בס"ד 05-06-2017 כשרות במאכלים שונים

נציב היומי לעילוי נשמת יצחק קדושים בן אסתר מנוחתו עדן

כשרות במאכלים שונים: נטילת תרופות איסור: כדורים משככי כאבים שיש בהם מרכיב איסור - הנה מי שיש לו כאבים לפעמים בלבד שאין לו דין חולה כלל - האם מותר לקחת אותם?

שאלו את הרב אלישיב, ואמר: שאם היה בזה איסור מאכלות אסורות היה אסור גם לחולה גמור שאין בו סכנה. אבל באמת מכיוון שכדורים אינם ראויים לאכילה, ולאו דוקא מפני שהם מרים כלענה, אלא אפילו אם אינם מרים אלא טעמם טפל כעפר וכדומה. גם כן נחשב נפסל מאכילת כלב, כיון שכלב אינו אוכל עפר. בפרט הכדורים ששמים אותם בלשון והם הופכים להיות כאבקה כזאת. וגם שהתרופה אינה כולה חתיכת איסור, אינה כולה חתיכת איסור שנפסל מאכילת כלב, אם זה היה כך זה היה אסור מדרבנן, אם היתה כולה חתיכת איסור. אלא הכדור יש בו תערובת איסור, וקיימא לן שכל איסור שהוא על ידי תערובת והאיסור נפסל מאכילה - אין בו איסור אם לוקח אותו לצורך תרופה. אז באופן שהוא תערובת איסור, והוא פסול לאכילה, לא ראוי לאכילת כלב - אז אין בו איסור לקחת אותו לצורך רפואה. כמובן - שאם יש תרופה שהיא בכשרות  - זה היה עדיף ודאי לזה שבכשרות, אבל אם אין בנמצא, וזוהי התרופה שצריכים, אפילו שזה רק לשכך כאבים  - אז זה יהיה מותר לפי מה שאומר הרב אלישיב.

שאם היה אוכלו לצורך אכילה -  יתכן שהיה איסור מצד אחשביה. זאת אומרת אם היה צריך לאכול את הכדור, אז יכול שפה היה איסור בגלל שזה היה נחשב, אבל כיוון שאוכלו לרפואה - אין כאן אחשביה ומותר לכתחילה. לצורך רפואה אינו דוקא בחולה, אפילו מחוש קל ואין בזה אחשביה ומותר לכתחילה.

וכן לצורך ויטמינים: כיוון שאינו נוטה לצורך תוספת מאכל, אלא שהוא מרגיש שהוא צריך חיזוק הגוף, או מחמת חולשה אפילו קלה מאוד, כל זה אין אחשביה ומותר לכתחילה.

וכן הדין בקפסולות: אפילו אם הם עשויים מג'לטין הקפסולה עצמה - מותר לאוכל כיוון שאינם ראויים לאכילה ונוטלם לצורך רפואה. שתי דברים: גם אינם ראויים לאכילה וגם נוטל לצורך רפואה כמו שאמרנו קודם.

דרך אגב הרב אויערבך זכר צדיק לברכה, לא היה מתיר את הקפסולות, למה? כי הוא אומר שזה עיקר וטפל. קפסולה זה הפלסטיק הזה שבפנים מכניסים את התרופה, אז זה נקרא קפסולה שבתוכה נמצאת האבקה של התרופה. אז הוא אומר: שזה עיקר וטפל, והעיקר זה התרופה - אז זה בעיה. לעומתו הרב אלישיב אומר שאין עיקר וטפל בדברים האלה.

אז כיוון שאינם ראויים לאכילה ונוטלם לצורך רפואה אפילו אם עשויים מג'לטין מותר לאוכלן אומר הרב אלישיב.

וכל זה בכדורים וכדומה. אבל בסירופ או סירופ שיש בו טעם, יש בו תערובת איסור - אין לקחתו אפילו לחולה גמור, בלי שאלת חכם, אלא אם כן יש בו סכנה אז הכל מותר. אך גם אז ראוי לשאול חכם כיוון שאם יש תרופה חלופית ללא חשש איסור - אין היתר לקחת את האיסור.

