מדות שיש להן קצה לכאן ולכאן - על האדם למצוא את דרך האמצע

אז הרמב"ם מורה הדרך להתנהג בעולם, יש הרבה דרכים והרבה מידות באדם, ואדם צריך להגיע לשביל הזהב, כלפי מה הדברים אמורים, כל אחד יודע שהגאוה מגונה והענווה משובחת, אך פעמים צריך להשתמש גם בגאוה לגבהות הלב בדרכי ה' להרגשה פנימית שעל האדם לשדר לעצמו תמיד אשראי שבחר בו הבורא, שאני זוכה להיות הבן שלו, אז אם הוא יהיה בקיצון אם הגאוה זה הרף הגבוה של טומאת המידה הזאת, אז הייתי אומר תרד למטה למטה עד שתהיה שפל רוח לגמרי, לבוש בזוי, לא מתקלח כל כך, מתרחק מהגאוה לגמרי, אומר לא, זה לא הדרך הנכונה, בהתחלה מי שיש לו גאוה סרוחה כמו אלה שהזכרנו באחרונה, צריך לרדת למטה באמת להיות שפל רוח תקופה ואח"כ יתמצע ויגיע למידת הענווה. למה? כי לגמרי שפל למטה אז איך תקיים "ויגבה ליבו בדרכי ה'", הרי זה גאוה, בכל מידה יש מה מותר לעשות ומה אסור לעשות, ממה צריך להתרחק ולמה צריך להתקרב, אז לדוגמא כולם יודעים שגאוה זה פסול מאד מפסידים את כל המצוות, אבל שאדם יהיה גבה לב בענין "ויגבה ליבו בדרכי ה'", ה' בחר אותו שילך כבנו בדרכי ה' ויהיה עם סגולה ויהיה נבחר שבעמים וכו', זה אדם צריך להרגיש הרגשה כזו, אם לא אם הוא יהיה שפל בעיני עצמו "ונהי כחגבים בעינינו" זה גרוע מאד, האדם הזה יתייחס יותר מידי לציבור, לסובב אותו והוא ימעיט בעבודתו ולא ילך בגאוה לעשות את רצון הבורא, למרות שיש אנשים שמשמיצים. אז למרות שזו גאוה אבל גאוה חיובית זו. ולא רק צריך להשתמש בה אלא חובה להשתמש בה.

כל אחד מכיר ויודע גם את גנות מידת האכזריות, אדם צריך להיות רחמן אבל מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר על רחמנים, אז איך להשתמש במידה זו? אז לדוגמא כתוב במפורש שצריך להיות אכזרי כלפי הרשעים. אז אבל אכזריות זה לא טוב, נכון, זה לא טוב אם אתה משתמש במקום הלא נכון, אבל כלפי רשעים צריך אכזריות. כתוב על תלמיד חכם, כל שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, כי על כבוד תורתו, ותורתו היא משל הרבים עוד, הוא מזכה את הרבים, חייב להיות נוקם ונוטר כנחש. ז"א, אז זה מידת אכזריות אבל מותרת וחיובית. וכתוב אוהבי ה' שנאו רע, צריך לשנוא את הרשעים ואת הרע, מי שיראה בספר החינוך, בספר החינוך ואהבת לרעך כמוך על המצוה הזו, באותה מצוה כתוב שיש מצוה לשנוא את הרשעים, כמו שיש ואהבת לרעך כמוך יש מצוה לשנוא את הרשעים.

עכשיו, יש כאלה שרוצים לומר רק לשנוא את העבירה שבהם, זה נכון במקרים מסוימים, אבל מי שהם מופקעים בכלל או שהם מחטיאי הרבים מצוה לשנאתם אותם. או להבדיל להשתמש במידת אכזריות במצוות, כגון מילה ושחיטה, כי אדם רחמן מידי לא יכול למול ולא יכול לשחוט, הוא לא יכול, הוא רחמן מידי, אז צריך גם בשביל זה מידת האכזריות אחרת אי אפשר לקיים את המצוות הללו. וכן הלאה כל המצוות יש להן קצה לכאן וקצה לכאן, ועל האדם למצוא ולהתנהג בדרך ממוצעת בין השניים, זו השאיפה שעל האדם לשאוף, וזו מלחמה שעליו להלחם כל ימי חייו, למצוא את דרך האמצע. היצר מראה לאדם כל מיני דרכים שנראות דומות לדרך האמצע, ואתם יודעים שחכמים אמרו שבין גיהינום לגן עדן יש רק כחוט השערה, ואם אתה מזייף לכאן או לכאן אתה בגיהינום, אז לכן על האדם להשאר מפוקח עד לרגע האחרון, ועליו לדעת לבחור את הדרך הרצויה באמת על פי אמות המידה של התורה, אז אם הוא למד הרבה מאד מאד מאד מוסר אז מכל ההרבה מאד מאד מאד הוא ודאי כבר יודע דוגמאות ומעשה רב וכל מיני דברים שמהם ניתן לדעת איך להתנהג בכל מצב ומצב.