---

"עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה". איתא בסנהדרין ק"א, תנו רבנן, כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. נענה רבי טרפון ואמר, טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא, נענה רבי יהושע ואמר, טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא, נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר, טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. כשם שמובן לכל כי בלעדי גשמים וגלגל חמה או אב ואם, אין קיום לעולם, כך עלינו להבין ולדעת כי הרב נצרך לישראל יותר מאלו, כי הרב הוא יסוד החיים בעולם הזה ובעולם הבא, ועל זה אמרו, תלמיד שגלה מגלים רבו עמו, שנאמר "וחי" אביד מידי דתי ולי חיותא, תעשה משהו כדי שהוא יחיה, ביאר הרמב"ם, בפרק ז' בהלכות רוצח, בחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובים. חיים של בעלי החכמה ולא רק בעלי החכמה, חיים של מי שמבקשים חכמה, חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה, כמיתה חשובים. שמשה ראה שנסתתמו מעיינות החכמה ביקש למות, בלי חכמה אין טעם לחיות. כשרבי יוחנן ריש לקיש מת, וראה שאין מי שיכול להקשות לו 24 קושיות כמוהו, ז"א הוא יצטרך ללמוד תורה הרבה פחות ממה שהיה יכול קודם, השתגע לא יכול לחיות עד שהתפללו עליו חכמים שימות. כי חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובים.
צריך להבין, למה אמרו כן התלמידים של רבי אליעזר בשעת חליו דוקא? הדברים שאני אומר יהיו לרפואת מו"ר אבי יחיה זכריה בן עוואד רפואה שלמה. צריך להבין למה אמרו כן תלמידיו של רבי אליעזר בשעת חליו דווקא, ונראה שהיה זאת תפילה לקב"ה שירפאהו ויחיהו, כי ישראל צריכים לו י ותר מאשר לגלגל החמה ולגשמים.
על דרך זה מצינו בגמרא, סליקא מתה דרבי לאיגרא ואמרה, עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. השפחה של רבי עלתה לגג ואמרה כך, עליונים מבקשים את רבי, בשמים מבקשים אותו, הוא חולה, נוטה למות, ותחתונים מבקשים את רבי, אבל גם פה רוצים שהוא יישאר, שמה רוצים שהוא יעלה פה רוצים שהוא יישאר, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. תחתונים הם תלמידיו, דכל ישראל מבקשים את רבי כי הם צריכים לו, ועל ידי זה יש תקוה שיכופו את העליונים להצילו ממוות.
בפסוק אצלנו כתוב, "עלה אל הר העברים" פירש רש"י, בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח לפי שהיו בני דורו אומרים, אין אנו מניחים אותו להכנס בתיבה. אמר הקב"ה הרי אני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו למחות יבוא וימחה. במצרים נאמר, "בעצם היום הזה" לפי שהיו המצרים אומרים, אין אנו מניחים אותם לצאת, אף כאן במיתתו של משה נאמר "בעצם היום הזה" לפי שהיו ישראל אומרים, אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחים אותו, אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו למחות יבוא וימחה. אז בנח ניסו למנוע שהוא יכנס לתיבה, אמר ה' בחצי היום בואו נראה אתכם אם מישהו יכול לעצור אותי. במצרים המצרים ניסו למנוע אמר אני אוציא אותם בעצם היום, בואו נראה אם תוכלו. ואצל משה אמרו ישראל אנחנו מרגישים שאתה לוקח אותו, אנחנו לא ניתן, לא נניח, אמר בעצם היום. בואו נראה מי יכול לעצור אותי.
ולכאורה הדברים תמוהים, בשלמא בנוחו מצרים ניחא מה שאמרו בני הדור, אין אנו מניחים אותם שבדרך הטבע יכולים בני אדם למנוע מנח את כניסתו לתיבה, וכן היה בכח המצרים למנוע את ישראל מלצאת למצרים, והראה הקב"ה את כוחו הגדול שלמעלה מדרך הטבע, ואמר אדרבא, מי שיכול למחות יבוא וימחה, אבל במשה שאמרו ישראל אין אנו מניחים אותו, וכי מה יש בידם לעשות, יש בכח אנוש למנוע אדם מללכת לבית עולמו? אז איך הם אמרו אין אנו מניחים אותו?