אז צריך תמיד להעדיף לקחת בכשרות, יש המון תרופות היום בכשרות, בפסח ראינו כמה תרופות בודדות רק אין להם כשרות. אבל במידה שלא מוצאים אז יש את ההיתרים האלה שאמרנו באופנים שהזכרנו. (מי שלא זוכר מה שאמרתי חוזר על זה חוזר על זה, זה מוקלט).

שאלו את הרב אלישיב שאלה: האם חולה יכול לקחת כדור שעשוי מסחוס של כרישים שזה דג טמא? כריש, כריש כן כריש,

והוא ענה: שזה לא ראוי לאכילה. אכן אם מרגישים בזה טעם {זאת אומרת זה לא ראוי לאכילה לכן אפשר} לכן אם מרגישים בזה טעם שישים את בקפסולה או יעטוף את זה בנייר ויבלע, בשביל שלא ירגיש את הטעם כי אם יש בזה טעם - אז הוא טועם טעם איסור, וזה אסור.

כשלוקחים תרופה שאינה כשרה: לעניין שאם צריך לחשוש למה שכתב המהרש"ם, לקחת שלא כדרך אכילתה?

"אמר רבנו" הכוונה לרב אלישיב: "שהמהרש"א מדבר על תרופה שיש בה טעם מתוק קצת, ומתוך זה צריך לקחתה שלא בדרך אכילתה, אבל אם יש לה טעם מר - אין צריכים לקחת שלא כדרך אכילתה.

ודעת המהר"ל צינץ כותב: שתרופה שאינה כשרה  - אפשר לקחת שיש חולי ממש ולא המיחוש בעלמא. אם זה רק שהאדם חושש שיש לו כאבים כאלה ואחרים בלבד, אז אומר על זה רבנו הרב אלישיב שיש לחשוש לדבריו. זאת אומרת: כדאי שבמחוש קל בלבד, להשתדל לא לקחת תרופה כזאת שיש בה בעיה שהיא לא כשרה.

שאלה (לא שומעים)

הרב: קודם אמר שאפשר לפי מה שאמר ופה אומר שיש לחוש.

חולה שאין בו סכנה: שצריך לקחת תרופות או כדורים, וספק אם הם כשרים, אם נהנה מהתרופה - אסור לאכול. היום עושים הרבה תרופות ממותקות שלא יהיה קשה לילדים ולמבוגרים לבלוע. אסור לאכול אבל יכול לעטוף את הכדור בנייר או בפלסטיק ובלוע כך שהוא לא מרגיש את הטעם. זה בחולה שאין בו סכנה, והוא צריך לקחת תרופות, אבל זה ספק אם זה כשר, אז אם יש הנאה מהתרופה עצמה - אסור. אז יעטוף בנייר ובפלסטיק וככה יבלע.

אך לאדם בריא: אסור לאכול מאכל איסור באופן זה, גם באופן זה לא. ונשאל רבנו: האם בליעה תרופה באופן הזה שעוטפים אותה בפלסטיק האם זה כמו נטילת תרופה באינפוזיה, או שזה יותר גרוע? מה יותר גרוע תרופה בפלסטיק או תרופה ישר לווריד? אז שאלו אותו אם זה יותר גרוע מכיוון שהוא לוקח את זה דרך הפה.

הוא השיב: שאינפוזיה אינה נחשבת בכלל לאכילה כיוון שאינו נכנס לתוך הפה מה שאין כך בזה שאוכל דרך הפה, רק שאינו דרך אכילה, אז לכן מותר. כיוון שזה לא דרך אכילה אלא בליעה ישר.

וכן קפסולה שהתרופה שבתוכה אינה כשרה והקפסולה כשרה - מותר לקחת תרופה כזאת כיוון שהדרך בתרופות אינו כבדרך אכילה ואין שייך כאן עיקר וטפל. זאת אומרת: שהוא מסכים שאם היה פה עניין של עיקר וטפל זה היה בעיה, אבל הרב שלמה זלמן אויערבך זכר צדיק לברכה אמר: שיש בזה עיקר וטפל.

תרופה משרץ שרוף: יש שרצים ששורפים אותם ומזה עושים תרופות. אז מה הדין בתרופה כזאת? האם מותר לקחת אותה במקום שאין חשש בפיקוח נפש?

