חג פורים 1946 !!!

 

- - - לא מוגה! - - - 

נעבור לסוד.

הזכרנו את העניין של אסתר.

מגילת אסתר,

כמו שכבר הזכרנו בפורים, מלאה סודות.

ואחד הסודות שיש שם זה את העניין של השואה

שמוזכר שם במגילת אסתר.

כידוע לכם, בכל התנ״ך

יש

אותיות קטנות,

נקרא אותיות זעירות, ויש אותיות גדולות.

במגילת אסתר יש שלוש אותיות קטנות

ואות אחת גדולה.

איפה מופיע האות הגדולה?

תכף נראה.

אבל לפני כן אני רוצה להקריא לכם טקסט מוזר במרכאות

שכתוב במגילת אסתר.

אחרי שכתוב איפה שמופיע עשרת בני אמן,

אז כתוב בפסוק ככה

ובשושן הבירה

הרגו היהודים ועבד

חמש מאות איש

ואת ויש שם את כל עשרת בני אמן בשמותם.

ואז כתוב עשרת בני אמן בן עמי דאטה צורר היהודים הרגו.

ובביזה לא שלחו את ידם.

בסדר?

בביזה לא שלחו את ידם.

הסברנו

למה בביזה לא שלחו את ידם, מי שזוכר, בשיעורים הקודמים,

עם העניין של התיקון לדור שאול המלך וכולי.

אבל זה לא הנקודה.

פה כתוב פסוק אחרי כמה פסוקים, אחרי שלושה פסוקים,

שאסתר פונה ומבקשת בקשה.

מה בקשתה?

ואתה אומר, אסתר,

אם על המלך טוב יינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן

לעשות כדת היום,

ואת עשרת בני המן יתלו על העץ.

לא מובן.

כבר אמרנו שהם הרגו אותם.

אז מה את רוצה עכשיו, מחר לתלות אותם?

ליבוש על העץ?

וכבר ביתו. מה יצא לך מזה?

לתלות אותם על העץ?

אצלנו כתוב לא תלין נבלתו על העץ. מה פשר הבקשה הזאת שאסתר מבקשת?

מה, סתם להתעלל?

כבר ביתו. חלאס.

יש פה משהו.

מה כתוב פה, רבותיי? שימו לב.

אסתר. אסתר לא פונה למלך אחשורוש.

ותאמר אסתר, אם על המלך טוב,

שהרי ידוע שבכל המקומות שכתוב המלך במגילת אסתר מדובר על מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

אז היא פונה בתפילה לקדוש ברוך הוא.

והיא מבקשת,

אם על המלך טוב יינתן גם מחר,

דהיינו בעתיד,

ליהודים אשר בשושן,

שאתם יודעים שירושלים גם נקראת שושן,

לעשות כדת היום,

כמו שאנחנו עשינו פה עכשיו בשושן בפרס,

שהם יעשו ככה

ואת עשרת בני המן

יתלו על העץ.

על מי היא מדברת?

שימו לב.

והאות הגדולה שיש היא אצל וייזתה, אם מחשמו,

הוו.

זה כנראה רומז על השישה מיליון.

ויש פה שלוש אותיות בתוך עשרת בני המן.

אחד בתו של פרשנדתה,

אם מחשמו,

אחד בשין של פרמשתה,

אם מחשמו,

ואצל וייזתה,

אם מחשמו,

הזן גם כן קטנה.

יוצא

שבאלף השישי

בשנת תשזן

הולך להיות אקשן.

מה זאת אומרת?

בואו תראו.

אני מקריא לכם,

קודם כל,

תראו דבר מדהים.

אתם יודעים

שהנאצים, יימח שמם ושם זכרם,

נתפסו כאנשים קרים,

מאוד מפחידים,

וכך הם היו.

אבל תראו מה קרה להם

כאשר הם היו צריכים להיענש

כל האבו-ענתרים האלה,

תראה מה קרה להם.

לילה

לפני שהם יוצאים להורג בתלייה,

היו צריכים להיתלות מתוך כל שאר הנאצים, שחלק הלכו בכיסא חשמלי, חלק פה, חלק שם,

אבל נשארו,

כך מופיע ביומן נירנברג,

שהיו צריכים להיתלות

11 נאצים.

באיזה תאריך?

שימו לב,

התאריך הוא 16 לאוקטובר

התשאז.

שמעתם?

תשז, בדיוק האותיות הקטנות

שמופיעות במגילת אסתר.

אבל לא עשרה צריכים להיתלות,

11. ומה יצא התאריך הזה בעברי, בתאריך העברי?

זה היה בדיוק ליל הושענה רבה.

אתם יודעים מה כתוב בזוהר הקדוש על ליל הושענה רבה?

אני מקריא לכם.

אומר הזוהר בפרשת צו

ביומה שביעה דחג

הוא סיומה דדינא דעלמא

ופתקין נפקין מבי מלכה

וגבורן מתערע ומסתיימן בהיומה

וערבננחל תליין בהו.

