הדרך לקדושה על פי קפ"ז | ר' איתן אזולאי

 

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב בעזרת השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח

ברשות

כבוד הרב שאיתה ברשות כל הקהל הקדוש

את דברי התורה שיאמר יהיו לעילוי נשמת יוסף בר חנינה וזהרי בת אסתר וכל הנשמות הנידחות אמן

אנו לימד מתוך ספר חוכמת המצפון פרשת נשוא מאמר מ״ו

דבר אל בני ישראל

איש

או אישה כי יפלי לנדור נדר נזיר במדבר ו״ב

הנה בפרשת נזיר מוזכר כמה מעלות ועניינים חשובים ועמוקים

והאדם הפשוט הרואה עניין הנזיר

מבין כי כל הדברים נאמרים בנזיר

שהזיר עצמו מן היין ואינו אוכל

ואינו יודע כי עניין הנזיר הוא כלל הכולל בתוכו כמה פרטים ועניינים

איש או אישה כי יפלי לנדור נדר נזיר

וכתב האיבן עזרא יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם.

כוונתו,

זיכרונו לברכה, שכל ההתפעלות מנזיר שהחשיבה אותו התורה קדוש

והגדירה מעלתו כמעלת כהן גדול,

אין עניינו דווקא בנזיר,

אלא סיבת הדבר מפני שהנזיר עושה דבר פלא

שמפריש עצמו מתאוותו בזמן שרוב העולם הולכים אחר תאוותם.

ואף בשעה שמתחזק הוא בוחר רק בעניינים שאף בני אדם,

שאף שאר בני אדם מתחזקים בהם,

ואלו העניינים הרפואיים בקרב העולם רפואיים גם אצלו.

והקושי הגדול שבעבודה להפריש עצמו ולהתחזק בעניינים שבני אדם מתרשלים בהם,

כגון

שמיעת מוזיקה,

אי-שמיעת מוזיקה לא כשרה עקב גזירת החורבן ואי-האכלת מאכלות אסורות בעולם התעשייתי של ימינו אנו, שאנחנו יודעים שיש המון נבלות וטרפות בנוגע בבשר והעופות,

כמו שאנחנו מביאים הרבה דברים בנושא הזה בשיעורים,

ונושא בדיקת

ביטול איסור לכתחילה,

בנושא השרצים והרמסים שיש בכל הירק ובתבלינים,

וכל מוצרי האי למיניהם,

שבעצם סכנתא חמירא מאיסורא, כמו שהבאנו בשיעור הקודם,

אז כל הנעשים האלו,

שאנשים מתרשלים בהם, והגדירה התורה העניין הזה כדבר פלא,

מפני שרוב בני אדם הולכים אחר תאוותם,

ומעתה

כל עושה דבר פלא ושובר תאוותיו ונעשה קדוש כקדושת הנזיר וכהן גדול.

שיש להבין,

מעלת הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים לקודש הקודשים,

בעצם אדם שהוא נזיר,

ממש שווה ערך לכהן גדול,

שכל פורש מתאוותו והולך כנגד הזרם השוטף את רוב בני אדם, זוכה לסייעתא דשמיא הגדולה

וגדולה מעלתו בעיני הקדוש ברוך הוא,

עד הגיעו למדרגת כהן גדול שהיא המדרגה העליונה ביותר.

מסופר על הרב אלישיב, זכר צדיק לברכה,

שבהיותו אברך

הייתה פעם בעירו שבת חזנות והגיע לעיר חזן מאוד מאוד מפורסם וכולם נערו לבית הכנסת הגדול לשמוע את החזנות

ועל הרב אלישיב גם היה בדרך לשם אבל הוא עשה חושבים בדרך

ובעצם באותו בדרך קיבל החלטה שעדיף על לימוד אז הוא חזר,

חזר חזרה, עשה U-turn, חזר חזרה ללימוד

ומשם יצא הרב אלישיב, זכר צדיק לברכה.

עכשיו, חכמים זיכרונם לברכה אמרו

למה נסמיכה פרשת סוטה לפרשת נזיר?

שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין,

הרי שזוהי הדרך הבטוחה להתגבר על יצר הרע.

הרואה סוטה בקלקולה פירש רש״י בנבולה בבושתה

יזיר עצמו מן היין,

ושאלנו היכן רואה האדם את הסוטה בקלקולה ובנבולה?

הלא בבית המקדש,

ומה מעשיו שם?

עלה להתעלות ולהזדכך.

