"אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם"

מאמר נפלא! מהספר 'תורת חסד' מהרב אליהו אילן חנן שליט"א

"אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח)

א] "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" משמע שנתברכו כל השבטים. וקשה מאוד! שהרי על ראובן שמעון ולוי אמר דברים חריפים ביותר!! והיכן ברכתם?! ובפרט שאמרו חז"ל: 'שגזר יעקב על שמעון ולוי עניות לדורות!' ?

ב] מדוע גער יעקב בשמעון ולוי על הריגת שכם ועל מכירת יוסף? והרי את שכם וחמור ואנשי עירו הרגו כדין! ובמכירת יוסף הרי כל השבטים היו שותפים?

ג] מדוע 'מכירת יוסף' נזקפת לחובתם של שמעון ולוי? והרי יהודה היה זה שמכר בפועל ואדרבא! יהודה מתברך?! אתמהה?

ד] "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" פתח ביחיד (כְּבִרְכָתוֹ) וסיים ברבים (אֹתָם)? ופירש רש"י: 'אחרי שכל אחד קיבל את ברכתו האישית חזר וכלל את כולם בכל הברכות!' אם כן מדוע מלכתחילה בירך כל אחד בנפרד?

ה] 'עיקר עבודת האדם בעולם לתקן את מידותיו' ותמוה: כיצד יתכן שיתן הקב"ה תפקיד כה קשה לאדם שמוטל עליו להלחם נגד עצמו נגד מידותיו ותאוותיו?

המעמד הנשגב בברכת יעקב;

בזוהר הקדוש (דף רלה') מבואר: שמעמד זה שבירך יעקב אבינו את בניו היה מעמד עצום! ויוצא דופן:

'אמר רבי שמעון: 'מיום שנברא העולם לא היתה מיטה שלמה כשל יעקב, שבשעה שעמד להסתלק מן העולם היה אברהם מימינו יצחק משמאלו ויעקב ביניהם ושכינה לפניו כיון שראה כך קרא לבניו וסיבב אותם סביב לשכינה וסדרם בסדר שלם וכיון שראה יעקב סדר שלם שלא נמצא עד כה לשום אדם בעולם פתח ובירך את בניו כל אחד כפי הראוי לו'.

והנה הדבר תמוה! שבפסוק מפורש: "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" משמע שכולם נתברכו והרי שלושת (3) הראשונים ראובן שמעון ולוי כלל לא נתברכו:

א] ראובן נענש על חטא הפזיזות "פַּחַז כַּמַּיִם" (בראשית מט, ד) שהעביר את מיטת אביו מאוהל בלהה לאוהל לאה אימו "אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" וכיון שעשה כן איבד שלושה (3) דברים; מלוכה ליהודה כהונה ללוי ובכורה ליוסף.

ב-ג] ושמעון ולוי אמר להם יעקב דברים קשים ביותר! ותחת ברכה לכאורה קיללם: "אָרוּר אַפָּם" (בראשית מט, ז) על שני (2) מעשים שעשו! כמבואר במדרש (רבה צח, ה): "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" – 'זה חמור' "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" – 'זו מכירת יוסף' (בראשית מט, ו).

ומוסיף המדרש: שיעקב פירט את שורש חטאם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים" (בראשית מט, ה) 'אַחִים אתם!' רק אצל דינה שקנאתם לכבודה והרגתם עיר שלמה והיכן הייתם אצל אחיכם יוסף?! למה מכרתם אותו והלא גם הוא אחיכם?!

"אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" וקשה: שהרי ראובן שמעון ולוי כלל לא נתברכו?

ואם כן קשים הדברים עד מאוד! כיצד אמר: "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" והלא ראובן שמעון ולוי כלל לא נתברכו?

יתר על כן קשה: שהרי במדדש מבואר ממש להיפך! ששמעון ולוי נתקללו: 'שיהיו צאצאיהם עניים בכל הדורות!' "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב" – 'זה לוי שאין לו חלק ונחלה בארץ ופרנסתו תלויה בעם ישראל במעשרות' "וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" - זה שבט שמעון שרובן של העניים יהיו משבט שמעון!' (בראשית מט, ז).