מתבאר מדברי רבותינו ז"ל שע"י זה שאומרים כל ישראל, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים, ומכירים כולם עד כמה הם צריכים לו, כי הוא המביאם לחיי עולם הזה וחיי העולם הבא, על ידי זה גופא הם מונעים את מיתתו ממש בדרך הטבע, כשם שבכח אדם למנוע כניסה לטבע ביציאת ישראל ממצרים כששינה הקב"ה את דרכי הטבע וסילק את משה מישראל בדרך נס, ואמר אני מכניסו בחצי היום ומי שיש בידו יבוא וימחה, ז"א אם הטענה שאנחנו צריכים לו כי הוא מביא אותנו לחיי העולם הזה וחיי העולם הבא, עם הדרישה הזאת יכולים למנוע את מיתתו, כל זה כשלא הגיע זמנו, כשהגיע הזמן להפטר אי אפשר למנוע, תפילות כמה שירבו תפילות, כמה שיעשו תחנונים, אין, הגיע הרגע שנקצב בשמים - עליו אין להוסיף. משה הגיע זמנו, הגיע זמנו של יהושע אחריו, זהו, שמה זה נפסק. אבל אם זה היה טרם זמנו, אפשר היה לשכנע בשמים.
והוא מה שהביעו בפיהם תלמידי רבי אליעזר הגדול בחליו בשעת חליו, הכוונה שלהם היתה להציל את רבם, כענין שאמרה האמה של רבי, תחתונים מבקשים את רבי, יכופו תחתונים את העליונים, וכמוש ישראל אמרו על משה, אין אנו מניחים אותו. ויש להסביר כח זה, מאיפה יש כח כזה?
אפשר להסביר על פי מה שאמרו חכמים ז"ל בשמות רבא פרק ד', הפותח פתח לחבירו נפשו חייב לו, וכן אתה מוצא באליהו, בשעה שהלך אצל האלמנה ומת בנה התחיל מתחנן ואומר, הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה? וכתוב, וישמע ה' בקול אליהו ותשוב נפש הילד שמסר נפשו על אכסניה שלו. מסר את הנפש על האכסניה, למה? כי היתה מיטיבה לו האלמנה שהיה מתגורר עמה. כלומר, ע"י הכרת הטוב שהיתה לאליהו לאלמנה הצרפית הרגיש כי נפשו הוא חייב לה, ובכח זה החיה את בנה.
ומזה אנו למדים כי מידת הכרת הטוב בנפש האדם נותנת לו כוחות על טבעיים עד כדי החייאת מתים. מעתה מובן יותר מה שאמרו ישראל על משה, אין אנו מניחים אותו כי בכח הכרת הטוב שהיתה בהם, כמו שהם אמרו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים, בכח זה היו יכולים למנוע את מיתתו, בכח הזה באו תלמידי רבי אליעזר להאריך את חיי רבם. ואנו מוצאים שהם המשילו את רבם לשלשה דברים: לטיפה של גשמים, לגלגל של חמה ולאב ואם, ושלש אלה מסמלים ומביאים לידי ביטוי את השפעת הרב ופעולתו על תלמידיו. רבי טרפון המשיל אותו לטיפה של גשמים, כשם שהגרעין הטמון באדמה מקבל את כח צמיחתו ע"י הגשם, כך האדם, הנשמה שבו טמונה בגופו והגוף זה עפר, אז הנשמה טמונה בעפר כמו שהגרעין טמון בעפר. ועם כל מעלתה של הנשמה היא עצמה בבחינת עומדת, והיא זקוקה להשפעה של רב כדי לקבל כח צמיחה להתעלות למעלות עליונות, יערוף כמטרף לקחי, ז"א זה צריך לבוא התורה כמו מטר מהרב, להשקות את הנשמה הזאת כדי להעלות אותה, צמיחה שיהיה לה במעלות עליונות.
ורבי יהושע, המשיל את הרב לגלגל חמה, כי החמה לא זו בלבד שאף היא מצמיחה כל זרע האדמה אלא שעל ידה ניצול האדם מכל פגע רע, מן הקוצים והברקנים מחיי הרעב ומן הליסטים כי החמה מאירה, כך דומה הרב לגלגל חמה ע"י שמצמיח ומגדל את תלמידיו, ולא עוד, כי גשמים זה לא מספיק, צריך גם שמש להצמיח, ולא עוד אלא שמאיר לתלמידיו את דרכם בחיים ומצילם מכל אבני נגף, איך ללכת בעולם, איך לא להתקל בעולם, מבהיר להם את ספקותיהם, מנהיר עיניהם בהלכה, ואני אוסיף ואומר, כמו שהחמה מלבינה את הכביסה ככה החמה, ככה הרב מלבין את עוונותיהם של תלמידיו.
