אנשים מעדיפים תמיד להתחמק מטורח ועול

- - - לא מוגה! - - - 

כאשר עמד הבית על מכונו, בית המקדש

עמד על מכונו, והיו ישראל צריכים לעלות לרגל,

לעשות את הפסח בטהרה,

ולהיכנס אל דברי קדשו בקדושה.

הרי אז היה מעשה המצוות שלהם כרוך בעבודה נפלאה ונשגבה,

שדרשה מאיתם זהירות מופלגת בהלקות טומאה,

הם וביתם ובני ביתם.

מסופקני מאוד אם היינו יכולים לעמוד בכל זה.

בכך הם הראו בעליל את גודל אמיתת חוקי האלוהים בתורותיו.

והדבר נתבאר בספר הכוזרי במאמר שני נו.

אחר שהכוזרי משבח את עבודת הפרושים שבשאר האומות,

הוא מעמיד את מחשבותם

כעדות על היותם מקיימים את החוקה האלוהית.

מודיעו החבר,

שזה החכם היהודי,

כי כל המחשבות שאינם כרוכים במעשים אינן מוכיחים מאומה על עושיהן,

שאכן שוקדים המה על שמירת החוקה.

המחשבות הזכות

אשר המעשה מוכיח עליהן

הם המעידים על אמיתת החוקה,

שכן על אף שהמעשים מכבידים על טבע האדם לקיימם,

בכל זאת הוא עושה המצוות מתוך תשוקה ואהבה עד קצה גבול היכולת בהוצאות ובטרחה ומתוך שמחה.

אז שם בספר הכוזרי

הוא מברר לעצמו מה כל הדתות אומרות, וכשהוא מדבר עם החבר,

החכם היהודי,

אז הכוזרי,

מלך כוזר,

מלך גוי,

משבח את העבודה שיש באומות העולם אנשים שהם פרושים,

והוא מביא ראיה שהם פרושים, שהמחשבות שלהם

הן עדות שהם מקיימים את החוקה האלוהית.

אז החבר היהודי, החכם היהודי, אומר לו

שכל זמן שמחשבות לא כרוכים במעשים,

זה לא מוכיח מאומה על העושים שאכן הם שוקדים על שמירת החוקה.

שמירת החוקה ניכרת

אם רואים שבמעשים שומרים עליה, לא במחשבות,

לא בהסכמות.

המחשבות הזכות אשר המעשה מוכיח עליהן

הם המעידים על אמיתת החוקה.

כשהמחשבות הזכות מצטרפות למעשה, זה מוכיח.

זה מעיד על אמיתת החוקה שהם באמת מאמינים בחוקת האלוקים ורוצים לקיימה.

שכן על אף שהמעשים מכבידים על טבע האדם לקיימם,

אנשים מעדיפים תמיד להתחמק מטורח ומעול.

בכל זאת הוא עושה את המצוות מתוך תשוקה,

מתוך אהבה עד קצה גבול היכולת,

ומשחרר הוצאות ובטרחה ומתוך שמחה.

זה מוכיח.

הרי זה מורה על היותם חוקי האלוהים ומצוותיו.

וכך הוא מבאר את מעלת עם ישראל,

שעולים אל בית השם שלוש פעמים בשנה לחוק שם בתכלית התשוקה

ואהבת השם,

ואינם חסים על כל טורח והוצאה כדי לקיים מצוות הרגל,

וכל הכרוך בה מתוך שמחה שלמה וטהורה.

כל זאת בהיות הבית בבניינו,

לראות

מאות אלפים משפחות עולים

על חמורים ברגל,

כולם לכיוון אחד לירושלים למשך שבועיים ימים לפחות,

הלוך וחזור ושהיה שבוע ימים במועד,

ולהיות שם, כמה הוצאות זה עולה להם.

מפקירים את הבתים

והולכים לירושלים בשמחה ובתשוקה.

איזה מראה זה היה.

ועתש אחריו,

ואין לנו לא שלמי חגיגה ולא עולת ראייה,

לא קורבן פסח

ולא ראיית הפנים.

עלינו להתעסק לכל הפחות,

לכל הפחות,

בכל החומרות של אפיית המצות בביעור חמץ. לכל הפחות.

אך גם העבודה הזאת נעלמה מאיתנו,

כי הכול אנחנו כבר מוצאים מוכן ומזומן בתוך קופסאות מקרטון עם ניילון ומדבקה.

רק תן את הכסף וסע הביתה מוכן.

על כן,

כדי שאף אנו נעמוד על אמיתות הדברים,

עלינו החובה לעסוק לפחות,

לפחות,

בלימוד המוסר, כמו שאנחנו עושים עכשיו,

כדי להכין את ההכרה והדעת,

להבין ולהשכיל את תוכן החג ומהותו.

ובזאת גם יעלה בידינו להפיק את התכלית שיש בסיפור יציאת מצרים.

אנחנו כבר חודש מדברים, כמעט בוקר וערב,

מתוכנו ומהותו של החג,

ומה צריך להבין וללמוד ממנו,

שזה העמקת האמונה וחיזוקה בתוככי ליבנו.

ולא נהיה כמי שנוהג בזה בהרגל,

כמצוות אנשים מלומדה,

בלא תוכן ובלא מהות.

יש לו כבר תוכניות, בחול המועד אנחנו נוסעים לפה,

נוסעים לשם,

לוקחים אוהל,

הולכים לשמה,

מתקרבלים, עושים זה, לוקחים שק שינה,

לוקחים מצות, נוסעים.

מה זה?

מה זה?

זה חג? איפה החג?

איפה החג?

מה זה? החפש הגדול?