ומוסיף המדרש (צט, ז): 'שכל מי שמסבב על הפתחים לפרנסתו בידוע שמשבט שמעון הוא, אמר הקב"ה: 'שמא לוי יתפרנס כך שיסבב על הפתחים ויבקש אוכל? לא! אלך ואגרום שיקבל את פרנסתו בנקיות!! מה עשה הקב"ה? גידלו וציווה לתת לו 'מעשרות'.

והתמוה מכל שהרי במעשה שכם עשו שמעון ולוי כדין! שהרי הרמב"ם (הלכות מלכים) מבאר: 'שכל בני העיר שכם היו בני מוות!'. 

ומה שטען יעקב נגדם בגלל 'מכירת יוסף' גם זה תימה: שהרי במכירת יוסף כל האחים השתתפו! ואם כן למה בא יעקב בטרוניא דווקא לשמעון ולוי?

ואדרבא! יהודה הוא זה שמכר בפועל את יוסף אם כך למה הוא זוכה לקבל מיעקב רק ברכות?

מבאר הרב יעקב מאיר זוננפלד שליט"א:

אנו בעניותנו חושבים: 'שברכה - היא דבר טוב דבר שעוזר לנו כאן בעולם הזה!' אבל צריך האדם להבין: שכאן העולם הזה הוא רק 'פרוזדור' (אבות ד, טז) "יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תהלים קמד, ד) חיי העולם הם כמו צל. ואל נעלה על דעתנו שהם כמו צל של עץ שרואים אותו במשך כל היום עד הלילה! לא ולא, הם כְּצֵל עוֹבֵר כמו צל של עוף שפורח צל של רגע קט שבא ונעלם! חיים של שבעים (70) שנה כלפי נצח - אינם כלום! ואם כן לשם מה נחוצה בכלל הברכה בעולם הזה?

אלא באמת יעקב אבינו בירך את בניו ברכה נצחית ברכה שיש בה ממש!

שכן השבטים הם השורש של כלל ישראל וכאשר יעקב אבינו מזהה פגם ואפילו פגם דק שבדקים הרי הוא מבין וחושש: שמא משורש קטן זה יגדל פגם גדול יגדל ויתרבה אצל בניהם ונכדיהם!

ולכן מצביע יעקב על פגם שווה אצל שלושתם (3):

הפזיזות!

ראובן (1) נפגע על כבודה של אמו והלך ועשה מעשה והעביר את מיטת אביו לאהל אמו וכדין עשה.

שמעון ולוי (2-3) מחו על כבודה של אחותם והלכו ועשו מעשה והרגו עיר שלמה ואף הם כדין עשו.

אלא מאי?

למה לא הלכתם לשאול את אביכם גדול הדור את יעקב למה לא התייעצתם איתו?

וכן במכירת יוסף אמת! נכון הדבר שכולם היו שותפים במכירתו אבל הראשונים שפתחו בדבר: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו" (בראשית לז, יט) הלא הם שמעון ללוי!

ועל כך כעס יעקב: מדוע לא התייעצתם עם מי שגדול ממכם? ובפרט שהוא אביכם! מפני מה פעלתם במהירות ובחפזון והרגתם עיר שלמה ורציתם להרוג את יוסף?

יעקב קילל רק את "אַפָּם";

ומוסיף האור החיים הקדוש: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים" - לשון חום כשמכרו את יוסף הוכיחו שניהם שטבעם הוא מיסוד האש.

וכיון שכך נתבאר במדרש: שלא קילל יעקב את שמעון ולוי עצמם ח"ו אלא -

"אָרוּר אַפָּם" –

אָרוּר אותו כעס ארורה אותה פזיזות!

