מדוע רבי עקיבא צריך היה לק"ו? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום רפואה שלמה במהרה ברמח איברים ושסה גידים ליוחי בן אסתר ובנימין שהקדוש ברוך הוא יהפוך לבבו לתשובה שלמה אמיתית

ושזכות זיכוי הרבים תעמוד לו למשפחתו לעד, אמן.

יערוף כמטר לקחי תזל קטל אמרתי כשעירים עלי דשא

מה היה תחילתו של רבי עקיבא?

אמרו

בן ארבעים שנה היה ולא למד כלום

פעם אחת הלך על פי הבאר

אמר מי חקק אבן זו?

אמרו לו עקיבא

עקיבא

אי אתה יודע אבנים שחקו מים

מיד נשא רבי עקיבא קל וחומר

ומה רך?

פסל את הקשה דברי תורה שקשים כברזל

הנחת כמה וכמה שיחקקו את ליבי

המקור לדברים אבות ברבי נתן פרק ו' ב'

והעניין בלתי מובן

כבר מתחילתו היה רבי עקיבא איש משתוקק ללמוד ולהשכיל

והרעיה שלמד אחרי הקל וחומר

למה לא למד

בלי הקל וחומר?

זאת אומרת

הוא הלך ללמוד

רק אחרי שהוא עשה את הכל וחומר

נחזור

אמרו לו עקיבא אי אתה יודע אבנים שחקו מים? מה אתה לא יודע שאת האבנים שוחקים המים?

טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה שוחקים את האבנים אתה לא יודע?

מיד נשא רבי עקיבא קל וחומר

ובעקבות זאת

הוא הלך ללמוד

מה היה קל וחומר?

מה רך פסל את הקשה, טיפה זה רך,

פסלת הסלע, את האבן, זה קשה.

אז דברי תורה שהם קשים כברזל,

על אחת כמה וכמה שיחקקו את ליבי שהוא רך.

זה היה קל וחומר, ורק אחריו הוא הלך ללמוד.

נשאלת השאלה, למה לא למד בלי קל וחומר? למה לא הלך ללמוד בלי קל וחומר?

למה צריך ראיות?

למה צריך משלים?

למה צריך קל וחומר?

היה נכנס לבית המדרש, בלי משלים בכלל,

ולומד.

מה דחק אותו?

שהקל וחומר היה זקוק לו?

לפתר לו הדוחק הזה.

איזה דוחק היה לו?

ומה פתר לו הקל וחומר שרק בעקבותיו

הוא הלך ללמוד?

אז הקדמה להבין מה שהבין רבי עקיבא בהיותו בור בעם הארץ,

שלא למד כלום.

אם אנחנו מבינים שהתורה זה כמו כל חוכמה בעולם,

כמו שלומדים אסטרונומיה, הנדסה וכדומה,

שאדם יכול לבוא אליה לחוכמה בלי הכנה, בלי שום בירור.

אז תתחזק עוד יותר הקושייה על רבי עקיבא.

אם התורה היא כמו כל חוכמה, אז למה המתנת?

עד שמצאת קל וחומר,

ומה היה קשה לו כל כך הרבה זמן, ארבעים שנה,

עד שבא לידו הקל וחומר ותירץ לו את הקושייה שהייתה לו?

למה לא יכול לבוא אל התורה בלי שום קל וחומר? שב, כנס, כולם נכנסים, כנס גם אתה.

כנס לבית המדרש, מה הבעיה? בוא איתי, בוא איתי לשיעור. בוא, בוא. למה אתה לא הולך?

ואם נביט על התורה שהיא כמו מלאכת אומנות,

שאנחנו לא צריכים להביט על מי שפועל את האומנות,

מי שעושה את המלאכה,

אלא צריך להסתכל על הפעולה בלבד.

לדוגמה,

חוכמת הניגון,

מוזיקאי,

נגן.

אם האדם מנגן היטב,

מה אכפת לנו מי המנגן?

אם הוא איש מעלה או אדם פחות,

מוטמבל או חכם, מה זה קשור?

בעל השכלה, בעל תואר, את מי זה מעניין?