ורבי אלעזר בן עזריה, המשיל את הרב לאב ואם, כי מקום גידולו של אדם אצל אביו ואמו וללא טיפול של אב ואם הרי הוא אומלל וחסר אונים, ואף הרב, אף הרב כן. וכמו שכתוב אצל משה רבינו, "כאשר ישא האומן את היונק" ואמרו, אזהרה לדיין שיסבול את הציבור, עד היכן? אמר רבי חייא, ואיתא מר רבי שבתי, כאשר ישא האומן את ה יונק, ככה צריך, בחיקו.
עוד אמרו חז"ל בברכות ז', גדולה שימושה יותר מלימודה, כי השפעת הרב נכונה על התלמיד בהיותו משמש את רבו.
כתבו התוספות, בכתובות י"ז, בשם הר"י מקורביל, הא דאמרין התם מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת, והקשה התוספות מהא דתניא במסכת דרך ארץ זוטא, אמר רבי עקיבא, תחילת תשמישין לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה, וניטפלתי בו ארבע מילין, וכשבאתי והרציתי את דברי לפני רבי אלעזר ורבי יהושע, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי, ותירץ רבי יהודה מקורביל, דהא תם לאו משום ביטול תורה, אלא משום שביטל עצמו משימוש תלמידי חכמים, דגדול שימושה יותר מלימודה.
ראינו מדבריהם, עד כמה גדול ענין שימוש תלמידי חכמים, עד שביטולו קרוי שפיכת דם נקי, כי על ידי ביטול שימוש תלמידי חכמים מונע מעצמו צמיחתו בתורה וביראה, שהרי אפילו ראיית הרב בלבד מחכימה את התלמיד, כמו שאמר רבינו הקדוש, היא דמחדדנא מחברי דחזינא לרבי מאיר מאחוריו.
דוגמת מופת לדבקות של התלמיד ברבו, זה יהושע בינון. נער לא ימיש מן תוך האהל, וכשעלה משה רבינו ע"ה למרום, ליווהו יהושע עד ההר, והמתין שם ארבעים יום מחוץ למחנה, ולא דאג מה יאכל, שהרי לא היה יודע שירד לו המן בזכות עצמו בשבתו שם, וכל כך למה? כדי לקדם את רבו מיד ברדתו מן ההר ולשמשו, ולא יחמיץ אותה שעה קלה שמן ההר עד מחנה ישראל. אז כתוב שיהושע היה שקול כנגד כל ישראל, כי לישראל ירד המן בזכות שהם היו כל ישראל, זכות הציבור, אבל הוא שישב שמה ירד לו המן בפני עצמו, והוא לא ידע שירד לו, והוא הלך על דעת שלא יהיה לו, אף אחד לא הבטיח לו.
והענין הזה של שימוש תלמידי חכמים, לא זו בלבד שמגדל את האדם לרום המעלה, אלא שבלא שימוש תלמידי חכמים אפילו קרא ושנה ואפילו הוא גדול בתורה כעם הארץ יחשב. קרא ושנה, ואפילו הוא גדול בתורה, אם אין לו שימוש תלמידי חכמים כעם הארץ יחשב. כמו שכתוב בגמרא אחרים אומרים, אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ.
והרב והתלמיד, הרי אלו שניים שהם אחד, אין חיי התלמיד חיים בלי הרב, לכן מגלים רבו עמו, וכן לאידך, חיי הרב חיים אינם חיים חיי הרב אינם חיים בלי התלמיד, כמו רבי יוחנן וריש לקיש. כשם שהתלמיד שגלה מגלים רבו עמו, כך גם רב שגלה מגלים תלמידו עמו. אז אתם יודעים, אם תלמיד גלה לעיר מקלט בגלל שרצח את ה נפש בשגגה, מגלים רבו עמו, עד מות הכהן הגדול, הוא צריך לעקור דירה, הרב, ואם הרב יש לו ארבע מאות תלמידים, גם התלמידים גולים עם הרב לתלמיד האחד. כי התלמידים לא יכולים בלי הרב, אבל התלמידים עם הרב זה בסדר, אבל מה עם התלמיד ההוא, צריך לעשות לו מידי דחיותא, וחי כתוב בתורה, אז כולם גולים לשם.