ומוסיף האוד החיים לפי זה ביאור נפלא! שבמסכת יומא (דף כב, ב) נאמר: ״בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ״ (שמואל-א יג, א) - וכי היה תינוק כשעשאוהו מלך?! אלא הכוונה: שהיה ללא חטא! ('שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חֵטְא') ורק לבסוף כשחמל על עמלק היה זה חטאו היחיד! ואמרו חז"ל: 'שָׁאוּל בְּאַחַת — וְעָלְתָה לוֹ. דָּוִד בִּשְׁתַּיִם — וְלֹא עָלְתָה לוֹ' (שם).

ומדוע?

כיון ששאול טבעו מזוג ולכן אף על חטא אחד (1) נענש מיד.

אבל דוד המלך "אַדְמוֹנִי" (שמואל-א טז, יב) טבעו חם אין הקב"ה דן אותו 'אלא לפי מה שהוא' ולכן לא נענש.

השורש של חטא זמרי וקורח;

ומבאר המדרש: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" – 'זה מעשה זמרי'" בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" – 'זה מעשה קרח' (בראשית מט, ו). מבקש יעקב: ששמו לא יזכר על המעשים הללו! ואכן נתקיימו דבריו ובמעשה זמרי לא נזכרו בתורה אבותיו אלא עד שמעון וכן במעשה קרח לא נזכר יחוסו של קרח אלא עד לוי אבל יעקב לא הוזכר.

ואם ישאל השואל: וכי מה לו ליעקב אם יוזכר שמו אם לאו והרי הכל יודעים מי הוא אביו של שמעון ומי אביו של לוי?

חידש כאן יעקב אבינו חידוש עצום! כשזמרי עושה מעשה נלחם בגדול הדור ואינו מתייעץ עם אף אחד וכן קרח נלחם במשה רבינו ועומד מול גדולים ורבים משבט ראובן עימו ממי ירשו זאת?

אמר יעקב: השורש אינו בי השורש יצא משמעון ולוי אל תזכירוני בפרשת קרח אל תתלו בי את פרשת זמרי.

וח"ו מלהעלות על לב ששמעון ולוי קדושי עליון הימרו את פיו של יעקב אבינו ודאי שלא! אבל טענתו של יעקב היתה: 'למה לא התייעצו עימו?' אמר להם יעקב: 'זהו השורש הפזיזות ופגם מזערי בשורש שלא נטלו עצה מגדולים גורם אחר כך לפגם גדול באילן עד שבניכם זמרי וקרח ימרו פיהם של גדולים!'

פעמים שהעניות היא ברכה;

ובמה בירך יעקב את שמעון ולוי?

על ידי תיקון שורש החטא שח"ו אם יהיה פגם כל שהוא במידות זהו פגם לנצח נצחים! וכמו שהגאון מוילנא (אבן שלמה) מבאר: 'שעיקר תפקידו של האדם בעולם הזה הוא לתקן את מידותיו!'

ועל כן מברך אותם יעקב: 'שיהיו עניים!' שהיסורים ימרקו את החטא ואז יהיו מתוקנים לעתיד לבוא.

ומה ענין העניות לחטאם של שמעון ולוי?

הם חטאו באפם, בכעס רצה יעקב לתקן: שלא יהיו מעורבים במחלוקת ובשאר ענינים המביאים לידי כעס בכל הדורות כיצד? העני שעסוק כל היום בחיפוש פרנסה לא נותר לו זמן למחלוקות.

וכמאמר שלמה המלך: "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת" (משלי יח, כג) מבאר הרלב"ג: 'שהעוני הוא הסיבה שידבר תַּחֲנוּנִים ולא די שלא יעורר מדנים אלא אף ישקיט ריב וחימה!'.

ואין זה עונש אלא "כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ" (דברים ח, ה) היסורים אינם אלא לטובת הבן כדי שיגדל לתפארת! כן "ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" כל יסורי האדם בעולם הזה הם למען יעלה זך וטהור לעולם הבא!

נמצא שמבחינה רוחנית העניות היא הברכה הראויה ביותר עבורם!