מעניין, ממלאכת הניגון, תוצאת הניגון. יש ניגון או אין ניגון?

זה טוב או לא טוב? מה אכפת לך מי עומד מאחורי הניגון?

כאילו, כן, אנחנו מדברים.

אז בעולם לא מסתכלים מי המנגן, לא חוקרים, רגע, רגע, מה ה-IQ שלו? אני רוצה לדעת. מה, אני לא שומע מוזיקה מכל אחת. תסביר לי, מי הבן אדם?

למה זה מעניין?

מה זה מעניין?

הוא יכול להיות עיוור, סטי ווונדר.

מה זה משנה מי המנגן?

אתה יודע, נגן? יאללה, מנגן.

ואם נסתכל על תורה גם כן,

לפי ההנחה הזו אין אנו צריכים להביט על הפועל

אלא על הפעולה.

זאת אומרת, מה אכפת לנו מי יושב ללמוד?

נסתכל על הפעולה, הוא לומד.

יש לימודים,

מה אכפת לנו מי הפועל?

אז תתחזק עוד יותר הקושייה. למה הוא היה צריך בכלל קל וחומר? תיכנס, גם לא משגיחים מי אתה אם אתה בור או עם הארץ.

אתה עכשיו לומד, מצוין. יש את הפעולה, מה שרצו, שתלמד, ואתה לומד, מצוין.

אז למה צריך קל וחומר בשביל להיכנס לבית המדרש?

אבל האמת היא

שלא המדרש עיקר,

אלא המעשה.

התורה והאדם הם אחד צריכים להיות. אחד.

קודשא בריחו ואורייתא, מישראל חד הוא.

צריך שהתורה תכשיר את האדם,

שכל הפעולות שלו, הכל יהיו שווה בשווה עם התורה,

בלי לנטות ימין ושמאל.

שאם נכתוב את כל הפעולות שהוא עשה מהבוקר עד הערב כל השנה כל החיים,

אז אנחנו נראה תורה.

זה מה שהוא עשה עכשיו, שולחן ערוך סימן כך. זה עשה ככה, הלכה כך וכך. זה מה שהוא עושה כאן, זה הלכה כך.

זה איסור כך וכך, לאו כזה וכזה.

זה הוא עושה מצוות עשה.

זה מצוות גמילות חסדים שהוא עושה.

כל מה שתרעצל האדם כל היום,

זאת אומרת, זה תורה מהלכת, ספר תורה מהלך.

ואפשר לכתוב מפעולותיו, ספר תורה.

ומה ההבדל בין ספר תורה לבין הבן אדם?

רק רוח חיים.

שספר תורה זה כתוב אותיות

על קלף,

ופה רואים שיש בן אדם, ספר תורה עם רוח חיים.

התורה,

אתה רואה את התורה בפעולה,

פה היא רק כתובה, פה היא חיה.

ככה צריך לראות את הבן אדם.

אדם שהוא חי על פי התורה הוא ממש

תורה חיה,

כי את כל הכתוב בתורה הוא לקח אל תוך החיים,

ומסדר את עצמו ומחליף את מידותיו כמו שהתורה דורשת ממנו.

והוא אומר לתורה, אני כחומר ביד היוצר, תעשי בי מה שאת רוצה. מה שאת אומרת אני עושה, מה השאלה?

מה השאלה בכלל?

אין לי שום התנגדות, קשה, קל,

היום, מחר, אף פעם.

מה שאת אומרת אני עושה. אני בטל ומבוטל למה שאת אומרת.

מה שתגידי אני עושה.

כי זה לא מספיק שאדם לומד תורה בשביל לקחת את החוכמה ולהחכים

ולהתחכם על אחרים ולהגיד שהוא יודע והוא למדן וזה, זה כלום, זה גורנישט.

זה לא אוניברסיטה.

זה לא אוניברסיטה.

כי התורה לא ניתנה לאדם בשביל לחדד אותו,

אלא יש לה על האדם תביעה גדולה ומוכרחת.

בעת שאדם יהיה בבחינה הזו שהתורה מתאחדת איתו ומתעצמת עם נפשו,

לא יסתור את עצמו כמו שהתורה אינה סותרת את עצמה.