יש הסבר בסוגריים, מה אשם הרב שצריך להגלות אותו אליו? אם התלמיד היה לא בסדר, למה צריך? רב צריך לפקח על התלמידים באופן כזה שהוא ודאי יכול לראות שיש להם נטיה לזלזול בחיי אדם. הרי הוא הרג בשגגה, ואם הוא הרג בשגגה הוא לא התכוון, אבל מי מגיע לשגגה? מי שמזלזל בחיי אדם, מי שלא מזלזל אם הוא בודק את הקת של הפטיש או של הגרזן או של הסכין וכו', אז היא לא תקפוץ ולא נדחה ידו, אבל אם רואים שאדם בהרבה דברים ככה לא מקפיד לא זה מזלזל, זה יכול להיות רוצח. הלילה שאני דורש בשבעה של אמא למעלה בארמונות חן, האוטו היה במרתף, והיה רוצח שרצה לרצוח אותי הערב, הערב רצה מישהו לרצוח אותי, אבל הוא לא יכול כי המשטרה תתפוס אותו. בעליל, הערב, אז הוא לא יכול היה לרצוח, מה עשה? ירד לאוטו ולקח סכין או מפתח, וסרט את כל האוטו מסביב כמה סריטות והוריד את האויר מהגלגל, הוא לא יכול היה לעשות, זה הוא רצה לעשות בי, אבל לא היתה לו הזדמנות אפשרות או שהוא פחד אז הלך עשה את זה באוטו שלי. מי שיכול לעשות כזה דבר, כבר אמרו גדולי המוסר, הוא רוצח, הוא לא מזיק, הוא רוצח. כי אדם לפעמים לא יכול לבטא, הוא לא יכול להוציא לפועל את מה שהוא רוצה לעשות, אז הוא עושה את זה כלפי החפצא של הבן אדם, כלפי הרכוש שלו, כלפי כל מיני דברים שיכולים לבטא את מה שהוא רוצה לעשות.
אז צריך רב לדעת ולהסתכל בתלמידים ולראות ולהעיר להם ולתקן אותם לפי מה שהוא מבין, שאם לא כן הוא יצטרך לגלות איתם אח"כ לעיר מקלט. זה בסוגריים.
אז אמרנו לאידך גיסא, אין חיי הרב חיים בלי התלמיד, כשם שהתלמיד שגלה מגלים רבו עמו, כך גם רב שמגלה מגלים תלמידו עמו, שהרי זקוק לתלמידיו, ובלעדיהם אין חייו נחשבים כחיים. וכן מצינו ברבי יוחנן כשנסתלק תלמידו ריש לקיש, ולא מצאו לרבי יוחנן תלמיד כמו ריש לקיש, שף דעתי וביקשו רחמים עליו ומת.
לכאורה למה לא ביקשו חכמים שיבריא? בעל כרחך שלא היה בכך תועלת, כי לא היה רבי יוחנן סובל את העדר תלמידו ריש לקיש, וישוף היה דעתי עוד פעם היה משתגע והיה חוזר למצבו, אז מה התועלת, התפללו שימות.
מוצאים בגמרא, שאמר רבי יוחנן, זה העצם של הבן העשירי שנותרה לי, קברתי עשרה ילדים ונשאר לו עצם אחת שן של אחד הבנים האחרונים ועם זה היה הולך לנחם אבלים, את זה היה לוקח לנחם אבלים, תראו אתם קשה לכם נפטר אחד, אני קברתי עשרה וקיבלתי תנחומים קבלו תנחומים, על זה הוא היה יכול להנחם על עשרה ילדים, אבל על תלמיד כמו ריש לקיש הוא לא יכול לחיות, למה כי החיים של לומדי התורה ומבקשיה בלי תורה אינם חיים.
מפה רואים עד כמה, עד כמה חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלי תלמוד תורה כמיתה הם חשובים, ויתכן שלכך התפלל משה עבור יהושע, "יה יושיעך מעצת מרגלים" בשעה חמורה זאת מצא משה לנכון להתפלל עבור יחיד, וזה גם כן מהטעם כי יהושע היה תלמיד מסור מכל ישראל, וחיי הרב בלא תלמידו אינם חיים לכן הוא פחד על יהושע. כה חשוב התלמיד לרב, וקל וחומר עד כמה חשוב הרב עבור התלמיד.