הוא השיב: שמותר, כיוון שנשרף הרי זה דבר אחר לגמרי, זה דבר אחר לגמרי זה לא, אין לו שם "בריה" אין פה כלום.

תרופות מעצמות של נבלה: תראו ממה עושים לנו את התרופות. שאלו אותו: מה הדין בתרופה שנעשית מעצמות של נבלה? שיש עליהם איסור דרבנן, האם מותר לקחתה את התרופה במקום שאין חשש פיקוח נפש?

השיב: שהווי כמו כל האיסורים שאם האיסור נותן טעם בתערובת - הרי זה אסור. כל מקום שיש טעם אפילו שזה בתערובת - זה אסור.

חלב של טרפה מסירכה, בהמה שנטרפה על ידי סירכה, החלב שנחלב שלושה ימים קודם שחיטתה - במקום של הפסד מרובה - יהיה מותר, במקום שלא יהיה הפסד מרובה - אסור. החלב יהיה אסור. אז הוא אומר: במקום שיהיה הפסד מרובה בחלב תוך שלושה ימים של הבהמה שהוצא ממנה וכמובן הוא לפנינו, ולא שכבר לקחו אותו תנובה וכבר התערבב עם כל ה... שמה ההיתר שמתערבבים בכמויות אדירות אז תמיד יש ביטול ב-60, ולא עושים את זה בכוונה, גם לא יודעים כי זה לפני שחיטה אז אתה לא יודע מה החלב שהוצא יש בזה כמה היתרים, יש ב"תשובות והנהגות" של הרב שטרנבוך הוא מאריך בכל זה.

מכל מקום בהמה שנטרפה על ידי סירכה החלב שנחלב בתוך שלושה ימים לפני שחיטה במקום רק של הפסד מרובה - מותר. יש טוענים שהטרפות נעשתה דוקא בסמוך, זאת אומרת אין לנו ראייה מתי הסירכה נעשתה, אולם אולי אפשר להבדיל מגודל של סירכה מאיפה לאיפה וכו' כמה זמן לוקח לה עד ש..... אבל בסתם שככה נוהגים שהיא נטרפה בסמוך לשחיטה וככה תולים בזה.

יש דבר שנקרא מגנזיום ציטראט והוא אחד מהמרכיבים שומן גם של בעלי חיים, עכשיו השומן מבריאתו מונה מרכיבים שונים וביניהם הציראט, בתעשיה מפרידים אותו מהשומן ולפעמים מרכיבים אותו עם מגנזיום, והוא מסייע ללחיצת טבליות של תרופות. מאחר שנפסל מאכילת כלב, אפילו אם מוסיפים לו את הסטיארין שממתיק ומכשיר את המגנזיום היה מקום לכאורה להתירו, אלא כפי שנשמע אין המגנזיום ציטראט נבאש אלא הוא חלק מהרכיבים של השומן, והוא בלתי ראוי לאכילה מברייתו. דהיינו שהשומן מורכב מכמה חלקים, חלק אחד אינו ראוי לאכילה בטבע מתחילת יצירתו ורק כל השומן יחד הוא ראוי לאכילה. אז אם כן הוא צריך עיון אם הוא מותר, היות וחלק זה לא נתקלקל מטבעו. אז במגנזיום ציטראט יש בעיה הוא נשאר מסופק, אם להתירו או לא במקום שאנחנו יודעים שיש את המרכיב הזה.

לגבי הנכתב באיזה קונטרס שבטבליות של תרופות המיוצרות מתערובת המגנזיום, מתעוררת שאלה של מעמיד, כי מעמיד לא בטל אפילו באלף. מאחר והוא עוזר בלחיצת הטבליות במכונת הייצור.

אז כתב הרב אלישיב: שהדעת נוטה שאין הוא נחשב למעמיד מחמת זה.

שעווה: שממנה בונות הדבורות את חלת הדבש - מותרת. היה לו כמה שינויים פעם הוא אמר כך וכך ולבסוף אמר מותרת.