יהודה לא רצה למכור את יוסף;

ומוסיף המדרש: 'שבשעה שבירך יעקב את בניו ראה יהודה כיצד נסתלקו אחיו הגדולים לקרן זוית היה מתיירא: שמא יזכור לו יעקב את מעשה תמר?! 

החל יעקב קורא לו: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (בראשית מט, ח) יוֹדוּךָ בזכות שהודית במעשה תמר.

יתר על כן אמר רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י): 'אמר יעקב: 'יהיו כל כלל ישראל קרויים על שמך! לא יאמר: 'ראובני ולא שמעוני' אלא: "אִישׁ יְהוּדִי"! (אסתר ב, ה).

ונשאלת השאלה: למה לא חשש יהודה שיזכור לו יעקב את מכירת יוסף שהרי הוא מכרו וכן למה באמת יעקב לא אמר לו על כך דבר?

מגלים לנו חז"ל (מדרש רבה צט, ז) דבר פלא! כשם שראובן לא היה במכירה עצמה כך יהודה אמר: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" (בראשית לז, כו).

מבאר היפה תואר: 'כשאמר יהודה לאחיו: "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (בראשית לז, כז) לא היה בדעתו למכור אלא חפץ יהודה להטות לטובה את ליבם של אחיו הגדולים שמעון ולוי כדי שלא יהרגו את יוסף! ובאמת הישמעלים כלל לא היו לידם אלא כבר עברו וחלפו להם ולכן סבר יהודה: שאם יקבלו את עצתו - לא יהרגוהו! כיון שכבר שככה חמתם ולא ימכרוהו כיון שהישמעאלים כבר עברו וכך ישוב יוסף אל אביו.

אלא, שאז עברו מדיינים אחרים ולהם מכרו את יוסף והאחים חשבו: 'שיהודה מתכוין באמת למכור את יוסף וכפיו כן ליבו' ולא הבינו שרק רצה למנוע את הריגתו. וגם לאחר שמכרוהו לא רצה יהודה לומר שלא התכוון למכור כיון שחשש שמא יתחרטו גם הם וישובו למחשבתם הראשונה להורגו ואם כן גם ראובן וגם יהודה אינם אחראים למכירת יוסף אלא שמעון ולוי "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר".

לבסוף נכללו כולם בכל הברכות;

ואחר כל הדברים מבאר המדרש (רבה צט, ד): 'אחרי שבירך יעקב את כל אחד ואחד מהשבטים בברכה המיוחדת לו! יהודה נתברך ב: אַרְיֵה (בראשית מט, ט) דן בנחש (שם יז) נפתלי באילה (שם כא) בנימין בזאב (שם כא) כל אחד ואחד לפי תכונתו הפרטית ומעלתו היחודית.

שמא נאמר: שלכל אחד היתה רק את ברכתו שלו? עמד יעקב וכלל כולן כאחד! שנאמר: "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" כולם נכללו בכל הברכות!

וראיה לדבר: שהרי דן נתברך כנחש! ובברכתו של משה נאמר: "דָּן גּוּר אַרְיֵה" (דברים לג, כב) ואם כן מוכח שכולם קיבלו את כל הברכות כולם אריות דובים זאבים וכו'.

וכיון שכך גם ראובן שמעון ולוי נתברכו בכל הברכות שכל שאר השבטים נתברכו בהם.

וכמו שנאמר: "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם". 

ולכאורה הלשון קשה: למה פתח הכתוב ביחיד (כְּבִרְכָתוֹ) וסיים ברבים (אֹתָם)?

אלא ביאר רש"י כנ"ל: 'לאחר שכל אחד קיבל את ברכתו האישית לבסוף כלל את כולם שיזכו בכל הברכות!'.

ועדיין קשה: אם לבסוף כולם קיבלו את כל הברכות מפני מה נצרך היה בתחילה לברך כל אחד ואחד בפני עצמו בברכה מסויימת? מדוע לחלק מלכתחילה את הברכות ולבסוף לחזור ולכלול אותם כאחת?

