיו מה שמובא בסוכה מ"ה: אמר רבי שמעון: ראיתי בני עלייה והמה מעוטים. פירוש: דוודאי עיקר הרבה בני אדם עוסקים ב"סור מרע ועשה טוב", ויש הרבה לומדי תורה ועמלי תורה, אבל אינם בני עלייה. דמסתפקים במעשיהם. אבל כאלו שעושים בלבב שלם ועולים תמיד למעלה למעלה, ואינם מסתפקים במעשיהם, ושואגים תמיד על שקיצרו ידם בעבודה ושואפים ומשתדלים תמיד להרחיב את עבודתן להיות בלבב שלם בתכלית השלמות, בני עלייה כאלו מועטים המה. מדבר רבי שמעון בדור התנאים שלו, ואומר: "ואם שניהם הם? אני ובני הם. ואם אחד, אני הוא". דכל האחרים עובדים על "סור מרע ושעה טוב", אפילו בשלמות. אבל זה גורנישט מיט גורנישט בגרם המעלות. למעלה, למעלה, למעלה, מה שקובע מעלתו, מדרגתו של אדם, זה מה הוא פועל ב"עשה טוב". לא רק כלפי עצמו בחיובים שהוא חייב, אלא הרבה מעבר לזה. כמו שנתנו דרשה בנסאו קוליסאום, ושמה הסברנו שהקב"ה מחפש שותפים. נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מה הקב"ה צריך שותפים? הוא עשה הכל לבד. אבל הוא אומר: כן, יש אנשים שאם הם עושים מה שאני אומר, הם נעשים שותפים. כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף. כל האומר: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם,, נעשה שותף. יש כל מיני דברים שכתוב שנעשה שותף. מה זה "שותף? שותף זה לא פועל. פועל עושה מה שאומר לו בעל הבית. תעשה זה, עושה, תעשה זה, עשוה. הוא לא יוזם, הוא לא בעל הבית, הוא לא שותף, הוא לא מרגיש שיש לו רווחים מכל העסק, אז לכן הוא עושה רק מה שמבקשים ממנו לעשות. לכן אליעזר נשאר עבד אברהם. אבל הוא לא היה כאברהם. הוא לא היה שותף. הוא לא הרגיש שהאחריות שלו על כל העולם כמו של אברהם. הוא עשה מה שצריך לעשות, מה שביקש ממנו. אז הוא נשאר עבד. זה מדרגה גדולה! גדולה מאוד! אבל זה לא כמו אברהם. אם הי נוח בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. למה? הוא עשה את המינימום הנדרש ממנו. צריך להגיד שיהיה מבול, אז הוא אמר שיש מבול. להתפלל עליהם, הוא לא התפלל, להחזיר אותם בתשובה, הוא לא החזיר בתשובה. מה שאמרו לו הוא עשה. "אל האלוקים התהלך נוח". זה הכל. אבל הוא יזם, הוא הפך עולם כמו אברהם. הוא היה עברי, מעבר אחד וכולם בצד השני והוא נלחם נגד כולם. להעמיד את האמת על מתכונתה, זה הוא לא עשה.

ועכשיו נגיע לכת שקרים שאינה מקבלת פני שכינה. זה כל אלה שחולמים בחלומות שהם בעלי מדרגות. מבאר רבנו יונה ב"שערי תשובה", קפ"ח: מי שמשתבח במעלות שאינם נמצאות בו, זה שייך לכת שקרים. חכמים זכרונם לברכה בירושלמי סוף שביעית: מי שמכבדים אותו בכבוד הראוי למי שהוא יודע שתי מסכתות, והוא אינו זולתי אחד, עליו שיאמר להם "אחת לבדה אני יודע". אל תתכבד במה שאינו ראוי לך. חשובים שאתה יודע שתי מסכתות, אתה יודע אחת. אז אומרים זה יודע בלי עין הרע שתי מסכתות בעל פה. הוא יודע רק אחד. צריך שיאמר להם. שלא יתכבד במה שלא ראוי לו. עליו שיאמר להם: "אחת לבדה אני יודע,.אז כל שכן, שאסור לכזב ולהתפאר ולומר: "אה, שמענו כאלה רבות". אתם מכירים כאלה? שאחד אומר איזה משהו, "כן", והוא אומר גם כן. "אה, שמענו כאלה דברים הרבה". כאילו הוא משהו! אמר משהו זה כלום, "מה אמרת? דבר אחד. אתה יודע כמה אני יודע  דברים על זה". או יש כאלה לא יודעים כלום והוא אומר לך "כן, כן, כן". אבל הוא מסמן כאילו הוא יודע את ההמשך. כן, כן. מה כן, כן? תעצור תגיד לו מה כן? תמשיך. תמשיך כבודו. שקרנים! כל שכן שאסור לכזב ולהתפאר ולומר "שמענו כאלה רבות". כל זה כלל רבנו יונה בכלל כת שקרים. ואף על מידה זו אמרו חכמים שאינם מקבלים פני שכינה. " דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".