מה זה אומר?

ביום השביעי של החג,

דהיינו בהושענה רבה,

הוא סיום הדין של העולם ופסקי הדינים יוצאים

מבית המלך והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא.

שמעתם?

הדינים יוצאים מבית המלך בליל הושענה רבה שזה חותם לחותם.

אז באותו לילה

יוצאים הדינים ובאותו תאריך בדיוק

כותב מרטין זלברט,

הוא כותב ככה,

לבסוף,

ב-30 בספטמבר עד 1 באוקטובר, הוציא בית הדין

את פסקי הדין,

אחרי כן ירדו בזה אחר זה הנאשמים שחויבו בדין.

אחרי שמיעת פסקי דינם,

חובתי הייתה לפגוש אותם בחזירתם לתאיהם,

שאלתי כל אחד, מי היה פסק הדין?

ואז הוא מתאר מה כל ה-11 אמרו לו.

אלה הקשוחים.

אז אחד מהם, אני לא אגיד את שמו,

ירד ראשון וצעד אל תאו.

פניו חיוורים וקפואים.

עיניו יוצאות מחוריהן.

מוות, אמר.

עם שצנח על מיטתו המתקפלת ושלח יד ליטול ספר,

ידיו רעדו למרות ניסיונו להיות שווה נפש.

עיניו היו לחות והוא נשם בכבדות.

נאבק למנוע התמוטטות רגשית.

בקול רועד ביקשני שעזבהו לנפשו שעה קלה.

זה הנאצי, יימח שמו הקשוח.

כמה הוא הרג,

כמה מוות הוא עשה.

כשזה מופנה אליו,

נהיה חוויף.

נהיה רגשני פתאום.

השני נכנס כאיש נדהם.

החל להקיף את האוק מתוך הלם ולחש מוות.

מוות.

עכשיו לא אוכל עוד לכתוב את הזיכרונות היפים שלי.

צ'יק צ'אק, כל כך הרבה שנאה. צ'יק צ'אק.

אחר ישב,

אדם שבור לגמרי וניבת

בוהה נכעו.

השלישי

היה כבר בתאו כאשר נכנסתי.

גבו מופנה אל הדלת.

הוא נסוב.

הוא מיהר לקפוץ לדום בקצה המרוחק של התא.

אגרופיו קמוצים וזרועותיו קשויות.

בעתה בעיניו.

מוות.

בתלייה.

הודיע.

קולו ניחר מעוצם החרפה.

זאת לפחות חשבתי שיחסכו ממני.

אינני מאשים אותך על שאתה עומד ברחוק מאדם שנידון למוות בתלייה.

אני מבין זאת בהחלט.

אבל עדיין אני כמו שהייתי.

מה היית? מפלצת.

אם רק תואיל לבקר אותי לפעמים בימים האחרונים האלה.

שמעתם את החנון?

אה, הוא הנאצי הזה. ניח נון.

אמרתי שאבקרו.

הראשו הרביעי

הביע בחיבוק ידיו את הפחד שלא גילה בפניו אטומי הרגש.

מוות לחש

ולא יכול לומר עוד דבר.

הרשע החמישי שמה

חייך בנימוס.

אבל לא יכול היה להסתכל בי.

ומה הוא אמר?

מוות בתלייה.

לאט

מניד ראשו כמסכים.

מה הוא אומר?

הייתי ראוי לזה וציפיתי לזה,

כמו שאמרתי לך תמיד.

אני שמח שניתן לי ללמד זכות על עצמי

ולהרהר בדברים בחודשים האחרונים.

השישי

לגלג בסערת רוח

עם שהחליף חליפתו בסרבלי הכלא.

החבל, החבל,

זהו שרציתם, אה?

השביעי

שתכף

אתם תשמעו עליו משהו אחר מדהים.

הוא חייך חיוך מעוקם.

מוות כמובן.

בדיוק כמו ששיערתי.

כולכם ודאי ידעתם זאת כל הזמן.

כך אומר אותו נאצי.

השמיני

היה מזיע ואחוז רעד כולו כשנכנסתי לתאו.

דנו אותי למוות, הפליט.

פסק הדין אינו הוגן בעיניי.

אני עצמי מעולם לא התאכזרתי.

תמיד רציתי בטובתם של העובדים.

פססס.

אבל אני גבר ואוכל לקבל עליי את הדין.

ואז פרץ בבכי.

אה?

יאב.

התשיעי

פסע אל תאו, נוקשה וזקוף,

משתמט ממבטיי.

אחרי שהותרו אזיקיו ועמדנו פנים אל פנים בתא,

היסס שניות אחדות,

כאילו אינו יכול להוציא את המילים מפיו.

פניו נזרעו כתמים אדומים מחמת מתיחותם של כלי הדם.

מוות בתלייה.

לזה לפחות לא הייתי ראוי.

המוות בסדר גמור.

מישהו חייב לשאת באחריות.

אבל זה,

אני בתלייה.

תשמע זה חונק, זה בעיה.

מה אתם לא מתחשבים?