זאת אומרת,

אתה לא יכול לעשות פעולה אחת כזאת

ואחר כך נוגד את הפעולה הזאת.

אלא אם כן התורה אומרת שבמצב כזה עושים כך, במצב כזה עושים כך.

אבל לא תמצא סתירה במעשיו.

נתנו דרשות על סתירות במעשים בין בני אדם.

אז זאת אומרת, אין סתירה, כמו שבתורה אין סתירה.

גם פה אין סתירה. באדם לא תהיה סתירה.

אה, לפעמים רואים בתורה שפה כתוב ככה, פה כתוב ככה.

יש יישוב לכל דבר, רק צריך להכיר את התורה.

תורה ענייה במקום זה ועשירה במקום זה. פה היא ממעטת בדיבור, פה היא מרחיבה בדיבור.

פה היא אומרת ברמז, פה היא אומרת במפורש.

אז צריך להכיר את כל התורה בשביל לדעת מה היא אומרת ובמתי.

אבל אם אדם ייקח רק את החוכמה של התורה,

והאדם יהיה מין אחד והחוכמה תהיה מין אחר,

מלבד שזה שני ההפכים בנושא אחד,

תתהפך לו גם החוכמה לסם המוות.

תתהפך לו החוכמה שהוא לומד בתורה לסם המוות, כי הוא השתמש בתורה למידות הרעות שלו לקחת מן התורה הוכחות וצידוקים לדרכו המקולקלת.

התורה היא או סם חיים או סם המוות, איך יכול להיות?

לא הבנתי, תרופה?

אם אדם לוקח, היא יכולה גם להמית?

מה הפירוש?

כן!

ושמתם

על לבבכם.

אז זאת אומרת, סם תם.

תדע לך, אתה צריך

שהסם הזה יהיה סם חיים ולא סם מיתה.

כמו שאומר הגאון,

יערוף כמטר לקחים.

כי עניין התורה לנפש כמו עניין המטר אל הארץ.

כמו שהמטר,

לא אכפת לו.

לא אכפת לו מה יש באדמה, מטר.

הוא מרבה את האדמה.

ויש באדמה לפעמים סמי חיים ויש סמי מוות.

יש קוצים ויש דרדרים ויש בשמים ויש חיטים ויש פרחים ויש כל מיני דברים.

המטר לא מעניין אותו.

המטר יורד.

מה שיש זרעים באדמה זה מה שמצמיח.

אותו דבר התורה.

יערוף כמטר לקחי.

כי לקח טוב נתתי לכם. לקחי זה התורה.

היא יורדת כמו מטר.

אדם לומד תורה, כולם לומדים.

כולם יושבים בבית המדרש, כולם לומדים תורה. לומדים. התורה נכנסה כמו מטר.

עם השקעה.

ומה יש לך מידות פה בלב?

מה יש לך? קוצים? אתה אוהב לקנטר?

אז ישר אתה תלמד. או, זה אני אקשה קושיות עכשיו על ההוא, וזה אני אגיד על ההוא, ואני אקנטר.

יופי.

אז התורה באה והיא מוציאה את המידות הרעות שלו בשביל לקנטר.

יש אחד,

התורה יורדת, יש לו כמו חיטים

לרבות ולהשביע את העולם.

הוא לומד תורה,

הוא רוצה להיות חכם גדול בשביל שיהיה חכם,

יעזור לאנשים, ילמד אותם תורה וכו'.

ויש אחד, הוא כמו פסמים. ברגע שיורד עליו,

הפסמים מתחילים ומפיצים ריח ומזכה את הרבים וכו' וכו' וכו'. תלוי מה יש לו בלב.

התורה יכולה להיות גם לטובים וגם לרעים.

אז היא יכולה להיות שם חיים ויכולה להיות שם מוות.

ולכן, אחרי שאתה לומד תורה,

צריך לבער את הפסולת.

גם אם אתה פסמים, גם אם אתה חיטים,

תמיד צומח עם זה גם קצת קוצים.

וצריך לנקש מסביב,

צריך לעדר,

צריך לפנות.