חלקי דבורים שבדבש: לעיתים קרובות יש בדבש נקודות קטנות כהות, לדעת מומחים אלה שאריות של שעווה מהחלת דבש, ולעיתים זה חלקים של דבורים. והנה הרשב"א ורבנו יונה אומרים: שהדבש משמר את הדבורים השלמים. זאת אומרת אם יהיה לנו דבורה שלמה בתוך הדבש - היא תשתמר כמו שהיא. אבל חלקי דבורים - הדבש ממהר למחות אותם, הם נמחים.

ונשאל רבנו: האם הכוונה שנמחים ולא רואים אותם? או אפילו אם רואים חתיכות קטנות, דנים אותם כדבש וזה יהיה מותר?

ענה הרב אלישיב ואמר: הכוונה שהם נמחים ונהפכים לדבש, אבל אם רואים אותם בודאי אסור.

רק נשאלת השאלה מה זה הכתמים האלה, האם זה שאריות של חלת דבש כמו שאומרים המומחים, או שזה שאריות של חלקי דבורים ואז זה יהיה אסור.

כבר דיברנו אתמול על חוט דנטאלי שמעבירים בין השיניים, אין לחשוש שמא נמשך בחומרים שאינם כשרים, ובפרט שמקפידים, הרי אמרנו אתמול שיש בזה גם ג'לטין, ובפרט שמקפידים להדיח את הפה היטב לאחר השימוש בו, והוסיף רבנו שאף איזה מהמרכיבים כשרותו מפוקפקת, נגיד זה ג'לטין מבעלי חיים, אין זו דרך הנאה, מה שאתה עושה ככה ומעביר, ובדרך כלל נשאר בפה רק טעם קלוש בעלמא, אם נשאר, יש כזה מנטה כזה. אז הוא אומר שאין בזה בעיה. גם אתמול למדנו שאין בזה בעיה.

ועכשיו לנשים היקרות:

אין אישה נאמנת על דבר שיש בו טרחה, פוסק ה"חכמת אדם" כלל עב' דין יד'. זה על פי "ירושלמי" יש ירושלמי כזה.

ונשאל רבנו: אם כך איך אפשר לסמוך ולאכול ממה שאישה מכינה? אם במקום שיש טרחה, היא לא תבדוק טוב את התבלינים, היא לא תבדוק טוב את הירק, את פטרוזיליה את הכוסברה את הכל, מטבח שלם על הראש שלה.

אז הוא השיב ככה, שימו לב! כשהיא מכינה עבור כולם וכשהיא גם חושבת לאכול מזה - אפשר לסמוך. זה מדובר באישה דתיה חרדית כמובן, שהרי אינה רוצה לאכול תולעים, אבל במזנון אי אפשר לסמוך, אישה במזנון לא תבדוק בשמחה רבה, היא לא תבדוק בשביל כל האנשים... אם היא אוכלת - כן.

עכשיו תשמעו דין בעייתי מאוד, יש כזה דבר לשני הצדדים ועכשיו נעמוד על הנקודה: אישה רואה בעלה מאכיל את בנה איסורים, נבות וטרפות ולא אכפת לו לא תבלינים ולא שרצים ולא שום דבר, והוא לא שומע לה, מה היא תעשה, מה הדין?

אז הוא אומר ככה: במקום חשש משמעותי לשלום בית - תוכל לסמוך על הפוסקים שאין עליה דין חינוך. יש פוסקים שאישה לא חייבת בדין חינוך, הבעל חייב בדין חינוך, זאת אומרת: אם יהיה הפוך: הבעל רואה שהאישה מאכילה את הבן דברים כאלה - אסור לו לאפשר לה, גם לאישה פה אסור להאכיל, אבל אם היא לא יכולה על הבעל הזה, זה בעל נבלות וטרפות והיא לא רוצה להתגרש ממנו, אז היא יכולה לסמוך על הפוסקים שהיא לא מחויבת בדין חינוך, נכון הבן שלה יגדל מטומטם יגדל בסוף לתרבות רעה כמו שאומר החפץ חיים, אבל אם הבעל יותר חשוב לה מן הילדים - אז יש לה לסמוך על הפוסקים האלה - אין עליה דין חינוך.

אותם שהתרגלו ברוסיה לאכול חזיר רחמנא לצלן, וקשה להם לפרוש ממנו, אז היה רעיון להציע להם לאותם אנשים נגיסים כשרים בטעם חזיר.