קשה מאוד להגדיר לעצמו בדיוק מדרגתו ומה הם מעלותיו. ואף זו מעיקרי חובתנו. כי בעת שאינו יודע היטב את מצבו ומעלותיו ומחשיב עצמו יותר מאשר ראוי לו, נכלל האדם בכלל כת שקרים. שאין הבדל בין המשקר לאחרים ובין המשקר לעצמו. ואפילו הוא נכלל בין הכת שקרים, זאת אומרת, יש לו איזה מעלות ויש לו איזה דברים, אבל הוא משער את עצמו ביתר. ביתר. אדם כזה גם הוא נכלל בכת שקרים. אפילו שהוא לא משקר לאחרים, הוא משקר את עצמו. חי בדמיונות שהוא בעל מדרגה. וזו, אומר רבנו יונה, מעבודות הקשות המוטלות עלינו. כי מי שזכה להכיר את בעלי המוסר האמיתיים, יודע כמה היו נזהרים מעשיית פעולות שלא יתפרשו יותר מכפי מעלתם האמיתית. כמו שלמדנו בנושא של רבי ישראל סנטר שחשב האם להגיד או לא להגיד, שלא יחשבו ולא יבינו ולא יראו שהוא יודע את כל הש"ס ישר והפוך, ובשביל שתנועת המוסר תתקיים, בסופו של דבר הוא אמר את כל מה שניסו לסכל על השלושים מקומות מראה שהיו מוטעים כמו שסיפרנו באריכות.

הערה בעניין זה, מה שאמרנו עכשיו, על כת שקרים, אלה שמייחסים לעצמם מעלות שאין בהם. יש לראות בפרשת השבוע שהתורה מתפעלת ומחשיבה מאוד מעלה זו. אליעזר עבד אברהם, זקן ביתו, מושל בכל אשר לו, וחכמים אומרים שהיה דמות דיוקנו דומה לדמותו של אברהם אבינו, וכאש ראה אתו לבן חשב שזה אברהם אבינו, עליו השלום. ועוד מובא שהיו מעשיו דומים למעשי אברהם. ואליעזר יצא לחרן עם עשרה גמלים מגמלי אדוניו, ומיד עם בואו לחרן הקדים ואמר: "עבד אברהם אנוכי". וכן חזר כמה וכמה פעמים שרק עבד אברהם הוא. כל פעם הוא הזכיר שהוא רק עבד. "אני עבד אברהם". שלא יחשבהו ליותר מזה. והרי באמירת "עבד" ביזיון גדול לאדם. שאדם מגדיר את עצמו עבד, בעיני הבריות זה ודאי ביזיון. ולא הוצרך אליעזר לומר זאת. מישהו שאל אותך מי אתה? אתה עבד? מה המדרגה שלך? אתה מנכ"ל שמה? מי אתה, מה, מו? לא שאלו אותו. הוא מעצמו ישר הכריז מי הוא. הוא לא הכריז שבח. הכריז את הפרט "עבד". ולא הפסיק מלומר זאת. מספר פעמים.

