לא לעלות על מוקש!

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו בחודש אלול.

בחודש אלול

אנחנו מתחילים

ליירא את עצמנו מפני יום הדין,

שעוד כמה זמן אנחנו נעמוד שוב ביום הדין לפני הקדוש ברוך הוא

ויחרץ הגורל

מי לחיים מי למוות.

ראיתם כמה מתו השנה?

קראתם,

שמעתם.

מי יהיה חולה ומי יהיה בריא? שמעתם כמה

קיבלו את המחלה, כמה זה, כמה פה,

וכן הלאה.

כל הדינים

שיחולו בראש השנה על פי מעשיו של האדם בשנה האחרונה.

אז אנחנו קמים לסליחות ומתחילים לבקש סליחה,

מתחילים להיזכר קצת,

מתעוררים מהמנגינות,

ומתחילים ככה לקראת יום הדין,

וכל אחד מגיע פחות או יותר שונה מן השני ברמת היראה וההכנה.

אבל זה ודאי לא כמו שהיה לפני חודשיים, נכון?

אז מה זה אומר?

שאין לנו יראה כל השנה.

כי אם הייתה יראה כמו שאנחנו עכשיו אמורים ליירא את עצמנו,

מה צריך את חודש אלול בכלל?

לא צריך את חודש אלול, אנחנו כל השנה באלול.

צריך שכל השנה הוא יהיה באלול. כל השנה הוא רואה את השם לנגדו, איך הוא יכול לעשות בכלל דברים?

איזה חשבון אני צריך לעשות?

איזה חשבון? זה ברור, השם לפניי, איך אני יכול?

כשאדם נמצא בשדה מוקשים,

הוא יכול לשכוח?

הוא יתפוצץ.

אז הוא הולך עם דקר,

הוא כל דבר נוגע אם אפשר לשים את הצעד פה, אם אני לא אוי ואבוי, אם לא בדקתי בדיוק והחדרתי את הדקר,

אז אני יכול לדרוך על מוקש ופום לעוף באוויר.

כל העולם שדה מוקשי, מצודה פרוסה על החיים.

אם אתה לא הולך עם דקר,

עם השולחן הערוך שאומר לך, הופ, זה אסור,

ובא, זה ספק, בוא, זה היה מותר.

אם אתה לא הולך ככה,

אז איך אתה יכול? אתה עולה על מוקשים.

אתה מתפוצץ, אבל לא בבת אחת, זה בהשהייה, יש השהייה.

יש היום פצצות עם השהייה.

אז בינתיים זה רק בהשהייה, ויגיע הרגע שבן אדם, טח, הלך.

תאונת דרכים, או מחלה, או משהו, התפוצץ.

לא, זה לא התפוצץ עכשיו.

הוא כבר דרך על המוקשים,

רק הייתה השהייה של ההפעלה,

וההפעלה פעלה מתי שקבעו את הזמן לפי התזמון.

אתם שומעים?

אז אנחנו רחוקים, רחוקים ממה שלמדנו,

ויש לעבוד, אבל ברור שאם אני אגיד לכם מה למדנו, אתם לא זוכרים.

אז איך תזכרו את השם?

הרי מה שלמדנו עכשיו, בחצי שעה-שעה, אנחנו לא זוכרים.

איך נזכור את השם?

ובטוח שגם בברכת המזון עכשיו, בארוחת בוקר, לא נזכור שאנחנו אומרים את זה לשם,

וגם לא נזכור מה כתוב.

וכן, על זה הדרך.

זאת אומרת, השם שכוח מאיתנו, רחמנא לצלן.

ואנחנו אמורים לזכור אותו כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן.

אמרתי לכם שנצל התימנים היו אומרים רק מילים קצרות. מוסר אצלם זה היה אודכור אללה,

תזכור את השם.

זה מה שהם אומרים.

כשהיו רואים אחד שהוא הולך בדרך שהולכת להיות לא בסדר,

היו מזהירים אותו רק הזרה אחת.

תזכור את השם.

זהו.

אודכור אללה.

זה היה מרתיע אותו,

מיד היה נזכר ומתרחק מכל דבר איסור.

לא צריך היה יותר.

אתם שומעים איזה מילות קסם? שתיים.

אודכור אללה.

זהו.

כל מה שלמדנו עכשיו, בשתי מילים התימנים אומרים.

צריך לזכור את השם כל הזמן,

כי הוא זוכר אותנו כל הזמן.

זיכרוננו לפניך בא.

אנחנו אומרים עשרה פסוקים של זיכרונות, שנייה.

זוכרים את השם, הוא זוכר אותנו.

נו, צריך לחזור על השיעור הזה עוד פעם,

ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. בין לקחת את רבנו בחייה ברצינות, בית מסילת ישרים, בית שערי תשובה.

אחרי לימוד אלף פעמים, נראה לי שאתם תגיעו למדרגה.

נו.