ואמר על זה הרב אלישיב: שלדעתו לא ראוי לאכול מזון כשר שטעמו טעם חזיר, כי אין לנו להימשך אחר טעם שהקב"ה ריחק, ושונה מוח שיבוטא שהוא דג טהור שיש לו טעם של חזיר - כי השם יתברך ברא אותו כך,

כי כתוב במדרש: כל מה שאסרה תורה - התירה תורה, אסרה חזיר - התירה מח שיבוטא, זה בשביל שלא יהיה לך ניסיון.

שלא תגיד: "אנחנו - הכל אסור לנו"....

אז הקב"ה דאג שיהיה הכל! אבל לייצר בעצמנו מזון שיהיה בו טעם חזיר - יש להתרחק מכך! וכבר הזהירונו חכמים זכרונם לברכה ואמרו: "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו".

האם מותר להשתמש בסבון טרף? אפילו שהביאור להלכה בסימן שכו' סעיף י' הוי מחמירים בזה.

בזמננו אומר הרב אלישיב: הסבון הוא פגום ומותר לכולי עלמא.

עכשיו אנחנו מגיעים לפירות שדיברנו עליהם כבר בעבר המצופים בחומר מבריק: יש "שלאק" שלאק זה שרץ, שרץ! בעצים שבהפרשות שלו שהוא מפריש מגופו, מושכים פירות כדי למנוע את הריקבון. זאת אומרת: אם תפוח יחזיק 4-5 ימים עד שהוא יתחיל להתרקב. אם תשאיר אותו עם ההפרשות האלה מהשרץ הזה שקוראים "שלאק" אז הוא יחזיק שבועיים לפעמים יותר, וגם זה נותן ברק, מה שאתם רואים ברק, בתפוחים באגסים בכל מיני... אז לדעת שהשלאק הזה הוא אסור והקב"ה אסר את זה.

עכשיו זה לא רק זה, אם השרץ אינו ראוי לאכילה, אפילו לגוי, וזה דבר מאוס שממנו בדלים ממנו האנשים, אפילו הכי אסריה רחמנא, בודאי מלהוסיף באיסורו אף בנותן טעם - התכוונה התורה. ואם כן כל נותן טעם לפגם של שרצים - אסור.

ולכן לכתחילה יש לעשות השתדלות שבחנויות בהשגחה ימכרו פרות ללא ציפוי "השלאק", מה שידוע שהעדה החרדית והרב לנדא הם אומרים שאצלהם זה סינטטי ולא מהשרץ הזה, ואחרים לא מקפידים.

אז מה קורה אם קונים משהו אחר? אם אי אפשר - יש לקלף לפני האכילה,

ואמר הרב אלישיב: לפרסם בשלטים את הדבר בחנויות! ואתם זכות לכם לפרסם את זה ברבים, במשפחה בקרובים בשכנים וכו'.

מי שרוצה להתפטר מזה גם, יכול להשהות את הפירות במים חמים, או בחומץ 10 דקות, הוא יראה את כל הקליפה הלבנה הזאת צפה כמו דבק גועל נפש שלאק!

עכשיו תשמעו דין עוד יותר מפחיד:

נשאל הרב אלישיב: האם יש לאסור לתת ילד שוטה לגמרה לאימוץ? במקום שיאכילהו שם נבלות וטרפות, מדובר בילד שוטה גמור, האם יהיה מותר למסור אותו לאימוץ שיאכילו אותו אצל החילונים נגיד נבלות וטרפות? דלכאורה הרי יש לו נשמה טהורה, ויש כאן טמטום הלב! אכילת נבלות וטרפות זה טמטום הלב!

אז אמר הרב אלישיב: ששייך טמטום הלב רק כשיש עבירה, או בתינוק, תינוק בריא רגיל, שיגיע לקיום מצוות אחרי כן, זה פוגם אותו כבר מעכשיו, אבל אם הוא אוכל דבר משום פיקוח נפש כשאין ברירה. אין כאן עבירה יש פה מצוה, כי במקום של פיקוח נפש מותר לחלל שבת ויום הכיפורים ולאכול נבלות וטרפות הכל בשביל פיקוח נפש כי במקום של פיקוח נפש התירה התורה! אז זה לא עבירה בכלל זה מצוה!

