"כח הנטילה" וכנגדו "כח הנתינה"

- - - לא מוגה! - - - 

חכמים לימדונו שבכל אדם יש בתכונת יסוד של הנפש

שתי מידות.

אחת,

זו המידה והכוח

של האנוכיות,

סלפיש,

אגואיזם,

או איך שזה קרוי בלשון חכמים, כוח הנטילה.

מה זה כוח הנטילה?

שאדם,

כל מה שהוא מסתכל סביבו הוא בודק מנקודת מבט אנוכית,

אגואיסטית.

האם כדאי לו להתקשר עם אנשים מסוימים? האם כדאי לו להיות בחברתם?

האם כדאי ללמוד דבר מסוים?

האם כדאי להתעסק במשהו כזה או אחר?

מה יצא לו מכל דבר שהוא רוצה לפעול?

יש לו מזה משהו שיצא לו?

זה מבט אנוכי, וזה טבוע בנפשו של כל אדם מאיתנו.

כבר תינוק,

בהיותו קטן,

לומד קצת לומר מילים,

אומר הרבה פעמים את המילה הזו שלי.

שלי, שלי.

כל דבר כמעט שהוא נוגע.

זה שלי.

מה שלי?

קנית?

שלך? מאיפה? איך הגעת למילה שלי?

אבל זו מידת האנוכיות, הכל ליטול לעצמו.

תינוק שנולד, ידיו קפוצות.

חכמים אומרים, למה נולד התינוק עם האצבעות קפוצות?

האימהות בדרך כלל פותחות את האצבעות, מותחות אותן לראות אם הכל בסדר, הכל עובד, ישר, שלם.

אבל הילד,

שבועות ראשונים הידיים קפוצות.

למה?

הוא בא בשביל לקחת את כל העולם כולו.

איך הוא נפטר מן העולם?

עם ידיים פשוטות.

למה? להראות שהוא לא לקח כלום.

אבל האנוכיות זה כוח שיש באדם.

יש כוח נגדי, קוראים לו כוח הנתינה.

לתת, לתת, לתת.

שבאדם יש מידה לתת.

יש כאלה שהמידה אצלהם בשלמות והם רוצים לתת ולהעניק לכל העולם כולו.

יש כאלה שזה מצטמצם רק לסביבה שלהם.

יש כאלה שזה מצטמצם מאוד רק למשפחה שלהם.

יש כאלה שזה מצטמצם מאוד מאוד רק לאישה ולילדים.

יש כאלה שזה מצטמצם רק לעצמם.

אבל יש את המידה הזאת לתת, לתת, לתת.

רוב בני האדם,

כוח הנטילה לקחת

הוא שמנחה את חייהם, וזה הקו שלהם.

כל דבר הם בודקים מנקודת מבט אנוכית.

מעטים בני האדם שכל חייהם זה נתינה לזולת.

יש כאלה שמתפארים שעושים פעם ביום איזה מעשה חסד,

שני מעשי חסד,

פעם בשבוע.

אבל התורה מחנכת אותנו בדיוק הפוך,

שמידת הנתינה שלנו תהיה השלטת בחיינו,

ומידת הנטילה

תהיה גם כן לצורך הנתינה.

גם מה שאנחנו נוטלים זה יהיה בשביל לתת,

ולא הפוך.

היום גם מה שנותנים זה בשביל לקחת.

זאת אומרת, אדם עושה חשבון, כדאי לתת לו או לא כדאי, מה יצא לי מזה?

אז גם כשהוא נותן בסוף זה על מנת לקחת.

יום אחד אני אקבל בתמורה.

היה אחד טובע בים,

מציל עלה על חסקי.

הוא מגיע קרוב אליו,

והוא אומר לו,

תן את היד, תן את היד,

תן את היד.

ההוא מרים את היד, אבל לא נותן לו אותה,

ובלו בלו בלו בלו בלו בלו בלו, טובע.

יוצא החוצה, שואלים אותו, מה קרה? למה לא הבאת אותו?

הוא אומר, לא יודע.

אמרתי לו, תן את היד, תן את היד.

לא נתן, טבע.

אמרו לו, איזה שכל. היית אומר לו, קח את היד, קח את היד,

היה נותן לך, היית מוציא אותה החוצה.

אבל תן, הוא לא מוכן לתת.

אנשים לא מוכנים לתת, מוכנים לקחת.

התורה מחנכת הפוך, לתת, לתת, לתת.

כל המצוות שבתורה הן לתת.

אין מצווה אחת לקחת.

נתון תיתן, פתוח תפתח, הענק תעניק,

מצוות צדקה, תרומות, מעשרות, לקט, שכחה, פאה.

הכל זה לתת לזולת.

זאת אומרת, זה עניין של חינוך שאדם צריך להתחנך. ולמה זה?

כי התורה אומרת מצווה כללית. והלכת בדרכיו.

מה הקדוש ברוך הוא רחום? אף אתה יהיה רחום. מהו חנון? אף אתה יהיה חנון. מהו גומל חסדים?

אף אתה יהיה גומל חסדים.

למה כתוב פעמיים נתון תיתן?

יש הרבה אנשים שנותנים מצווה.

צדקה נותנים.

יש כאלה שנותנים אוכל.

למה הם נותנים?

הם רואים אדם עני, הם לא יכולים. הלב שלהם לא מאפשר להם לעבור ולפסוח עליו,

כי להם מפריע, להם כואב. קשה להם לראות אותו במצב כזה.

כדי להשקיט את המצפון שלהם, הם נותנים.

אומרת התורה, נתון ראשון, יפה מאוד, לא מספיק.

עכשיו אני רוצה שתיתן,

אבל שהפעם זה לא תיתן מתוך חמלה על עצמך,

אלא בגלל שצריך לתת לאדם במצב כזה.

נתון, תיתן, פתוח, תפתח, הענק, תעניק,

כל זה בשביל שאתה לא רק מצד הרגש והאמוציות,

אלא בגלל שאתה מבין שזה מה שהתורה מבקשת ממך.