איך עושים את זה? ביראת שמיים ומעשים טובים.

אם יש לך יראת שמיים,

אתה לא תזניח.

פתאום אתה מרגיש שיש לך מידות לא הגונות,

ופתאום אתה לומד תורה, ופתאום יש לך התנגדות,

ופתאום אתה מתעצל,

ופתאום אתה לא רוצה,

ואתה רואה שיש כל מיני קוצים שמפריעים לך לקיים את מה שאתה קיבלת על עצמך לקיים,

אתה צריך לנקש את זה עם יראת שמיים, והפוך,

לצאת עם מעשים טובים.

להגיד, כן, דווקא אני עושה.

להכריח את עצמך לעשות.

ככה התורה אצל האדם.

אם אדם מבקש מה תורה, רק מה שרצונו מראה לו,

אז התורה עוד תצמיח לו את הרצון, הרצון שלו שהוא לא טוב.

היא תצמיח, אין בעיה, כי היא כמו מטר, היא תצמיח.

והיא תפעל עליו שהרצון שלו יתרחב ויתעמק עוד יותר ועוד יותר.

הוא יהפוך להיות כל האמת, כמו גייזי.

שנים משקיע במסירות נפש על ההבל ועל השקר.

לא יאומן כי יסופר.

פסוק הוא לא יודע להגיד ישר, ישר, כאילו.

מילה,

להגיד

ברכת המזון הוא לא יודע.

והוא מתקן את העולם במלכות שדאי,

שליחו של מרן בעולם, בית תלמידו המובהק וממשיך דרכו.

ככה הוא מעיד על עצמו.

נו, אתם רואים?

גם אם אדם קרא איזה שני ספרים, פעם הוא היה מקריא בהתחלה ספרים מהזוהר וזה,

משבש את המילים, מחרף ומגדף.

עברית הוא לא יודע, רוצה ללמוד תורה.

אז בכל אופן,

הנה, יכול להיות שבן אדם ילמד תורה ולומד תורה, ולמרות שהוא לומד תורה זה רק מרחיב לו את הרצון.

לא שהוא מקבל את התורה.

הפוך, הוא לוקח אותה על המטרות שלו, לרצונות שלו.

אבל אם מישהו מבקש לתקן את המידות שלו,

אז התורה נעשית לו סם חיים והיא תבנה אותו והוא ייבנה ממנה.

ולכן בהכרח צריך אדם לרדוף אחרי המעשים,

לעשות מעשים שהתורה מבקשת לעשות

כדי להינצל מסכנת סם המוות.

וגם אם אדם מבקש כבר לעשות מעשים בפועל,

גם בזה יש עדיין סם חיים וסם מוות.

כי אם הוא ייטול רק את הפעולה,

יעשה את הפעולה, מה שהמצווה אומרת לעשות,

אבל הוא לא יתקן את הפועל,

כי זה לא מלאכת ניגון,

מה אכפת לי מי עומד מאחורי הכלי המנגן.

בתורה אכפת מי הפועל, יותר חשוב מהפעולה,

קודם כל מי הפועל.

אז לכן אפילו שאתה הולך לעשות מעשה,

עדיין יש סם חיים וסם מוות.

כי התורה בודקת לא רק את הפעולה,

אלא גם את הפועל.

וייתכן שהפועל,

על ידי הפעולה, יהפך לו לסם המוות.

בחוכמת הרפואה, אם רופא נותן רפואה.

לא בודקים אם הוא נותן את הרפואה לשם שמיים או נותן את הרפואה לשם שכר.

אבל אצל התורה זה לא ככה.

הכל תלוי בפועל, הוא עשה את הפעולה לשם שמיים או לא עשה לשם שמיים.

זה לא מספיק הפעולה.

אתה יכול לעשות כל תרי״ג מצוות עם כוונות שליליות,

שהתורה מגדירה שהן שליליות. אתה עושה לשם כבוד,

לשם חברה,

נוחות,

כל מיני חשבונות. לברוח מעונש, שלא תקבל עונש מהשם.

כל זה לא לשם שמיים,

כל זה לא למען המצווה.

אז זה תלוי גם בפועל, לא רק בפעולה.