והוא אומר: מתי יש טמטום? מתי שזה עבירה! וכן בשוטה גמור, אומר שלא שייך בו טמטום הלב, למה? כי אף פעם לא יהיה איסור למה? כי הוא יישאר שוטה גמור לעולם. אז ממילא הוא לא יעבור אף פעם עבירה, אז אין פה איסור.

אבל מי שנולד לו ילד עם תסמונת על שם דאון, אפילו אם יש סיכוי שהתינוק יגיע רק למצב של קצת דעת, כרגע אין לו דעת, אבל יש סיכוי שיום מן הימים הוא יגיע של קצת דעת, מה זה קצת דעת? שידע מה זה כסף וידע איך לשמור אותו, אם הוא יהיה כבר בעל הבנה כזאת שהוא יודע שזה כסף וכסף שומרים - אין ליתן אותו למקום שיאכילו אותו שם טרפות ונבלות! כך פסק "החתם סופר"!

זאת אומרת: אלה שאוכלים נבלות וטרפות הם גרועים מתסמונת דאון שעתיד בספק להגיע לידיעה מזה כסף ולשמור אותו, הם יותר גרועים, כי החתם סופר אומר שאסור להאכיל אפילו ילד כזה שכרגע כרגע הוא לא מבין מה בין ימינו לשמאלו, רק יש ספק שבמשך השנים הוא יגיע להכרה כזאת בכסף לשמור. אדם כזה אסור להאכילו נבלות וטרפות!. וכל שכן שאין לגרום לזה שיאמץ אותו גורם נוכרי.

למה?

כי הנוכרים לוקחים אותם בחינם בלי תשלום, מנצרים אותם אחר כך עושים איתם מה שהם רוצים. אז תראו עד כמה זה חמור נבלות וטרפות שמטמטם את הלב שמי שידע רק מה זה כסף וישמור אותו. כבר חל עליו איסור חמור ביותר שלא להאכילם נבלות וטרפות שלא יטמטם את הלב.

דין מעמיד בחומר משמר:

שאלו את הרב אלישיב: אם יש דין מעמיד לגבי חומרים משמרים?

הוא השיב: שמותר, הם בטלים ואין להם דין מעמיד. מעניין למה. כי דין מעמיד לא בטל אפילו באלף אבל פה הוא אומר בטלים צריך לבדוק למה.

אז הנה הוא אומר את מה שאמרנו אתמול: ביצים המצויות כיום בדרך כלל אינם באים מזכר, הם לא מופרות, אלא מחימום "ספנא דארעא", אף על פי כן אם מצאו בהם דם - נהגו לזרוק, כמו שלמדנו אתמול. אבל אם טיגן ביצה במחבת ומצא בא אחר כך דם, אחר כך הוא מצא בה דם, אין שכל היה צריך לבדוק עם כוס כמו שלמדנו, אבל אחר כך הוא מצא בה דם, אם היתה מהביצים המשווקות סתם, שרובם אינם מזכר, כמו שאמרנו רובם 85 ו-15. לא נאסר המחבת מן הדין. אבל עדיף להמתין 24 שעות משעת הטיגון עד לשימוש חוזר במחבת ולנקות אותו היטב. אבל אם זה מביצים מופרות! אז זה בלע איסור וצריך הגעלה. כמובן שהכל נאסר מה שיש שמה.

עכשיו תשמעו דין הפוך ממה שלמדנו אתמול:

ראובן לווה ביצה משמעון ומצא בה דם, מה למדנו אתמול? עונים ולא שומעים הרב: אתה לווית מהשכן שלך ביצה ומצאת בה דם מה עושה עכשיו. ביצה טובה מחזיר לו, נכון "נמצא חן בעיני אלוקים ואדם", אבל בחנווני,

חנווני יכול להגיד לו: "הייתי מוכר למישהו אחר וכן היה לוקח", אז הוא לא יכול להחזיר, אין מקח טעות.