נו, תראו כמה רחוקים אנחנו ממידה זו. כאשר אנו מדברים בדברי תורה ומביאים דבר תורה בשם אחר, איננו אומרים "זאת בראשית הדברים", אלא רק לאחר שסיים דברי תורתו. למה? ראשית מבקשים לקבל את הכבוד שיינתן לנו בעת שיחשבו שדברי תורה הם עצמיים. כמו כל אלה שאומרים את דברי תורה שאני אמרתי מלפני 35 שנה, ורק מחליפים את הציור קצת מידי פעם ואף פעם לא אומרים ממי הם לקחו את זה. גזלנים אמרתי. וזה אמור ביראי שמיים. לא אלה, כן? אבל זה אמור ביראי שמים שלא רוצים להסתיר את האמת. הם בסוף אומרים בשם מי הם אומרים. אבל לא בהתחלה. ככה הם סוחטים מכולם את ה"WOW" בהתחלה. "וואו! איזה חידוש!". בינתיים הוא מרגיש וואו! כולם משבחים אותו, אבל זה לא שלו. הוא יגיד בסוף, הוא לא גנב גמור,הוא גזלן. הוא יגיד בסוף. אבל אפשר בינתיים ככה, אתה יודע, על כנפי התהילה. מכל מקום, הם אינם מקדימים זאת בראש הדברים, ולכן הקדים אליעזר שלא יחשבוהו לאפוטרופוס בנכסי אברהם. אלא אמר דברים כהווייתן: "עבד אברהם אנוכי". כי זו גדלות האמיתית, לא להשתבח במעלה שאין בו.

 אתם יודעים יש אנשים שיש להם רכב יפה, ואז אחד ניגש ואומר: "תעשה לי לעשות טובה, תן לי לעשות סיבוב". לאן הוא הולך עם הסיבוב? איפה שהחבר'ה שלו מסתובב, שיראו אותו, שיחשבו לכמה דקות שזה הרכב שלו. לא את הסיבוב הוא חיפש. איפה להסתובב ולהראות שגם הוא יכול לנהוג על רכב כזה, ולכמה דקות שיחשבו שהוא קנה, ואז אומרים: "סחטיין! אשרייך! כל הכבוד!".

שנרד לעומקם של דברים נראה שההתפארות במעלה שאין בו אינה כבוד כלל. והרי היא ביזיון גמור. כמו מי שהולך בבגד שאול לשמחה. הרי הוא בוש בתוכו שהבגד לא שלו. וכמוכן, כאר מתפאר במעלה שאין בו, היה צריך להיות בוש בכך. שנמצא ואומר ומעיד על עצמו שבאמת לא מגיע לו כלל כבוד. ורק תובע שיכבדוהו עבור מה שאין בו. וזה גוף הביזיון והבושה. אך מכל מום, טבע האדם לא מרגיש בזאת ומוסיף להתפאר במה שאין בו.

אמר רבי אחא: "היפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים". פרשתו של אליעזר שניים ושלושה דפים בתורה. ושרץ שהוא מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו, לא לומדים רק בריבוי המקרא. אין אפיו איסור מפורש. והמאמר הזה חייב לחולל מהפכה בהבנת האדם במה שנוגע בחיוב עבודתו בעולמו. שאנו רואים מה העיקר הנדרש מאיתנו, וזוהי עבודת תיקון המידות, שמעלת עבדי אבות ובזה גופם, שהוא אומר אני עבד, עבד אברהם. מעלתן של עבדי אבות שהם עבדים ואומרים שהם עבדים. ואינו מתפאר במה שאין בו. ובדברים האלה מונח טהרת המידות. לכן, זה חביב מאוד לפני הקב"ה. ואליעזר עבד אברהם זכה לצאת מכלל ארור לכלל ברוך בגלל תיקון המידות שלו הזה. וגם זכה לעלות חי מעשרה שעלו בחיים עם גופם לגן עדן. כי זה שלמות תיקון המידות. והגאון מווילנא אומר שאם אדם לא מתקן מידותיו, למה לו חיים. למה לו חיים, שכל החיים קיבלנו בשביל לתקן את המידות ש"עיר פרא אדם יוולד". צריך לצאת מעיר פרא, מהמידות, מהגולם, מהחומר גלם של גול. שבעה דברים בחכם והיפוכם בגולם. גולם. הוא עדיין לא שיפץ את המידות. לכן, הוא לא יודע איך להתנהג.