ככה מביא הרב גלינסקי, זכר צדיק לברכה.

ויש להזהירו לנדור נזירות,

מחרצנים ועד זג לא יאכל.

האם מצוי הוא בסיכון כה נורא עד כדי כך שתשפיע עליו ראייה,

ולא של החטא, אלא של העונש?

אז הוא מביא,

אומר, ואמר בשם הרבי ישראל מסלנט,

הכתוב אומר,

עיניך לנוכח יביטו,

ועפעפיך יישירו נגדך.

יישירו. יישירו נגדך.

כלומר,

הרי כל דרכי איש זך בעיניו,

ואין אדם רואה חובה לעצמו.

ואיך יוכל לבחון דרכיו הראויים הם אם לאו?

מה עושה הקדוש ברוך הוא?

מראה לו מעשי אחרים,

ולגבם אין לו נגיעות,

ורואה חסרונם,

ויבין לבקר לאורם את מעשיו ודרכיו.

וזו התשובה לשאלה ששאלנו. אדם עלה לבית המקדש להתעלות,

וראה סוטה בקבלת עונשה.

האומנם כבר הוא מצוי במצב סיכון ועליו להסדיר עצמו מן העין?

והתשובה היא

שראיית הסוטה אינה הסיבה,

היא ההוכחה.

עליך לשאול את עצמך,

למה יקראו לך מן השמים לראות זאת?

מדוע הביאוה דווקא אתה כדי לאותת לך

שלא די בעלייה החד-פעמית לבית המקדש,

אלא עליך להזהיר עצמך מן העין?

ואנחנו נביא סיפור נפלא, מסופר בהקשר זה.

יהודי תושב סין עסק בעסקי יבוא.

להרגל מסחרו הוא נסע לאירופה,

ואיך אפשר בלא לסור לעיירה ראדין

להתברך מפי החפץ-חיים,

זכר צדיק רווחה?

הוא בא והציג עצמו.

אאורו פני הצדיק, ושאל, מה נשמע בסין?

נאנח וסיפר שהיהודים מתי מעט,

הקהילות קטנות ואין מדריך

ורב ומורה הוראה ושוחט.

נענה הצדיק, צרת רבים היא בתקופתנו.

שומע אני זאת מיהודים בצפון אמריקה ובדרומה, בדרום אפריקה ובאוסטרליה.

ניסיון קשה הוא,

אך ניתן לעמוד בו.

עבורכם חיברתי את ספרי, נתחי ישראל.

ככה הוא במתנה,

תלמד ותלמד אחרים.

ומה עוד נשמע בסין?

תמל השאלה סיפר שסכר ענק נפרץ והציף בקעה

רחבת ידיים הטביע כפרים והשחית יבול,

אלפים טבעו, מאות אלפים נידעו קורת גג,

והחפץ חיים מזדעזע ומתעניין בכל פרט,

אי,

מידת הדין מתוחה.

העז ושאל, רבי,

מה לנו ולהם?

ענה הוא החפץ חיים,

אילו היה מישהו מציב ארגז בכיכר העיר בוורשה,

בירת פולין,

עולה עליו ומתחיל לנאום ביידיש,

למי היה מכוון דבריו?

ענה האיש ליהודים, ודאי.

מדוע, חקר החפץ חיים,

הלא מיעוט הם בעיר הגדולה?

אכן,

אישר האיש, אבל רק הם מבינים את השפה.

בדיוק כך

התלהב החפץ חיים.

אסונות אלו הם איתות מן השמים,

אבל למי הם מאותתים?

רק למי שמבין את השפה.

מה מבינים הסינים באיתותי מידת הדין המתוחה?

מכוונים הם אלינו,

כדי שנשוב בתשובה.

אם נסתכל בימינו אנו,

אנחנו רואים את כל אסונות הטבע סובבים אותנו בכל הרשתות,

אז ניתן לראות שמידת הדין באמת מתוחה,

כמו שהרב אומר,

המלחמה קרובה, הזמן קצר והמלחמה קרובה.

אז מכוונים הם אלינו, כדי שנשוב בתשובה.

אבל כיצד נדע עליהם?

מסובבים יהודים מסין שיגיע לאירופה, יבוא לראדין ויספר,

כדי שנפיק את הלקח ונשוב בתשובה מבעוד מועד.

אז עוד יש להתעורר מעה דחזינן, שמעלת הקדושה

לא מקבל הנזיר בהשלמת ימי נזירותו,

אלא מיד בעת קבלת הנזירות זוכה שנקרא קדוש.