הרי הם הנאצים כשהם הרגו הם התחשבו.

פיו רטט.

איזו פעם ראשונה נחנק קולו.

לזה לא הייתי ראוי.

סכן.

העשירי חייך.

אבל קולו הסדוק הכחיש את דיבורו.

מוות בתלייה.

שוב חייך.

הוא משך בכתפיו.

כי כן.

לאור המצב כולו.

מעולם לא קיוויתי לדבר אחר. זה בסדר גמור.

הוא שאל אם יקבלו עוד טבק.

ואחר התנצל על שהוא נטפל לקטנות כאלו בשעה כזאת.

ואחד עשר.

משך בכתפיו.

כהה רגש עד הסוף.

תלייה.

לא ציפיתי לדבר אחר.

הוא שאל על השאר ואמרתי לו כי ניתנו אחד עשר פסקי מוות

לרבות פסק הדין שלו.

ככה.

אחד עשר.

אני שיערתי שיהיו ארבעה עשר.

כי כן אני מקווה שיגמרו מהר.

שימו לב.

לילה לפני ההוצאה להורג,

אתם יודעים מה קרה?

אחד מהם התאבד.

הוא הצטרף לכל שאר אלה שהתאבדו.

שאר העשרה הוצאו להורג

כפי שפסק בית המשפט.

בדיוק עשרה.

כפי שמופיע במגילת אסתר.

מתי?

בתש״ז,

איך שכתוב שם באותיות הקטנות,

בתוך עשרת בני המן.

עם הווה ריכטא של וייזתה.

אבל בואו תראו

תיעוד עוד יותר מדהים,

שאם

לא היינו יודעים את מה שאמרנו עכשיו,

מי שהיה קורא את הכתבה הזו,

שמופיעה בסוכנות ידיעות בינלאומית בעיתון ניו יורק ג'ורנל אמריקן,

מה-16 באוקטובר 1946,

אז מי שלא שמע את מה שאמרתי עכשיו, לא היה מבין מה הקשר של מה שאני מקריא לכם עכשיו.

אני לא מקריא לכם את כל הכתבה, אני מקריא לכם את הקטע

שהוא קשור לעניינים.

כשהגיע אותו ראשו,

זה שהזכרתי אותו מקודם, שמעתי לכם, תכף תשמעו מה הוא עשה.

כשהגיע אותו ראשו, פנים אל פנים אל החבל,

הוא נעץ שוב את עיניו לעבר הקצינים מבנות הברית

ולעבר שמונת העיתונאים שייצגו את עיתונות העולם.

הללו ישבו בשורה אחת ליד שולחנות קטנים לאורך קיר בדיוק לפני הגרדומים.

באש שנאה

שבערה בעיניו

דרך אגב,

רציתי להגיד לכם עוד משהו.

נכון, הזכרתי לכם שבפרשת שמיני,

אז מופיע את העניין של ותצא אש וכולי וכולי עם בניו בתחילת השיחה.

תראו מה כתוב פה ברשי,

הפלא ופלא.

כתוב,

שהוא פונה,

ויקרא משה אל מישאל ואל אל צפן בני עוזיאל דוד אהרון, ויאמר אליהם,

קירבו,

שאו את אחיכם מאת פני הקודש

אל מחוץ למחנה.

אתם שומעים?

תסתכלו ברשי,

שם כתוב,

אחר כך בפסוק ה'

כתוב שאם היו צריכים להוציא אותם

ויקרבו ויישאום בחותונתם אל מחוץ למחנה כאשר דיבר משה.

ופה

כתוב שאיך הם היו מוציאים אותם?

איפה זה כתוב?

בקיצור, מופיע פה, אני לא זוכר בדיוק בזה, צריך לחפש את זה עכשיו, לא רוצה להטריח אתכם.

מופיעה שם המילה גרדום.

לא משנה, כרגע לא ניכנס לזה, אבל שימו לב מה כתוב פה.

הללו ישבו בשורה אחת ליד שולחנות קטנים לאורך קיר בדיוק לפני הגרדומים.

באש שנאה שבערה בעיניו,

הסתכל אותו רשע על עדי הראייה,

והוא זעק,

חג פורים 1946!

אותו רגע ניטר הפתח תחתיו בכל חבטה חזקה,

החבל התהדק בחוזקה והגוף התנדנד בתנופה.

עפשת אנחה נשמעה היטב מתוך

התא הקודר של הגרדום.

אתם שומעים?

מה הוא צועק?

חג פורים 1946. ואכן, זה היה בשנת 1946. אבל זה לא היה חג פורים,

זה היה לילה שחנא רבה.

על איזה פורים הוא מדבר?

הבנתם?

מהשמיים שמו לו את המילים בפה.

להגיד חג פורים 1946. למה נשום משה,

הנפש של הראשו הזה,

בעצם התחברה לגלגול הקודם שלו,

שהוא אחד מעשרת בני המן שנתלו בפורים,

רק לא ב-1946,

אלא בשנות

תקופת המגילה.