וכאשר נתבונן מעט בגודל החביבות שבעניין זה, נראה נפלאות. שהרי גופי ועיקרי התורה ניתנו ברמיזה, ואילו עניין תיקון המידות האריכה בו התורה כמה וכמה פרשיות. הרי זה בחשבון פי אלפים רבים כפל הרמיזה. כי אם הרמיזה זה ברמז, לא כתוב אפילו פסוק מפורש, אפילו לא פסוק, רק ברמז, אז כמה פרשיות נאמרו בשיחתן של עבדי אבות? אז תכפיל, פי אלפים זה יוצא. נמצא שחביבות בכך גדולה, כפולה ומכופלת לאין שיעור. ומעתה משכיל ודורש טובת עצמו חייב לבקש עצות איך להתעלות בדברים החביבים לפני הקב"ה. וביותר כאשר נתבאר במהות גודל החביבות שהיא לאין יעושר. ונמצא שעבודת תיקון המידות חייבת להיות העניין העיקרי שבו נעסוק ונשקיע את עיקר מאמצנו. ותדעו שזה הולך ביחד. כשאדם עושה "עשה טוב" מעל השיעור, בפרט לרבים שלא יודעים להעריך וכפויי טובה, אין לך תיקון המידות יותר גדול מזה. כי אם אתה ממשיך וממשיך, ודאי שאתה מתוקן במידותך. כי אם אתה לא מקבל את הכבוד המתאים והראוי והמגיע לך, כפי שיעורך ואתה ממשיך, זה מראה שמידותך מתוקנות. אבל אם אתה אומר "אה, לא מעריכים? לא עושה שום דבר!". אז זאת אומרת שלא תיקנת עדיין כלום. אתה עדיין דורש כבוד, אתה עדיין מבין שצריך ומגיע לך.

והנה כאשר נתבונן היטב במצבנו, נראה שרחוקים אנחנו מהכרת עצמנו וכל המעלות הטובות סבורים אנו כי לנו הם, ומשעה שאדם כר נותן פרוטה לעני, דומה בעיניו שהוא כבר נמנע בקרב בעלי החסד. מהגבירים והנדיבים שבעם. ואיננו מכירים את מצבו אמיתי ואין אנו בודקים כלל את תורתנו, את תפילתנו, את אמונתנו. איפה אנחנו  עזים? בתורה? בתפילה?באמונה? הראויים המה אם לאו. ואפשר לראות זאת שאפילו בני תורה מובהקים יראים וחוששים מללמוד מוסר. הסיבה לכך: שמא יתגלה  על ידי זה חסרונם. וביותר החשש שמא יראה שאין מידותיו נאותות. לכן לא אוהבים מוסר. לא רוצים להסתכל במראה.

והדרך להגיע לשלמות היא רק על ידי עבודה ויגיעה. מחובתנו לעושת צעד להשתלם בזה. אפילו אם הפסיעה הראשונה היא קטנה, אין למעט מערכה. כי כשפוסעים לכיוון הזה, אז יש סייעתא דשמיא וימשיך אחר לגברים שהם קשים יותר. ועניין של ההתלמדות בדברים קלים, חייב להיות בכל העניינים הנוגעים לעבודה הרוחנית, גם בתורה גם בתפילה וגם בעובדת המידות.

לדוגמה: להשתדל לעמוד בתפילה במקומו ולהתפלל מתוך הסידור. כל אלה לימודים מדברים קלים. אבל על ידם ילמד לשבור את רצונותיו. וכל המוסיף בשמירת הטומאה, הרי מגביה רוחניות בעולם הזה וזוכה לעולם הבא, לאין שיעור.

נו, קחו עימהם דברים ושובו אל ה'.

עכשיו, מי שהבין מה שאנחנו אמרנו, יבין שמעבר לזה ש"מסור מרע", צריך הרבה מאוד לאין שיעור "עשה טוב", וכך קונים את המעלות האמיתיות, וכך קונים את המעמד בעולם הבא. כי אדם זוכה לפי רוב המעשים, אומר הרמב"ם. לפי רוב המעשים. כמה מעשים עשית בעולם. כמה השפעת על העולם, כמה הזזת דברים בעולם. פה אתה נבחן. פה רואים את מעלתו ומדרגתו של האדם. וכל זה כמובן מתוך תיקון המעידות כמו שאמרנו. לא לייחס לעצמו מה שאין בו, שלא יהיה מכת שקרים, ולא יזכה לקבל פני שכינה.