ביורו,

שבעת קבלת נזירותו ועשיית דבר פלא,

זוכה לעזר ה' יתברך, כאילו כבר קדוש.

ומתוך יסוד זה עלינו להבין מה הנקודה המרכזית הנדרשת מהאדם.

התגברות על התאוות

והתחזקות בדברים שרוב בני האדם אינם נזרים בהם.

יבדוק כל אחד את עצמו

ויראה כמה קשה לו להתחזק

בעניינים שאינו רואה רבים שמתחזקים בהם.

מנינו את העניינים גם בפעמים הקודמות.

ואלו דברי הגרא,

ועד יום מותו צריך האדם להתייסר,

לא בתעניות ובסיגופים,

רק ברסן פיו ובתאוותו,

וזהו התשובה.

וזהו כל פרי,

העולם הבא,

כמו שכתוב, ודרך חיים תוכחות מוסר משלביו.

וזה יותר מכל התעניות והסיגופים,

וכל רגע ורגע שאדם חושב את פיו,

זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך או בריאה יכולים לשער.

בפעם הקודמת הבאנו את המדרש שבעצם אדם,

כל העולם תולה פיו על בלימה, בעצם שאדם שבולם בשעת מריבה,

כל העולם תלוי עליו.

ובזה יכופר לו כל עוון ונצרול משאול תחתית.

כמו שכתוב, שומר פיו מאכילה יתרה ולשונו

מדברים בטלים, שומר מצרות נפשו,

משלי כא.

שזה ייקח חובת העבודה להתגבר על תאוותו ורצונו כעניין הנזיר.

וכן,

עד היית בחכמי זיכרונו לברכה שבת ל״א לגבי הגר,

שבא להלל ואמר לו, למדני כל התורה,

כל התורה כולה על רגל אחת.

אמר לו,

מאי דע לך סני, לחברך לא תעביד.

ונראה ביור העניין שלא הייתה כוונת הגוי לקנטר את חכמים זיכרונם לברכה,

אלא אותו הגר, חכם גדול היה, הוא ביקש לדעת עניין זה,

מה הכלל הכולל את כל התורה כולה.

והיינו דאמר, למדני כל התורה כולה בעומדי על רגל אחת,

שבשעה אחת יאמר לו הכלל העיקרי בתורה.

ועל זה ענה הוא, מאי דע לך סני, לחברך לא תעביד.

ואידך פירושה זיל גמור.

מעתה

זיל גמור.

מעתה יש להתעורר, שהרי רבי אליעזר אמר להם כלל,

היזהרו בכבוד חבריכם,

ונתבהר שמהכלל יוצא כל הפרטים.

ואם כן, עלינו לדקדק ולדע האם יש לנו שייכות לאותו הכלל שהוא כלל גדול שבתורה.

הנה,

כאשר נשאל אחד מאתנו האם יש לו שייכות לכלל גדול זה של זהירות בכבוד חברו,

בוודאי יאמר כי שלם בזאת.

אך כאשר נתבונן במהותם של דברים, נראה שרחוקים אנו מזאת.

ולא נגענו כלל באפס קצהו של הקפדה בכבוד חברנו,

וסיבת הטעות מקורה באי-הבנת האמת

ובחוסר ידיעת פירוש הזהירות בכבוד חברנו,

שדומה בעינינו שבעת

שאיננו מבזים את זולתנו,

כבר אנו נכללים בין אלה המכבדים את חברנו,

ואיננו יודעים שרחוק עניין הביזיון מנתינת כבוד,

כמו שלמדנו שבתקופתו של רבי עקיבא מתו כל ה-24,000 תלמידיו בגלל שלא חכו כבוד

איש לחברו.

ובספר,

ואיתה בספר ראשית חוכמה, שרה יראה, פרק י״ב,

שאדם בעל הדין, שואלים אותו, המלכת את קונך?

המלכת את חברך?

ובעצם מבואר דה בית השאלות האלו הן שוות.

כבוד הקונה,

הבורא ברוך הוא,

שווה ערך לכבוד החבר,

ככה שואלים את האדם.

וכשם שמחובתנו להמליך את הקדוש ברוך הוא,

באותה מידה חייב אף להמליך את חברו,

וחובה זו להמליך את חברו עליו כלולה בתוך היזהרו בכבוד חברכם.