וזה הדבר ברור.

עכשיו תקשיבו טוב מי היה רבי עקיבא כשהיה בור פעם הארץ.

כשלא למד, עד גיל 40. תשמעו מי היה רבי עקיבא.

מה אתם חושבים, שיוצא בן אדם כזה והופך להיות רבן של כל ישראל סתם?

תראו מה יכול להיות בתוך בן אדם שכולם רואים אותו בור בעם הארץ, שהולך עם הבן שלו ללמוד א'-ב' במדרוש,

בגיל 40.

רבי עקיבא כשראה את התורה לא ראה בה רק את החוכמה שיש בה,

לא ראה בה רק את חיובי המצוות,

הוא ראה את העיקר, מה התורה דורשת.

התורה דורשת שהאדם יהיה בעצמו תורה,

שיהיה שלם במידות,

שיתפשט מכל הנגיעות,

שלא ירצה רק את רצון השם בלבד.

וכשבדק את עצמו רבי עקיבא לפני שהיה רבי עקיבא,

מצא בעצמו איך שהמידות שלו נוטות להמרות את הבורא.

והוא רוצה לקרב את התורה לפי רוח המידות שלו.

והמידות שלו מסרבות לבטל את דעתם מפני דעת תורה.

וראה שהוא מיד רוצה לעשות פשרות וחשבונות רבים בתורה.

הוא קורא, הוא רואה זה, אני לא אוכל לעשות ככה, אני צריך להתפשר, אני אעשה ככה, ככה, ככה.

זה אני לא יכול, לא, זה אני לא מדריך. מה, אני מלאך?

לא, אני לא, זה, לא. אתם מכירים את כל החבר'ה האלה, כן?

והוא מתחיל להרגיש שיש לו טעמים,

ואמתלאות ותירוצים להכשיר את כל הדרכים בהם.

וחדר בדעתו שייתכן שעל ידי זה הוא עוד ירד מטה, מטה.

עד שהיא תעשה לו סמא מוות.

זאת אומרת, במצב שהוא נתון, בלי להיכנס לתורה,

מצבו עדיף על אם ייכנס לתורה ויהפוך אותה לסמא מוות,

כי הוא ישתמש בתורה לנפח את המידות שלו הרעות וכולי וכולי וכולי, שמחפשות פשרות וקולות וספק ספקה וכל זה וכל זה וכל זה. בקיצור,

רבי עקיבא אומר, רב רשי, אני לא מוכן להיות. עדיף לי להיות בור ועם ארץ,

אני לא מוכן להיות רב רשי, בלי גלימות, בלי כלום.

עזוב, סמא מוות, מה, אני משוגע?

ולכן הייתה לו כל ימיו מלחמה חזקה,

אם לבחור את התורה ואם לאו.

אם יבחר,

שמא תהיה לו סמא מוות.

אם לא יבחר, בלי תורה זה ודאי סמא מוות.

אבל לבחור את התורה באופן שהיא תהיה לו סם חיים,

הוא היה מסופק אם הוא יכול לעמוד בזה.

שהתורה תברר את המידות שלו ותתקן אותן לפי רוחה,

עד שהוא בעצמו יהיה תורה בלי שום פשרות וחשבונות,

בלי שום נגיעה כלל.

הוא מוכן ומזומן לעשות כל מה שהתורה תדרוש ממנו?

בזה הוא הסתפק אם הוא מסוגל לעמוד בזה.

לכן הוא התעכב עד גיל 40,

עד שהוא ראה את המעשה שנקרע בדרכו.

בסוף ימיו הוא היה מורעב וצמא,

ונתנו לו לאכול, והוא היה צמא מאוד.

נתנו לו לאכול, בקושי נתנו לו רביעית לשתות.

במקום לשתות,

אז הוא עשה נטילת ידיים

בשביל שהוא יוכל לאכול,

שלא לעבור על דברי חבריו,

דברי חכמים,

שלא לאכול בלי נטילת ידיים.

אבל הוא בסקונס נפושס,

הוא במצב שזה קשה.

בכלא, הוא היה בכלא, ואימנו עכשיו מה?

נטילת ידיים.