ועוד קשה: מה שפירש רש"י "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ" – 'כברכה העתידה לבוא עליו' ולכאורה אם עתידה הברכה לבוא מעצמה בשביל מה צריך היה יעקב לברך?

וכי תפקידו של האדם להלחם בעצמו?

מבאר רבינו ירוחם ממיר זצ"ל (דעת חכמה ומוסר מאמר קג-קד) ביאור עמוק! במהות עבודת האדם בעולם הזה:

ידועים דברי הרמח"ל: 'שהקב"ה ברא את האדם על מנת להיטיב לו! כיון שהמלאך אוכל לחם חינם!! 'נהמא דכיסופא' ומתבייש ולכן נברא האדם עם נסיונות וכשעומד בהם ומקיים מצוות זוכה לאור הגנוז בדין ולא ברחמים.

ועיקר עבודת האדם היא לתקן את מידותיו.

והדבר תמוה ביותר! שהרי ידוע עד כמה קשה לתקן את המידות ואפילו תיקון מידה אחת (1) קשה עד למאד! וכבר אמרו חכמי המוסר: 'שקל יותר ללמוד את הש"ס כולו מאשר לשנות מידה אחת!' ואם כן כיצד יתכן שנותן הקב"ה לנו תפקיד כה קשה?

ובפרט שהמשימה היא שבור את מידותך תילחם נגד עצמך וכי רצונו של הקב"ה שהאדם ילחם נגד עצמו?

האדם נולד עם תכונה אחת מושלמת!

מבאר רבינו ירוחם ממיר זצ"ל: 'נתבונן נא ונראה שלכל אדם ואדם ישנם תכונות נפש שונות 'וכשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם שוות' לכל אחד ואחד יש מעלות ויש גם חסרונות.

אולם יש סוד נסתר!

אף על פי שברוב המידות לכל אחד יש שיעור מסוים מאותה המידה וכל אדם ואדם טוב במידה זו ומקולקל מאד במידה אחרת אף על פי כן יש לכל אחד מיום לידתו מידה אחת מושלמת מידה שעמה הוא נברא ואינו צריך לתקן אותה כלל.

ומדוע?

אם נעמיק בדבר נראה שכאשר חבורת אנשים משוחחים זה עם זה וביניהם נמצא ראובן איש מתון רגוע ושליו ובתוך החבורה יש כאלו שהם רגזנים מאד ויש אחרים ששלוותם רבה היא ולפתע רואה ראובן את שמעון שכולו עברה וזעם וחרון אף.

מה יחשוב ראובן לעצמו באותה שעה?

ודאי שהוא בז לו הלא ראובן אינו מבין כלל ועיקר איך אפשר להתנהג כך!

ומאידך שמעון הוא איש ישר דובר אמת בפיו וכששמעון רואה בחבורה זו שקרנים וכזבנים פיהם רחוק מליבם מרחק עצום ואחד מהם הוא ראובן מיודענו מה יחשוב עליו שמעון?

ודאי שהוא בז לו אינו יכול להבין בשום אופן איך יתכן שאדם יתנהג באופן שכזה!

ותפקידו של כל אחד ואחד הוא להלחם עם מידותיו הרעות ראובן צריך לעבוד על מידת האמת ושמעון על מידת הכעס.

אבל כיצד? איך יתכן שילחם נגד עצמו?

והתשובה היא: לא! לא ולא!

האדם כלל אינו צריך להילחם נגד עצמו להיפך הוא צריך להלחם בעד!

האדם נולד עם מידה אחת מושלמת ותפקידו לשמור עליה מכל משמר!!!

המטרה בעולם היא ללחום "בעד" המידה המושלמת;

הנה איש האמת שקיבל מתנה כה נפלאה שתמיד ליבו נוטה לדבר אמת אמנם בוערת בקרבו מידת התאוה תאוות הממון הכבוד ועוד ואז מזדמן לפניו ניסיון של רווח כספי הגון ובלבד שישקר מעט.

מלחמה!

מצד אחד התאווה בוערת בו כאש יוקדת תגנוב תרויח תהנה והמלחמה שלו קשה ביותר פנים ואחור ומאידך האמת שמקננת בו עומדת על שלה.