אם אנחנו מדברים בדורנו אנו,

כביכול למדנו שככה מביאים

המדענים, אומרים שבעצם עישון פסיבי יותר מזיק מעישון אקטיבי.

אז לכל המעשנים למיניהם

יכולים לזכות בשני דברים.

דבר ראשון, אם אדם יקבל עצמו לנזר מן העישון למשך 30 יום,

דבר ראשון הוא יהיה במעלת נזיר,

כך לימד הרב פעם אחת מהשיעורים,

הוא יהיה במעלת נזיר,

כשנזיר אמרנו בתחילה שווה ערך לכהן גדול,

ואז הוא אדם שמתנזר ל-30 יום מעישון,

הוא יהיה במעלת נזיר והוא יהיה במעלת כהן גדול.

ומעבר לזה הוא מכבד את חבריו,

כי בעצם אם אתה מעשן במקום סגור ונושמים את זה אנשים שהמנם מעשנים,

אתה פוגע בהם, בכבודם.

היזהרו בכבוד חבריכם.

פרשת השבוע עוסקת בעניין קורבנות.

קורבנות הנשיאים שהביאו לחנוכת המזבח,

וכל נשיא ונשיא

הביא קורבנו ביום אחר,

וכל קורבנות הנשיאים שווים מהם בכל פרטיהם, ומכל מקום העריכה תורה וכתבה כל קורבן נשיא לכל פרטיו בכמה פסוקים.

והרי יכולה לכתוב קורבנות

יום ראשון ולהוסיף חן, וכן הקריבו שאר הנשיאים.

וכתב הרמב״ן,

והנכון בטעם הכתוב, כי הקדוש ברוך הוא עולה כבוד לעיריו,

כמו שכתוב,

ואת מכבדי אכבד.

והנה, הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקורבן הזה שהסכימו עליו יחד,

ואי אפשר שלא יהיה אחד קודם לחברו,

אבל רצה להזכירם בשמם ולפרט קורבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד ואחד.

לא שיזכיר ויכבד את הראשון, זה קורבן נחשון בין המידע, ויאמר,

וכן הקריבו שאר הנשיאים.

איש איש יומו,

כן יהיה זה קיצור בכבוד האחרים.

לכן פירטה התורה,

ואנחנו למדנו שכל מילה, כל אות,

נחשבת בתורה.

אז יש משמעות,

לכבוד הנשיאים.

נוראים הדברים לא מתבונן,

וכי יש קיצור כבוד באי-הזכרת שמו,

והרי כתוב במפורש, וכן הקריבו שאר הנשיאים.

מכל מקום מרגישה התורה בדקות גדולה כל כך של הרגשי הכבוד,

ולכן העריכה התורה בזה על אף כל החשיבות הגדולה הטמונה בכל אות ואות,

ומגלה לנו התורה עד היכן מגיע העניין כבוד הזולת.

מעתה,

פשוט קמה חייב אדם להפליג

בכבוד חברו, עד כדי מסירות נפש ממש,

ולא דברים הגלויים לעין כול,

אלא במה שלא נראה

כחסרון כבוד, אלא טמון בזה

איזו הרגשת ביזיון.

חייב למסור את נפשו שלא לעשות זאת לחברו.

נוסף לכך, חייב לחפש עצות

ותחבולות אך יוכל להגביר כבוד חברו.

ולכן מחובתנו בכל דין ודין לדע שזה רק הכלל,

ועלינו להשתדל להבין אף את הפרטים שאינם כתובים,

ורק דרך של ידיעת פרטי הדברים נזכה להגיע לשלמות.

אז מפרשת הנזיר למדנו,

אנו לומדים כמה יסודות בעבודת השם.

בדרך כלל האדם משתדל

להתחזק רק בעניינים שגם שאר בני האדם עושים.

לא כן העניינים הרפואיים אצל העולם רפואיים גם אצלו.

מהנזיר אנו למדים שעיקר ההתפעלות של התורה לא מעצם הנזירות,

אלא בעיקר שהוא עושה דבר פלא,

שכל העולם הולכים אחר תאוותם והוא מתגבר על תאוותו.

עוד למדים מנזיר שהתורה קוראת אותו קדוש

בעת קבלת נזירותו עוד לפני השלמת ימי נזרו,

וכן בעת קבלתו כבר הוא זוכה לסייעתא דשמיא שבוודאי ישלים את ימי נזירותו.

אז שיהיה בהצלחה לכולם בסייעתא דשמיא אם הם מקבלים מעצמם נזירות.