נטילת ידיים צריך לעשות, אז הוא עושה נטילת ידיים.

התורה הפכה אותו להיות תורה,

ספר תורה מהלך.

אבל מתי השתנה?

כשהוא בא אצל האבן,

ושמה הוא שאל שאלה,

מי חקק אבן זו?

אמרו לו, עקיבא, אבנים שחקו מים.

מיד עשה קל וחומר בעצמו,

ומרך,

פסל את הקשה,

הכיר מאמין לדעלמא,

שיכולה באמת התורה לחקוק את הלב של האדם. אז איך התורה שמשולל הברזל לא תחדור את ליבו של עקיבא?

אז אם אדם לוקח את התורה ללא שום מטרה אחרת,

ללא חשבון זר,

רק נותן לתורה לחקוק לו את הלב.

איך אמר דוד המלך, רב השלום? ליבי חלל בקרבי.

מה זה חלל?

התורה חקיקה וחקיקה, ונקטע לו את הלב מכל המידות הרעות.

אם אתה נותן לתורה לחקוק לך את הלב

בלי שתפריע, ללא מטרה,

בלי חשבון זר,

אם אתה עושה הכל לשם שמיים,

אז התורה פועלת על הלב שלך,

שהיא תהפך לטובה,

והתורה תתאחד בתוך הלב שלך, ואתה תהפוך להיות

תורה ממש.

כי מה רך פסל את הקשה,

כמו שהטיפות,

טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה,

חקיקו בסוף

את הקשה,

אז דברי תורה,

על אחת כמה וכמה.

שאם לא ירצה

רק את הלשמה,

רק את הלב הטהור,

ודאי שהתורה תפעל עליו.

שיהיה אדם שהוא בעצמו יהיה תורה נקי ממידות,

בנטיות שלו ברוח התורה.

אתם שומעים?

רבי עקיבא,

בהיותו עם הארץ,

ארבעים שנה לא למד,

מה הוא התחבט ארבעים שנה?

מה הוא התחבט? אני ראיתי במקום אחד, הזכרתי את זה באחת ההרצאות,

שלמה הוא אמר, מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו נשיכת חמור?

למה הוא דיבר דווקא על תלמיד חכם ואנשכנו נשיכת חמור?

למה?

לא, אם אני אראה דתי,

אני אנגוס בו.

למה דווקא תלמיד חכם? כי הוא ראה תלמידי חכמים

שלא הולכים על פי התורה ולא מקיימים אותה לפי התורה. בזה הוא מאס,

ולכן הוא אמר,

אה!

מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו נשיכת חמור?

זאת אומרת,

הם גרמו לו שלא להתקרב לתורה.

והוא ראה שקשה אם תלמידי חכמים לומדים תורה,

ואחרי כל מה שהם למדו תורה וקוראים להם תלמידי החכמים,

הם בעצמם

לא הולכים לפי התורה ואתה לא רואה את התורה עליהם בכל מעשיהם.

אם הרב לא דומה למלאך ה' צבאות, תורה אל יבקשו מפיהו.

אז הוא בדק את עצמו.

הוא אמר, אני לא יודע אם אני אוכל לעמוד בזה, בסוף התורה תהיה יותר גרוע, תהיה

סם המוות.

לדוגמה, בן אדם,

יש אדם

זורע באדמה

ויש אדם לא זורע באדמה.

זה שזורע באדמה ממתין למטר,

שירד מטר.

וכמה אכזבה יש לו אם לא יורד מטר?

אז כל עמלו היה לה ריק.

כל עמלו היה לה ריק.

השני לא זרע בכלל.

ומה יש לו? גם כן ריק.

אבל מי מרגיש יותר גרוע?

זה שזרע ולא יצא לו כלום.

התורה היא מטר,

והמטר משקה.

ואם בן אדם

למד תורה ובסוף לא יצא פירות מזה,

לפי התורה לא יצא פירות מזה.

הוא יותר גרוע ממי שלא למד.

ולא רק זה,

אם הוא הצמיע עוד קוצים ודרדרים,

אז הוא עוד צריך לקצור אותם אחר כך, לנתק אותם. עוד עבודה, צריך להשקיע על מה שגדל דברים אחרים.