מה תפקידו? להלחם בעד! בעד המידה המושלמת שלו!

עומדות לפניו שתי אפשרויות אם ח"ו יכשל ויניח לתאוות הממון לגבור לא זו בלבד שתאוות הממון גדלה אלא שאסון נורא קרה לו הוא איבד את מידתו המושלמת שהרי לצורך התאווה נאלץ לשקר!

אבל אם יתעקש שלא לבוא לידי שקר וינצח או אז התגבר על מידת התאווה והחליש אותה וכך בכל ניסיון וניסיון יחליש עוד מידה רעה אחת אחרי השניה עד שלבסוף כל מידותיו יהיו מושלמות ממש כמו מידת האמת שבו!

וזהו סוד העבודה שלנו בעולם הזה לא מוטל על האדם ללחום נגד הטבע שלו ונגד המידות הרעות שכן זה דבר בלתי אפשרי אלא להיפך מוטל עליו לגלות את הטוב שבו ולשמור עליו מכל משמר.

וודאי שכן הוא שהרי למה נבראה אותה מידה מושלמת והלא לא יקבל עליה שום גמול אלא נועדה היא ככלי עזר לשפר את כל מידותיו האחרות ובכל ניסיונות חייו יראה מטרה זו לנגד עיניו.

יעקב אבינו בירך כל שבט שישמור על מידתו המושלמת;

ואם כן לכל אדם יש דרך אחרת בעבודת ה' האחד ביישן ועל ידי ביישנותו יפלס דרך תמיד כיצד יבוש ויכלם מלגנוב מלדבר לשון הרע מלהתעצל וכך הלאה.

והאחר חרוץ הוא עליו מוטל להתבונן כל ימי חייו שלא לכעוס ולא לפגוע בשני שהרי כל המצוות שהאדם אוגר באמתחתו הרי הוא משליך אותם ברגע אחד של כעס ואופיו של החרוץ שלא יוותר בשום אופן על השאיפה להצלחה.

ולפי זה מבואר היטב למה נתברך כל שבט ושבט בברכה בפני עצמה? –

כיון שלכל שבט ישנה תכונה אחרת האחד אריה והשני זאב ולכן בירך יעקב "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ" כפי המעלה העתידה לבוא אליו שזאת היא תכונתו המושלמת אותה מברך יעקב שיצליח לשמור כל ימיו.

וממילא כולם יבורכו בכל הברכות שכן אם שומרים היטב על התכונה הטובה הקיימת על ידי כך זוכים לכל שאר התכונות שהאחת משמרת ומקיימת את כולן.

ואם כן כאשר יהודה שהיה גיבור עצום ניצב בגבורת אריה לעין כל והודה על מעשה תמר ממילא כל הברכות יחולו עליו שכן כל שאר המידות ישתפרו מאליהן עד שיזדככו כולן.

וכן בנימין שבאופיו היה שתקן בשתיקה מתנסה כפי שנתבאר בפרשת ויגש שתמיד הקב"ה מנסה כל אדם ואדם במידתו המושלמת הישמור עליה אם לאו.

ויוסף נתנסה בבטחון בה' שהרי הוא נמכר על ידי אחיו נזרק לבור וישב שנים רבות בבית הסוהר ועדיין שמר על מעלתו המושלמת ולא נפגם בטחונו בה'.

ולפי זה גם ראובן שמעון ולוי נתברכו בכל הברכות נתברכו שמעלתם המושלמת תרומם את כל שאר המידות שבהם וזה עומק דברי הכתוב: "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם".

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת ויחי מתוך הספר הנפלא! 'תורת חסד' באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!
למאמר הקודם: "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" - לחץ כאן]

נ.ב. ובהמשך למאמר הנפלא! מצורף דוגמא מהרב שליט"א: 'העצה שקיבל חנווני שלא יכל להפסיק לגזול (ספור יפה בעכו)' מתוך מדור 'הכה את המומחה', משנת 2008.