יופי, עכשיו בואו תשמעו. ראובן לווה ביצה משמעון ומצא בה דם, לפי דעת הרמ"א סימן סו' סעיף ג': זרק אותה, ראובן מצא בה דם זרק אותה, מאחר והביצה עומדת לשימושו הפרטי של שמעון, הרי שמעון הלווה לראובן, ראובן לווה משמעון ביצה, וראובן מצא בביצה של שמעון את הדם וזרק אותה, אבל מאחר והביצה עומדת לשימוש פרטי של שמעון ואינה עומדת למכירה - פטור מראובן מלשלם לשמעון. מאחר וראובן יכול לטעון לשמעון "לא הפסדתיך כלום כי גם אתה היתה משליך אתה הביצה לאשפה! אם היית מוצא את הביצה עם דם כמוני, מה היית עושה? גם היית משליך את הביצה לאשפה, אז אני לא צריך להחזיר לך את זה!".

מה שאין כן במכירה: כאשר שמעון הוא סוחר בביצים ועומד למכור מאותם –

יכול המוכר לומר: "הייתי מקבל דמיה מאחרים, ואין לי להפסיד מעותי",

יפה? יפה.

אם אתה מוצא ביצה בלי חלמון, אין צהוב רק לבן, מה הדין? הרי היא טרפה.

נקודה שחורה בביצה מבושלת - ביצה מבושלת שיש עליה נקודה שחורה - מותרת, שאפשר שזה לא היה אדם. אבל אנחנו למדנו אתמול שביצה שיש בה כתם שחור או אדום - זה מה שפוסל, חום או צבע אחר לא פוסל. אבל פה אומר הביצה כבר מבושלת שיש עליה נקודה שחורה, אנחנו דיברנו אתמול בביצה רקה, שאנחנו פתחנו אותה וראינו. אבל פה ביצה מבושלת יש עליה נקודה שחורה - מותרת. שאפשר שלא היה אדום.

עד כאן.

ולסיום:

מה שלא נוגע: הרב אלישיב ציין שה"מגיד" אמר ל"בית יוסף", המלאך המגיד שהיה לבית יוסף למר"ן רבי יוסף קארו, "ספר המגיד",

אמר לו: "אם תהיה לו זכות - הוא ייהרג על קידוש השם!".

ומסביר הרב אלישיב: "אין הפירוש שזה צריך להיות לפני זמנו, ושהוא ימות בקיצור ימים, כי בן אדם שנהרג בגיל צעיר על קידוש השם, אבל אלה הם השנים שקצבו לו מן השמים, ולא שהוא קיבל עונש על חטאיו, הראייה - מדוד המלך עליו השלום, שהוא קיבל 70 שנים מאדם הראשון, הוא עצמו לא היו לו כלל שנות חיים, כי הוא היה צריך להיוולד נפל.

גם הרמ"א רבי משה איסרליש, שהוא הפוסק של האשכנזים, הוא נפטר בגיל 33, תראה כמה הוא הספיק, ובעל "המאור" גם נפטר צעיר. האם הם נפטרו בגיל זה בגלל חטאיהם?

ברור שלא! אלה הם החיים שהקב"ה קצב להם. האר"י הקדוש נפטר בן 38, לכן גם אלה שנרצחים רחמנא לצלן על קידוש השם - והם בגיל צעיר לא בטוח שמתו קודם זמנם, יתכן שהיו צריכים למות והיתה להם זכות מיוחדת להוציא את נשמתם על קידוש השם.

לכן ה"מגיד" אמר ל"בית יוסף": "שאם תהיה לו זכות - הוא ייהרג על קידוש השם!".

אז לא כל מי שנהרג על קידוש השם זה בגלל איזה עוון או משהו וקיצרו לו את הימים וכו', לא, לפעמים הוא זכאי שהוא כבר צריך למות על הדרך כבר מזכים אותו לקדש את שמו יתברך וכו' וכו' וגם כבר ממעשים וגלגולים שבאו במיוחד על דברים כאלה וכו'.

יהי רצון שנזכה לקדש את השם בחיינו, באכילת מאכלות המותרים, ולא אסורים, ולא נצטרך לתרופות, לא טרפות ולא עם קפסולות שהכל יהיה בסדר, ולא נצטרך ג'לטין, ולא אחר כך גיליוטינה.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".