אז זאת אומרת, זאת הייתה הסיבה. הוא הסתפק האם הוא יאכל.

אבל אחרי שהוא ראה

שזה הולך לא במהירות, לא ביום אחד, טיפה ועוד טיפה

ועוד טיפה ועוד טיפה,

והאבן לא מתנגדת.

האבן לא מתנגדת, נותנת לטיפות

לזלוף

ולדלוף

ולהכות.

היא לא מתנגדת.

ובסוף כוח הטיפה הרכה הזאת לחקוק ולחקוק ולחקוק ולחקוק.

כי אין התנגדות, היא לא מתנגדת, האבן.

הוא אומר, אם אני אתן את הלב שלי לקשה שיחדור את הרך,

הרי אנשים מתפעלים כששומעים איזה דבר אמת, שומעים איזה דבר, וואו,

וואו, וואו.

נשחרר בימים הקרובים, שיחות

של יסמין ליבוביץ' המרשעת עם החפרפרת, ברגר.

על כל דבר היא אומרת לה, וואו,

וואו,

יו,

וואו,

וואו,

מתפעלת מכל חרטא, כל שורה, כל דבר היא אומרת לה, וואו,

וואו,

וואו, וואו,

וואו.

מספרת לה חלומות, שהיא חלמה, דברים, וואו, אז ככה צדיקה,

יואו, איך את יואו, וואו, וואו, וואו.

היא מספרת לה,

ברגר מספרת לה שיוליס,

יוליס, אתם מכירים אותו, יוליס קיסר,

הוא דיבר עם ברגר,

מדבר, מדבר עם נשים, חופשי, אומר, מה זה הבן אדם מדבר בלי הפסקה,

בלי הפסקה הבן אדם מדבר, לא גומר, מדבר, מדבר, מדבר, נשים לא מגיעות לרמה שלו, מדבר, מדבר, מדבר, מדבר.

והוא מציע לה ידידות, ידידות, מה אני דתייה, אתה מציע לה ידידות? מה זה ידידות?

הוא אומר, יש לי מנוי לגן חיות, את רוצה שאני הולך לטייל קצת בגן חיות?

הוא לא זוכר, קראתי לו חמור, עכשיו אפילו לא ידעתי למה אני מכוון שהוא חמור, למה?

יש לו מנוי בגן חיות,

אני לא יודע בתור תייר או בתור חמור.

אבל יש לו מנוי לגן חיות, הוא אומר, את רוצה לבוא איתי לסיבוב בגן חיות, תראה איפה הוא לוקח אותה?

במקום בית כנסת לכותל המערבי, נלך לגן חיות, בואי נלך לגן חיות.

למשפחה, הוא הולך לבקר, הוא הולך לבקר את המשפחה.

לא יאומן כי יסופר.

זה כשאנשים לומדים תורה ויוצא להם קוצים, יוצא להם חרבשה.

למה? כי הם למדנים, אני יודע תורה, אני יודע. אצלנו הוא למד לכתוב, הוא לא ידע לכתוב.

מכיתה א' עד גיל 60 הוא עוד לא למד לכתוב.

עכשיו הוא למד רק לכתוב. מבסוט. הוא אומר, מה, אני תלמיד חוכם, אני יודע הכול, אני זה, כן, כן.

זהו.

יש עוד כמה פנינים שהתפרסמו, איזה שיחה, אתם מתעלפים. וואו!

וואו, מה את אומרת? יואו, יואו, יואו.

אז אם איחרת אותה, אנשים מתפעלים, התורה ודאי.

אז אמר רבי עקיבא,

טיפה, ועוד טיפה, ועוד טיפה, והתורה קשה, והלב שלי רך,

ודאי שזה יחקוק.

מסר את ליבו לתורה, והפך להיות רבן של כל ישראל,

רבי עקיבא, זכותו תגן עלינו, אמן.

רבי יחנניה ברגע שיהום הירושע גוז וחוזר כל ישראל לביקורת הירושמות.

שנה אמור אדונו וסלמה אנסית גדל תורה ויאדיר.