ולכן כשבאו חכמים אל אמא של רבי טרפון שהיה רבי טרפון חולה באו חכמים אליה היא אמרה תתפללו תתפללו עליו, תתפללו עליו, אתם יודעים מה הוא עושה, כשאני יוצאת לחצר הוא שם את הידיים שלו מתחת לרגליים שלי שאני לא אדרוך בחצר יחפה, איזה כיבוד אב ואם, כשאני עולה למיטה הוא מתכופף כמו דרגש שאני אדרוך עליו ואני אעלה למיטה. אמרו לה חכמים, אפילו לחצי כיבוד אב ואם הוא לא הגיע. מה זה, ככה אומרים? ככה אומרים לאמא?
מסביר החפץ חיים, למה אמרו לה חכמים ככה? להגיד שעדיין לא הגיע לחצי כיבוד אב ואם לכן צריך הוא לאשר עוד בחיים ולהשאר להשלים עדיין בכיבוד אב ואם, אבל אם הוא עשה את המקסימום אז אין לו כבר מה לשאר, אז לכן חכמים הקטינו ואמרו שיש לו עוד מה לעשות, אם אין לו מה לעשות אז באמת הוא יכול ללכת, אבל אם יש לו מה לעשות אי אפשר לוותר עליו כי הוא עוד לא השלים את מה שהוא צריך להשלים. לכן אמרו את זה חכמים. גם פה הם אמרו, שהוא דומה לטיפה של גשם, לגלגל חמה, לאב ואם, אי אפשר בלעדיו. ככה ביקשו חכמים על רבי אליעזר הגדול.
מפה יש לנו ללמוד רבותי, מה החשיבות של תלמיד לרב ורב לתלמיד, וכמה צריך לדאוג לעשות את כל מה שצריך בשימוש תלמידי חכמים ועל ידי זה בעזרת ה' לומדים את הערך של התורה, של חכמיה תלמידיה והכל, על זה אומרים "על תלמידהון ותלמידי תלמידיהון" ז"א אנחנו מתפללים תמיד, על רבנן ועל תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון דעסקין באורייתא קדישא די באתרא ודי בכל אתר ואתר.
רבי חנניה....
ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך כאשר מת אהרן אחיך בהור ההר ויאסף על עמיו". תנו רבנן, משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה, שאל בני מה אתה מבקש ואני נותן לך, כיון שרואה למשיח בן יוסף שנהרג אומר לפניו, רבש"ע, איני מבקש ממך אלא חיים, חיים שאל ממך, משמע מכאן כי אלמלא נהרג משיח בן יוסף כי אז היה לו למשיח בן דוד לבקש מאת הקב"ה הרבה שאלות והשגות עליונות וסודות שמימיים, אבל כיון שראה משיח בן יוסף נהרג, נעלמו ונסתמו ממנו כל הבקשות ורק בקשה אחת ניצבת לנגדו, והיא שקולה כנגד כולם, היא הבקשה על החיים.
התמונה הזו שנהרג משיח בן יוסף מזעזעת אותו כל כך, עד כדי שכל הבקשות אינן שוות לגביו לעומת בקשת החיים. ע"י העדרו של משיח בן יוסף ראה את יוקר החיים, ואכן אין לך אושר עושר ומתנה טובה יותר כאושר החיים, אשר בהם כלולים כל הברכות וכל ההצלחות והבקשות, כל רגע בחיים יש עמו השגות נצחיות, וכאשר מרגיש האדם ומעריך את החיים, הרי יש לו הכל ואינו צריך לכלום. כאשר נצבת לפני החי תמונה של ההרוג והעדר החיים כי אז הוא בבחינת נולד מחדש, כאשר האדם רואה את חברו חולה הוא נעשה בריא, כלומר רק אז הוא יודע להעריך את בריאותו, אז מרגיש הוא את עולמו ושמח ומסתפק במה שיש לו.
באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל הנח אותי בעולם הזה ואחיה ולא אמות. אמר לו הקב"ה, אם לא אמיתך בעולם הזה היאך אחייך לעולם...